החיילים צבי בן-יעקב, רפאל רייס, חביבה רייק וחברים במהלך שירותם הצבאי במצרים, שנת 1944
כשהתחלנו לפשפש באופן יסודי באוספי ביתמונה המונגשים באתר הספרייה הלאומית, נקשר השם רודי (רודולף) גולדשטיין בדמיוננו למאות התצלומים שצילם השמורים בספרייה. אם היינו צריכים לנחש את עיסוקו של האיש – שלעיתים הוצמדו לשמו ראשי התיבות ד"ר – היינו ודאי מנחשים שמדובר בדוקטור לצילום, או אולי במומחה לאומנויות. ובכל אופן, ברור שמדובר באדם שהעביר לא מעט משעותיו הפנויות ברחבי ארצנו המתפתחת: פה צילם פרה באחו, שם תפס חלוצים במלאכתם. היות שלא טרחנו להתמקד בדבר מלבד הסצנות המצולמות, פספסנו רמז חשוב הנוגע לזהותו של ד"ר גולדשטיין, שהקפיד לכתוב בגרמנית מאחורי כל תצלום את שתפסה מצלמתו – לאיש יש כתב יד של רופא.
את הדוגמנית הנאמנה והמצולמת ביותר של ד"ר גולדשטיין פגש הרופא הצעיר בשנת 1934. הייתה זו ארץ ישראל המנדטורית, אליה עלה בסיום לימודי הרפואה שלו בברלין. שנה מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה החליט גולדשטיין כי מקומו בארץ ישראל. תחילה היה לרופא באזור ראש פינה – שם נאבק לבער את הקדחת שהפילה חללים בין חלוצות וחלוצי היישוב העברי, משם עבר לעסוק ברפואה ביישוב עמק הירדן ולאחר מכן התמקם בבית החולים 'העמק' בעפולה שנחנך בשנת 1930.
גולדשטיין, שעזב את מולדתו הגרמנית לאחר שקשרה את גורלה בגורל המפלגה הנאצית, בחר להתגייס לשירות בצבא הבריטי משהחלה גרמניה להגשים את החזון המפלצתי של העומד בראשה. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, ומקצוע הרפואה היה מקצוע מבוקש ביותר. ד"ר גולדשטיין גויס ונשלח לצפון אפריקה, ושם העביר את מרבית שנות המלחמה בייחוד במצרים. מספרו האישי של גולדשטיין בצבא הבריטי היה 257536. את דרגת הסגן שלו קיבל ב-4 בנובמבר 1942 – תאריך הקרוב, ככל הנראה, ליום גיוסו לצבא.
אלכסנדריה, מצרים. שנת 1942. צילום: ד"ר רודי גולדשטיין, אוספי ביתמונה. לחצו על התמונות להגדלה
הבסיס שבו שירת רודי גולדשטיין במצרים, שנת 1942. צילום: רודי גולדשטיין, מתוך אוספי ביתמונה
במרפאה הצבאית במחנה במצרים (רודי גולדשטיין עם אחות בפתח המרפאה), שנת 1942. מתוך אוספי ביתמונה
התמונות הרבות שצילם באותה התקופה מלמדות שהד"ר הצליח למצוא לא מעט הזדמנויות לצילום גם בזמנים העמוסים ביותר, ובאוסף התצלומים מאותה תקופה תיעד בכתב את המראות שזכה לראות, ככל הנראה בזכות מה שכינה באחד התצלומים – "הרכב שלי".
"מצרים – הרכב שלי", שנת 1946. צילום: ד"ר רודי גולדשטיין (הנראה נוהג ברכב בתמונה), מתוך אוספי ביתמונה
רודי גולדשטיין לא היה החייל העברי היחיד ששהה באותם הימים במצרים, ומבין אלפי החיילים האחרים גם לא היה חובב הצילום היחידי. מגויס טרי אחר, שעד לא מזמן ישב במעצר בעתלית מיד עם העפלתו הבלתי לגאלית ארצה, היה רפאל רייס, שצילם אף הוא עשרות תמונות השמורות גם הן באוספי ביתמונה.
החייל רפאל רייס במצרים, שנת 1944. מתוך אוספי ביתמונה
אם השם רפאל רייס מצלצל מוכר באוזננו, זה כנראה בגלל שהוא זכור כאחד מצנחני היישוב שצנחו באירופה הכבושה בידי הנאצים בניסיון להציל יהודים מההשמדה המתרחשת. רייס עלה לארץ מסלובקיה בשנת 1939, ולמד רפואה באוניברסיטת ברטיסלבה כמה שנים, לימודים שלא הספיק לסיים בגלל השתלטות הנאצים על צ'כוסלובקיה קודם עלייתו ארצה. בארץ הכיר רייס את חברתו נעמי ונישא לה, והיא ילדה את בתם המשותפת היחידה עדנה.
את הכשרתו הצבאית התחיל בארץ ישראל בדצמבר 1943. במסגרת ההכשרה הועברו רייס וחבריו לאימונים נוספים במצרים. גם רייס, בדומה לגולדשטיין, הספיק לראות לא מעט מנופיה של מצרים. מרבית תצלומיו מאותה התקופה קובצו בשם "מראות מסיורים במצרים 1944".
תמונות מ"מראות מסיורים במצרים", שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה
בתמונות רבות אחרות ציין רייס כי הן צולמו ב"גן החיות של קהיר".
תמונות מ"גן החיות בקהיר", שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה
מן הכיתוב בכמה מהתמונות אנו למדים שרפאל רייס וחבריו אף זכו בחופשה קצרה בארץ.
רפאל רייס וחבריו בדרכם לארץ ישראל לחופשה מקהיר, שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה
בקיץ 1944 צנחו רייס וחיים חרמש ביוגוסלביה. היות שהצנחנים הקודמים ששלחו הצבא הבריטי וההגנה – חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין – נלכדו בידי הנאצים בהונגריה, הורו הבריטים לרייס ולחרמש לחדור להונגריה דרך סלובקיה, ושם לחבור לחביבה רייק וצבי בן-יעקב, המככבים בלא מעט מן התמונות שצילם רייס במצרים.
חביבה רייק במצרים, שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה
חביבה רייק ורפאל רייס במצרים, שנת 1944. מתוך אוספי ביתמונה
רפאל רייס וצבי בן-יעקב במצרים, שנת 1944. מתוך אוספי ביתמונה
צבי בן-יעקב וחביבה רייק במצרים, שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה
צבי בן-יעקב וחביבה רייק בגן החיות של קהיר, שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה
אחת התמונות המדהימות ביותר בשני האוספים של ד"ר רודי גולדשטיין ושל רפאל רייס צולמה בבית הכנסת באלכסנדריה ביום ניצחון בעלות הברית את גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945. את התמונה צילם ד"ר רודי גולדשטיין. רפאל רייס, צבי בן-יעקב וחביבה רייק לא זכו לראות את היום המיוחל. הם נתפסו, הוצאו להורג בסלובקיה בנובמבר 1944, ונקברו בקבר אחים לא מסומן.
בבית הכנסת באלכסנדריה ביום הניצחון, 8 במאי 1945. צילום: רודי גולדשטיין, אוספי ביתמונה
חיילים ארצישראלים במצרים. משמאל לימין: שורה עליונה: רפאל רייס, דב הררי, ברוך קמין. שורה אמצעית: שוריקה ברוורמן, שייקה דן (?), חביבה רייק. שורה תחתונה: ליובה גוקובסקי (אולי יהודה אחישר), אוריאל קנר, ריקו לופי (?). שנת 1944, מתוך אוספי ביתמונה
בערב חג המולד של שנת 1813 פורסם הכרך הראשון של "מעשיות לילד ולבית" מאת האחים גרים. כרך זה הופיע בתום חמש שנות עבודה מאומצת של זוג האחים הגרמנים חובבי המעשיות, ואיגד בתוכו 84 אגדות בצירוף מבוא מדעי והערות בלשניות מפורטות. ההצלחה הבלתי צפויה של הכרך הראשון, עודדה את האחים לזרז את עבודתם. כעבור שנתיים פורסם הכרך השני לקול תשואות הקהל. המעשיות המודפסות פשטו ברחבי אירופה, ותורגמו לרבות מלשונותיה.
קוראי העברית נאלצו לחכות כמה עשרות שנים טובות (84 שנה אם נדייק) עד שהחלו יצירות האחים גרים להיתרגם לשפתם הרדומה. כמה מתאים לכן, שאחת היצירות הראשונות שתורגמו לעברית הייתה המעשייה על "לִבְנַת-שֶׁלֶג", הלוא היא המעשייה על שלגיה ושבעת הגמדים, כפי שהיא מוכרת לנו כיום.
לבנת-שלג, אגדה לילדים. בתרגומו של שלמה ברמן משנת 1897
אבל רגע, לפני שנגיע ללבנת השלג, נחזור לצמד האחים גרים. החיים אינם מעשייה, אך עובדה ידועה זו לא הפריעה לרבים ממכריהם של צמד האחים גרים להאמין שמדובר בזוג תאומים שחולקים הרבה יותר מדמיון פיזי: אישיות, מזג אינטלקטואלי, הסתכלות על העולם וכנראה שגם לא מעט סודות; ובקצרה, סימביוזה מושלמת. האמת מסובכת יותר, ואפשר להבחין ברמזים לה כבר בתקציר הביוגרפי מאיר העיניים שהופיע בספרו של אוריאל אופק, 'משלגיה ועד אמיל':
"יעקב ווילהלם גרים היו שני אחים, שקורות חייהם משותפות כמעט כליל. שניהם נולדו בעיר הנאו (גרמניה): יעקב ב-4 בינואר 1785 ווילהלם ב-24 בפברואר 1786. הם למדו באותו בית-ספר, ולאחר שסיימו יחד את הגמנסיה נסעו לעיר מארבורג ללמוד בפאקולטה למשפטים. אחר-כך עברו יחד ללמוד בלשנות והתחילו מלקטים יצירות קדומות כדי לחקור את סגנונן. זמן-מה עבדו בספריה הממלכתית של קאסל; אך לאחר שהעיר נכבשה על-ידי צבאות נאפוליון נתמנה יעקב משגיח על ספרייתו הפרטית של ז'רום בונאפרטה, המלך-הבובה של נסיכות וסטפאליה.
האחים גרים (יאקוב מימין, וילהלם משמאל), ציירה Elisabeth Jerichau-Baumann. שנת 1855
בשנת 1808 התחילו האחים בחקר הסגנון של אגדות-העם. במשך שנים רשמו מאות אגדות מפי אנשים רבים ובשנים 1815-1812 פרסמו את שני הכרכים של "מעשיות לילד ולבית", בליווי הערות מדעיות רבות. ספר זה הקנה להם פרסום רב. אחר-כך פרסמו מהדורות מדעיות של יצירות-עם שונות. ב-1830 נתמנו האחים פרופיסורים באוניברסיטת גטינגן; אולם לאחר שמחו כנגד שלילת הזכויות מן האזרחים פוטרו ממשרתם ועברו לאוניברסיטת ברלין, שם כיהנו כפרופיסורים לבלשנות ולפולקלור. וילהלם הוסיף ללקט אגדות, ואילו יעקב פנה לעבודה בלשנית, פרסם את ספרו "הדקדוק הגרמני", בו יסד את השיטה ההיסטורית בבלשנות. בשנותיו האחרונות עסק יעקב בחיבור המילון הגרמני הגדול, בן 16 הכרכים, אותו לא הספיק לסיים. וילהלם מת בברלין ב-16 בדצמבר 1859; אחיו יעקב מת שם ב-20 בספטמבר 1863."
"אבל", כפי שמבהיר אופק בספרו, "ידידיהם הקרובים יותר יכלו להבחין ביניהם ללא קושי. שכן, יעקב הבכור היה טיפוס מדעי יותר מאחיו; הוא היה אדם מסוגר וכבד-ראש, שקד להשליט סדר בחומר הרב שנאסף והקפיד על דיוק מושלם בעבודה. ואילו וילהלם העליז היה איש החברה, אהב להיות מעורב בין הבריות ולהאזין למוסיקה."
מתוך "שלגיה: אגדת-עם לפי האחים גרים". עבוד עברי בחרוזים: מאיר פרבר. ציורים: ירקוני.תל אביב, 1946
השינויים באופי ובמזג האינטלקטואלי התבטאו בסוגי המטלות שביצעו השניים בעת שליקטו וערכו את האגדות והמעשיות לפרסום: יעקב הבכור התרכז ברבדי השפה (העממית מול הספרותית, הפשוטה מול המליצית) ובניבי הדיבור השונים (לכל אזור שאליו הגיעו הניב הייחודי לו), השווה אותם וגם הפריד – הכול כדי לזהות את השכבה המוקדמת מן המאוחרת; וילהלם, הפיוטי מבין האחים, "נטל על עצמו את העריכה הספרותית של המחקר".
השניים השתדלו להשאיר את המקורות שמצאו כפי שמצאו אותם, אך מעת לעת, ורק כשהרגישו שהמצב מחייב, "הרשו" לעצמם לערוך ביד קלה מקלה את החומר הגולמי ולשוות לו צורה שלמה יותר. ובכל הנוגע לשפה "גסה" יותר, המופיעה ברבות מהאגדות העממיות שליקטו, הם לא חששו לעדן אותה בעבור סגנון תמים יותר, "ששיווה לתיאורי האהבים" כך לדעת אופק "אווירה תמימה וילדותית".
שלגיה. כתב לילדים א. בן נון. ציורים: נחום גוטמן. תל אביב, 1950
לבנת-שלג מתעוררת בעברית
היה זה המזכיר הוורשאי של אגודת 'בני משה', האגודה הציונית החשאית שהקים אחד-העם במטרה לחדש את החיים התרבותיים בעברית בארץ ישראל ובגולה, שהגה את הרעיון, שמאז שימש לו כיעד, להפיץ "ספרות יפה בעברית בעד העם" ואף במחיר שיוכל אותו העם לעמוד בו.
"שלגיה ושבעת הגמדים / מעשיה לילדים מאת האחים גרים". כתובה בידי לוין קיפניס. ציורים: חנן פישר. משנת 1940
להוצאת הספרים שהקים בשנת 1895 קרא אברהם-לייב בן-אביגדור בשם הכה מתאים, הוצאת "תושיה". התושייה של בן-אביגדור המו"ל המנוסה "להוציא ספרים בשפה העברית בכל מקצועות הספרות", כפי שהובטח לקוראים בעלון שהפיצה ההוצאה, שפורסם עם ייסודה, הוכיחה את עצמה במהרה. שנתיים מהקמת ההוצאה, ואנו עדים לפירות הראשונים של אחת ממחלקות הסדרה "ביבליותיקה" לבני הנעורים, המחלקה שפנתה לקוראים הצעירים יותר ומכאן שנקראה "לילדים". חוברות "לילדים" היו חוברות קצרות, מנוקדות, שבהן נדפסו יצירות עבריות מקוריות לילדים בצד יצירות מתורגמות מן המיטב שהיה לספרות העולמית להציע.
סיפורה של שלגיה בתרגומו של מ. בן אליעזר. מתוך קובץ הסיפורים "צעצועים", הוצאת 'ספרות ורשה'. שנות ה-20 של המאה הקודמת. לחצו על התמונה לגודל מלא
המחסור החמור בספרות ילדים מקורית בעברית שכנעה את העוסקים במלאכה בצורך הדחוף בתרגום יצירות מספרות העולם. מגמת התרגום הייתה ברורה: העיבודים נעשו בחופשיות, ההשמטות היו רבות, אך המוטיבים האגדתיים – במידה שלא נתפסו כנוצרים במובהק, נותרו כשהיו. עיון בקטלוג ההוצאה מלמד שמעשיות האחים גרים (יחד עם קבצי אגדות וסיפורי עמים נוספים) נחשבו לספרות ילדים ראויה. האיש שנבחר לתרגם את המעשיות מן הגרמנית המקורית לעברית קלילה ואווירית שתקסום לקורא הצעיר היה המתרגם והסופר שלמה ברמן, ומבין המעשיות הרבות שתרגם המעשייה על "לבנת-שלג" הייתה מן הראשונות.
פתיחת "לבנת-שלג" – התרגום הראשון של שלגיה ושבעת הגמדים לעברית
חלקנו נזהה את היצירה כבר בשמה המוקדם. הקוראים הנחפזים יצטרכו לחכות להופעת שבעת הגמדים, ואולי יזהו את היצירה קודם לכן – בעמוד השני של החוברת, כשנשא המלך אישה נוספת לאחר מות אשתו המלכה,
שלגיה. כתב לילדים א. בן נון. ציורים: נחום גוטמן. תל אביב, 1950
למרות הביקורת הרבה שספגה ההוצאה על היד החופשית (ואולי, יטענו המבקרים, גם הגסה) שבה ערכו מתרגמיה את היצירות שבחרו לתרגם לעברית, ב"לִבְנַת-שֶׁלֶג" הותיר ברמן יותר מקטע אחד שייתכן שגרם לקוראים הגרמניים המקורים לזוע בכיסאותיהם באי נוחות בשעת ההקראה לילדיהם, ושמאז חזר גם בסרט של דיסני בשינוי קל. המלכה החדשה, שהורתה על הצַיָּד לפלח את ליבה של לבנת-שלג משום יופייה הרב, מבשלת במלח את הכבד והריאה שהגיש לה הציד, איברים שהיא מאמינה שהיו שייכים לבתה המאומצת – אותם היא זוללת בהנאה מחליאה.
ביקורת נוספת שהוטחה בהוצאת "תושיה" קשורה אף היא למעשיות המתורגמות. בשנה שבה החלו מעשיות האחים גרים לראות אור בעברית (היא שנת תרנ"ז/ 1897) מתח עיתון 'המליץ' ביקורת חריפה על היצירות שבחרה ההוצאה לפרסם. היוזמה "לתת את העולם הילדוּת עם כל חלומותיו ודמיונותיו בלב ילדי עמנו, למען יהיו ילדים בילדותם כילדי כל העמים" הינה יוזמה מבורכת, אך מדוע בחרו המתרגמים להוריק את סיפורי החול לשפת הקודש – את זה סירב סופר המליץ לקבל. סופר המליץ התעלם מההבחנה שביצעו אנשי "תושיה" בין המחלקה "לילדים" למחלקה "לנעורים", וטען שנערים לא יימצאו כל עניין בסיפורי השדים והאגדות.
הביקורת שהוטחה בהוצאת 'תושיה': "למען תינוקות של בית רבן", 'המליץ', 1897, גיליון 102. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
בכתבה נוספת במדור "בינה בספרים" של 'המליץ' ענה שבועות אחדים לאחר מכן המתרגם שלמה ברמן לביקורת, וכתב כי תפקידם העיקרי של סופרי הילדים שלנו הינו "להרגיל את ילדינו להיות קוראים בלשון עמם", ולכך כל האמצעים כשרים. טוב עשו מנהלי ההוצאה בהתעקשם על אגדות נוכריות, כיוון שאת הסיפור המופיע בהן הילד הקורא "יבלעהו בעודו בכפו". את המענה של ברמן, שהתפרסם ב'מליץ' תחת הכותרת "על דבר ספרות הילדים", חתם בקביעה שמאז אוששו ילדי ישראל שוב ושוב: "כל המבין החינוך לאשורו יודה, כי ילדים בני שמונה או תשע, אפילו בני עשר שנים, לא יצאו עדנה מילדותם ולא בגרו כל-כך, עד שלא ינעמו למו סיפורים מלאים פלאות ודמיונות" ("על דבר ספרות הילדים", 'המליץ', 1897, גיליון 236).
תשובתו של המתרגם שלמה ברמן: "על דבר ספרות הילדים", 'המליץ', 1897, גיליון 236. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
כ-30 שנים מאז הוצאת חוברות "תושיה" זכו האחים גרים לחותמת הכשר עברית נוספת (במקרה שהזדקקו לכזאת) – היא הגיעה מענק הספרות העברית, ומי שלא פעם הוכתר כממציא הילדוּת בעברית, המשורר והסופר חיים נחמן ביאליק. יחד עם המאיירת תום זיידמן-פרויד, הוציא ביאליק בהוצאת אופיר בברלין את הספרון 'עשר שיחות לילדים' על פי יצירותיהם של האחים גרים, הנס כריסטיאן אנדרסן ועוד. תום זיידמן-פרויד עיבדה מחדש את האגדות והוסיפה ציורים נפלאים. ביאליק הוא שתרגם את האגדות לעברית.
שלגיה. כתב לילדים א. בן נון. ציור: נחום גוטמן. תל אביב, 1950
"היה זה באמצע מלחמת העולם השניה, ואני אז חיילת ב-א.ט.ס. (חיל העזר לנשים של הצבא הבריטי). באחד מימי החופשה הנדירים באתי לבקר ידידים.
בביתם פגשתי באשה צעירה עם הילד שלה, כבן שנה ורבע. ילד רגיל, שמנמן, אך מה שמשך את מבטי – היתה ההליכה שלו. שלא כדרך תינוקות אחרים, שהולכים בהיסוס ובאי-בטחון, לאחר שזה עתה למדו ללכת – צעד ילד זה בביטחה, כאילו היה מפקד! ובאווירת המלחמה ששררה אז, תיארתי לי שאילו הוכרזה מלחמה בארץ הגמדים, היה המפקד שלהם צועד כמו ילד זה.
כעבור כמה ימים חיברתי את השיר "במדינת הגמדים", שפורסם ב"דבר לילדים" וזכה מיד לפופולריות גדולה."
בטור היא מספרת על אותו בן של חברים, שהליכתו הבטוחה היוותה את ההשראה לשיר הילדים הנפלא.
בסוף הטור ציינה אמיתן גם כי "ילד שמנמן זה, שצעד כמפקד, היום הוא מבוגר, כלכלן ידוע, ובתו רוני בת השבע יודעת שלאבא שלה חובר השיר 'במדינת הגמדים'".
רק דבר אחד היא "שכחה" לספר לנו. מה שמו של אותו ילד שצעד כמפקד? מיהו אותו ילד שלימים נעשה כלכלן ידוע, ושבתו בת ה-7 (בשנת 1979) מכירה את הסיפור ויודעת שאביה הוא אצבעוני המפקד?
אומנם נדרש תחקיר קטן, אבל לאחר עבודה מאומצת הצלחנו לחשוף את זהותו של הכלכלן הבכיר, ואפילו השגנו ראיון בלעדי עם המפקד לעתיד הכולל תמונות של המפקד בשדה הקרב!!!
גבירותי ורבותיי, אזרחי מדינת ישראל ואזרחי מדינת הגמדים, הכירו את המפקד אצבעוני – ששמו הוא…
(תופים)
בן רבינוביץ!
בן רבינוביץ בילדותו
אז קודם כל נספר לכם על המפקד:
הוא נולד ב-11 ביוני 1939 ליוצאי ברית המועצות אהרן (רוניה) ומָשָה. בן התייתם מאביו כשהיה בן 6. הוא גדל ברחוב ביל"ו בתל אביב, ובבגרותו עבד במגוון תפקידים במשק הישראלי ככלכלן וכמנהל. בין תפקידיו: מנכ"ל חברת העובדים של ההסתדרות, עוזר מיוחד למנכ"ל כור, חבר במליאת הרשות לניירות ערך ותפקידים רבים נוספים.
בן רבינוביץ והוריו
מזה שנים רבות הוא עצמאי בתחום הייעוץ הכלכלי, וגם נהנה מאוד מלהיות סבא לחמישה נכדים.
רבינוביץ לא זוכר את האירוע (שכן היה, כאמור, בסך הכל בן שנה), אבל כן סיפר לנו שהמשוררת אלה אמיתן גרה ברחוב הגלבוע סמוך לבית הוריו, ובתקופה ההיא רבים היו יוצאי רוסיה והכירו זה את זה ונהגו לבקר זה את זה.
בן מספר לנו כי הוא לא זוכר מתי בדיוק גילו לו שהוא היה ההשראה לשיר. "זה זכור כזכרון ילדות שסיפרה לי אמי", הוא מספר, "אני לא זוכר בדיוק מתי. זה בהחלט משמח אותי וממלא אותי גאווה". ולמרות זאת, מספר לנו בן, רבים מחבריו לא ידעו כלל שהוא גיבור השיר האהוב.
בן רבינוביץ בילדותו
גם בן, בערך כמו כל ילדי ישראל, אוהב מאוד את השיר, ומקווה שניסיון חייו הוכיח כי הוא אכן עמד בציפיות הנדרשות ממפקד מדינת הגמדים: "הייתי סרן בצבא", הוא צוחק, "אז אולי אלה אמיתן זיהתה אצלי משהו".
בן רבינוביץ
דרך אגב, בשונה ממה שכתבה אלה אמיתן בטור שלה, בתו של המפקד – רוני רבינוביץ – לא הכירה את הסיפור בילדותה. "כתוב שכשהייתי בת 7 ידעתי את זה – אבל אני מודה שאני בספק אם זה נכון", מספרת לנו רוני, שעובדת כיום בתור עורכת ב"לאשה". "נדמה לי שלא הייתי שוכחת פרט כזה. גם אחי לא ידע. גילנו את כל העניין במקרה, רק לפני כשנתיים-שלוש, כשמישהו זרק הערה בנושא ותפס אותנו לא מוכנים. כשהתחלנו לברר, גילינו שהמשפחה סביבנו ידעה על כך מאז ומתמיד. עד היום זו תעלומה בעיניי, איך דווקא אנחנו לא ידענו ואיך אמא שלי – שכבר לא איתנו – לא סיפרה לילדינו, נכדיהם, על תפקידו של סבא בשיר שהם שמעו כפעוטות."
בן רבינוביץ ובתו רוני
רק נכדיו הגדולים של בן עודכנו על זהותו של סבא, ובן בהחלט מתכוון לשיר את "במדינת הגמדים" בלחן הנפלא של יצחק לוי עם הנכדים הקטנים כאשר שיגדלו קצת, ובד בבד לספר להם שהוא אצבעוני המפקד.
