האקדמיה ללשון – מתקנת אותנו כבר יותר ממאה שנה

בתחילת המאה העשרים לקח על עצמו "ועד הלשון העברית בארץ ישראל" את המשימה: לתקן את הדיבור הקלוקל של דוברי העברית החדשה

חן מלול | 26.06.18 |
Share
ועד הלשון

בתום כמעט עשור של פעילות קדחתנית ורצופת תלאות שהחלה בשנת 1904 עם הקמתו מחדש של 'ועד הלשון העברית בארץ ישראל', הרגישו בשנת 1912 חברי ועד הלשון שהשעה לסיכומי ביניים בשלה, והוציאו לאור בירושלים העות'מאנית את החוברת הראשונה של 'זכרונות ועד הלשון'.

 

ועד הלשון

 

העמודים הראשונים של החוברת התמקדו בניסיון לענות על שתי שאלות: מדוע זקוקה העברית לוועד שיסדיר את שימושיה השונים? ומדוע צריך ועד כזה לקום דווקא בארץ ישראל?

כך מסבירים חברי הוועד את הצורך בהקמתו:

"הדיבור העברי שהתחיל בא"י עם התחלת הישוב החדש, הוליד את הצורך לבטא בעברית מושגים מענייני החיים הרגילים, שעד הנה לא נמצאו להם שמות בספרות העברית, או שלא היו ידועים לרוב הקוראים. וכל מה שהרבה הדיבור העברי להתפשט והיה לא רק לסגולת המשכילים, כ"א גם לזו של ההמון, היה הצורך הזה מורגש יותר ויותר. בייחוד התבלט חסרון מילים למושגים שונים כאשר הושם הדיבור העברי בפיות הילדים הקטנים והתחילו ללמד בבית הספר את כל הלימודים בעברית."

 

העמוד הפותח את זכרונות ועד הלשון העברית בארץ ישראל
העמוד הפותח את זכרונות ועד הלשון העברית בארץ ישראל

 

בהמשך מציינים חברי הוועד כי נוסף על קביעת מונחי לשון חדשים, עסק הוועד במה שכונה בחוברת "תיקון המבטא". "ואם קביעת מונחים חדשים הייתה דבר קשה – היה קשה ממנה תיקון המבטא. כי ירושלים עיר הקודש – עיר של קיבוץ גלויות, שכל המבטאים השונים היותר קיצוניים, נמצאים בה: מן המבטא הליטאי עד הספרדי, ומן הווליני עד התימני והפרסי. בירושלים זו היה צריך לקבוע מבטא אחד, כדי שיאחד את אלו הדוברים עברית." חברי הוועד העדיפו את "המבטא המזרחי – המבטא החי בין הספרדים – לשפת דיבור", והוא אכן היה המבטא שהושלט, וגם המבטא שהשתלט בעשורים הבאים, עד שגבר לבסוף על כל שאר המבטאים.

המעיין בזיכרונות הוועד כמעט שלא ימצא זכר לתחום פעילות נוסף, בו השקיע הוועד זמן ואנרגיה שהשתוו ולעיתים אף עקפו את שני התחומים הנזכרים – תיקון הדיבור השגוי של הדוברים החדשים שצצו מכל עבר.

 

"לפרסם מעת לעת קבוצת שגיאות"

בעשור הראשון לפעילותו נאלץ ועד הלשון להתמודד עם תנאים שקשה למצוא להם מקבילה בתולדות העמים והשפות. על אף ההישגים הנערמים לזכותה של העברית, נותר מאגר הדוברים בעשורים הראשון והשני של המאה העשרים קטן להדאיג. מאות ואלפי החלוצים של העלייה הראשונה והשנייה, אלו שלא חזרו תוך זמן קצר לארצות מוצאן או היגרו מיואשים לאמריקה, אכן הקדישו את עצמם להגשמת חזון העצמאות היהודית בארץ ישראל, וראו בהחייאת העברית תנאי מחייב בהצלחת המשימה. עם זאת, היוו חלוצים אלה מיעוט גם בין תושבי הארץ בעלת הרוב הערבי, גם בתוך היישוב היהודי בארץ, ובוודאי גם בהשוואה למיליוני היהודים החיים בתפוצות. אפילו בירושלים, בה קבע הוועד את מרכז פעילותו, השתייכו מרבית יהודי העיר אל היישוב הישן שמנהיגיו התנגדו נחרצות לניסיונות החייאת שפת הקודש העתיקה כשפת דיבור.

 

ג
ועד הלשון העברית הראשון, ירושלים תרע"ב. יושבים (מימין): אליעזר בן-יהודה, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ; עומדים (מימין): חיים אריה זוטא, קדיש יהודה סילמן, אברהם צבי אידלסון, אברהם יעקב ברור. צילום: יעקב בן דב,. מתוך: ספריית ווידנר, קיימברידג'

 

כך גם מן הבחינה הפוליטית: כיום כמו אז, אכיפת החלטות הוועד תלויה בעיקר ברצונם החופשי של הדוברים, שאת דיבורם ביקש הוועד מן הצד האחד להעשיר במילים חדשות ומן הצד השני לקבוע לו גבולות ברורים של תקינות ושל שיבוש. אך אז, בניגוד להיום, שלטה האימפריה העות'מאנית בארץ, שלטון שלא העמיד בראש מעיניו את הדאגה לעברית.

בהיעדר תמיכה ממסדית איתנה, פנו חברי הוועד אל העיתונות העברית הפורחת בירושלים כדי להפיץ את מרכולתם. היה זה צעד מתבקש עבורם. אחרי הכל, נשיא הוועד בעשור הראשון לפעילותו (וגם אחריו) היה עיתונאי ועורך מנוסה בשם אליעזר בן יהודה.

"השקפה", כתב העת של בן-יהודה, לקח על עצמו לדווח לקוראים מעת לעת על פעילות הוועד, להדפיס לנוחותם את רשימות המילים המחודשות ולתקן את השגיאות הנפוצות שעשו בדיבור. מסוף שנת 1904 אנו מוצאים מעל דפי "השקפה" רשימות מילים לועזיות שחסרו עד אז בעברית, ולצדן את המקבילות העבריות שהתקין הוועד.

 

דוגמה לפרסומים הראשונים של 'ועד הלשון' בעיתונות. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
דוגמה לפרסומים הראשונים של 'ועד הלשון' בעיתונות

 

כמעט ארבע שנים לאחר מכן, ב-19 ביוני 1908, הודיע מזכיר ועד הלשון ישראל הלוי טלר בכתבה ב"השקפה" על החלטת הוועד "לפרסם מעת לעת קבוצת שגיאות" נפוצות בדיבור ותיקוניהן. השם שניתן לפינה הזו: "אל תאמר כך, אלא כך"!

כך ולא כך. הכתבה מה-19 ביוני 1908. לחצו על התמונה לטור המלא
כך ולא כך. הכתבה מה-19 ביוני 1908. לחצו על התמונה לטור המלא

 

עם התקדמות השנים והתווספות עוד ועוד דוברים לעברית, הפך אפיק פעילות זה למשמעותי יותר. בעשור השני של המאה העשרים איגד הוועד את השגיאות הנפוצות ביותר בדיבור בחוברת מיוחדת שנמכרה בירושלים. השם שונה ל"אַל-תּאֹמַר – אֱמֹר", הקונספט נותר זהה. עיון בחוברת הראשונה מלמד כי כבר לפני מאה שנה ויותר ניסה הוועד לבאר ללא הצלחה שגיאות שנכיר גם כיום: "אני יושנת" במקום "אני ישנה", "אני אוהב אותכם" במקום "אני אוהב אתכם".

לצד שגיאות שגורות אלו נדפסו שגיאות אחרות שלא נמצא להן כמעט זכר: "אני יוכלה" במקום "אני יכולה", "נטבעתי" במקום "טבעתי" ועוד כהנה וכהנה דוגמאות משונות.

אם נתאמץ נמצא פה ושם גם דוגמה לשגיאה שמאז הוכשרה: את "כואב לי הראש" המקובל עלינו, מתקן הוועד ל"ראשי כואב".

 

ועד הלשון

ועד הלשון

 

הדאגה המתמדת למצב הדיבור המתחדש הולידה רגישות יתרה לכבודה המשתקם של העברית, בייחוד אם המעליבים היו אנשי חינוך. גילוי דעת של ועד הלשון העברית שהתפרסם ב-6 ביולי 1911 ב"צבי", עיתון נוסף של בן-יהודה, מחה "נגד העלבון שהעליבה הגברת לנדוי, מנהלת ביה"ס לבנות של אולינה די רוטשילד, את הלשון העברית ואת בנותינו המתחנכות על לשון העברית" ופנה להפריך בזו אחר זו את טענותיה השגויות.

שלל ה"זרמים בפעילות הוועד" מלמדים על מידת האחריות שביקש הוועד להטיל על כתפי עצמו: אחריות מלאה על העברית החדשה. עם זאת, תמונה שלמה של נס תחיית הדיבור העברי צריכה לקחת בחשבון גורמים נוספים רבים שסייעו בדרך, מהסופרים והמשוררים העבריים שעל חידושיהם ביקש הוועד לפקח ועד הגננות והמורים שאת דיבורם ניסה הוועד לתקן.

גם לכך ניתן ביטוי ב'זכרונות ועד הלשון':

"בראשית עבודת הוועד המחודש הזה התעוררה השאלה אם יש היכולת והרשות המוסרית והאחראית לחברים לקבוע מילים חדשות בספרותנו וליצר יצירות חדשות, ופה אחד החליטו, כי פה בארץ במקום ששפת הדיבור מתפתחת מיום ליום, בזמן שהיא מתרחבת ומתפשטת באפן טבעי, במקום שיצירות השפה נעשות כמעט מעצמן – ובשביל זה לפעמים גם באופן לא יפה, אין אנחנו רשאים לחכות עד אשר יבואו בלשנים מומחים ומוכנים לאותו דבר, ומי שהיכולת בידו צריך לעצור בעד הרעה שלא תצא שפה המונית ביותר, וצריך לקבוע מילים חדשות ויפות. משם זה נמנים בין חברי הועד חברים שהשפה העברית היא המקצוע שלהם ובקיאותם בשתי השפות העברית והערבית אינה מוטלת בספק, ויש, איפוא, היכולת בידם ליצור יצירות חדשות על פי חוקי מדע הלשונות.-"

לאחר קום המדינה, חוקקה הכנסת בשנת 1953 את "חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג 1953", והוא שהסדיר באופן רשמי וחוקי את פעילות הוועד, והסמיך אותו לבחור לעצמו שם חדש. כיום אנחנו מכירים את 'ועד הלשון העברית בארץ ישראל' בתור 'האקדמיה ללשון העברית'.

 

העלייה הראשונה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד

 

כתבות נוספות

איך תרצה ללמוד את העברית שלך?

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תדע כל אם עבריה: כך הוקמו גני הילדים הראשונים בעברית

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"




חן מלול

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.

לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו