"בֵּין כּוֹסִית רִאשׁוֹנָה לִשְׁלִישִׁית"

מאלת האלכוהול השומרית ועד למשוררי 'כסית' השתויים. טעימות של יין ושירה.

"מג'ליס", משתה באנדלוסיה. איור ערבי מהמאה ה-12

"וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן" (תהילים ק"ד)

"אַל תֵּרֶא כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים. אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ" (משלי כ"ג)

משחר התרבות האנושית שתה האדם יין, ומשחר האנושות שר האדם על יינו. על פי רוב הייתה זו שירת הלל. שירת הערצה חגיגית ונלהבת לפרי הגפן האדום, המוצר המעודן, האצילי והנחשק ביותר שידע האדם לפתח. שירי היין הרבו לשבח את המשקה שהיה בגדר "משכך כאבים". בזכותו שכחו מרי הנפש את ביש מזלם, באמצעותו התגברו נפשות תוהות על חרדת המוות הנוראה שתקפה אותם, ובליוויו הוקל מעט משא הצער של הבודדים בעולם.

"אין אומרין שירה אלא על יין"

יין ושירה, שירה ויין, צמד בלתי נפרד בעולם. כשהיין נמזג המוזות מתעוררות, וכשהמוזות מתעוררות – היין נמזג.  בוודאי צדק הוראציוס כשפסק: "שותי המים מעולם לא כתבו שיר מושלם שיזכר לאורך זמן".

ברשימה זו נערוך "סיור טעימות יין" בתוך הז'אנר המגוון של שירת היין, ונטעם מעט משירי היין שנכתבו משחר ההיסטוריה ועד לשירה העברית החדשה.

בחלק האחרון נגיע לשירי היין של משוררי 'כסית', ולשיריו של גדול המשוררים העבריים החדשים, נתן אלתרמן, שיחסיו עם הכוס ועם הבקבוק היו מן המפורסמות.

מי שהצליח להביא את כלל הדיבורים והרינונים על מקומה של הטיפה המרה בחיי אלתרמן לפיתוח ספרותי ממש, היה רעו הטוב יעקב אורלנד, שתיאר את הרגלי השתייה של אלתרמן בספר "כ"ז שירים – נתן היה אומר". אורלנד הצליח להעניק לקוראיו נקודת מבט חשופה, אמיצה ומרתקת, על הקשר הסבוך שבין שתייה ושירה גדולה:

מתוך: כ"ז שירים - נתן היה אומר", יעקב אורלנד.
מתוך: "כ"ז שירים – נתן היה אומר", יעקב אורלנד.

תיאוריו של אורלנד את אלתרמן השתיין מעלים על נס את מזגו ההפכפך של המשקה, ומציירים תמונה ברורה:

בהשפעת האלכוהול הציץ אלוהים מגרונו של המשורר והמוזות נטו לו חסד: גדולתו האנושית הצליחה בהשפעתו של האלכוהול להתעלות למדרגת גדולה על-אנושית. אולם כל הטוב הזה נמשך בתווך שבין כוסית ראשונה לשלישית ובין כוסית שלישית לחמישית.

אך מכוסית שישית ואילך…. היין מגלה את פניו הממזריים והבוגדניים, את השפעותיו ההרסניות על האדם.

נתן אלתרמן עם נערה במשתה פורים. מתוך הספר: פרפר מן התולעת.
נתן אלתרמן עם נערה במשתה פורים. מתוך הספר: פרפר מן התולעת.

מסע הטעימות שנערוך בין שירי היין יגלה לנו כי לא תמיד כאשר עמד היין למשפטה של השירה, יצא ממנו זכאי בדין, וגם לפניו הקשות ותוצאותיו הרות האסון הוקדשו שירים רבים.

 

אַיֵּה האלה סירש – הלל לְשֵׁכָר בשׁוּמֶר הָעַתִּיקָה

מתי נכתב השיר הראשון שעסק בשכרות?

לשם כך עלינו לחזור כ-4000 שנים לאחור!

השיר הקדום ביותר, הידוע לנו, העוסק בשתיית אלכוהול, נכתב בממלכה השומרית כבר בתחילת האלף השני לפני הספירה. זהו שיר שיכורים המתאר את הבלות האדם בעולם. תבנית השיר, שנודעה במחקר בשם 'נוסח אַיֵּה' מבוססת על רשימה המונה את כל גיבוריה ומלכיה של התרבות שהלכו לעולמם, תוך שהיא מסמיכה להם את השאלה הרטורית: אַיֵּה הם? התשובה מדכדכת וברורה מאליה: הם מתו. כולם. תשובה שמזכירה לאדם כי חייו אינם נצחיים.

הנה השיר השומרי, כפי שתרגמה אותו עבור רשימה זו ד"ר נילי סמט:

 

…החיים כולם תעתוע.

חיי אדם ‒ לא לנצח […]

איה אלולו, המלך אשר מלך 36,000 שנה?

איה אתנה, המלך אשר עלה השמימה?

איה גלגמש, אשר כמו זיאוסודרה ביקש חיים?

איה חובבה, אשר נתפש בכניעתו?

איה אנכידו, אשר גבורתו נודעה בארץ?

איה בזי, איה זיזי?

איה מלכי קדם, אשר מימים רחוקים ‒

אשר אינם נוצרים עוד, אשר אינם נולדים עוד?

חיים ללא אור, איכה יעלו על המוות?

הרשימה המדכדכת של הגיבורים שאינם, המתארת את חיי האדם בצילו של המוות, מובילה את המשורר השומרי למסקנה הכרחית אחת: אפילו גיבורי העבר הדגולים לא זכו לחיי נצח, ומכל שכן האדם הפשוט, שימיו ספורים וחייו כצל עובר.

הדרך היחידה להפיג את אימת המוות, כפי שמציע השיר, היא להטביע את היגון באלכוהול:

עלם, הבה ואלמדך דרכי האל:

סלק את העצב […], דחה את דממת-המוות

יום אחד של שמחת הלב ‒ ל-36,000 שנות דממה ישווה,

לו תשמחך סירש (=אלת הבירה) כשמחה את עוללה

זה משפט האדם.

(Y. Cohen, Wisdom of the Late Bronze Age, Atlanta 2013, 129-150)

 

השיר השומרי היה להיט בינלאומי בשעתו: הוא תורגם לאכדית ולחיתית, והיה פופולרי גם מחוץ למסופוטמיה: הוא הועתק באזור סוריה ובחופי הים התיכון בערים אמר ואוגרית, מה שהעיד על נדידתו אל מחוץ לחוגים שבהם חובר במקור.

פסלה של אלת השיכר השומרית
פסלה של אלת השיכר השומרית

באחד מלוחות הטין שנתגלו מן התקופה השומרית נמצא "שיר הלל לנינקאסי", אף היא אלת אלכוהול ובירה שומרית. פיענוח הלוחות שנכתבו בכתב היתדות, לשיר הלל זה הביא את החוקרים לתגלית של ממש:

לוח טין עם שירה של נינקאסי
לוח טין עם שירה של נינקאסי

על פי הכותרת זהו אמנם שיר הלל לאלת השיכר, אך למעשה, תוך שהשיר מהלל את חריצותה של נינקאסי, הוא מנדב מתכון המתאר בפרטי פרטים את תהליך ייצור הבירה: למן קצירת החיטה וקליית הדגנים בתנור, דרך לישת התרכובת, סינונה, התססת השיכר והוספת הדבש והענבים, ועד למזיגתו בצנצנות והפצתו.

 

"צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת" – אָנַקְרֵאון עַל קֹטֶב הָעִצָּבוֹן

את ראשיתה של המסורת המערבית של שירת היין נהוג לציין בשירתם של משוררי יוון העתיקה. הבולט ביותר בין כותבי שירי היין והמשתה היה אנקראון, המשורר מתיאוס שחי במאה השישית לספירה. אנקראון הרבה לכתוב על החיים הטובים, על נשים ונשפים, על עלמים יפים ותענוגות היין.

אנקראון. פסלו של ז'ן-באטיס קלוד יוג'ין גווילאומה
אנקראון. פסלו של ז'ן-באטיס קלוד יוג'ין גווילאומה

הערצתו של אנקראון ליין לא ידעה גבול. הוא ראה ביין אחד מפלאי הבריאה ובשיריו כרך את היין ברשימה אחת יחד עם גרמי השמיים ושאר בריאות קולוסאליות שברא אלוהים.

קוראי השירה העברית נחשפו לשיריו של אנקראון רק במאה העשרים, דרך תרגומיו המופלאים של שאול טשרניחובסקי.

משירי אנקראון בתרגום שאול טשרניחובסקי. הוצאת שטיבל. תר"פ
משירי אנקראון בתרגום שאול טשרניחובסקי. הוצאת שטיבל. תר"פ

 

"צריך לשתות", פסק טשרניחובסקי כשנתן לשיר את כותרתו, ברוח שיריו של אנקראון.  אין כל בררה. זהו חוקו וטבעו של העולם. ושתיית היין מסדרי בראשית היא.

אחר כך הוא מונה את יתרונותיו של היין: הוא מעורר את המשורר לשיר, ובלעדיו היו האנשים חסרים את השירה; הוא מסוגל להפיג את הצער, לשקם את האהבה, ולהשכיח מהמשורר את עובדת היותו בר חלוף:

.
משירי אנקראון בתרגום שאול טשרניחובסקי. הוצאת שטיבל. תר"פ

אקורד הסיום של השיר: "כי סוף דבר הכל הבל ואין מציל מן המוות" הוא מוטו המופיע ברבים משירי היין של אנקראון בהם הוא כורך זה בזה את היין עם מחשבת יום המוות.

זהו הנוסח השירי הידוע בשם Carpe Diem;  'קרפה דיאם' – חיה את הרגע, או במקבילתו המקראית "אכול ושתה כי מחר נמות". ואם תרצו, גלגול של נוסח אַיֵּה מימי הממלכה השומרית…

שירים אלה הם קריאה לשתייה הוללת וחסרת מעצורים, שתייה הנובעת ממסקנות פילוסופיות על הבלות העולם.

אנקראון מת, על פי המסורת, ממיתת חנק, כאשר ענב נתקע בגרונו. אין לדעת האם זוהי מסורת המבוססת על עובדות, או שמא כזו שנולדה בהשפעת שירי היין הנודעים שלו, שקשרו בין המוות לשתייה.

 

"הַרְבֵּה לַחְטֹא כְּכָל יְכָלְתְּךָ" – אַבּוּ נוּאַס מתנער מבתוליו

קפיצה אל בגדאד של המאה השמינית לספירה. בגדאד, בירת הח'ליפות העבאסית, הייתה באותה העת מרכזה של אימפריה אדירה בשיא פריחתה ותפארתה. עושרם של המוסלמים בערים, וחברת השפע שהתהוותה בתקופה הזו הפכו את שתיית היין במסיבות ובמשתאות החצר למנהג רווח בחוגים רבים.

בתקופה זו חי מי שנחשב לגדול משוררי היין של כל הזמנים, המשורר הערבי אלחסן אבן האני אַבּוּ נוּאַס.

אבו נואס חי בבגדאד חיי בוהמיין פרועים. הוא השתתף בנשפים ובמסיבות גן, התהולל ושתה ללא הרף במשתאות בהם היין נשפך כמים. חרף הדת המוסלמית שגזרה התנזרות מהיין, אימץ אבו נואס אורח חיים חסר גבולות וכתב את שירתו בין מסיבה למסיבה.

פסלו של אבו נואס בבגדד
פסלו של אבו נואס בבגדד

שירי היין של אבו נואס נודעו בעולם כולו. הם גם היו למקור ההשפעה הבולט ביותר על שירי היין של משוררי תור הזהב העברי בספרד.

"מג'ליס", משתה באנדלוסיה. איור ערבי מהמאה ה-12
"מג'ליס", משתה באנדלוסיה. איור ערבי מהמאה ה-12

המוטיבים השונים הקשורים בשירת היין, שבאו לידי פיתוח בשיריו של אבו נואס, התגבשו והפכו לקונוונציות קבועות ומחייבות גם דורות רבים לאחר מכן.

הנה תרגומו של ד"ר יהונתן ורדי לשיר יין של אבו נואס, שהיה לאחד משירי היין הנערצים ביותר בשירה הערבית. שיר המכיל את מיטב המוטיבים של שירת היין:

מתוך: משירת היין הערבית – עמר אבן כלת'ם, אבו נואס, עבדאללה אבן אלמעתז (תרגם מערבית והעיר: יהונתן ורדי)
יהונתן ורדי – משירת היין הערבית – עמר אבן כלת'ם, אבו נואס, עבדאללה אבן אלמעתז . מתוך: 'דחק' כרך ט עמ' 173-176

הזמן ההולם ביותר את משתה היין הוא עם בוא האביב, כאשר החורף חלף והטבע מתחדש. משום כך מכילים רבים משירי היין תיאורים מפורטים של החורף הגווע, שתחתיו נגלה הגן הפורח והטבע המתעורר לחיים.

בהערותיו לתרגום השיר של אבו נואס העיר ורדי, כי הקונוונציה של השתייה באביב, מגיעה בשיר זה של אבו נואס לשיאה, וכך הוא כותב:

"הוא אינו מתרחש ב'סתם' ערב אביבי אלא בתאריך הרשמי המגלם את העונה כולה, ה-21  במרס. השמש נכנסת למזל טלה, ואורך היום משתווה לאורך הלילה ('מאזני הזמן שוות'). הפרסים חגגו בתאריך זה את ראש השנה, ה'נורוז', וחגיגות עממיות של המועד חלחלו אל העולם הערבי".

והשנה, שנת תשע"ט, ה-21 במרס, חגם של הפרסים היוצאים לשתות בגנים , יוצא בדיוק בחג הפורים שלנו…

משתאות היין נערכו בסביבה מלכותית של גני פאר וחצרות נגידים. לקול נגינה וזמר היו מתכנסים האצילים למשתאות עיליים בהם החליפו דעות והשיקו כוסות יין.

בשירתו של אבו נואס באים לידי ביטוי פניו הכפולים של היין:

מחד, היין מתואר כמוצר תרבותי ואנין, שיש לצרוך אותו במסגרת האווירה האצילית המתאימה: ראשית האביב, הזמן שחודש, כאשר הארץ התכסתה בלבוש מלכות והגנים מתפארים בפרחיהם. זהו הקוטב האריסטוקרטי של היין : אליו שייכים תיאורי האביב, והגנים המלכותיים, ואליו שייכים תיאורי עלמות החן היפות והמעודנות, וגביעי הבדולח השקופים.

אבל מאידך, ליין בשירתו של אבו נואס פנים נוספות השייכות ליסוד הנמוך ולקוטב המחוספס של החיים: הקוטב המביא לידי ביטוי דווקא את היסוד הפרוע, שלוח הרסן וההולל של השתייה. זוהי שתייה של שיכורים מרי נפש בבית המרזח: שתייה חסרת מעצורים וקרנבלית שיש בה גסות. פעמים היא כרוכה בניבולי פה, ובהתנהגות מינית חסרת גבולות.

סיום שירו של אבו נאוס משמיע הד ברור לקוטב הזה:  כאן נקרא המוזג להגיש את היין כמות שהוא, טהור וחי,יין שהיה שונה בהרבה מהמשקה המוכר לנו כיום : מרוכז, מתוק ואלכוהולי – חזק ומשכר עד אובדן שליטה, ולא יין מהול במים כמנהג השותים האנינים והמעודנים בגנים ובארמונות.

הקריאה ההוללת של אבו נאוס למוזג היין, וחיתום השיר בדרישה לשתייה חסרת מעצורים 'עד דלא ידע' מציגה את פניו האחרות של היין.

באחד משיריו הוא קורא לחבר:

"הִתְנַעֵר מִבְּתוּלֶיךָ וַהֲמִירֵם בְּהוֹלֵלוּת,

הַנְעֵם נְעוּרֶיךָ בְּיַיִן עַתִּיק".

ובשיר נוסף משירי ההוללות הפרועים, הוא 'מתחשבן' עם הדת שגוזרת איסורים רבים על האדם:

בתרגום יהונתן ורדי
תרגום: ד"ר יהונתן ורדי

 

"ברוכה את וברוך טעמך" – ויכוח הגפן והעצים לאמיתי בן שפטיה

אחד משירי היין הקדומים ביותר בשירה העברית נכתב במתכונת של "שיר ויכוח".

שיר הוויכוח כשמו כן הוא: יצירה שירית שבה שני צדדים מתווכחים זה עם זה על אידאה או נושא מסוים, וכל אחד מן הצדדים מגלם צד אחד בוויכוח.

ז'אנר ספרות הוויכוחים מצוי בכל עם ולשון, החל בשירה עתיקת יומין במזרח, דרך שירי ימי הביניים הן בארצות האיסלם והן באירופה, וכלה בשירה העברית אשר גם בה  נודעו שירי וויכוח רבים: בין הנער לזקן, בין הקיץ לחורף, בין הנשמה לגוף, בין הנדיב לכילי, בין ראש חודש לשבת, בין העט לחרב, בין הלילה ליום, בין אברי הגוף , ואפילו שיר ויכוח (בעל 22 דוברים) בין אותיות הא-ב.

שיר היין דלהלן, הוא שיר וויכוח מן המאה התשיעית מאת המשורר האיטליקי אמיתי בן שפטיה, אחד משירי הוויכוח הקדומים ביותר בספרותנו, והוא מתהדר גם בכתר של אחד משירי החול הקדומים ביותר שמצויים בידינו.

הצדדים הניצים בוויכוח בשיר הם הגפן והעצים. זוהי גרסה שירית ל"משל יותם" בספר שופטים (שיש שסברו כי אף הוא נכתב במתכונת של שיר ויכוח). נראה שהגפן בשירו של בן שפטיה היא ממשיכת דרכה של הגפן ממשל יותם שהעידה על עצמה: "וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן: הֶחֳדַלְתִּי אֶת־תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים – וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים?!"

בשירו של בן שפטיה מונה הגפן את יתרונותיו של היין, ממש כמו אם המתפעלת מחכמותיו של בנה; בן הכרמים, היין, ילד הפלא. הוא משמח אנשים, משמש להקרבת קורבנות, מחזק את הנחלשים ויש לו אפילו סגולות של בריאות לחולי המעיים.

ב'דיבייט' טוענת הגפן לטובת בן מעיה, היין, ואילו יתר העצים מונים את חסרונותיו:

כך חולפים עוד שלושה-ארבעה בתי שיר: הגפן מתעקשת לשבח את היין, והעצים מוסיפים לגנות אותו. לבסוף, הגפן מודה שיש ליין חסרון מהותי – השכרות, אך לבסוף, כאשר היא מציינת את העובדה שהשירה נאמרת על היין, מודים העצים בצדקתה, והגפן מנצחת בוויכוח:

 

"מי לא ישתה יינו עליו" – עין הזהב של משוררי ספרד

את ז'אנר שירי היין של משוררי תור הזהב בספרד דומה שאין כל צורך להציג: זהו אחד הז'אנרים הידועים הנקשרים בשמה של תקופה זו. שמואל הנגיד ומשה אבן עזרא הם נציגיהם המוכרים של משוררי האסכולה שיצרה שירי יין רבים, אך כמותם ישנם משוררים נוספים שכתבו שירי יין על פי המוסכמות של השירה הערבית.

אילו מבין כל המוטיבים שנפוצו בשירה הערבית, ואיזה מבין שני פניו של היין אצל אבו נואס אימצו משוררי תור הזהב העבריים בספרד, וכיצד תואר היין בשירתם?

בדרך כלל נטתה שירת היין העברית בספרד לתאר את הקוטב האריסטוקרטי של היין. אמנם, מבין שירי תור הזהב העברי בספרד ישנם כמה שירים הקוראים לשתייה הוללת ופרועה, שיש בה ממד ארוטי פרוץ, ולעיתים אף ממש התרסה דתית כלפי שמים, אך שירים אלה הם מיעוט שבמיעוט.

על פי רוב שמרו משוררי ספרד העבריים על המהוגנות האצילית של תיאור היין, שאף הם פגשו בו במסגרת המג'ליס – משתה החצר שאליו היו מוזמנים.

גן אנדלוסי
גן אנדלוסי

שירו הידוע של משה אבן עזרא 'כתנות פסים', הוא דוגמא מובהקת לקוטב האריסטוקרטי שבו בחרו רוב משוררי היין בספרד. השיר מתאר את נפלאות הגן הפורח באביב ומשתמש לשם כך במטאפורות אציליות ומלכותיות:

בכותרת השיר: כתב יד ... שנת... תרגום הכתובת המופיעה בראש השיר: ומשער שירי החשק והיין דבריו בתיאור האביב והיגלות הורדים והוא זה" (התרגום מתוך מהדורת חיים בראדי)
בכותרת השיר: כתב יד אוקספורד 1972
תרגום הכתובת המופיעה בראש השיר: ומשער שירי החשק והיין דבריו בתיאור האביב והיגלות הורדים והוא זה" (התרגום מתוך מהדורת חיים בראדי)

כָּתְנוֹת פַּסִּים / לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה / מַדֵּי דִשְׁאוֹ

וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ / עָטָה כָל עֵץ / וּלְכָל עַיִן / הֶרְאָה פִלְאוֹ

כָּל צִיץ חָדָשׁ / לִזְמָן חֻדַּשׁ / יָצָא שׂחֵק / לִקְרַאת בּוֹאוֹ

אַךְ לִפְנֵיהֶם / שׁוֹשָׁן עָבַר / מֶלֶךְ כִּי עָל / הוּרַם כִּסְאוֹ

  יָצָא מִבֵּין / מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְשַׁנֶּה אֵת / בִּגְדֵי כִלְאוֹ

מִי לֹא יִשְׁתֶּה / יֵינוֹ עָלָיו / הָאִישׁ הַהוּא / יִשָּׂא חֶטְאוֹ.

קריאתו הגסה וההדוניסטית של אבו נואס "הרבה לחטוא ככל יכלתך" זוכה אצל אבן עזרא להיפוך ולעידון, כשהקריאה לשתות לנוכח התחדשות הטבע המופלאה נשמעת כתביעה כמעט דתית: מי שלא ישתה יינו – הוא אשר ישא חטאו.

משוררי ספרד העבריים העריצו את היין. הם ראו ביין את התגלמות היצירה, חלקו לו שבחים אינספור והפליאו לתאר אותו כמקור להנאה ולהתעלות. חיבתם למשקה הנכסף הביאה אותם לכנות אותו בשמות וכינויים רבים: פלא, עין זהב, טוב מדבש, בן שורק, נכד כרמים, סנהדרין גדולה (על פי הגמטריא יי"ן – 70, כשבעים זקני הסנהדרין), חצי הר סיני (שוב, על פי הגמטריה: ס"י- 70) ועוד ועוד.

גם אם נודעו למי מהם שירים הקוראים להתנזרות מפורשת מן היין מתוך סגפנות דתית, הרי שאלו תופעות שוליות ממש. בכללה השמיעה שירת תור הזהב העברי בספרד במאות שיריה קול של שבח והלל על היין והמשתאות.

 

"נבראת לשטן" – מים  vs יין באשכנז

ומה קורה בגזרת אשכנז בנוגע ליין? ובכן, כאן שולטות הזהירות וההסתגרות, וכאן מבכרים את השליטה.

שיר ויכוח מעניין נכתב באשכנז בשנת שמ"ב (1582) כשיר דו לשוני ביידיש ובעברית גם יחד.

מחברו של השיר הוא רבי אליהו לואנץ, בן למשפחת לוריא-אשכנזי, ממשפחתו של האר"י, דיין בפרנקפורט. לצד תפקידו הציבורי היה לואנץ יוצר פורה שכתב בין השאר גם שירים וזמירות.

השיר "ויכוח יין עם המים" שכתב לואנץ במאה ה-16 נדפס שוב בקונטרס קטן בשנת תקי"ז, 1756 (על פי הגימטריה המופיעה בשער הספר: מ'ת'נ'ה' ט'ו'ב'ה')

"וויכוח יין עם המים" של לואנץ הוא בעל 22 בתים, בני עשר שורות כל אחד.

בהקדמה המחורזת לשיר (שאין כל מידע על זהות כותבה) המצויה בפתח הקונטרס, מופיעה הסיבה שלשמה טרחו מוציאי הספר להדפיסו.

"יען וביען ראינו בעינינו

ושמענו באזננו

גם ספרו לנו אבותינו

כי כמה מכשולים

חמורות וקלות

קטנות וגדולות

אשר נעשו מאת

אשר לו כדת

על ידי יין עסיס

אשר לכל דבר עבירה נעשה בסיס

אמרנו להדפיס

גם את השיר אשר חיבר…

ועל כן הדפסנוהו כדי שימנע האדם מרוב שתיית יין.

ויזכה לראות השכינה עין בעין".

 

אחרי קריאת ההקדמה אפשר כבר לנחש את תוצאות הוויכוח בין היין והמים בשירו של לואנץ. בשורה התחתונה, ואחרי כל הדיונים, זהו שיר פמפלטי. כעין ברושור מטעם מכון גמילה של – Alcoholics Anonymous שמטרתו להוכיח ברבים את סכנותיו של היין.

מתוך: ויכוח יין עם המים לרבי אליהו לואנץ
מתוך: ויכוח יין עם המים לרבי אליהו לואנץ

הקורא בשירו הארוך של לואנץ לא יכול שלא להתפעל מחכמתם של הניצים. ממש כמו בני ישיבה חריפי שכל, הם מגייסים לטובת טיעוניהם מגוון אסמכתאות: פסוקים וסיפורים מן המקרא, האגדה וההלכה. כל הוכחה מבריקה ומשכנעת מקודמתה.

אולם, ניכר שהמשורר תומך נלהב של המים, ושם בפיהם את הטיעונים המשכנעים ביותר. כך למשל, בקטע המובא לעיל, טוענים המים כנגד היין כי הוא נברא רק הודות לגשם.

על השותים יין עתיד לבוא אסון ונזק, כמקרה כמה מאנשי המקרא:

"אֲנִי לְשׁוֹתַי בִּמְשׂוּרָה, כְּיַרְדֵּן לְנַעֲמָן הַמְּצֹרָע, וְאַתָּה יַיִן נֶזֶק צְרָרָא, זְכֹר לְלוֹט בַּמְּעָרָה"

"אַתָּה מָעַלְתָּ וְעָלִית לְרֹאשׁ נֹחַ, וְגִלִּיתָ עֶרְוָתוֹ בְּתוֹךְ אֲהָלוֹ"

"עָלֶיךָ נֶהֶרְגוּ שְׁנָיִם. גִּדּוּלֵי הַכְּהֻנָּה וְהַתּוֹרָה נִקְרָאִים נָדָב וְאָבִיהוּ"

 

"שירו לי כי טוב היין" – פזמונות יין בזמר העברי

איה הם סירש ונינקאסי, ואנקראון ואבו נואס, איה שמואל הנגיד ומשה אבן עזרא, איה משוררי אשכנז ואיטליה, ומה נשאר לנו ממסורת שירי היין המפוארת שמשוררי הדורות כולם נטלו בה חלק?

ובכן, מסתבר שנשאר לא מעט. ודווקא בז'אנר הפזמונים ושירי הזמר העבריים, שרבים מהם נכתבו על היין, ורבים מהם נועדו להיות מושרים בפי רוקדי ההורה. לעיתים בקריצה מודעת למתכונת "שירי היין" ממסורות אירופאיות קודמות, ושמירה על חלק מן הקונוונציות שלהן, ולעיתים מתוך השפעה של שירי עם רוסיים או צרפתיים המתארים בתי מרזח ססגוניים.

אבו נואס מבקש: "הִשָׁבְעוּ לִי רֵעַי, בֶּאֱלהִים, אֶת קִבְרִי תַּחְפְּרוּ אַך וְרַק בְּכַרְמֵי קֻטְרַבֻּל"

ורדי, מתרגם השיר של אבו נואס, מציין גם את ההקבלה לשירים של חלוצי ארץ ישראל :

"כְּשֶׁנָּמוּת יִקְבְּרוּ אוֹתָנוּ / בְּיִקְבֵי רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן / שָׁם יֶשְׁנָן עֲלָמוֹת / הַמַּגִּישׁוֹת כּוֹסוֹת /  מְלֵאוֹת יַיִן אָדֹם אָדֹם."

אבו נואס מבקש: דַּי מוֹזֵג, אַל נָא תִּמְהַל בְּמַיִם, אֶת יֵינִי אֶשְׁתֶּה טָהוֹר וָחַי.

החלוצים מבקשים: "הָבוּ לָנוּ יַיִן, יַיִן, לֹא שָׁתִינוּ עוֹד עֲדַיִן, הָבוּ לָנוּ יַיִן וְתִירוֹשׁ"! 

ואף נעמי שמר משתמשת במוטיב ה'קרפה דים', זכרון יום המוות: "עַל כֵּן שָׁתֹה וֶאֱכֹל וּשְׂמַח בְּיַיִן /הַיּוֹם צָעִיר אַתָּה מָחָר תַּזְקִין"

 

 

"ללגום או לא? אין לרוחי מנוח" – אלתרמן וחבריו שותים ושרים

אך גם השירה העברית המודרנית, זאת שאיננה פזמונאות שנועדה להלחנה, עסקה ביין באופן אינטנסיבי.

את גני ההדר המלכותיים בבגדאד ופרחי האביב הפורחים לעת התחדש הטבע בספרד, בהם ישבו משוררים והתבשמו מניחוח האביב ומן היין, ואת בתי המרזח הרוסיים בנוסח הישן – החליפה אווירה אורבנית, ומקדשם של השותים הומר לבתי קפה קטנים, תל אביביים, ובראשם המוסד המיתולוגי קפה 'כסית' שהיה ליבה הפועם של הבוהמה התל אביבית במשך יותר משלושים שנה. לא מיותר לציין כי את שמו של בית הקפה 'כסית' נתן לו שלונסקי מטעם כפול: כסית הוא שמו של אלמוג מואדם, וכן גם מחווה ליושבי הקפה מין המוצא הרוסי שהגו את המילה 'כוסית' כ'כסית'.

 

בית הקפה כסית
בית קפה כסית

 

יין, בירה, ג'ין או ערק, איש איש והמשקה החביב עליו, אך התבנית הלירית נשמרה:

אחוות רעים, שירה ואינטלקט, ואלכוהול הנשפך כמים ומשמש כדלק לכל חיי הרוח והחברה של הבוהמה.

מרכזיותו של האלכוהול בחייהם של המשוררים, הפכה אותו לאחד מנושאיה של השירה, וספרי שירה רבים של משוררי כסית חַכְלִילֵי עיניים מיין: שיריהם של אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן, אברהם חלפי ומשוררים נוספים רבים מחבורת יושבי כסית רוויים אזכורים למשקה האדום.

הנה למשל שלונסקי המתייחס לפניו השובבים והעליזים של היין:

'קרועים אנו' מתוך: לך לך, אברהם שלונסקי .
'קרועים אנו' מתוך: לך לך, אברהם שלונסקי .
אברהם שלונסקי בכסית. מתוך: אוסף דן הדני.
אברהם שלונסקי בכסית. מתוך: אוסף דן הדני.

והנה אלכסנדר פן, מתאר את הבלבול שהמיט עליו המשקה, בלבול שהוציא ממנו שורות שיר גדולות החרותות במוחו…

אלכסנדר פן מתוך: לילות בלי גג
אלכסנדר פן מתוך: לילות בלי גג

 

והנה שירו של אברהם חלפי בו מתפקד היין בתפקיד האנקראוני המסורתי, משכיח הצרות:

אברהם חלפי מתוך: שירים כרך א'
אברהם חלפי מתוך: שירים כרך א'

 

אברהם חלפי בכסית. מתוך: אוסף דן הדני
אברהם חלפי בכסית. מתוך: אוסף דן הדני

 

אולם מעל לכל הללו, היה המשורר הגדול מכל והשותה הגדול מכל, מי שגילם באישיותו רבת הפנים והמזג את סצנת השתייה-שירה של דורו, והפך לאייקון הבולט ביותר של הסצנה הזאת: נתן אלתרמן.

משוררי כסית הצעירים שסבבו סביב אלתרמן בישיבותיו הממושכות בכסית הרבו לתאר את הרושם האדיר שעשה עליהם המפגש עם אלתרמן לעת משקה של ערב.

נתן אלתרמן, חיים גורי, אמיר גלבוע ואורי צבי גרינברג
נתן אלתרמן, חיים גורי, אמיר גלבוע ואורי צבי גרינברג

 

הוא מיגנט אותם באישיותו הכובשת, וכישף אותם בכישרונו המהמם. הייתה לו כריזמה שקטה, לפעמים אפילו מגומגמת, אבל בתוספת כמה כוסיות אלכוהול הפך אלתרמן לאדם אחר ממש. דיברו על השניות באישיותו, אמרו: ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, סברו: "נולד תאומים", עסקו בגאונות השירית החד פעמית, ובשתיינות הכרונית שהביאה אותו לא פעם אל עברי פי פחת.

ראו בהוללות ביטוי לגדולתו, ובגדולתו הסבירו את סיבת ההוללות.

יונה עטרי ונתן אלתרמן בקפה כסית, 1960 צלם: בוריס כרמי מתוך: אוסף מיתר
יונה עטרי ונתן אלתרמן בקפה כסית, 1960 צלם: בוריס כרמי. מתוך: אוסף מיתר

וכמו יתר המשוררים בני דורו ובני הדורות הקודמים משחר ההיסטוריה, עסק גם נתן אלתרמן בשירתו ביין. הוא ניסח כמה מן התובנות המרתקות ביותר בדבר השניות הכרוכה במשקה זה, שניות שהייתה כרוכה גם באישיותו היוצרת.

הנה למשל חלקו הראשון של שיר העוסק במהותו של היין. זוהי 'אודה' ליין, המשבחת ומהללת אותו, והיא נמצאת בתוך מחזור האודות  'שיר עשרה אחים' המשבח מהויות שונות בעולם: הספרים, הבקתה, האב, הדרכים, קלות הדעת ועוד :

מתוך: שיר עשרה אחים. עיר היונה
מתוך: שיר עשרה אחים. עיר היונה

זהו אמנם שיר הלל ליין, אך כוחו של היין בשיר איננו כוח אבסולוטי עצמאי. ליין יש חסרונות רבים: הוא חנף, ובוגד, אך כל אלו נסלחים לו, אליבא דאלתרמן, משום שהוא בא כוחה של התשוקה והארוס.

בשירי "חגיגת קיץ" הקדיש אלתרמן שיר נוסף לשתיית היין. בניגוד לשיר היין משירי עשרה אחים, שיר הלל מלא פאתוס, הנימה הפעם מבודחת בהרבה, ושאלת מזגו של היין עולה מתוך דברי השתיין לכוסו.

נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית", 1960.
נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית", 1960.

 

 

 

"דבר המחבר אל כוסו" מתוך חגיגת קיץ
"דבר המחבר אל כוסו" מתוך חגיגת קיץ

 

"איני תופס איך מחזיקים מין הרס / כזה בכלי זכוכית וחרס" שואל המחבר את כוסו, ובכך מדגיש את הקוטב ההרסני והמכלה של היין. הוא מודע לו היטב. משוכנע בסכנה האורבת לפתחו אם ילגום.

אולם סוף דבר, ואם יש לחרוץ פה משפט, את משפטו של היין המבקש להיגמע, ואת משפטה של הכוס המבקשת להתרוקן:

 

תודה לד"ר יהונתן ורדי שפתח עבורי פתח לעולמם הססגוני והאציל של שירי היין, והדריך אותי בסיור במשתאות היין שבין הספרים, ותודה גדולה על החברותא שברוח.  "וְהָיָה זֶה תַּגְמוּל נִגּוּנוֹ וְשִׂיחוֹ… וְהָיָה לוֹ זֶה שְׂכַר עֲמָלוֹ הַשָּׁחֹר". 

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

יהושבע סמט-שינברג , המרכז ללימודי רוח

קוראת, כותבת ובעלת דוקטורט בספרות עברית
לכתבות נוספות של יהושבע סמט-שינברג >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו