הדיבר האחד-עשר: עמוס עוז חושף את דתו

בנאום שנשא שנתיים לפני מותו סיפר עמוס עוז מה קדוש בעיניו

נתי גבאי
29.12.2018
עמוס עוז, 1972. צילום: צוות יפפ"א, ארכיון דן הדני בספרייה הלאומית
עמוס עוז, 1972. צילום: צוות יפפ"א, ארכיון דן הדני בספרייה הלאומית

ב-29 בנובמבר 2016, שנתיים לפני מותו, נאם עמוס עוז במסגרת הפאנל "ירושלים והמפגשים עם הקדושה", במסגרת הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית. במהלך נאומו דיבר עוז על מה שקדוש בעיניו, על ירושלים ועל הצו המוסרי שמנחה אותו. להלן כמה נקודות מנאומו.  

מה קדוש בעיני?

בשבילי קיים מקום קדוש אחד מאז שאני ילד. הספרייה. אני בן של ספרן, חתן של ספרן. בעל של ארכיבאית, גיס של ספרן ואבא של שלושה כותבים. איזה עוד מקום יכול להיות קדוש לי חוץ מהספרייה?  

איך נדע מהי הדת הנכונה?

סבתא שלי שלומית נפטרה לפני 60 שנה, הרבה לפני המלחמות והמחלוקות של ימינו. אולי לה הייתה התשובה על שאלת עתיד המקומות הקדושים בירושלים. כשהייתי בן ארבע, סבתא הסבירה לי מה ההבדל בין היהודים לנוצרים.

"אתה מבין, הנוצרים מאמינים שהמשיח היה פה ויחזור", היא הסבירה לי. "אנחנו היהודים מאמינים שהמשיח לא היה פה ועתיד להגיע. אין לך מושג כמה דם נשפך בגלל המחלוקת הזו. ולמה? למה אי אפשר פשוט לחכות? אם המשיח יגיע ויגיד 'כיף לראות אתכם שוב', נצטרך להתנצר או לפחות להתנצל, אם יגיד לעומת זאת, 'נעים להכיר' הם יצטרכו להתגייר או להתנצל.".  

מה קדוש לי?

ערכי הצדק, הנתינה, הסולידריות היהודית, שלטון החוק, ערכי משפחה, שולחן המשפחה, סיפורים, חוש ההומור – כל אילו הם חלק מהמורשת היהודית שלנו.

ואני אוסיף לזה – החיים והסבל האנושי. יש מספיק סבל לכולם. אולי אין מספיק אהבה לכולם, אבל יש מספיק כאב, גם אם אנחנו, באופן אישי, לא נוסיף עוד כאב.

כאב, זה כלי דמוקרטי. כאב הוא סוציאליסט הוא לא מפלה בין דתות ומעמדות. כאב הוא כאב. כאב מאחד.  

אני וישו

אני אוהב את ישו , הוא קרוב ללבי, אבל אני לא מסכים איתו על אהבה אוניברסלית, זה ילדותי בעיני. אני גם חולק על אמרתו "סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים".  אנו יודעים טוב מאוד מה אנו עושים, אנחנו לא טיפשים מוסרית, כשאנחנו מכאיבים אנו יודעים טוב מאוד מה אנחנו עושים. גם ילד שמושך בזנבו של החתול יודע שהוא מכאיב.  

הדת שלי: "לא תכאיב לאחר"

בפרפרזה לקאנט, הדת שלי, הדיבר שלי, החוק שלי הוא: "לא תכאיב לאחר, או לפחות נסה להכאיב לו כמה שפחות". החוק הזה הוא חוק אוניברסלי, שרלוונטי בכל מקום.  

התרופה לקיצוניות

הסכנה הכי גדולה שלנו היא הקיצוניות. בית המקדש חרב פעמיים לא בגלל קמצא ובר קמצא אלא בגלל הקיצוניות הדתית. אם רק הייתי יכול לרקוח 'כמוסות של חוש הומור' כדי לחסן מקיצוניות… אולי לא הייתי מקבל נובל לספרות, אבל בטוח הייתי מקבל פרס נובל לרפואה.

הומור וסקרנות. זה קדוש בעיני, זו הדרך שלנו להילחם נגד הקיצוניות שנמצאת בנפשו של כל אחד מאיתנו.   עמוס עוז 2018-1939. יהי זכרו ברוך  

כתבות נוספות

התפילה של דויד גרוסמן: "עוד אוּכל להיות אדם חופשי, ועַם חופשי, בארצי, בְּבֵיתי, בתוך נפשי" מפגשים מוזרים ומרגשים בין סופרות וסופרים לקוראים לעבור דירה לארכיון: המשוררת אגי משעול

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation