הכירו את האמא של אלפוני

אשת החינוך צביה וילנסקי שהמציאה את "דנה קמה" נהגה תמיד לומר: "אני התחתנתי עם כיתה א'"

"דנה נמה, דנה קמה" מתוך המהדורה הראשונה של 'אלפוני', שנת 1965. הוצאת מסדה

"דנה נמה, דנה קמה" – המשפט האלמותי הזה נולד באחד הספרים הכי משפיעים בעברית, הלא הוא אלפוני. אלפוני היה ספר לימוד הקריאה ששימש את ילדי ישראל במשך עשרות שנים, ספר שבזכותו רבים מאתנו מסוגלים כעת לקרוא את הכתבה הזאת.

מתישהו (סוף המאה התשע-עשרה) העלה מישהו (אחד מהתומכים הפנאטיים של פרויקט החייאת העברית) את הרעיון הפשוט אך הגאוני: אם אנחנו רוצים להקים דור של דוברים טבעיים לעברית, למה לא ללמד אותה כאילו מדובר בשפת אם חיה? הרי דובר צרפתית צעיר לא למד את שפת האם שלו דרך שפה אחרת שכבר שלט בה, אז מדוע שמקבילו העברי יצטרך בשפה מתווכת אחרת, ואפילו הוא דובר אחת שכזאת, כנראה יידיש? לרעיון הפשוט הזה ניתן שם פשוט עוד יותר, קראו לו "עברית בעברית".

אחד מספרי היסוד של שיטת עברית בעברית, "מקרא לפי הטף: ספר התלמיד, הוראת הכתיבה והקריאה" מאת המחנך דוד ילין. שנת 1906, הוצאת תושיה בוורשה

בראשית המאה העשרים הייתה צביה-אתל שיבובסקי אחת מאותן דוברות עברית חדשות. היא נולדה בעיירה סבינצ'אן בפולין בשנת 1907. שפת-אמה הייתה אומנם יידיש – אותה אהבה אהבת אמת עזה ויציבה כל חייה – אך מרגע שהחלה בלימודיה העבריים גילתה שיש בליבה מקום גם לאהבה נוספת: העברית. משסיימה את חוק לימודיה, הצטרפה צביה-אתל לסמינר המורות בווילנה שהפעילה רשת בתי הספר העבריים "תרבות" והוכשרה ללמד בשיטת "עברית בעברית". בסמינר הכירה גם את בעלה, חיים וילנסקי, לו נישאה בשנת 1930.

בשנת 1936, בעקבות המתיחות בגבול הגרמני שתתפרץ כעבור שלוש שנים עם פלישת הנאצים לפולין, נמלטו בני הזוג לברית המועצות של סטאלין, שם העבירו את שנות המלחמה האיומה. בסיומה, כשעשו בני הזוג את המסע המפרך חזרה לפולין, עברו בנובוגרודק (כיום בבלארוס), ושמעו על ילדה יהודייה יתומה שהסתתרה בשנות המלחמה בבית יתומים בעיר. צביה, שלא יכלה להביא ילדים משל עצמה, פגשה את הילדה העזובה, התאהבה בה מייד וביקשה לאמץ אותה.

צביה לא שעתה להתנגדות הנזירות – היא ידעה שהסיכויים שמשפחתה של הילדה היתומה שרדה את התופת אפסיים, ולכן החליטה לקחת אותה עימה. היא לימדה את ביתה המאומצת עברית, הרעיפה עליה אהבה ולא שכחה להסביר לה שוב ושוב, בכל עת ששאלה אותה בתה האם לספר לבנותיה שלה שנים מאוחר יותר כי היא מאומצת, ש"אנחנו משפחה רגילה, בלי משקעים של אימוץ ושואה." במשך שנתיים נדדה המשפחה הקטנה בין מחנות עקורים בפולין, עד שהשיגה אישור עלייה ארצה – אל המדינה שתוקם שנה מאוחר יותר.

בארץ שמעה צביה (שעם נישואיה שינתה את שמה לצביה וילנסקי) על המחסור החמור שיש במורים בכפר סבא. ידיעה זו הובילה אותה ואת משפחתה להשתקע בעיר. בבית הספר היסודי "אוסישקין" שבכפר סבא, המשיכה צביה את המלאכה שנאלצה לזנוח מאז שנמלטו היא ובעלה אל ברית המועצות: הוראת העברית.

המורה צביה וילנסקי. תמונה באדיבות המשפחה

בימים ליוותה צביה את תלמידיה ותלמידותיה בכיתות הנמוכות בצעדיהם הראשונים בקריאה ובכתיבה בעברית – כשלחלקם, מהגרים טריים בעצמם, הייתה העברית שפה שנייה, שלישית ואף רביעית (ובכל מקרה, שפה חדשה ולא מוכרת). בלילות שקדה על פיתוח שיטת הלימוד הייחודית שלה.

צביה שאבה את השראתה לא רק מהשיטה שבה התחנכה, שיטת ה"עברית בעברית". היא הרחיקה עד שיטת הלימוד של "החדר" המסורתי. כך נולדה "שיטת העיצורים" שלה – תחילה לומדים הילדים את צורת האות, לאחר מכן את סימני הניקוד העבריים ובהמשך את החיבור בין האות לניקוד (לדוגמה: ד + קמץ = דָ).

הכירו את דנה. איורים: בינה גבירץ. מתוך המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה

צביה, שהכירה היטב את הדרך אל ליבם של הלומדים הצעירים, העשירה את הספר על צורת האות וניקודה שכתבה בלילות, בסיפורים קצרים להפליא ומלאי חן המדגימים לילד ולילדה כיצד הידע הנרכש מקבל חיים חדשים על הדף. כך גם נולדה אחת הדמויות המוכרות (והמסתוריות ביותר) בישראל הצעירה – דנה, גיבורת פיוט הקָמָצִים העברי-חילוני המוכר 'דָנָה קָמָה דָנָה נָמָה'. דנה, שהופיעה במקראה אלפוני בחלק הראשון הנקרא 'במשפחה', היא ילדה של פעולות יותר מאשר של דיבורים: לאורך הספר היא קמה, נמה, באה, שבה ועוד ועוד.

דנה נמה, דנה קמה. איורים: בינה גבירץ. מתוך המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה

את אותם ניירות שכתבה בלילות לקחה צביה אל הוצאות ספרים שונות בארץ. כתב היד צד את עינה של שרה ברש, בתה של המו"לית האגדית ברכה פלאי מהוצאת מסדה, והיא – המוציאה לאור בעלת הניסיון – צירפה לרשימת היוצרים של הספר שני מחנכים ותיקים וידועים, את זלמן אריאל ואת נתן פרסקי, כמעין חותמת הכשר.

המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה

בשנת 1965 ראתה אור המהדורה הראשונה של אלפוני. הספר של צביה כבש לעצמו עד מהרה מקום של כבוד כשנעשה לספר היסוד שאיתו ובעזרתו למדו אז כמעט כל ילדי ישראל לקרוא ולכתוב בעברית. הדעות חלוקות מתי בדיוק יצא ספר זה מתוכניות הלימוד של בתי הספר בארץ. לא נתיימר לספק תשובה חד-משמעית, אך מה שבטוח הוא שבשנת הלימודים התשנ"ה- תשנ"ו, היא שנת 1995, השנה שבה הלכה צביה וילנסקי לעולמה, 30 שנה מפרסום המהדורה הראשונה עם איוריה הקסומים של בינה גבריץ, למדו תלמידי כיתה א'2 בבית הספר 'התומר' בעכו לקרוא ולכתוב בעזרת הספר הזה ממש, ואני הקטן ביניהם.

"אני התחתנתי עם כיתה א'" נהגה צביה וילנסקי לומר כל חייה. הילד שנולד מנישואים אלה, אלפוני על שלל מהדורותיו וכרכיו, גדל וצמח והעמיד בעצמו דורות של קוראי וכותבי עברית.

 

גלו עוד גיבורות בקבוצת הפייסבוק שלנו:

 

הכתבה חוברה בעזרתה של נכדתה של צביה וילנסקי, הסופרת מיכל שטיינר. בימים אלו שוקדת מיכל על כתיבת הסיפור של אמה, יתומת שואה שאומצה על ידי צביה וילנסקי וסיפור אימוצה נשמר בסוד עד לאחר מותה של צביה.

 

כתבות נוספות

"אַל-תּאֹמַר – אֱמֹר"

סיפורם של המורים שעמלו לעורר את העברית מתרדמתה באמצעות שיטה מהפכנית

עברית למתחילים עם קפקא

"מוזיקה זה לא הכול, אבל הכול זה מוזיקה": נפרדים מהמלחין נועם שריף

"השפה שלנו היא הדבר שנוצר בבית הכנסת, שם שרנו את המוזיקה הליטורגית... כאשר אתה שר את ההפטרה ואת פרשת השבוע, אתה שר את התנ"ך, זה מאחד אותנו... זה מה שמחבר את כל עם ישראל ואת הזמרים כמובן לדורותיהם... אתה מוצא הרבה משותף בין סשה ארגוב, נעמי שמר, שלום חנוך ואפרים שמיר."

המלחין נועם שריף, 1980. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

"יש תרבות ישראלית, יש תרבות יהודית,
התרבות היהודית שייכת לכאן בגדול.
אני רואה את עצמי קודם כל כמוזיקאי יהודי
ואחר כך יש לי כמובן את ההגדרה של מוזיקאי ישראלי"
("תיעוד יוצרים של מפעל הפיס" עם יואב קוטנר)

 

"אני לא אוהב את המילה מלחין", אמר בראיון ליואב קוטנר המוזיקאי, המלחין, המעבד והמנצח נועם שריף שהלך לעולמו באלול תשע"ח. "'מלחין' זה לחן, 'קומפוזיטור' זה to compose, זה משהו אחר".
נועם שריף, חתן פרס ישראל בתחום המוזיקה לשנת תשע"א, נולד ב-ג' בשבט תרצ"ה, ה-7 בינואר 1935 ברמת-גן בשם זיסל שריף. שריף סיפר למבקר המוזיקה חגי חיטרון כי נקרא בשם "זיסל" על שם סבו מצד אמו. אהרון שכטמן (לימים שמיר) אמר להוריו של שריף "מה אתם עושים? למה שלא תקראו לו פשוט נועם?" ומאז הפך שמו הרשמי ל"נועם זיסל שריף".
בין השנים 1952-1948, למד הנער נועם בגימנסיה הרצליה. שנותיו בגימנסיה ששכנה אז במיקומה הוותיק ברחוב אחד העם בתל-אביב היו לדבריו "הימים המאושרים ביותר שלי". שריף נודע במבטא "יקה" ייחודי, משל הייתה גרמנית שפת אמו. לימים סיפר כי סיגל לעצמו את המבטא מתוך רצון לחקות את מוריו היקיים פאול בן-חיים וזאב פריאל (פרידלנדר). בשירותו הצבאי שימש נגן קרן יער בתזמורת צה"ל. בין השנים 1959-1955 למד באוניברסיטה העברית פילוסופיה, אז גם ייסד את תזמורת האוניברסיטה העברית בירושלים ושימש כמנצחה.

 

נועם שריף בביתו. צילום: יעל רוזן. כל הזכויות שמורות

 

נועם שריף נודע כמלחין יצירות מוזיקליות-קונצרטנטיות. בין יצירותיו הרבות בולטת הטרילוגיה: "מחייה המתים", "פסיון ספרדי" ו"תהלים של ירושלים", ששריף התבטא עליה כי "אסור לי להגיד שזו היצירה הטובה ביותר, אבל אולי המסכמת ביותר שאני כתבתי".
בשונה ממלחינים אחרים בתחום המוזיקה האמנותית-קונצרטנטית, שריף גם היה מעורב ביצירה ובעיבוד של זמר ישראלי פופולרי. במסגרת זו עיבד שירים ישראליים רבים, כתב מוזיקה לסרטים, ערך והגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה שונות ואף יזם את הופעתם המשותפת והנועזת של התזמורת הפילהרמונית ולהקת הצ'רצ'ילים בשנת 1970.

שיר מוכר של שריף הוא "הנך יפה רעייתי" שהלחין למילים מתוך "שיר השירים" ושנודע בביצועה של הזמרת אסתר עופרים.

 

 

"אני נוכחתי לדעת לדבר בגובה העיניים תמיד. מי שלא יורד אל העם גם לא עולה ממנו", אמר, "אבל השאלה היא מה זה נקרא 'לרדת אל העם'? מה זה 'מוזיקה אליטיסטית'? איינשטיין הוא פיזיקאי אליטיסטי, אבל כל אחד יודע שהיה איינשטיין, וזה חשוב. אנשים אוהבים שתעלה אותם, אנשים לא רוצים שאתה תרד ותגיד להם 'עכשיו אני עושה מוזיקה שתהיה פופולרית', לא. אנשים אוהבים דברים טובים…".

 

קטעי קישור לתוכנית "פגישה עם נועם שריף", ארכיון נועם שריף, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית

 

נועם שריף, הוא אחד מתוך מאות יוצרים, מלחינים ומוזיקאים ישראלים ויהודיים שארכיוניהם שמורים בספרייה הלאומית. על דמותו ואישיותו מספרת ד"ר גילה פלם מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית: "פגשתי את נועם שריף בסוף שנות השבעים של המאה שעברה, כאשר הייתי עוזרת המחקר של פרופ' יהואש הירשברג אשר חקר את המלחין פאול בן חיים שנועם היה אחד מתלמידיו ומוקיריו, ואחר כך כחוקרת עצמאית, לעבודת המסטר שלי שהתמקדה בזמרת והמוזיקאית ברכה צפירה אשר נועם הכיר היטב וכתב לה מספר עיבודים. במשך השנים נפגשנו ושוחחנו על נושאים שונים הקשורים למוזיקה יהודית ומוזיקה בכלל.
נועם תמיד סיפר סיפורים מופלאים, דבריו הרציניים היו משולבים באנקדוטות ובבדיחות והשיחות נמשכו שעות רבות, ועוררו מחשבות על המוזיקה ותפקידה בחיים שלנו בארץ ובכלל. לפני יותר מעשר שנים נועם נענה לבקשתי להעביר את הארכיון שלו לספרייה הלאומית. הוא העביר למחלקת המוזיקה את כתבי היד של יצירותיו וכן מכתבים וגזרי עיתונות, היה ידיד מחלקת המוזיקה וביקר בה.
נועם ידע לשמור על קשר עם חבריו וחברי קהילת המוזיקה, חוקרים בתחומים מגוונים בתחום המוזיקולוגיה, מוזיקאים, מנצחים, מבצעים ומחנכים – תמיד עשה זאת בשמחה ותמיד גילה סקרנות למתרחש בתחום. המלחין והמוזיקאי מיכאל וולפה כינה אותו 'ליאונרד ברנשטיין הישראלי'. נועם נפטר בתאריך לידתו של ליאונרד ברנשטיין ואכן שילב בעשייתו את כל המגוון שברנשטיין פעל והיה אולי החלוץ בשילוב התחומים".

 

נועם שריף עם ליאונרד ברנשטיין (משמאל), לאחר “אקדמות למועד”, 1957, צילום: יצחק ברז

 

בין שני המלחינים ליאונרד ברנשטיין ונועם שריף התקיים קשר מיוחד. "ליאונרד ברנשטיין", סיפר שריף ליואב קוטנר "לימד אותי מה זה להיות מוזיקאי: אני נדרתי לעצמי אז, כשבא מישהו צעיר, בא תלמיד צעיר, אני תמיד אומר לו: 'תשמע, אתה תלמיד שלי היום, בעוד כמה חודשים אתה תהיה קולגה שלי'. ואני אוהב אותם ואני אוהב ללמד. את זה לקחתי מברנשטיין, שתמיד אמר: 'נועם, אני אוהב ללמד. צריך להיות רב. עשה לך רב וקנה לך חבר'". שריף גם שיתף את ברנשטיין בתיאוריות שונות על הימצאות תכונות מוזיקליות חוזרות בסגנונות מוזיקליים יהודיים של עדות שונות. ברנשטיין בתגובה אמר "נוֹעַם, אָיי נוֹו יוֹר סְטוֹרִי" ("אני מכיר את הסיפור שלך…").

 

כתב היד של היצירה "אשרי" מאת נועם שריף, ארכיון נועם שריף, מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית

 

שריף ייחס חשיבות מיוחדת למקורות היהודיים ולשפה העברית: "הרצף היחידי שישנו זה לא המנגינה, הרצף היחידי זה המילים… מה שמשותף זאת השפה, לא המנגינה… כל עדה ועדה אצלנו שרה מוזיקה שמושפעת ממקומות אחרים, אני מסתכל אל המוזיקה שטמונה בשפה… השפה שלנו היא הדבר שנוצר בבית הכנסת, שם שרנו את המוזיקה הליטורגית… כאשר אתה שר את ההפטרה ואת פרשת השבוע, אתה שר את התנ"ך, זה מאחד אותנו… זה מה שמחבר את כל עם ישראל ואת הזמרים כמובן לדורותיהם… אתה מוצא הרבה משותף בין סשה ארגוב, נעמי שמר, שלום חנוך ואפרים שמיר. כי זה קשור איך אנחנו שרים את השפה העברית שלנו, ללוש את השפה, זה המשפט האחד והיחידי שאני יכול לומר בביטחון שאני לא מתחרט עליו אף פעם".

נועם שריף הלך לעולמו והוא בן 83. הוא הותיר אחריו את רעייתו המלחינה אלה מילך-שריף, ילדים ונכד.

"מיליון דברים שאפשר להגיד ואולי בעצם לא צריך להגיד כלום. צריך לשמוע את המוזיקה וליהנות ממנה. מוזיקה זה לא הכול. אבל הכול זה מוזיקה".

 

 

כתבות נוספות

יום הולדת שמח, מר וגברת עממי!

זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו: על המלחין חיים צור ז"ל

הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

 




שירה | שירים חדשים מאת מרב פיטון, רבקה איילון, ערן צלגוב ואורית נוימאיר פוטשניק

שָׁם הַקָּרוּסֵלוֹת מוּאָרוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ / וּבְרֵכוֹת מְמַלְּאוֹת יַמִּים מְתוּקִים. / אֲבָל בַּבֹּקֶר מַסּוֹקִים חָגִים סְבִיב רַקּוֹת הַשָּׁמַיִם / בְּסַכִּינֵי מַדְחֵף שְׁלוּפוֹת.

לאה ניקל, ללא כותרת, 1956

.

מרב פּיטוּן

קיץ

1.
שֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר טוֹבָה לִכְבִיסָה.
סְדִינִים גְּדוֹלִים נָעִים, מוֹסְרִים כְּתָמִים
לָאוֹר הַמִּסְתַּנֵּן בֵּין פַּסֵּי מִתְקַן הַמַּתֶּכֶת.
בְּיֶתֶר הַזְּמַן הַקַּיִץ מְלַבֶּה אֲוִיר לְעָשָׁן
וְרֵיחַ מִלְחָמָה נָפוֹץ מִמֶּנּוּ
כְּמוֹ זְרָעִים נוֹרִים מִתַּרְמִיל.

יְרִיעוֹת הַכְּבִישִׁים שְׁחֹרוֹת וּמַעֲלוֹת אֵדִים
וְעַל הַמִּדְרָכָה הַמַּמְתִּינָה לְהִדָּרֵךְ
קִרְעֵי הַצֵּל קְטַנִּים וּמוּעָטִים.

בָּעֶרֶב מֻכְנָסוֹת הַיְּלָדוֹת הַבַּיְתָה.
חִפּוּשִׁיּוֹת הַלַּיְלָה מְחַפְּשׂוֹת מַחֲסֶה
בַּעֲצִימַת עֵינַיִם. אֲנַחְנוּ מוֹרִידִים תְּרִיסִים,
מַחְשִׁיכִים מַקְלְטִים בִּפְנֵי הַמִּבְזָקִים.

2.
לְמָחֳרָת עוֹלָה הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲרַכִּים
הַצָּרִים שֶׁל עַפְעַפֵּינוּ.
לִבֵּנוּ תָּפֵל וְרַק יָדֵינוּ מְלֵאוֹת
בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לַעֲשׂוֹתָם.

הַיְּלָדוֹת וַאֲנִי שׁוֹמְטוֹת כָּל אַחַת
שִׁכְחָה מִשֶּׁלָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת הַנִּנְעֶלֶת –
סֵפֶר מוֹלֶדֶת, צַעֲצוּעַ, פְּרִי בְּשַׂקִּית.
מְנִיעוֹת דְּלָתוֹת וּמְנוֹעִים
לְהַשִּׂיג רַמְזוֹר קָצָר, אוֹפַנּוֹעַ חוֹצֶה, פְּקָק.
בִּשְׁמוֹנֶה יַחְרִידוּ אוֹתָנוּ
צִלְצוּל בֵּית הַסֵּפֶר,
צִפְצוּף הַחֲדָשׁוֹת.

אַחַר הַצָּהֳרַיִם מִתְמַעֵט הָאוֹר וְנוֹפֵל.
הַפְּרִי הֶעָזוּב עַל הַשַּׁיִשׁ נִמְתָּק עַד בְּחִילָה.
בְּסֵפֶר הַלִּמּוּד נִטָּשִׁים עֲדַיִן
קְרָבוֹת רַבִּים עַל אֲדָמָה אַחַת.

3.
עַל שְׂפַת מִטָּתָן בָּעֶרֶב
הַיְּלָדוֹת מְשַׁרְבְּבוֹת רַגְלַיִם וּמְחַכּוֹת לַקַּיִץ,
שָׁם הַקָּרוּסֵלוֹת מוּאָרוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ
וּבְרֵכוֹת מְמַלְּאוֹת יַמִּים מְתוּקִים.

אֲבָל בַּבֹּקֶר מַסּוֹקִים חָגִים סְבִיב רַקּוֹת הַשָּׁמַיִם
בְּסַכִּינֵי מַדְחֵף שְׁלוּפוֹת.
סְחַרְחֹרֶת מִלְחָמָה מְאִיצָה
אֶת סִימָנֵי הָעוֹנָה:
פְּעִימוֹת לֵב בְּהוּלוֹת,
כְּאֵב חַד בְּצִדֵּי הַגּוּף, אָבְדַן
נְשִׁימָה.

קַרְקַע הַיּוֹם יַצִּיבָה
לְעֵת עַתָּה.

.

מרב פּיטוּן, ילידת 1981, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. קובץ שיריה זכה במקום הראשון בתחרות ע"ש הרי הרשון בשנת 2006. שיריה התפרסמו בכתבי העת "הליקון" ו"כתובת" ובאנתולוגיות לשירה, ביניהן "מלכה עירומה". חיה בירושלים.

.

.

רבקה איילון

אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג בָּא מֵהַשּׁוֹאָה
קָנָה בְּדִָמִים דּוּנָם אֲדָמָה
לַעֲשׂות לוֹ בַּיִת עִם מִדָּה.
זָרַע תִּירָס, פֶּטְרוֹזִילְיָה.
אוּלַי יִהְיֶה כְּאַחֵינוּ
בְּנֵי הָעֲלִיָּה הַשְּׁנִיָּה?
לֹא הָיָה.
הָלַךְ לִהְיוֹת נַגָּר.
הָלַךְ, הָלַךְ.
בַּבֹּקֶר לִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ
הָלַךְ.
בֶָּעֶרֶב אַחֲרֵי הַשֶּׁמֶשׁ
חָזַר.
עִגּוּל נְסוֹרֶת עַל מִצְחוֹ
פַּטִּיש עַל מַסְמְרוֹ –
עָשָׂה אָרוֹן.

אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג לֹא רָצָה
שֶׁיִּצְחַק (בְּנוֹ) יִהְיֶה נַגָּר.
גַּם אַבָּא שֶׁל אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג
(גַּם כֵּן יִצְחַק), לֹא רָצָה שֶׁבְּנוֹ
יִהְיֶה נַגָּר, וְלֹא שָׁמַר הַשֵּׁם
עַל אַבָּא שֶׁל אָדוֹן,
וְלָקַח אוֹתוֹ אֵלָיו
אֶל הַמָּקוֹם שָׁם־שָׁם
וְאָמַר לוֹ הַשֵּׁם: לֹא כִּי בִּנְךָ.
וּבְנוֹ בָּא בָּאֳנִיָּה
לִהְיוֹת לוֹ נַגָּר בְּאֶרֶץ צִיּוֹן.
עָמַד בְּנוֹ שֶׁל אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג
עַל דַּעְתּוֹ וְלֹא נִהְיָה נַגָּר.
הִנֵּה מַגַּשׁ הָעֵץ עָלָיו נִקְדַּח
מִי לְהַשָּׁם וּמִי לְהַכָּאן
מִי יְבֹרָא לוֹ וּמִי יִבְרָא לוֹ.

.

רבקה איילון עסקה שנים רבות בהוראה. פרסמה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה – "דיבור עם ילדה" (כרמל, 2018), וספר עיון, "פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד". שירים פרי עטה הופיעו בגיליון 27 של המוסך.

.

.

ערן צלגוב

היסטוריה

לדרק וולקוט שהפליג לבלי שוב

וְהֵיכָן הֵן הַהִיסְטוֹרִיּוֹת שֶׁלָּכֶם?

הַיָּם, הַשְּׁחָפִים, אוֹתָם אֵלִים שֶׁנִּפַּצְתֶּם אֶל הַסְּלָעִים
מֵאֵיפֹה בָּאתֶם כָּל כָּךְ צוֹדְקִים
בְּלִי לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת?

הָיוּ שֶׁרָקְדוּ לִצְלִילִים אֲחֵרִים
שֶׁהַיָּם לִיחֵךְ אֶת רַגְלֵיהֶם
וְהַקּוֹנְכִיּוֹת גִּלּוּ לָהֶם בַּשְּׁרִיקוֹת הָעֲמוּמוֹת
סוֹדוֹת שֶׁל עֲנָוָה וְעָלִים —
הַרְבֵּה עָלִים.

זֶה לֹא נָכוֹן: הַכֹּל שֶׁקֶר
אֲפִלּוּ הַיָּם. אֲנִי הוֹלֵךְ וּמַשְׁאִיר עֲקֵבוֹת עֲמֻקּוֹת
בַּחוֹף, מַבִּיט לְאָחוֹר וְהֵן אֵינָן.
כָּל מָה שֶׁכָּתַבְתִּי הוּא שֶׁקֶר.
גַּם זֶה.

הַהִיסְטוֹרְיָה נִבְלַעַת
כָּל לַיְלָה מֵחָדָשׁ בַּיָּם
שֶׁאַחֲרֵי סְעָרָה
יִפְלֹט דָּגִים מֵתִים, חֲתִיכוֹת פְּלַסְטִיק שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּלֶּה
וְשִׁבְרֵי בַּקְבּוּקִים שֶׁיַּחְזִירוּ אוֹר כּוֹכָב
רַק אִם הָעַרְפִּיחַ דָּלִיל
בֶּאֱמֶת.

הַהִיסְטוֹרְיָה שָׁם –
בָּאוֹר הַמֻּחְזָר
שָׁם בַּנִּיצוֹץ שֶׁהָיָה
וְאֵינֶנּוּ כְּבָר.

אֵין דֶּרֶךְ לִשְׁמֹר עַל הָאוֹר
וְאֵין גַּם סִבָּה. בֵּינְתַיִם
קַר לִי, אֲנִי מַדְלִיק אֵשׁ.
מָתַיְשֶׁהוּ גַּם לִי יִקְרְאוּ לַחֲזֹר
מָתַיְשֶׁהוּ גַּם אֲנִי אֶהְיֶה
רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ.

 

איזה אור הוא היה

נִכְנַסְתָּ לַסִּיפּוּר הַזֶּה
כִּמְעַט בְּכֹחַ וְגָדַלְתָּ
וְגָדַל בְּךָ הַיֵּצֶר,
סְבַךְ הַגֶּפֶן,
וְרָצִיתָ לִהְיוֹת כּוֹבֵשׁ,
כִּי כָּכָה מְגַדְּלִים כֻּלָּם:
'תִּהְיֶה חָזָק, תַּחֲזֹר בָּרִיא, תַּרְאֶה לָהֶם וְתִשָּׁמֵר'
והִתְאַמַּנְתָּ מִגִּיל צָעִיר
בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת כּוֹבֵשׁ
עִם הַתְּנוּעוֹת, הַצְּעָקוֹת, הָאֱמוּנָה בַּדֶּרֶךְ
עִם הָרַעַד בַּיָּרֵךְ, הַזַּעַם בְּזָוִית הַפֶּה, וְהַבָּרָק
כֵּן, רָצִיתָ לִהְיוֹת כּוֹבֵשׁ.
וְאָז שָׁבַרְתָּ צֶלַע, אוּלַי שָׁבְרוּ לְךָ, יָרֵחַ אוֹ יָרֵךְ,
דַּוְקָא לֵב, בְּטֶרֶם אוֹרִאשׁוֹן
וְנִשְׁאַרְתָּ אִתָּהּ וְגִדַּלְתֶּם יֶלֶד
יְפֵה עֵינַיִים וְיָצָאתָ
מֵהַסִּיפּוּר
צוֹלֵעַ וְחוֹמֵל,
גִּבּוֹר.

בְּסִפּוּר אַחֵר, נִבְהַלְתָּ
מִתִּיעוּב דּוֹרוֹת
וְהַסִּפּוּרִים וְהָאֵימוֹת
שֶׁחִלְחֲלוּ כְּמוֹ אֶרֶס עַד לַיָּד שֶׁעַל הַהֶדֶק
וְהָיָה שָׁם
אִישׁ כָּמוֹךָ
וְהַלֵּב שֶׁלְּךָ קָפָא, דּוֹפֵק שִׂנְאָה יוֹקֶדֶת
וְהוּא כָּמוֹךָ
לֹא כּוֹבֵשׁ אֶת הַשִּׂנְאָה, רַק הוֹלִיךְ אוֹתָה אֵלֶיךָ
וְהוּא כָּמוֹךָ
עִם שִׂנְאָה לוֹהֶבֶת בַּסַּכִּין וְזַעַם בַּיָּרֵךְ,
בֶּטַח לֵב שָׁבוּר הָיָה לוֹ גַּם, בֶּן אָדָם,
אֲבָל לֹא כָּמוֹךָ
הוּא שָׁכַב כְּבָר
וְאַתָּה שָׁכַחְתָּ, לֹא כָּבַשְׁתָּ אֶת הַיֵּצֶר,
שֶׁלֻפַּף יָרֹק גּפָנִים סְבִיב הַצַּוָּאר, מִתְלֵה הַנֶּשֶׁק,
וְיָרִיתָ וְהָיִיתָ
רַק כּוֹבֵשׁ,
פַּחְדָן.

.

ערן צלגוב הוא משורר, מתרגם, עורך ורושם. מעורכי כתב העת "דקה" (2007–2012), ומייסד־חבר בהוצאת "רָעָב", קולקטיב ספרותי של פעילי תרבות. מעורכי האנתולוגיה לשירה שחורה "כּוּשִׁילָאִמָּאשֶׁלָּהֶם", הוצאה מחודשת לתרגומי יצחק זלקינסון ("איתיאל הכושי"; "רם ויעל"), ו"שיעור גאוגרפיה: מבחר משירת כריס אבאני". שיריו תורגמו לאנגלית, הינדית, ספרדית וערבית. תרגם את מחזהו של דילן תומס, "בְּצֵל חורש חלב" (שוקן, 2015), שעתיד לעלות על במת סמינר הקיבוצים השנה. ספרו הראשון, "בְּחִירוֹת" (פרדס, 2013), זכה בפרס למשוררים בתחילת דרכם. ספרו השני, "גַּם הֶחָתוּל: שִׁיר־בּוּטִים" (פרדס, 2016), מלווה בסדרת רישומים שחלקם הוצגו בשתי תערוכות. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 20 של המוסך.

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

כך

יָשַׁבְתִּי בַּצַּד לְבַדִּי בַּכִּתָּה,
הַשָּׁעוֹת מַחְלִיקוֹת עַל פָּנַי וְעוֹבְרוֹת
בִּדְמָמָה מְפֹהֶקֶת אֶל תּוֹךְ מַחְבָּרוֹת
וּסְפָרִים מַשְׁמִימִים, כָּךְ הִכַּרְתִּי אוֹתָהּ.

כִּתָּה מְזַמְזֶמֶת, מוֹרָה עֲיֵפָה,
הַמִּלִּים הִתְנַפְּלוּ אֶל תּוֹכִי מִן הַדַּף
וְיָשַׁבְתִּי שְׁקֵטָה, הֲלוּמָה כְּשֶׁנֶּחְשַׂף
סוֹד הַפַּחַד, סוֹדָהּ שֶׁל אֱמֶת חֲרוּפָה.

כִּי הָיְתָה שָׁם תָּמִיד בְּתוֹךְ אֹבֶךְ אִלֵּם
חֲרָדָה מְחַלְחֶלֶת, אֵימָה לְלֹא שֵׁם.
הָאֱמֶת נִנְעֲצָה כְּסַכִּין מְלֻבֶּנֶת

וּפִלְּחָה עַרְפִלִּים וּבְאוֹר סַנְוֵרִים
זָהֲרוּ אֲיֻמִּים וּפְשׁוּטִים הַשְּׁבָרִים.
פִּקְּחִי אֶת עֵינַיִךְ, בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת.

 

עקרון העונג

חָמַקְתִּי עִם עֹפֶר מִתּוֹךְ הַמְּסִבָּה אֶל הָרְחוֹב וּבְטֶרֶם
חָלְפָה לָהּ דַּקָּה נִכְרְכָה כְּבָר יָדוֹ עַל כְּתֵפִי וּמִקֵּץ
עוֹד אַחַת רִפְרְפוּ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁדַי שֶׁנֵּעוֹרוּ אֶל זֶרֶם
שֶׁל עֹנֶג שׁוֹטֵף. הִתְמַסַּרְתִּי. הִשְׁתַּקְתִּי זִמְזוּם מְעַקְצֵץ
בְּאָזְנַי: שִׁמְרִי עַל כְּבוֹדֵךְ. בָּחַרְתִּי בָּעֹנֶג, בָּאֵלֶם.
עֵינַיִם בּוֹלְשׁוֹת חִישׁ גָּלְשׁוּ בִּלְחִישׁוֹת מִצַּמֶּרֶת הָעֵץ.
כִּתָּה ח' שְׁנִיָּה צָעֲקָה, אַתְּ זוֹנָה וְהִכְרִיזָה עַל חֵרֶם.
הָלַכְתִּי מֻקֶּפֶת שְׁרִיקוֹת, לַהֲקַת הָעוֹרְבִים שֶׁל הַסֶּקְס.

הָלַכְתִּי מִשָּׁם וְהָלַכְתִּי בַּדֶּרֶךְ לְלֹא חֲזָרָה,
שְׁרִיקוֹת הָעוֹרְבִים בְּאָזְנַי, אַךְ עוֹרִי הַסַּמּוּר מַאֲזִין
לְשֶׁטֶף הָעֹנֶג הַהוּא, לִמְשִׁיכַת הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי,
לַגּוּף הָרָעֵב לְמַגָּע וְלַקּוֹל הַחוֹזֵר וְסוֹנֵט בִּי:
תְּמוּרַת הַלִּטּוּף הַחוֹלֵף מִשָּׁדַי עַד עַמּוּד הַשִּׁדְרָה,
אֶשָּׂא אֶת מַשָּׂא הַשְּׁרִיקוֹת. אֲקַבֵּל אֶת הַדִּין.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב, 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים, תרגומים ורשימות פרי עטה התפרסמו בגיליונות כתבי העת הו!, מאזניים והמוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת משה אבידן, ענת לויט, עמרי משורר הרים ורוני אלדד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | תרנגולות והמין האנושי

"היא מסתכלת לתוך העיניים של התרנגולת, אבל העיניים מביטות על חלקים אחרים בעולם ואולי על עולמות אחרים בכלל." סיפור מאת אילנה רודשבסקי

ישראל פלדי, ציפורים בין פרחים (פרט), שנות הארבעים

.

תרנגולות והמין האנושי / אילנה רודשבסקי

.

1.
ריבי שוכבת מתחת לטנדר ישן במגרש החנייה, בין שתי שלוליות. בתי אבן ישנים, ענני גשם כבדים וברושים משתקפים בהן, וברקים וגחוני מכוניות. מצאתי אותך, היא אומרת לתרנגולת, ששמחה הרבה פחות ממנה על הגילוי, ומתכווצת לאחור כדי לצאת מטווח הנגיעה של האצבעות המושטות.
נו, בואי הביתה, יבוא כלב או תן ויקרע אותך לחתיכות פה, ריבי משדלת אותה, מנסה לא לחשוב על האפשרות שאחד השכנים יעבור פתאום. היא מסתכלת לתוך העיניים של התרנגולת, אבל העיניים מביטות על חלקים אחרים בעולם ואולי על עולמות אחרים בכלל. בכל אופן אי אפשר להסתכל על שתיהן יחד.
מקרוב ערמת הנוצות מתפרקת להמוני פיקסלים שריבי בוחנת בסקרנות, עיניים אפלות קטנות זזות במהירות מצד לצד, הכרבולת, שמגובה המרפסת היא מרשימה ויפה מאוד, נראית מקרוב כמו פרוסת פרי נבולה על מגש פלסטיק בסוף ישיבה, ומתחת למקור, בין הכנפיים, נוצות בהירות ורכות, כמו קשקשים של יצור קדום מהזמן שבו דברים לא היו חייבים להחליט אם הם דג או ציפור.
חיה מוזרה. בעצם אף פעם לא הייתי כל כך קרוב אלייך, היא חושבת.

2.
כמה חדשים אחרי שריבי ואיליה קנו את הבית, הם נסעו והביאו את שתי התרנגולות. הם התכוונו להתיידד איתן ונתנו להן שמות, אבל כמו שקורה הרבה פעמים, ודי מהר זה קרה, הם התחילו לזרוק להן את השאריות של האוכל מהמרפסת, אספו ביצים מדי פעם, ובשאר הזמן התנהלו במסלולים נפרדים לגמרי.
עכשיו, בגשם, החולצה שריבי לובשת רטובה מההתפלשות באספלט וריבי מצטמררת כשהבד נוגע בגוף שלה. זיכרון מוזר נדחף פתאום לתוך התמונה ונעמד בינה לבין התרנגולת. היא עומדת בחזית הכפר של סילואן, בין שני עורכי דין, ומחזיקה מפה. במרחק קטן מהם עומד מאבטח. אובך מטשטש את קווי המתאר של החלונות, הדלתות והבניינים והופך אותם לגוש אפרורי ושומם, חסר פנים. הייתה שאלה של עוול שנעשה או לא נעשה לתושבי הכפר, ריבי חשבה שנעשה, ועורכי הדין התווכחו וניסו למצוא סימנים שתומכים בעמדות שלהם במפה שהיא החזיקה. הם הניפו ידיים והתהלכו הלוך וחזור לאורך הרחוב השומם בשמש הצהריים של אמצע אוגוסט. כל הזמן הזה המאבטח עמד בשקט ולא זז. המבט שלו היה נעוץ בנקודה רחוקה בעומק הכפר וריבי חשבה שאולי הוא נרדם, אבל אז הוא הסתובב אליהם, בנחת אבל בהפתעה שגרמה לשלושתם להירתע ועוד לפני שהם ייצבו את עצמם מחדש, גשם של אבנים קטנות נחת במקום שבו הם עמדו קודם. כמה מהאבנים הגיעו קרוב מאוד לכפות הרגליים של ריבי. אבק חמים עלה מהאדמה והלבין באוויר ועבר נצח קטן עד שהיא הבינה שאלה אבנים ושמישהו זרק אותן עליה.
גם אז היא חשבה, אבל באתי לעזור, וגם אז היה מרחק קטן מאוד בין קצה אחד לאחר ואי אפשר היה לחבר ביניהם. הזיכרון נעלם וחוץ מהגשם, רק הנשימות הכבדות שלה נשמעות בין הגלגלים, הופכות בהדרגה לנהמות של ים סוער. התרנגולת מתרחקת עוד קצת. כאילו אני האויב, ולא הכלב או התן, ריבי חושבת.
וגם, אני לא יכולה לתפוס אותה.

3.
איליה, הבעל של ריבי, יכול, אבל אבא שלו חלה פתאום והוא נסע. כבר שלשה ימים הוא לא כאן.
אולי פתאום זאת לא המילה, אבא שלו מבוגר, וכבר היו נסיעות כאלה ועוד יהיו.
בשבת הצלילים המוזרים של הסקייפ התעוררו ומלאו את הבית. איליה ענה, כי רק אבא שלו מתקשר בסקייפ, יצא והסתובב שעה ארוכה עם הטלפון בגינה. ריבי שמעה הבלחות מהשיחה בכל פעם שהוא עבר ליד הדלת yes, yes, I see, yah, sure. אחר כך הוא נכנס ואמר, אבא שלי חולה, אבל ריבי כבר הבינה לבד ואמרה, לא בלי לשבח את עצמה על מה שנראה לה מופע איכותי ומספק של גדלות, סע אליו.
איליה אמר, כמו שהוא אומר תמיד, אני לא יודע, איך אני יכול עכשיו וגם איך תסתדרי.
וריבי, שכשהילדים היו קטנים הנשימה שלה הייתה נעצרת ברגעים כאלה, ענתה, שטויות, אתה יכול להרשות לעצמך שבוע. שבוע הוא מחיר קטן בשביל כמה חולצות חדשות שאיליה בטח יביא כשיחזור.
איליה אמר, נראה מחר, אבל כבר שקל וחישב את ההיעדרות מהעבודה וגם מהבית. אחר כך כופף את הגוף הגדול שלו מעל המקלדת, התקרב למסך, כיווץ את העיניים והתחיל לחפש. אחרי חצי שעה הוא התיישר ואמר בקול רם, טוב, יש טיסה מחר. מצוין, ריבי אמרה, איליה הסתובב לכיוונה ושאל, את בטוחה, ואחר כך התכופף בחזרה והקליד פנימה את פרטי כרטיס האשראי שלו.

4.
בלילה הוא טס ובבוקר ריבי יצאה לסידורים. בדרך הביתה היא החזירה את התאומים מבית ספר, טיגנה שניצלים ושלושתם ראו יחד טלוויזיה. שלווה עמדה בבית והערב ירד במהירות. הימים טסים כשרוצים שהם יימשכו לנצח, היא חשבה, למרות שחורף וגם בלי קשר הם נגמרים מוקדם.
אחרי ארוחת הערב היא יצאה למרפסת לתלות כביסה. ירד גשם, אבל השטח מתחת לאלנטוס שמכסה כמעט את כל החצר האחורית, וגם את המרפסת שמעליה ואת מעקה הברזל שעליו תולים את הכביסה, היה יבש. ריבי התכופפה, משכה מהסל את הבדים הרטובים ופרשה על המעקה. סילוני עשן עלו מארובות תנורי העץ והעיר ריצדה מרחוק באור הדועך כמו לוח בקרה ענק. היא כבר הגיעה לבגדים שבתחתית הסל והתחילה לצופף את אלה שנתלו כדי לפנות מקום לחדשים, ופתאום ראתה שעל הענף שהתרנגולות עולות לישון עליו בלילה הייתה רק תרנגולת אחת.

5.
איליה תחם וגידר חלק מהחצר האחורית בשביל התרנגולות, אבל הפשפש פתוח תמיד והן באות והולכות כרצונן. רוב הזמן הן מטיילות בשקט מסביב לבית, מחטטות ומנקרות באדמה וכל החתולים של השכונה הולכים אחריהן. לפעמים אחת מהן לא רואה פתאום את השנייה, ואז היא מזדקפת, פורצת בצווחות, ונרגעת רק כשהשנייה מגיעה בריצה. בפעמים הראשונות ריבי פחדה שהשכנים יתקשרו לעירייה, אבל הצווחות כנראה נחלשות עד שהן מגיעות לגדר, אולי העצים בולעים אותן ואולי הן לא צווחות ממש, אלא, כמו שאיליה אומר הרבה פעמים, יש דברים שרק את שומעת. בכל אופן, אף שכן לא אמר שום דבר.

6.
ריבי גלגלה גומייה מפרק כף היד שחלק מהכביסה עוד היה תלוי עליה, הרכינה את הראש ואספה את השיער, כאילו שיער אסוף יתקן את השיבוש, או שבשיער אסוף העולם ייראה אחרת, הרימה את הראש, הסתכלה מסביב ואחר כך שוב על העץ. אולי הן הצטופפו כדי להתחמם ורק נראה שאחת חסרה ואולי השתנו הסדרי השינה, אבל גם הענפים האחרים היו ריקים. השנייה לא הייתה גם מתחת לעץ, לא על המחסן ולא בשום חלק של הגינה שאפשר היה לראות מהמרפסת. טוב, נראה בבוקר, ריבי חשבה, דברים תמיד מסתדרים עד הבוקר.
אבל גם בבוקר, אחרי שריבי התקלחה ויצאה לגינה, רק תרנגולת אחת התהלכה שם והפכה ערמות של עלים רטובים ולא צווחה אפילו שהייתה לבד. התאומים משכו בכתפיים וריבי חיפשה את הנעדרת על הטרסה ובין השיחים, במחסן ומעל המחסן ולא מצאה. אולי היא תמיד במקום שלא בו אני מסתכלת, היא חשבה, אני בטח אראה אותה מחר וגם למחרת היא חשבה שמחר. אבל ביום השלישי, בבוקר, התעטפה בצעיף שקיבלה מאימא של בעלה, שעשוי מזקנים של תיישים, ובאמת קצת מביך לחשוב על מה שהצעיף עשוי ממנו כשלובשים אותו, אבל הצעיף נארג לפני שנים רבות ובארץ אחרת, הרבה לפני שריבי או איליה נולדו ואם כבר, אז עדיף ללבוש, כי הוא באמת מחמם מאוד. עטופה בצעיף, היא יצאה לחפש בגינה ומשם ירדה במדרגות שמובילות למגרש החנייה.

7.
קר מתחת לטנדר, ובניגוד לתרנגולת, ריבי חוזרת הביתה. בבית היא מפעילה את הקומקום, ואת המחשב ואחר כך צוללת לתוך בליל העניינים שעומדים בפתחו של היום וכבר מתחילים באיחור.
אחר הצהריים היא מעיפה מבט חטוף בגינה. אין שינוי. אולי, אם נתרחק לזמן ארוך מספיק, היא פשוט תהיה בבית כשנחזור, היא חושבת. כשהתאומים חוזרים מבית ספר, היא אומרת, ניסע לדוג?
לדוג, לדוג, מתרגשים התאומים. גם ריבי מתרגשת. גם כי נוסעים, גם כי עדיין אפשר לנסוע איתם, אבל גם ובעיקר מהמחשבה על התרנגולת שתהיה במקום שלה כשהם יחזרו. קחו מעילים, היא אומרת. יהיה קר.
הם חוזרים מאוחר, מתקלחים, מכינים סלט וחביתות וריבי משהה את היציאה למרפסת, כאילו העניין לגמרי נשכח. כאילו אין עניין בכלל. היא מביאה בולי עץ מהגינה ומכניסה לתנור. בדרך כלל רק איליה מצליח להדליק את האש, אבל היא מתעקשת שעה ארוכה עד שהאש נדלקת. אחר כך, מעודדת מההצלחה, היא פותחת את הדלת של המרפסת ומסתכלת על הענף.
אוף. רק אחת.
היא מתקשרת לבכור שלה, שכבר בקושי נמצא בבית. הטלפון מעביר למענה הקולי. בוא הביתה, היא כותבת.

8.
הגיע הזמן להתחיל את החופש. תיכף הוא כבר נגמר. ריבי מתקשרת לסינמטק ומזמינה שני כרטיסים לסרט. אחר כך היא מתקשרת ומתקנת, סליחה, כרטיס אחד. כשהיא יורדת לחנייה, היא מוצאת את הבת של השכן והחבר שלה מתחת לטנדר. ראית שיש שם תרנגולת? הם שואלים בעיניים מבריקות כשהם יוצאים משם. ריבי נבהלת ורוצה להגיד לא. קל לשקר כשאת מסתכלת על אנשים מלמעלה, אבל פתאום היא מוצאת את עצמה מספרת להם על איליה שנסע ושהתרנגולת תקועה שם מאז.
הם לא ידעו שאפשר לגדל תרנגולות בעיר, הם אומרים ומנערים בוץ ואבנים קטנות מהבגדים שלהם. בטח שאפשר, היא אומרת, זאת לא בעיה בכלל, ובעודה אומרת היא מבינה שזה לא הזמן להגיד את זה, כי זאת לגמרי כן בעיה עכשיו, והאמת שהיא, ריבי, פשוט לא יודעת מה לעשות.
הבת של השכן והחבר שלה מציעים לעזור. הם מריצים את התרנגולת במגרש החנייה איזה זמן, אבל בסוף הם צריכים ללכת. הם מוזמנים לארוחת ערב אצל חברים והם כבר מאחרים. התרנגולת חוזרת למקום שלה וריבי מתיישבת על אבן השפה, מתחת לברז כיבוי האש הצהוב שנראה בחושך כמו איש קטן עצבני ואפילו לא שמה לב ששוב מתחיל לטפטף. הודעה מגיעה למכשיר הנייד. אני אבוא מחר, הבכור כותב. ריבי קוראת וטיפות גשם מתרסקות על המסך. זה טוב, היא עונה.

9.
בלילה ריבי חולמת שהיא עומדת בכניסה למגרש החנייה עם קלשון. שועלים ותנים עולים מהוואדי והיא מגרשת אותם עד שעולה הבוקר. כשהיא מתעוררת היא חושבת, בנסיבות אחרות התרנגולת הייתה יכולה להיות מרק, אבל עכשיו היא בת משפחה גולה בצרה, ואחר כך היא חושבת, בערב הילד יגיע. הכול יהיה בסדר.

10.
בדיוק כששוב מתחיל לרדת גשם, הוא בא. המעיל שלו קר וריבי מחבקת אותו חזק. כמעט חושך כשהם יורדים לחנייה. התרנגולת עדיין שם, אדישה לגמרי לנוכחות של האורח או של משהו בכלל. ריבי שומרת מלפנים והילד מתגנב מאחור. התרנגולת מתעוררת פתאום ומחליקה ביניהם. עכשיו היא מתחת לסוזוקי לבנה, שהגחון שלה הרבה יותר נמוך מזה של הטנדר. הילד מביא מטאטא ומגרש אותה מהמקום החדש שלה, אבל היא מתחפרת מתחת למכונית אחרת.

11.
הלילה יורד ושלושתם שקועים במרדף. פעם הילד ופעם ריבי מחזיקים את המטאטא, רטובים לגמרי בגשם שהולך ומתגבר. קודם אמרו ברדיו שסערה מתקרבת, ריבי צועקת, יהיה קר נורא, יכול להיות שיהיה שלג.
כבר ברור שהם לא יתפסו את התרנגולת. הם רצים בין המכוניות, צועקים וצוחקים בלי להסתכל, והתרנגולת חולפת ביניהם, הלוך ושוב כמו ארנבון מצויר, חורש תעלולים וזומם מזימות.
נראה שהמרדף יימשך לנצח ולריבי ממש לא אכפת שהוא יימשך לנצח, אבל אז התרנגולת פורשת כנפיים ומתרוממת, עוצרת באוויר ודואה אל אחת החצרות שמתחת למגרש החנייה. הם קופאים ובוהים בה מתנשפים כשהיא צונחת, מתחככת בצמרות ובמטפסים, מפילה איתה שברי ענפים ומפולות מים. ברק זורח לרגע ומאיר את העולם כשהיא נוגעת באדמה, אחריו רעם ואחר כך דממה.
מתחת לשורת הבתים שמעבר למגרש החנייה נמצא הוואדי שממנו באים התנים והשועלים. טוב, ריבי צועקת לתוך האוויר המתגעש, אם זה מה שאת רוצה, לכי לעזאזל ותודה על הביצים. אף אחד לא יכול להגיד שלא השתדלתי.

12.
הבכור מוריד את המעיל ומתיישב על התנור, וריבי לא אומרת אל תשב על התנור. היא מחממת מרק והתאומים מגיחים מפינות הבית. אמרו בבוקר שגילו כוכב דומה לכדור הארץ, הבכור מספר, אחת־עשרה שנות אור מאיתנו. כבר יש מלא, התאומים אומרים וריבי חושבת, אבל מה אם מה שנמצא בסוף יהיה כוכב מלא בתרנגולות. זה בהחלט יכול להיגמר ככה, וזה יהיה סוג מוזר מאוד של הצלחה. המין האנושי צריך להיות מדויק במשאלה שלו ולהבהיר באופן ברור, אנחנו מחפשים מישהו לדבר איתו, בשום פנים ואופן לא תרנגולות.
אחר כך הבכור שוב לובש את המעיל ויוצא. בלילה הרעמים מתפוצצים בתוך החדרים ברעש מחריד והבית רועד כאילו הוא קופסה של קורנפלקס ולא בית. ריבי מכניסה בול עץ גדול לתנור שעובד בלי הפסקה כבר שלושים שעות, סוגרת את התריסים ומתחפרת עם התאומים מתחת לשמיכה הגדולה של איליה ושלה. כאילו יש מלחמה, היא אומרת, וכולנו במִקלט.

13.
בבוקר עדיין קר אבל השמש זורחת. הגינה מבריקה ויפה והציפורים רועשות. ריבי לובשת את צעיף התיישים ויוצאת לגינה. היא שותה את הקפה שלה בלגימות איטיות ומתכננת את היום. בלילה הודיעו שלא יהיו לימודים, התאומים יישנו עד מאוחר והיא תתחיל להכין את השיעורים שלה לסמסטר הבא, שמתקרב בצעדי ענק. היא שותה והעיניים שלה עוקבות אחרי התרנגולת, זאת שלא עזבה אף פעם, מתהלכת בחצר, מחטטת בתוך קונכיות של שבלולים חסרי מזל בבוץ. טוב, את לבד עכשיו, היא אומרת ומסתובבת כדי לחזור. כשהגב שלה אל הגינה, והפנים אל הבית, הגינה מתהפכת ומשתקפת בדלת הכניסה של הבית, שכולה מזכוכית.
זה יפה, ריבי חושבת, ופתאום, בתוך התמונה ההפוכה, היא רואה את התרנגולת השנייה, זאת שעפה לעזאזל, מתקדמת בשביל שמגיע מהחצר האחורית.

14.
דברים גדולים קורים בעולם וקשה להגיד שזה מה שחשוב, אבל ריבי לא מפסיקה לחשוב על התרנגולת.
למה היא ברחה?
אולי הן רבו. נניח שאחת מהן הלכה ולא חזרה בריצה כשהשנייה קראה לה. את לא יכולה פשוט להסתלק, השנייה אמרה. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אמרה הראשונה. והשנייה אמרה, תמיד את נעלמת כשצריך אותך, והראשונה, כן, ומי ניקה וסידר את הקש כל הקיץ, והשנייה ענתה, אפשר לחשוב שרק את עושה הכול. הראשונה אמרה נכון, רק אני עושה הכול ואחר כך היא אמרה, והקול שלה היה ממש גבוה, נמאס לי, והשנייה אמרה, אם נמאס לך, את יכולה ללכת, והראשונה אמרה, כן? מי את שתגידי לי ללכת. בעצם את יודעת מה, את צודקת. אולי באמת אני צריכה ללכת.
ואחר כך אף אחד לא אמר שום דבר, הן פשוט עמדו אחת מול השנייה, העבירו משקל מרגל לרגל, בטשו קצת בעפר ובקליפות ישנות של תפוזים. החתולים התפזרו כשהטונים רק התחילו לעלות, ולא הייתה אפילו קצת רוח שתזיז את הענפים ותמלא את האוויר במשהו. זאת שנמאס לה התחילה להתרחק לכיוון הגדר, והשנייה אמרה, נו מה את הולכת עכשיו, אין שם כלום, התנים יטרפו אותך, טוב, אז אולי עדיף לי שתנים יטרפו אותי, אמרה הראשונה.
ואז היא קפצה מעל הגדר ונחתה בחנייה, ולא קרה שום דבר, כי תרנגולת היא בכל זאת גם ציפור.
זאת שנשארה מאחור עוד אולי צעקה משהו אבל זאת שנחתה כבר הייתה עסוקה בכלבה הקטנה המגעילה שגרה בקצה החנייה והתקרבה אליה במהירות.

15.
בצהריים התחיל לרדת שלג. כל היום הוא ירד, יפה וצלול ולא נערם. ובלילה איליה חזר והביא מתנות.
אחר כך היה אביב.
אבא של איליה החלים ויבוא בקיץ.
באחת השבתות, בגינה, ריבי הקריאה לאיליה את הסיפור על התרנגולת.
אחר כך איליה התהלך בגינה ובדק את השתילים וחזר. הסיפור יפה, הוא אמר, אבל התרנגולת צריכה לחזור רק אחרי שהבעל חוזר. כאילו הוא חוזר ורק אז הכול מסתדר, את מבינה.
אני מבינה, ריבי אמרה, ומשהו לא מוכר עמד פתאום באוויר. אולי באמת. נראה.
היא גמרה את הקפה ושפכה את מה שנשאר בתחתית הכוס על שיחי הרוזמרין ופנתה אל הבית כדי להעיר את התאומים ואולי באמת רק אז התרנגולת האובדת השתקפה בדלת הכניסה השקופה של הבית.

 

אילנה רודשבסקי היא אדריכלית, מתכננת אורבנית ומרצה בבצלאל, מתגוררת בירושלים. סיפורה "קפה" זכה לאחרונה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של הוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר.

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "לינה", מאת לילך וולך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך