האקדמיה ללשון – מתקנת אותנו כבר יותר ממאה שנה

בתחילת המאה העשרים לקח על עצמו "ועד הלשון העברית בארץ ישראל" את המשימה: לתקן את הדיבור הקלוקל של דוברי העברית החדשה

ועד הלשון

בתום כמעט עשור של פעילות קדחתנית ורצופת תלאות שהחלה בשנת 1904 עם הקמתו מחדש של 'ועד הלשון העברית בארץ ישראל', הרגישו בשנת 1912 חברי ועד הלשון שהשעה לסיכומי ביניים בשלה, והוציאו לאור בירושלים העות'מאנית את החוברת הראשונה של 'זכרונות ועד הלשון'.

 

ועד הלשון

 

העמודים הראשונים של החוברת התמקדו בניסיון לענות על שתי שאלות: מדוע זקוקה העברית לוועד שיסדיר את שימושיה השונים? ומדוע צריך ועד כזה לקום דווקא בארץ ישראל?

כך מסבירים חברי הוועד את הצורך בהקמתו:

"הדיבור העברי שהתחיל בא"י עם התחלת הישוב החדש, הוליד את הצורך לבטא בעברית מושגים מענייני החיים הרגילים, שעד הנה לא נמצאו להם שמות בספרות העברית, או שלא היו ידועים לרוב הקוראים. וכל מה שהרבה הדיבור העברי להתפשט והיה לא רק לסגולת המשכילים, כ"א גם לזו של ההמון, היה הצורך הזה מורגש יותר ויותר. בייחוד התבלט חסרון מילים למושגים שונים כאשר הושם הדיבור העברי בפיות הילדים הקטנים והתחילו ללמד בבית הספר את כל הלימודים בעברית."

 

העמוד הפותח את זכרונות ועד הלשון העברית בארץ ישראל
העמוד הפותח את זכרונות ועד הלשון העברית בארץ ישראל

 

בהמשך מציינים חברי הוועד כי נוסף על קביעת מונחי לשון חדשים, עסק הוועד במה שכונה בחוברת "תיקון המבטא". "ואם קביעת מונחים חדשים הייתה דבר קשה – היה קשה ממנה תיקון המבטא. כי ירושלים עיר הקודש – עיר של קיבוץ גלויות, שכל המבטאים השונים היותר קיצוניים, נמצאים בה: מן המבטא הליטאי עד הספרדי, ומן הווליני עד התימני והפרסי. בירושלים זו היה צריך לקבוע מבטא אחד, כדי שיאחד את אלו הדוברים עברית." חברי הוועד העדיפו את "המבטא המזרחי – המבטא החי בין הספרדים – לשפת דיבור", והוא אכן היה המבטא שהושלט, וגם המבטא שהשתלט בעשורים הבאים, עד שגבר לבסוף על כל שאר המבטאים.

המעיין בזיכרונות הוועד כמעט שלא ימצא זכר לתחום פעילות נוסף, בו השקיע הוועד זמן ואנרגיה שהשתוו ולעיתים אף עקפו את שני התחומים הנזכרים – תיקון הדיבור השגוי של הדוברים החדשים שצצו מכל עבר.

 

"לפרסם מעת לעת קבוצת שגיאות"

בעשור הראשון לפעילותו נאלץ ועד הלשון להתמודד עם תנאים שקשה למצוא להם מקבילה בתולדות העמים והשפות. על אף ההישגים הנערמים לזכותה של העברית, נותר מאגר הדוברים בעשורים הראשון והשני של המאה העשרים קטן להדאיג. מאות ואלפי החלוצים של העלייה הראשונה והשנייה, אלו שלא חזרו תוך זמן קצר לארצות מוצאן או היגרו מיואשים לאמריקה, אכן הקדישו את עצמם להגשמת חזון העצמאות היהודית בארץ ישראל, וראו בהחייאת העברית תנאי מחייב בהצלחת המשימה. עם זאת, היוו חלוצים אלה מיעוט גם בין תושבי הארץ בעלת הרוב הערבי, גם בתוך היישוב היהודי בארץ, ובוודאי גם בהשוואה למיליוני היהודים החיים בתפוצות. אפילו בירושלים, בה קבע הוועד את מרכז פעילותו, השתייכו מרבית יהודי העיר אל היישוב הישן שמנהיגיו התנגדו נחרצות לניסיונות החייאת שפת הקודש העתיקה כשפת דיבור.

 

ג
ועד הלשון העברית הראשון, ירושלים תרע"ב. יושבים (מימין): אליעזר בן-יהודה, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ; עומדים (מימין): חיים אריה זוטא, קדיש יהודה סילמן, אברהם צבי אידלסון, אברהם יעקב ברור. צילום: יעקב בן דב,. מתוך: ספריית ווידנר, קיימברידג'

 

כך גם מן הבחינה הפוליטית: כיום כמו אז, אכיפת החלטות הוועד תלויה בעיקר ברצונם החופשי של הדוברים, שאת דיבורם ביקש הוועד מן הצד האחד להעשיר במילים חדשות ומן הצד השני לקבוע לו גבולות ברורים של תקינות ושל שיבוש. אך אז, בניגוד להיום, שלטה האימפריה העות'מאנית בארץ, שלטון שלא העמיד בראש מעיניו את הדאגה לעברית.

בהיעדר תמיכה ממסדית איתנה, פנו חברי הוועד אל העיתונות העברית הפורחת בירושלים כדי להפיץ את מרכולתם. היה זה צעד מתבקש עבורם. אחרי הכל, נשיא הוועד בעשור הראשון לפעילותו (וגם אחריו) היה עיתונאי ועורך מנוסה בשם אליעזר בן יהודה.

"השקפה", כתב העת של בן-יהודה, לקח על עצמו לדווח לקוראים מעת לעת על פעילות הוועד, להדפיס לנוחותם את רשימות המילים המחודשות ולתקן את השגיאות הנפוצות שעשו בדיבור. מסוף שנת 1904 אנו מוצאים מעל דפי "השקפה" רשימות מילים לועזיות שחסרו עד אז בעברית, ולצדן את המקבילות העבריות שהתקין הוועד.

 

דוגמה לפרסומים הראשונים של 'ועד הלשון' בעיתונות. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
דוגמה לפרסומים הראשונים של 'ועד הלשון' בעיתונות

 

כמעט ארבע שנים לאחר מכן, ב-19 ביוני 1908, הודיע מזכיר ועד הלשון ישראל הלוי טלר בכתבה ב"השקפה" על החלטת הוועד "לפרסם מעת לעת קבוצת שגיאות" נפוצות בדיבור ותיקוניהן. השם שניתן לפינה הזו: "אל תאמר כך, אלא כך"!

כך ולא כך. הכתבה מה-19 ביוני 1908. לחצו על התמונה לטור המלא
כך ולא כך. הכתבה מה-19 ביוני 1908. לחצו על התמונה לטור המלא

 

עם התקדמות השנים והתווספות עוד ועוד דוברים לעברית, הפך אפיק פעילות זה למשמעותי יותר. בעשור השני של המאה העשרים איגד הוועד את השגיאות הנפוצות ביותר בדיבור בחוברת מיוחדת שנמכרה בירושלים. השם שונה ל"אַל-תּאֹמַר – אֱמֹר", הקונספט נותר זהה. עיון בחוברת הראשונה מלמד כי כבר לפני מאה שנה ויותר ניסה הוועד לבאר ללא הצלחה שגיאות שנכיר גם כיום: "אני יושנת" במקום "אני ישנה", "אני אוהב אותכם" במקום "אני אוהב אתכם".

לצד שגיאות שגורות אלו נדפסו שגיאות אחרות שלא נמצא להן כמעט זכר: "אני יוכלה" במקום "אני יכולה", "נטבעתי" במקום "טבעתי" ועוד כהנה וכהנה דוגמאות משונות.

אם נתאמץ נמצא פה ושם גם דוגמה לשגיאה שמאז הוכשרה: את "כואב לי הראש" המקובל עלינו, מתקן הוועד ל"ראשי כואב".

 

ועד הלשון

ועד הלשון

 

הדאגה המתמדת למצב הדיבור המתחדש הולידה רגישות יתרה לכבודה המשתקם של העברית, בייחוד אם המעליבים היו אנשי חינוך. גילוי דעת של ועד הלשון העברית שהתפרסם ב-6 ביולי 1911 ב"צבי", עיתון נוסף של בן-יהודה, מחה "נגד העלבון שהעליבה הגברת לנדוי, מנהלת ביה"ס לבנות של אולינה די רוטשילד, את הלשון העברית ואת בנותינו המתחנכות על לשון העברית" ופנה להפריך בזו אחר זו את טענותיה השגויות.

שלל ה"זרמים בפעילות הוועד" מלמדים על מידת האחריות שביקש הוועד להטיל על כתפי עצמו: אחריות מלאה על העברית החדשה. עם זאת, תמונה שלמה של נס תחיית הדיבור העברי צריכה לקחת בחשבון גורמים נוספים רבים שסייעו בדרך, מהסופרים והמשוררים העבריים שעל חידושיהם ביקש הוועד לפקח ועד הגננות והמורים שאת דיבורם ניסה הוועד לתקן.

גם לכך ניתן ביטוי ב'זכרונות ועד הלשון':

"בראשית עבודת הוועד המחודש הזה התעוררה השאלה אם יש היכולת והרשות המוסרית והאחראית לחברים לקבוע מילים חדשות בספרותנו וליצר יצירות חדשות, ופה אחד החליטו, כי פה בארץ במקום ששפת הדיבור מתפתחת מיום ליום, בזמן שהיא מתרחבת ומתפשטת באפן טבעי, במקום שיצירות השפה נעשות כמעט מעצמן – ובשביל זה לפעמים גם באופן לא יפה, אין אנחנו רשאים לחכות עד אשר יבואו בלשנים מומחים ומוכנים לאותו דבר, ומי שהיכולת בידו צריך לעצור בעד הרעה שלא תצא שפה המונית ביותר, וצריך לקבוע מילים חדשות ויפות. משם זה נמנים בין חברי הועד חברים שהשפה העברית היא המקצוע שלהם ובקיאותם בשתי השפות העברית והערבית אינה מוטלת בספק, ויש, איפוא, היכולת בידם ליצור יצירות חדשות על פי חוקי מדע הלשונות.-"

לאחר קום המדינה, חוקקה הכנסת בשנת 1953 את "חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג 1953", והוא שהסדיר באופן רשמי וחוקי את פעילות הוועד, והסמיך אותו לבחור לעצמו שם חדש. כיום אנחנו מכירים את 'ועד הלשון העברית בארץ ישראל' בתור 'האקדמיה ללשון העברית'.

 

העלייה הראשונה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד

 

כתבות נוספות

איך תרצה ללמוד את העברית שלך?

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תדע כל אם עבריה: כך הוקמו גני הילדים הראשונים בעברית

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"




כך תהפוך למשורר הלאומי בתשעה צעדים פשוטים

ביאליק, שייקספיר, סרוונטס, דנטה. יש רק אחד מכל אחד. אבל זאת לא סיבה להסתובב בכתפיים שמוטות! מה איתך?

מזל טוב לרוני סומק לרגל זכייתו בתואר המשורר הלאומי החדש. אנחנו לא יודעים אם הוא נעזר במדריך שלנו או לא, אבל הנה הוא – בשביל מתמודדות ומתמודדי העתיד. מדריך קצרצר שיעזור לכם להפוך למשורר הלאומי בתשעה צעדים פשוטים.

 

צעד ראשון: דאג להשיג לעצמך ילדות חשוכה

זה הבסיס להכל. נסה להעלות בדמיונך מבוגר שהייתה לו ילדות משמחת ובכל זאת כתב שירה קורעת לב כשהתבגר.

מצליח?

לא?

קח את הזמן.

זה לא שאנחנו ממהרים לאנשהו…

נכנע?

אוקיי.

חשוב על זה לרגע. צעצועים ודברים נוצצים מסנוורים אותך מהייעוד האמיתי שלך – לבטא את מורכבות העולם במילים.

ביאליק ברגע מלנכולי. מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

שלב שני: מצא לך מדינה או עם להתעלק עליהם

רצוי שבדיוק יתעוררו משינה ארוכה.

יודע מה? עזור להם בזה!

הרי מישהו צריך להפציר בהם לנטוש את המסורת ולהמציא את עצמם מחדש, או – אם רוח המהפכניות סחפה אותם רחוק מדי – לקרוא להם לחזור למקורות.

כשמגייסים (בלי רצונו) את "המשורר הלאומי" לשווק את "המשקה הלאומי". מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

 

שלב שלישי: שלוט בשפתך על בורייה

בשביל זה אתה צריך לחיות בשניים או יותר עולמות במקביל – ציוני נלהב שגדל בישיבה, אירי שהעביר את ימיו בלונדון, (איש מלאום אחר) שגילה (משהו במקום שלא היית מצפה).

הבנת את השטיק.

 

שלב רביעי: בשום פנים אל תקשיב לבני משפחה שלך כשהם מתחילים לקשקש על כך ששירה היא לא מקצוע

פשוט אל. מי בכלל רוצה לעבוד מתשע עד חמש במשרד ממוזג?

 

ביאליק מתרגל נונשלנטיות. מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

 

שלב חמישי: אל תשכח לכתוב גם לקטנטנים

כן, כן, אנחנו יודעים, זה לא הכי גזעי, ואתה מפחד שיטענו שהתמסחרת… חוץ מזה, מה כבר יש לך להגיד על קן לציפור ועל שלוש הביצים שבו?

הכל נכון, הכל מדויק, ועדיין – אם תשקיע בדור הצעיר תזכה למעריצים נאמנים לכל חייהם. טרם נולד האדם שחזק מספיק להתכחש לאהבה הראשונה שלו.

איור שאיירה תום זיידמן-פרויד עבור ספרו של חיים נחמן ביאליק בזמן עבודתם המשותפת והחלוצית בתחום ספרות הילדים בברלין. האיור לקוח מתוך הספר 'ספר הדברים: שישה עשר שירים'

 

שלב שישי: הסתובב בעולם הגדול

איך אתה מצפה לשמש קול לעם שלך אם לא שמעת קולות שמדברים בשלל שפות אחרות?

המסע האחרון לאירופה, ביאליק מקשקש עם הקפטן. מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

 

שלב שביעי: מצא לך מישהי שתהיה גם אם וגם אחות

אבל לא בקטע מוזר, כן?

סמוך עלינו, אם אתה רוצה שבעתיד יטענו כל מיני חוקרים ומביני דבר למיניהם שכל שירי האהבה שחיברת הם בעצם שירים לעם/מדינה/לאום/הדברים-האלה, זכור שגם משורר לאומי צריך מוזה.

אל תתנו לתמונה להטעות אתכם, ביאליק ואשתו היו חשוכי ילדים. מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

 

שלב שמיני: אל תפחד לעמוד על שלך

שמעו סיפור: דצמבר 1934. חיים נחמן ביאליק וחברו, י"ח רבניצקי, הלכו ברחובות תל אביב בדרך לבקר את חברם הגוסס. כשהגיעו השניים לרחוב אלנבי, נקטעה שיחתם הקולחת ביידיש על ידי בחור צעיר שניגש אליהם והפציר בהם לדבר עברית. ביאליק הנסער השיב לצעיר החצוף בעברית צחה: "אין זה עניין שלך. אין איש שואל אותך. לך לך לדרכך – לעזאזל! חוצפה!"

שם לא נגמר האירוע. הנער – שהיה חלק מ'גדוד מגני השפה', חבורת הצעירים ששמה להם למטרה לבער את השימוש בשפות זרות ביישוב העברי – נעלב עד עמקי נשמתו והגיש תביעה כנגד ביאליק לבית משפט השלום העברי. המשורר המפורסם שלח בתגובה מכתב לבית המשפט להצדיק את מעשיו. במכתב ביקש להסביר המשורר הנודע שאמנם ייתכן ובשוק המילה "עזאזל" היא מילת גנאי, אבל הוא בכלל התכוון להר עזאזל, הנמצא אי שם בהרי יהודה, בהחלט מקום ראוי לבחור צעיר לבקר בו.

כתבה שהתפרסמה ב-28 בדצמבר 1927 מתוך עיתון 'דאר היום'

 

שלב תשיעי (והחשוב מכולם): דאג שלא יהיה אף אחד לפניך, כי מה לעשות, משורר לאומי יש רק אחד

הו, כן, מתנצלים, עברית (לבנתיים) כבר תפוסה.

אבל היי, אם אתה מעוניין ללמוד איזו שפה עלומה שעדיין אין לה משורר – דות'ראקית זאת אחלה בחירה.

שיחון בסיסי בדות'ראקית, כי צריך להתחיל מאיפשהו

כתבות נוספות

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

ביאליק שלנו לא מספיק טוב לנובל?!

הרופא הצבאי טשרניחובסקי כותב מהמלחמה

ציונות ומרגרינה: 'סרט כחול' לילדים

סרט פורנוגרפי? ממש לא. פרסום (לא ממש) סמוי? בהחלט!

כשאומרים היום 'סרט כחול' מתכוונים למשהו שהוא בפירוש לא לילדים.

אבל בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת עוד לא חדר הביטוי 'סרט כחול' לשפה העברית, ולכן לחברת 'בְּלוּ-בָּנְד', שהתמחתה בייצור מרגרינות, לא הייתה בעייה למתג את מוצריה בשם זה. מה גם שהמילה 'סרט' התייחסה בסך הכול לפס הכחול שנדפס על העטיפה, ולא חלילה לסרט קולנוע פורנוגרפי.

חברת 'בלו-בנד' הבינלאומית הגיעה ארצה בשנת 1938. ד"ר ארנולד הילדסהיימר (1955-1885), שקיבל את הכשרתו במפעלי 'יוּנִילְוֶור' בגרמניה, הקים מפעל במפרץ חיפה וקרא לו בשם 'בלו-בנד'. באותה שנה נמכר המפעל לחברה ושמה 'תוצרת מזון ארץ ישראל'. המרגרינה לא הייתה מוכרת קודם לכן בארץ וההצלחה הייתה גדולה – היא הייתה זולה בהרבה מהחמאה, ולכאורה גם טעימה ומזינה לא פחות. מי ידע אז מהו שומן טרנס ומי חשש מכולסטרול?

 

דבר, 20 בינואר 1939

 

אבל חברת 'בלו-בנד' הארץ-ישראלית לא הסתפקה במרגרינה, והחליטה להעניק לצרכניה גם קצת קולטורה, בדמות עיתון מנוקד לילדים שאמור היה להתפרסם בכל שבועיים. כבר אז הבינו שכדאי להשקיע בילדים ולפתח אצלם 'נאמנות' למותג. הילדים הרי יגדלו וימשיכו למרוח מרגרינה גם בבגרותם ותמיד ישמחו להיזכר בעיתון שקיבלו חינם והיה אהוב עליהם בילדותם.

 

לאשה, 14 בדצמבר 1959 (סמליל)

 

ביולי 1939, חודש מנחם אב תרצ"ט, הופיע הגיליון הראשון של 'סרט כחול' ולו ארבעה עמודים. שם העורך אינו נזכר, אך בעמוד האחרון צוין שמו של האחראי, ד"ר א. הלדסהיימר, הלא הוא ארנולד הילדסהיימר מייסד המפעל.

בפתח הדבר נמסרה הבטחה כי העיתון יופיע בקביעות בכל שבועיים והוא יוענק חינם לכל מי שירכוש חבילת מרגרינה גדולה. כמו כל עיתון ילדים באותה תקופה, שביקש לחנך את קוראיו, גם עיתון זה כיסה את המניע הפרסומי במחלצות חינוכיות.

וכך, במדור 'במולדתנו' אפשר לקרוא דיווח קצר על 'תערוכת המזון והחקלאות' מתוצרת הארץ שנפתחה בתל אביב ומוכיחה ש'אין כמעט שום תוצרת מזון שאינה מיוצרת בארץ ואין לנו צורך עוד לבזבז כספים לחוץ לארץ'. כן מדווח כאן על בואם ארצה של ילדים מגרמניה במסגרת 'עליית הנוער' (נשים לב כי העיתון ראה אור חודשיים בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה).

 

 

בעמוד השני מובאת כותרת נוספת המבשרת על 'בית חרושת חדש בחיפה'. כאן מספר העורך לקוראיו כי סוף סוף הגיעה לארצנו 'המרגרינה המפורסמת ביותר בעולם', הלא היא 'סרט כחול' (בלו-בנד). עד כה הביאו אותה מאנגליה, אבל עכשיו נפתח בחיפה בית חרושת שייצר את המרגרינה בארץ. המרגרינה גם טעימה, גם מזינה וגם זולה, ויש לה עוד יתרון על פני החמאה – אפשר לאכול אותה עם מאכלי בשר! והעיקר שבעיקרים, 'בימים קשים אלה למולדתנו – חשובה מאוד הקמת בית חרושת זה אשר יוסיף עבודה לפועלי ארצנו ומאות ואלפי לירות, אשר זרמו לחוץ לארץ לקניית מרגרינה, יישארו בארץ לתועלת ולברכה ליישוב העברי במולדתנו הנבנית'. מה יש לדבר? ציונות ומרגרינה!

במדור 'מכאן ומכאן' מובאות חדשות מן העולם הגדול: שלוש צוללות טבעו לאחרונה באופן מסתורי ובלתי מוסבר. תיאוריות קונספירציה כבר צצו ויש החושדים כי יד מכוונת הייתה במעשה. גם מידע חיוני על הערים הגדולות בתבל (העיר הגדולה בעולם היא ניו יורק ומספר תושביה – תשעה מיליון).

 

 

במדור 'מקרא עונג' מובא חלק ראשון מאגדת עם יפנית – 'המשך יבוא'.

 

 

ובעמוד האחרון, כנהוג, 'פרפראות'. כאן הובאו חידות ובדיחות קרש ברוח התקופה, שאיכשהו קשורים בסרט הכחול של בלו-בנד, וכמובן שיש גם פרסים לפותרים נכונה. הפרסומת כאן אינה סמויה כלל אלא גלויה וחסרת בושה.

 

 

העיתון אינו רשום בקטלוג הספרייה הלאומית ומן הסתם גם לא שמור במחסניה. ניסיתי למצוא רמזים נוספים לקיומו. חפרתי במרחבים האין-סופיים של האינטרנט ומצאתי אזכור שלו ברישיון שניתן להילדסהיימר, ב-8 ביוני 1939, להוציא עיתון לילדים בעברית ובאנגלית, בהתאם ל'פקודת העיתונות' של ממשלת המנדט:

 

 

תוספת מספר 2 לעיתון הרשמי, גיליון 895, עמ' 365 (נבו)

 

האם יצאו גיליונות נוספים? האם מישהו מן הקוראים זוכר את העיתון הזה?

 

אוטו בלו-בנד בירושלים בשנות הארבעים (צילומי פוטו שוורץ; באדיבות נדב מן, 'ביתמונה')

 

_________________________

תודה לד"ר הילה טל-קריספין שמצאה את העותק של הגיליון הראשון בעיזבון סבתה שרה כרמית-טמקין.

הכתבה פורסמה במקור בבלוג 'עונג שבת' (עונ"ש)

 

כתבות נוספות:

למבוגרים בלבד: סיפורו של שיר הסקס מהמאה ה-18

סיפורו של ספר החינוך המיני הראשון (והגנוז) בעברית

כשאשת הנשיא קציר רצתה לשלוח גליונות פלייבוי לחיילים התשושים

 

 

 

 

 






הקונסול האמריקאי הראשון שלקה בסינדרום ירושלים

סיפורו הבלתי ייאמן של חוואי מפילדלפיה שהספיק תוך שנים ספורות: להפוך לקונסול האמריקני הראשון בארץ הקודש, להיות מודח מהתפקיד, להתגייר ולשנות את שמו לשם כשר למהדרין

דגל ארצות הברית מתנוסס מעל ביתה הראשון של הקונסוליה האמריקנית בשער יפו, 1857 בערך. צילום מתוך הספר: פרנק דה האס, גילוין של ערים נחבאות, 1883

לאורך המאה התשע-עשרה החלו נוצרים אמריקנים רבים לשאת את עיניהם אל ארץ הקודש המקורית. יהיו הסיבות אשר יהיו, ואחת מהן היא ודאי האכזבה מהגאולה שהובטחה אך לא התרחשה באמריקה, חזר העם שהוגלה מארצו, עם ישראל ההיסטורי, למוקד תשומת הלב האמריקנית.

אחת האמונות החדשות שהתפתחו באותה תקופה של התעוררות דתית שסחפה את אמריקה, יובאה ככל הנראה מבריטניה, כמו אותם המטיפים שהנהיגו את ההתעוררות הדתית. לפי אותה אמונה, התנאי ההכרחי לנצחון הנצרות בעולם ולחזרתו המחודשת של ישו, היא שיבת היהודים לארץ-ישראל. באמונה יוקדת זו החזיק גם וורדר קרסון, חוואי מפילדלפיה, שהיה בן למשפחה קווייקרית משיחית.

 

שמשון הגיבור שובר את השילוש הנוצרי, מתוך הספר 'מפתח דוד' שחיבר וורדר קרסון. לחצו על התמונה לספר המלא

 

בניגוד לנוצרים משיחיים רבים, לא הסתפק קרסון באמונה בקיבוץ היהודים בארצם והחליט להקדיש את חייו להגשמת המפעל החלוצי הזה. הוא פנה בעזרת מקורביו למזכיר המדינה האמריקני ג'ון קלהון בבקשה שימנה אותו לקונסול בירושלים. קלהון אישר את הבקשה ובכך הפך קרסון לאדם הראשון שזכה למינוי הזה. אפשר שתרמה לכך העובדה שקרסון הציע לשרת במשרה ללא שכר.

השמועות על אופיו האקצנטרי ועל רעיונותיו המיסיונריים שנתפסו כמטרותיו הנסתרות (אף שלא טרח להסתירן מאיש) עשו את המינוי לשנוי במחלוקת. מה שסתם עליו את הגולל הייתה ההתנגדות הנחרצת למינוי שביטא "השער העליון" – ממשל האימפריה העות'מאנית.

אך העובדה שמינויו לקונסול בוטל, לא הפריעה לקרסון. במהלך הדיונים הלוהטים על גורלו המקצועי הוא הגיע לירושלים כשבאמתחתו יונה ודגל אמריקה, והציג את עצמו בפני כל בתור הקונסול האמריקני.

 

וורדר קרסון, דיוקן, תצלום דאגרוטיפ, שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה. באדיבות האגודה להיסטוריה יהודית-אמריקנית, ניו יורק וניוטן סנטר במסצ'וסטס

 

החשש מהמיסיונריות האוונגליסטית של הקונסול החדש התבדה עד מהרה. למעשה, קרסון הכריז מלחמת חורמה דווקא במיסיונריות הנוצרית שלטענתו מנצלת את מסכנותם של היהודים. בירושלים גילה קרסון לא רק את כשרונו לעורר מחלוקת, אלא גם את כשרון הכתיבה שלו.

בכל פעם שטענו אנשי ממשל או דיפלומטים אמריקניים באוזניו של קרסון כי אין בסמכותו לשמש בתור קונסול, ביטל את טענותיהם והשיב כי המינוי גרם לו להוצאות מרובות, וכי אינו מבקש לעצמו כל שכר. הגמול היחיד שאותו הוא מבקש, חזר ואמר, הוא הגנה לעצמו וליהודים העניים הנרדפים.

ההזדהות העמוקה עם אותו עם עתיק ונרדף שכנעה את קרסון להמיר את דתו. כעבור ארבע שנים מאז בוטל מינויו לקונסול, התגייר קרסון ולקח על עצמו שם חדש, אותו שם שבחר לעצמו בתור שם עט, ונקרא מאז "מיכאל בועז ישראל". באותה שנה החל גם לכתוב את ספרו התיאולוגי שגם מפרט על הסיבות לגיורו – 'מפתח דוד'.

 

בחירתו של המלך שלמה: קרסון מדמה את המלך הצדיק כבוחר בין היהדות לנצרות. מתוך "מפתח דוד"

 

כעבור חודש מהתגיירותו חזר וורדר לארה"ב כדי להסדיר את ענייניו הכספיים וגם, כפי שהעיד בספרו, "לראות שוב את פניהם של היקרים והאהובים עליי ביותר". חזרתו, כמצופה, עוררה שערורייה חדשה – גרושתו ובנו, בעזרת אחיו של קרסון, אליוט, הוציאו בבית המשפט בפילדלפיה צו המכריז על הקונסול מטעם עצמו כבלתי שפוי, וכמי שלא מסוגל לנהל בעצמו את רכושו.

 

מגן דוד ומתחתיו ראשי התיבות מ.כ.ב.י (כשמו העברי של קרסון: מיכאל בועז ישראל)

 

בתום משפט מתוקשר, שכלל קביעת אי-שפיות וערעור על הקביעה, משפט שאותו ניצל קרסון לניהול מערכה ציבורית לטיהור שמו, זכה קרסון והוכרז בתור אדם שפוי. את מרבית רכושו השאיר למשפחתו ובשנת 1852 חזר לירושלים כדי לסייע בהכנות לגאולה הקרבה.

עם חזרתו לארץ עסק קרסון בועז ישראל בניסיונות להקים התיישבות יהודית ביפו ובעמק-רפאים שבירושלים. מטרתו המרכזית הייתה לבטל את התלות היהודית במוסדות צדקה נוצריים שביקשו להמיר את דתם, דת האמת לפי אמונתו.

 

הניסיון של קרסון למשוך צליינים נוצרים לארץ הקודש בעזרת פירוט מחיר עלויות ההפלגה והשהות

 

בירושלים נשא לאישה את רחל מולדנו. נולדו להם שני ילדים שלא האריכו ימים והלכו לעולמם מעט אחרי פטירת אביהם האקסצנטרי ב-27 באוקטובר 1860. קרסון נקבר בהר הזיתים "בכבוד השמור רק לרב חשוב".

 

 

לקריאה נוספת אנו ממליצים על ספרו של דב גחנובסקי, מסיבות החברה הגבוהה: ועוד 100 סיפורים ירושלמיים, ובנוסף על ספר התערוכה שנערכה בספרייה הלאומית, ארץ החלומות: נוסעים אמריקנים לארץ הקודש במאה ה-19,

כתבות נוספות

מוסיפים קצת צבע לירושלים בין שתי המלחמות

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

מייסד בצלאל מתנבא: הבוגרים שלי יקשטו את בית המקדש!