.
תרנגולות והמין האנושי / אילנה רודשבסקי
.
1.
ריבי שוכבת מתחת לטנדר ישן במגרש החנייה, בין שתי שלוליות. בתי אבן ישנים, ענני גשם כבדים וברושים משתקפים בהן, וברקים וגחוני מכוניות. מצאתי אותך, היא אומרת לתרנגולת, ששמחה הרבה פחות ממנה על הגילוי, ומתכווצת לאחור כדי לצאת מטווח הנגיעה של האצבעות המושטות.
נו, בואי הביתה, יבוא כלב או תן ויקרע אותך לחתיכות פה, ריבי משדלת אותה, מנסה לא לחשוב על האפשרות שאחד השכנים יעבור פתאום. היא מסתכלת לתוך העיניים של התרנגולת, אבל העיניים מביטות על חלקים אחרים בעולם ואולי על עולמות אחרים בכלל. בכל אופן אי אפשר להסתכל על שתיהן יחד.
מקרוב ערמת הנוצות מתפרקת להמוני פיקסלים שריבי בוחנת בסקרנות, עיניים אפלות קטנות זזות במהירות מצד לצד, הכרבולת, שמגובה המרפסת היא מרשימה ויפה מאוד, נראית מקרוב כמו פרוסת פרי נבולה על מגש פלסטיק בסוף ישיבה, ומתחת למקור, בין הכנפיים, נוצות בהירות ורכות, כמו קשקשים של יצור קדום מהזמן שבו דברים לא היו חייבים להחליט אם הם דג או ציפור.
חיה מוזרה. בעצם אף פעם לא הייתי כל כך קרוב אלייך, היא חושבת.
2.
כמה חדשים אחרי שריבי ואיליה קנו את הבית, הם נסעו והביאו את שתי התרנגולות. הם התכוונו להתיידד איתן ונתנו להן שמות, אבל כמו שקורה הרבה פעמים, ודי מהר זה קרה, הם התחילו לזרוק להן את השאריות של האוכל מהמרפסת, אספו ביצים מדי פעם, ובשאר הזמן התנהלו במסלולים נפרדים לגמרי.
עכשיו, בגשם, החולצה שריבי לובשת רטובה מההתפלשות באספלט וריבי מצטמררת כשהבד נוגע בגוף שלה. זיכרון מוזר נדחף פתאום לתוך התמונה ונעמד בינה לבין התרנגולת. היא עומדת בחזית הכפר של סילואן, בין שני עורכי דין, ומחזיקה מפה. במרחק קטן מהם עומד מאבטח. אובך מטשטש את קווי המתאר של החלונות, הדלתות והבניינים והופך אותם לגוש אפרורי ושומם, חסר פנים. הייתה שאלה של עוול שנעשה או לא נעשה לתושבי הכפר, ריבי חשבה שנעשה, ועורכי הדין התווכחו וניסו למצוא סימנים שתומכים בעמדות שלהם במפה שהיא החזיקה. הם הניפו ידיים והתהלכו הלוך וחזור לאורך הרחוב השומם בשמש הצהריים של אמצע אוגוסט. כל הזמן הזה המאבטח עמד בשקט ולא זז. המבט שלו היה נעוץ בנקודה רחוקה בעומק הכפר וריבי חשבה שאולי הוא נרדם, אבל אז הוא הסתובב אליהם, בנחת אבל בהפתעה שגרמה לשלושתם להירתע ועוד לפני שהם ייצבו את עצמם מחדש, גשם של אבנים קטנות נחת במקום שבו הם עמדו קודם. כמה מהאבנים הגיעו קרוב מאוד לכפות הרגליים של ריבי. אבק חמים עלה מהאדמה והלבין באוויר ועבר נצח קטן עד שהיא הבינה שאלה אבנים ושמישהו זרק אותן עליה.
גם אז היא חשבה, אבל באתי לעזור, וגם אז היה מרחק קטן מאוד בין קצה אחד לאחר ואי אפשר היה לחבר ביניהם. הזיכרון נעלם וחוץ מהגשם, רק הנשימות הכבדות שלה נשמעות בין הגלגלים, הופכות בהדרגה לנהמות של ים סוער. התרנגולת מתרחקת עוד קצת. כאילו אני האויב, ולא הכלב או התן, ריבי חושבת.
וגם, אני לא יכולה לתפוס אותה.
3.
איליה, הבעל של ריבי, יכול, אבל אבא שלו חלה פתאום והוא נסע. כבר שלשה ימים הוא לא כאן.
אולי פתאום זאת לא המילה, אבא שלו מבוגר, וכבר היו נסיעות כאלה ועוד יהיו.
בשבת הצלילים המוזרים של הסקייפ התעוררו ומלאו את הבית. איליה ענה, כי רק אבא שלו מתקשר בסקייפ, יצא והסתובב שעה ארוכה עם הטלפון בגינה. ריבי שמעה הבלחות מהשיחה בכל פעם שהוא עבר ליד הדלת yes, yes, I see, yah, sure. אחר כך הוא נכנס ואמר, אבא שלי חולה, אבל ריבי כבר הבינה לבד ואמרה, לא בלי לשבח את עצמה על מה שנראה לה מופע איכותי ומספק של גדלות, סע אליו.
איליה אמר, כמו שהוא אומר תמיד, אני לא יודע, איך אני יכול עכשיו וגם איך תסתדרי.
וריבי, שכשהילדים היו קטנים הנשימה שלה הייתה נעצרת ברגעים כאלה, ענתה, שטויות, אתה יכול להרשות לעצמך שבוע. שבוע הוא מחיר קטן בשביל כמה חולצות חדשות שאיליה בטח יביא כשיחזור.
איליה אמר, נראה מחר, אבל כבר שקל וחישב את ההיעדרות מהעבודה וגם מהבית. אחר כך כופף את הגוף הגדול שלו מעל המקלדת, התקרב למסך, כיווץ את העיניים והתחיל לחפש. אחרי חצי שעה הוא התיישר ואמר בקול רם, טוב, יש טיסה מחר. מצוין, ריבי אמרה, איליה הסתובב לכיוונה ושאל, את בטוחה, ואחר כך התכופף בחזרה והקליד פנימה את פרטי כרטיס האשראי שלו.
4.
בלילה הוא טס ובבוקר ריבי יצאה לסידורים. בדרך הביתה היא החזירה את התאומים מבית ספר, טיגנה שניצלים ושלושתם ראו יחד טלוויזיה. שלווה עמדה בבית והערב ירד במהירות. הימים טסים כשרוצים שהם יימשכו לנצח, היא חשבה, למרות שחורף וגם בלי קשר הם נגמרים מוקדם.
אחרי ארוחת הערב היא יצאה למרפסת לתלות כביסה. ירד גשם, אבל השטח מתחת לאלנטוס שמכסה כמעט את כל החצר האחורית, וגם את המרפסת שמעליה ואת מעקה הברזל שעליו תולים את הכביסה, היה יבש. ריבי התכופפה, משכה מהסל את הבדים הרטובים ופרשה על המעקה. סילוני עשן עלו מארובות תנורי העץ והעיר ריצדה מרחוק באור הדועך כמו לוח בקרה ענק. היא כבר הגיעה לבגדים שבתחתית הסל והתחילה לצופף את אלה שנתלו כדי לפנות מקום לחדשים, ופתאום ראתה שעל הענף שהתרנגולות עולות לישון עליו בלילה הייתה רק תרנגולת אחת.
5.
איליה תחם וגידר חלק מהחצר האחורית בשביל התרנגולות, אבל הפשפש פתוח תמיד והן באות והולכות כרצונן. רוב הזמן הן מטיילות בשקט מסביב לבית, מחטטות ומנקרות באדמה וכל החתולים של השכונה הולכים אחריהן. לפעמים אחת מהן לא רואה פתאום את השנייה, ואז היא מזדקפת, פורצת בצווחות, ונרגעת רק כשהשנייה מגיעה בריצה. בפעמים הראשונות ריבי פחדה שהשכנים יתקשרו לעירייה, אבל הצווחות כנראה נחלשות עד שהן מגיעות לגדר, אולי העצים בולעים אותן ואולי הן לא צווחות ממש, אלא, כמו שאיליה אומר הרבה פעמים, יש דברים שרק את שומעת. בכל אופן, אף שכן לא אמר שום דבר.
6.
ריבי גלגלה גומייה מפרק כף היד שחלק מהכביסה עוד היה תלוי עליה, הרכינה את הראש ואספה את השיער, כאילו שיער אסוף יתקן את השיבוש, או שבשיער אסוף העולם ייראה אחרת, הרימה את הראש, הסתכלה מסביב ואחר כך שוב על העץ. אולי הן הצטופפו כדי להתחמם ורק נראה שאחת חסרה ואולי השתנו הסדרי השינה, אבל גם הענפים האחרים היו ריקים. השנייה לא הייתה גם מתחת לעץ, לא על המחסן ולא בשום חלק של הגינה שאפשר היה לראות מהמרפסת. טוב, נראה בבוקר, ריבי חשבה, דברים תמיד מסתדרים עד הבוקר.
אבל גם בבוקר, אחרי שריבי התקלחה ויצאה לגינה, רק תרנגולת אחת התהלכה שם והפכה ערמות של עלים רטובים ולא צווחה אפילו שהייתה לבד. התאומים משכו בכתפיים וריבי חיפשה את הנעדרת על הטרסה ובין השיחים, במחסן ומעל המחסן ולא מצאה. אולי היא תמיד במקום שלא בו אני מסתכלת, היא חשבה, אני בטח אראה אותה מחר וגם למחרת היא חשבה שמחר. אבל ביום השלישי, בבוקר, התעטפה בצעיף שקיבלה מאימא של בעלה, שעשוי מזקנים של תיישים, ובאמת קצת מביך לחשוב על מה שהצעיף עשוי ממנו כשלובשים אותו, אבל הצעיף נארג לפני שנים רבות ובארץ אחרת, הרבה לפני שריבי או איליה נולדו ואם כבר, אז עדיף ללבוש, כי הוא באמת מחמם מאוד. עטופה בצעיף, היא יצאה לחפש בגינה ומשם ירדה במדרגות שמובילות למגרש החנייה.
7.
קר מתחת לטנדר, ובניגוד לתרנגולת, ריבי חוזרת הביתה. בבית היא מפעילה את הקומקום, ואת המחשב ואחר כך צוללת לתוך בליל העניינים שעומדים בפתחו של היום וכבר מתחילים באיחור.
אחר הצהריים היא מעיפה מבט חטוף בגינה. אין שינוי. אולי, אם נתרחק לזמן ארוך מספיק, היא פשוט תהיה בבית כשנחזור, היא חושבת. כשהתאומים חוזרים מבית ספר, היא אומרת, ניסע לדוג?
לדוג, לדוג, מתרגשים התאומים. גם ריבי מתרגשת. גם כי נוסעים, גם כי עדיין אפשר לנסוע איתם, אבל גם ובעיקר מהמחשבה על התרנגולת שתהיה במקום שלה כשהם יחזרו. קחו מעילים, היא אומרת. יהיה קר.
הם חוזרים מאוחר, מתקלחים, מכינים סלט וחביתות וריבי משהה את היציאה למרפסת, כאילו העניין לגמרי נשכח. כאילו אין עניין בכלל. היא מביאה בולי עץ מהגינה ומכניסה לתנור. בדרך כלל רק איליה מצליח להדליק את האש, אבל היא מתעקשת שעה ארוכה עד שהאש נדלקת. אחר כך, מעודדת מההצלחה, היא פותחת את הדלת של המרפסת ומסתכלת על הענף.
אוף. רק אחת.
היא מתקשרת לבכור שלה, שכבר בקושי נמצא בבית. הטלפון מעביר למענה הקולי. בוא הביתה, היא כותבת.
8.
הגיע הזמן להתחיל את החופש. תיכף הוא כבר נגמר. ריבי מתקשרת לסינמטק ומזמינה שני כרטיסים לסרט. אחר כך היא מתקשרת ומתקנת, סליחה, כרטיס אחד. כשהיא יורדת לחנייה, היא מוצאת את הבת של השכן והחבר שלה מתחת לטנדר. ראית שיש שם תרנגולת? הם שואלים בעיניים מבריקות כשהם יוצאים משם. ריבי נבהלת ורוצה להגיד לא. קל לשקר כשאת מסתכלת על אנשים מלמעלה, אבל פתאום היא מוצאת את עצמה מספרת להם על איליה שנסע ושהתרנגולת תקועה שם מאז.
הם לא ידעו שאפשר לגדל תרנגולות בעיר, הם אומרים ומנערים בוץ ואבנים קטנות מהבגדים שלהם. בטח שאפשר, היא אומרת, זאת לא בעיה בכלל, ובעודה אומרת היא מבינה שזה לא הזמן להגיד את זה, כי זאת לגמרי כן בעיה עכשיו, והאמת שהיא, ריבי, פשוט לא יודעת מה לעשות.
הבת של השכן והחבר שלה מציעים לעזור. הם מריצים את התרנגולת במגרש החנייה איזה זמן, אבל בסוף הם צריכים ללכת. הם מוזמנים לארוחת ערב אצל חברים והם כבר מאחרים. התרנגולת חוזרת למקום שלה וריבי מתיישבת על אבן השפה, מתחת לברז כיבוי האש הצהוב שנראה בחושך כמו איש קטן עצבני ואפילו לא שמה לב ששוב מתחיל לטפטף. הודעה מגיעה למכשיר הנייד. אני אבוא מחר, הבכור כותב. ריבי קוראת וטיפות גשם מתרסקות על המסך. זה טוב, היא עונה.
9.
בלילה ריבי חולמת שהיא עומדת בכניסה למגרש החנייה עם קלשון. שועלים ותנים עולים מהוואדי והיא מגרשת אותם עד שעולה הבוקר. כשהיא מתעוררת היא חושבת, בנסיבות אחרות התרנגולת הייתה יכולה להיות מרק, אבל עכשיו היא בת משפחה גולה בצרה, ואחר כך היא חושבת, בערב הילד יגיע. הכול יהיה בסדר.
10.
בדיוק כששוב מתחיל לרדת גשם, הוא בא. המעיל שלו קר וריבי מחבקת אותו חזק. כמעט חושך כשהם יורדים לחנייה. התרנגולת עדיין שם, אדישה לגמרי לנוכחות של האורח או של משהו בכלל. ריבי שומרת מלפנים והילד מתגנב מאחור. התרנגולת מתעוררת פתאום ומחליקה ביניהם. עכשיו היא מתחת לסוזוקי לבנה, שהגחון שלה הרבה יותר נמוך מזה של הטנדר. הילד מביא מטאטא ומגרש אותה מהמקום החדש שלה, אבל היא מתחפרת מתחת למכונית אחרת.
11.
הלילה יורד ושלושתם שקועים במרדף. פעם הילד ופעם ריבי מחזיקים את המטאטא, רטובים לגמרי בגשם שהולך ומתגבר. קודם אמרו ברדיו שסערה מתקרבת, ריבי צועקת, יהיה קר נורא, יכול להיות שיהיה שלג.
כבר ברור שהם לא יתפסו את התרנגולת. הם רצים בין המכוניות, צועקים וצוחקים בלי להסתכל, והתרנגולת חולפת ביניהם, הלוך ושוב כמו ארנבון מצויר, חורש תעלולים וזומם מזימות.
נראה שהמרדף יימשך לנצח ולריבי ממש לא אכפת שהוא יימשך לנצח, אבל אז התרנגולת פורשת כנפיים ומתרוממת, עוצרת באוויר ודואה אל אחת החצרות שמתחת למגרש החנייה. הם קופאים ובוהים בה מתנשפים כשהיא צונחת, מתחככת בצמרות ובמטפסים, מפילה איתה שברי ענפים ומפולות מים. ברק זורח לרגע ומאיר את העולם כשהיא נוגעת באדמה, אחריו רעם ואחר כך דממה.
מתחת לשורת הבתים שמעבר למגרש החנייה נמצא הוואדי שממנו באים התנים והשועלים. טוב, ריבי צועקת לתוך האוויר המתגעש, אם זה מה שאת רוצה, לכי לעזאזל ותודה על הביצים. אף אחד לא יכול להגיד שלא השתדלתי.
12.
הבכור מוריד את המעיל ומתיישב על התנור, וריבי לא אומרת אל תשב על התנור. היא מחממת מרק והתאומים מגיחים מפינות הבית. אמרו בבוקר שגילו כוכב דומה לכדור הארץ, הבכור מספר, אחת־עשרה שנות אור מאיתנו. כבר יש מלא, התאומים אומרים וריבי חושבת, אבל מה אם מה שנמצא בסוף יהיה כוכב מלא בתרנגולות. זה בהחלט יכול להיגמר ככה, וזה יהיה סוג מוזר מאוד של הצלחה. המין האנושי צריך להיות מדויק במשאלה שלו ולהבהיר באופן ברור, אנחנו מחפשים מישהו לדבר איתו, בשום פנים ואופן לא תרנגולות.
אחר כך הבכור שוב לובש את המעיל ויוצא. בלילה הרעמים מתפוצצים בתוך החדרים ברעש מחריד והבית רועד כאילו הוא קופסה של קורנפלקס ולא בית. ריבי מכניסה בול עץ גדול לתנור שעובד בלי הפסקה כבר שלושים שעות, סוגרת את התריסים ומתחפרת עם התאומים מתחת לשמיכה הגדולה של איליה ושלה. כאילו יש מלחמה, היא אומרת, וכולנו במִקלט.
13.
בבוקר עדיין קר אבל השמש זורחת. הגינה מבריקה ויפה והציפורים רועשות. ריבי לובשת את צעיף התיישים ויוצאת לגינה. היא שותה את הקפה שלה בלגימות איטיות ומתכננת את היום. בלילה הודיעו שלא יהיו לימודים, התאומים יישנו עד מאוחר והיא תתחיל להכין את השיעורים שלה לסמסטר הבא, שמתקרב בצעדי ענק. היא שותה והעיניים שלה עוקבות אחרי התרנגולת, זאת שלא עזבה אף פעם, מתהלכת בחצר, מחטטת בתוך קונכיות של שבלולים חסרי מזל בבוץ. טוב, את לבד עכשיו, היא אומרת ומסתובבת כדי לחזור. כשהגב שלה אל הגינה, והפנים אל הבית, הגינה מתהפכת ומשתקפת בדלת הכניסה של הבית, שכולה מזכוכית.
זה יפה, ריבי חושבת, ופתאום, בתוך התמונה ההפוכה, היא רואה את התרנגולת השנייה, זאת שעפה לעזאזל, מתקדמת בשביל שמגיע מהחצר האחורית.
14.
דברים גדולים קורים בעולם וקשה להגיד שזה מה שחשוב, אבל ריבי לא מפסיקה לחשוב על התרנגולת.
למה היא ברחה?
אולי הן רבו. נניח שאחת מהן הלכה ולא חזרה בריצה כשהשנייה קראה לה. את לא יכולה פשוט להסתלק, השנייה אמרה. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אמרה הראשונה. והשנייה אמרה, תמיד את נעלמת כשצריך אותך, והראשונה, כן, ומי ניקה וסידר את הקש כל הקיץ, והשנייה ענתה, אפשר לחשוב שרק את עושה הכול. הראשונה אמרה נכון, רק אני עושה הכול ואחר כך היא אמרה, והקול שלה היה ממש גבוה, נמאס לי, והשנייה אמרה, אם נמאס לך, את יכולה ללכת, והראשונה אמרה, כן? מי את שתגידי לי ללכת. בעצם את יודעת מה, את צודקת. אולי באמת אני צריכה ללכת.
ואחר כך אף אחד לא אמר שום דבר, הן פשוט עמדו אחת מול השנייה, העבירו משקל מרגל לרגל, בטשו קצת בעפר ובקליפות ישנות של תפוזים. החתולים התפזרו כשהטונים רק התחילו לעלות, ולא הייתה אפילו קצת רוח שתזיז את הענפים ותמלא את האוויר במשהו. זאת שנמאס לה התחילה להתרחק לכיוון הגדר, והשנייה אמרה, נו מה את הולכת עכשיו, אין שם כלום, התנים יטרפו אותך, טוב, אז אולי עדיף לי שתנים יטרפו אותי, אמרה הראשונה.
ואז היא קפצה מעל הגדר ונחתה בחנייה, ולא קרה שום דבר, כי תרנגולת היא בכל זאת גם ציפור.
זאת שנשארה מאחור עוד אולי צעקה משהו אבל זאת שנחתה כבר הייתה עסוקה בכלבה הקטנה המגעילה שגרה בקצה החנייה והתקרבה אליה במהירות.
15.
בצהריים התחיל לרדת שלג. כל היום הוא ירד, יפה וצלול ולא נערם. ובלילה איליה חזר והביא מתנות.
אחר כך היה אביב.
אבא של איליה החלים ויבוא בקיץ.
באחת השבתות, בגינה, ריבי הקריאה לאיליה את הסיפור על התרנגולת.
אחר כך איליה התהלך בגינה ובדק את השתילים וחזר. הסיפור יפה, הוא אמר, אבל התרנגולת צריכה לחזור רק אחרי שהבעל חוזר. כאילו הוא חוזר ורק אז הכול מסתדר, את מבינה.
אני מבינה, ריבי אמרה, ומשהו לא מוכר עמד פתאום באוויר. אולי באמת. נראה.
היא גמרה את הקפה ושפכה את מה שנשאר בתחתית הכוס על שיחי הרוזמרין ופנתה אל הבית כדי להעיר את התאומים ואולי באמת רק אז התרנגולת האובדת השתקפה בדלת הכניסה השקופה של הבית.
אילנה רודשבסקי היא אדריכלית, מתכננת אורבנית ומרצה בבצלאל, מתגוררת בירושלים. סיפורה "קפה" זכה לאחרונה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של הוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר.
» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "לינה", מאת לילך וולך
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
