הדיבר האחד-עשר: עמוס עוז חושף את דתו

בנאום שנשא שנתיים לפני מותו סיפר עמוס עוז מה קדוש בעיניו

עמוס עוז, 1972. צילום: צוות יפפ"א, ארכיון דן הדני בספרייה הלאומית

עמוס עוז, 1972. צילום: צוות יפפ"א, ארכיון דן הדני בספרייה הלאומית

ב-29 בנובמבר 2016, שנתיים לפני מותו, נאם עמוס עוז במסגרת הפאנל "ירושלים והמפגשים עם הקדושה", במסגרת הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית. במהלך נאומו דיבר עוז על מה שקדוש בעיניו, על ירושלים ועל הצו המוסרי שמנחה אותו. להלן כמה נקודות מנאומו.

 

מה קדוש בעיני?

בשבילי קיים מקום קדוש אחד מאז שאני ילד. הספרייה. אני בן של ספרן, חתן של ספרן. בעל של ארכיבאית, גיס של ספרן ואבא של שלושה כותבים. איזה עוד מקום יכול להיות קדוש לי חוץ מהספרייה?

 

איך נדע מהי הדת הנכונה?

סבתא שלי שלומית נפטרה לפני 60 שנה, הרבה לפני המלחמות והמחלוקות של ימינו. אולי לה הייתה התשובה על שאלת עתיד המקומות הקדושים בירושלים. כשהייתי בן ארבע, סבתא הסבירה לי מה ההבדל בין היהודים לנוצרים.

"אתה מבין, הנוצרים מאמינים שהמשיח היה פה ויחזור", היא הסבירה לי. "אנחנו היהודים מאמינים שהמשיח לא היה פה ועתיד להגיע. אין לך מושג כמה דם נשפך בגלל המחלוקת הזו. ולמה? למה אי אפשר פשוט לחכות? אם המשיח יגיע ויגיד 'כיף לראות אתכם שוב', נצטרך להתנצר או לפחות להתנצל, אם יגיד לעומת זאת, 'נעים להכיר' הם יצטרכו להתגייר או להתנצל.".

 

מה קדוש לי?

ערכי הצדק, הנתינה, הסולידריות היהודית, שלטון החוק, ערכי משפחה, שולחן המשפחה, סיפורים, חוש ההומור – כל אילו הם חלק מהמורשת היהודית שלנו.

ואני אוסיף לזה – החיים והסבל האנושי. יש מספיק סבל לכולם. אולי אין מספיק אהבה לכולם, אבל יש מספיק כאב, גם אם אנחנו, באופן אישי, לא נוסיף עוד כאב.

כאב, זה כלי דמוקרטי. כאב הוא סוציאליסט הוא לא מפלה בין דתות ומעמדות. כאב הוא כאב. כאב מאחד.

 

אני וישו

אני אוהב את ישו , הוא קרוב ללבי, אבל אני לא מסכים איתו על אהבה אוניברסלית, זה ילדותי בעיני. אני גם חולק על אמרתו "סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים".  אנו יודעים טוב מאוד מה אנו עושים, אנחנו לא טיפשים מוסרית, כשאנחנו מכאיבים אנו יודעים טוב מאוד מה אנחנו עושים. גם ילד שמושך בזנבו של החתול יודע שהוא מכאיב.

 

הדת שלי: "לא תכאיב לאחר"

בפרפרזה לקאנט, הדת שלי, הדיבר שלי, החוק שלי הוא: "לא תכאיב לאחר, או לפחות נסה להכאיב לו כמה שפחות". החוק הזה הוא חוק אוניברסלי, שרלוונטי בכל מקום.

 

התרופה לקיצוניות

הסכנה הכי גדולה שלנו היא הקיצוניות. בית המקדש חרב פעמיים לא בגלל קמצא ובר קמצא אלא בגלל הקיצוניות הדתית. אם רק הייתי יכול לרקוח 'כמוסות של חוש הומור' כדי לחסן מקיצוניות… אולי לא הייתי מקבל נובל לספרות, אבל בטוח הייתי מקבל פרס נובל לרפואה.

הומור וסקרנות. זה קדוש בעיני, זו הדרך שלנו להילחם נגד הקיצוניות שנמצאת בנפשו של כל אחד מאיתנו.

 

עמוס עוז 2018-1939.

יהי זכרו ברוך

 

כתבות נוספות

התפילה של דויד גרוסמן: "עוד אוּכל להיות אדם חופשי, ועַם חופשי, בארצי, בְּבֵיתי, בתוך נפשי"

מפגשים מוזרים ומרגשים בין סופרות וסופרים לקוראים

לעבור דירה לארכיון: המשוררת אגי משעול

הכירו את אצבעוני – מפקד מדינת הגמדים

הספרייה הלאומית גאה להציג: זהו הילד המפקד שהנהיג את צבא "מדינת הגמדים"

מפקד מדינת הגמדים

"היה זה באמצע מלחמת העולם השניה, ואני אז חיילת ב-א.ט.ס. (חיל העזר לנשים של הצבא הבריטי). באחד מימי החופשה הנדירים באתי לבקר ידידים.

בביתם פגשתי באשה צעירה עם הילד שלה, כבן שנה ורבע. ילד רגיל, שמנמן, אך מה שמשך את מבטי – היתה ההליכה שלו. שלא כדרך תינוקות אחרים, שהולכים בהיסוס ובאי-בטחון, לאחר שזה עתה למדו ללכת – צעד ילד זה בביטחה, כאילו היה מפקד! ובאווירת המלחמה ששררה אז, תיארתי לי שאילו הוכרזה מלחמה בארץ הגמדים, היה המפקד שלהם צועד כמו ילד זה.

כעבור כמה ימים חיברתי את השיר "במדינת הגמדים", שפורסם ב"דבר לילדים" וזכה מיד לפופולריות גדולה."

(המשוררת אלה אמיתן מספרת את הסיפור מאחורי "במדינת הגמדים")

 

הפרסום הראשון של השיר "במדינת הגמדים", כפי שהופיע ב"דבר לילדים" ב- 1.10.1940
הפרסום הראשון של השיר "במדינת הגמדים", כפי שהופיע ב"דבר לילדים" ב- 1.10.1940

את הטקסט הנ"ל כתבה המשוררת אלה אמיתן (חתומה בשם נעוריה 'אלה וילנסקי'), משוררת השיר "במדינת הגמדים" בשנת 1979 בטור במעריב תחת הכותרת "כך נוסדה מדינת הגמדים".

בטור היא מספרת על אותו בן של חברים, שהליכתו הבטוחה היוותה את ההשראה לשיר הילדים הנפלא.

בסוף הטור ציינה אמיתן גם כי "ילד שמנמן זה, שצעד כמפקד, היום הוא מבוגר, כלכלן ידוע, ובתו רוני בת השבע יודעת שלאבא שלה חובר השיר 'במדינת הגמדים'".

רק דבר אחד היא "שכחה" לספר לנו. מה שמו של אותו ילד שצעד כמפקד? מיהו אותו ילד שלימים נעשה כלכלן ידוע, ושבתו בת ה-7 (בשנת 1979) מכירה את הסיפור ויודעת שאביה הוא אצבעוני המפקד?

 

וּבְרֹאשׁ הַגְּדוּד צוֹעֵד אֶצְבְּעוֹנִי הַמְּפַקֵּד!

אומנם נדרש תחקיר קטן, אבל לאחר עבודה מאומצת הצלחנו לחשוף את זהותו של הכלכלן הבכיר, ואפילו השגנו ראיון בלעדי עם המפקד לעתיד הכולל תמונות של המפקד בשדה הקרב!!!

גבירותי ורבותיי, אזרחי מדינת ישראל ואזרחי מדינת הגמדים, הכירו את המפקד אצבעוני – ששמו הוא…

(תופים)

בן רבינוביץ!

בן רבינוביץ' בילדותו
בן רבינוביץ בילדותו

אז קודם כל נספר לכם על המפקד:

הוא נולד ב-11 ביוני 1939 ליוצאי ברית המועצות אהרן (רוניה) ומָשָה. בן התייתם מאביו כשהיה בן 6. הוא גדל ברחוב ביל"ו בתל אביב, ובבגרותו עבד במגוון תפקידים במשק הישראלי ככלכלן וכמנהל. בין תפקידיו: מנכ"ל חברת העובדים של ההסתדרות, עוזר מיוחד למנכ"ל כור, חבר במליאת הרשות לניירות ערך ותפקידים רבים נוספים.

בן רבינוביץ' והוריו
בן רבינוביץ והוריו

מזה שנים רבות הוא עצמאי בתחום הייעוץ הכלכלי, וגם נהנה מאוד מלהיות סבא לחמישה נכדים.

רבינוביץ לא זוכר את האירוע (שכן היה, כאמור, בסך הכל בן שנה), אבל כן סיפר לנו שהמשוררת אלה אמיתן גרה ברחוב הגלבוע סמוך לבית הוריו, ובתקופה ההיא רבים היו יוצאי רוסיה והכירו זה את זה ונהגו לבקר זה את זה.

בן מספר לנו כי הוא לא זוכר מתי בדיוק גילו לו שהוא היה ההשראה לשיר. "זה זכור כזכרון ילדות שסיפרה לי אמי", הוא מספר, "אני לא זוכר בדיוק מתי. זה בהחלט משמח אותי וממלא אותי גאווה". ולמרות זאת, מספר לנו בן, רבים מחבריו לא ידעו כלל שהוא גיבור השיר האהוב.

בן רבינוביץ' בילדותו
בן רבינוביץ בילדותו

גם בן, בערך כמו כל ילדי ישראל, אוהב מאוד את השיר, ומקווה שניסיון חייו הוכיח כי הוא אכן עמד בציפיות הנדרשות ממפקד מדינת הגמדים: "הייתי סרן בצבא", הוא צוחק, "אז אולי אלה אמיתן זיהתה אצלי משהו".

בן רבינוביץ'
בן רבינוביץ

דרך אגב, בשונה ממה שכתבה אלה אמיתן בטור שלה, בתו של המפקד – רוני רבינוביץ – לא הכירה את הסיפור בילדותה. "כתוב שכשהייתי בת 7 ידעתי את זה – אבל אני מודה שאני בספק אם זה נכון", מספרת לנו רוני, שעובדת כיום בתור עורכת ב"לאשה". "נדמה לי שלא הייתי שוכחת פרט כזה. גם אחי לא ידע. גילנו את כל העניין במקרה, רק לפני כשנתיים-שלוש, כשמישהו זרק הערה בנושא ותפס אותנו לא מוכנים. כשהתחלנו לברר, גילינו שהמשפחה סביבנו ידעה על כך מאז ומתמיד. עד היום זו תעלומה בעיניי, איך דווקא אנחנו לא ידענו ואיך אמא שלי – שכבר לא איתנו – לא סיפרה לילדינו, נכדיהם, על תפקידו של סבא בשיר שהם שמעו כפעוטות."

בן רבינוביץ' ובתו רוני
בן רבינוביץ ובתו רוני

רק נכדיו הגדולים של בן עודכנו על זהותו של סבא, ובן בהחלט מתכוון לשיר את "במדינת הגמדים" בלחן הנפלא של יצחק לוי עם הנכדים הקטנים כאשר שיגדלו קצת, ובד בבד לספר להם שהוא אצבעוני המפקד.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

כתבות נוספות

כך הפך "בשנה הבאה" משיר געגועים עצוב ללהיט בינלאומי קצבי

הכירו את האמא של אלפוני

הביצה שהתחפשה: סיפורו של הילד דן פגיס בשואה

מיתוסים ואידיאולוגיות במפות עתיקות של ארץ ישראל

מיתוסים דתיים, רעיונות של קידמה ושימוש מכוון בשפה העברית: את כל אלו ועוד ניתן למצוא במפות עתיקות של ארץ ישראל

1

רובנו מקשרים את המונח 'מיתוס' לאגדה מיסטית,  סיפור המשלב אלים או דמויות על טבעיות, כשבדרך כלל המיתוס מהווה אחד הכלים לעיצוב וגיבוש קבוצה אתנית. הפילוסוף הצרפתי רולן בארת העלה לראשונה את המונח מיתוס בהקשר אידיאולוגי, כבשורה רעיונית הנוצרת על ידי חיבור אסוציאטיבי בין מוטיב מוכר המייצג רעיון אידיאולוגי ובין אלמנט המשמש ככלי קיבול הנושא את אותו רעיון. בארת דיבר על מיתוס כעל מערכת תקשורת, כמסר, כאמצעי של מתן משמעות.

רעיונותיו של בארת משמשים בעיקר לצורך העברת ביקורת על הממסד הפוליטי המשתמש לשיטתו בכלי זה, המיתוס, לצורך עיצוב דעת הקהל, אך ניתן לאמץ את המודל גם לניתוח והבנת המנגנון אשר הפך את המפות העתיקות של ארץ ישראל לבשורה רעיונית, בעיקר למיתוס הדתי הנוצרי, אך לא רק. ניתוח שכזה יתרום להבנה משמעותית יותר של רעיונות אידיאולוגיים הקיימים במפות אלו.

המחקר מבחין בין שני מודלים של מפות – אלו הבאים לתאר מציאות גיאוגרפית ואלו הבאים לייצג רעיון אידיאולוגי.  מפות עתיקות של ארץ ישראל מאופיינות בפער משמעותי בין המציאות לבין הייצוג הגרפי שלה, ולו בגין היעדר נתונים גיאוגרפיים ממקום זה בתקופות עתיקות. ארץ ישראל גם הייתה מקום התרחשותם של אירועי המקרא ומקום התהוותה ההיסטורית של הנצרות. שתי עובדות אלו הביאו לכך שבמפות עתיקות של ארץ ישראל הפן האידיאולוגי הפך להיות דומיננטי בהרבה מהפן הגיאוגרפי.  מפות ארץ ישראל הפכו למייצג דומיננטי של מיתוס הדת הנוצרית ושל הברית הישנה כאב טיפוס של הברית החדשה. הרעיון משקף מצד אחד את הזיקה של הנצרות ליהדות אך בד בבד גם את התפיסה לפיה תוקף הברית הישנה פג והיא מוחלפת בברית חדשה, ברית הכרותה בקורבנו של ישו ומבטיחה למאמיניו את הישועה, "… הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי הַנִּשְׁפָּךְ בַּעַדְכֶם" (לוקס כב' 20). טענה זו מתחזקת גם בגין העובדה כי מפות אלו נמצאות לא רק בחיבורים גיאוגרפיים, כי אם גם בהרבה חיבורים תיאולוגיים וספרי תנ"ך, בין היתר משום שבנוסף לקרטוגרפים, רבים מיוצרי מפות ארץ ישראל, היו אנשי כמורה ותיאולוגים אשר שילבו מפות ארץ ישראל בחיבוריהם.

1
עיטור קיר בירושלים על פי מפה של בונטינג מהמאה ה-16. העולם כעלה תילתן ומיתוס ירושלים כמרכזו

'מפת ארץ ישראל' אינה יותר מאשר איור גרפי, קווי מתאר המתיימרים לשקף את הקיום הפיסי או המציאות הגיאוגרפית של ארץ ישראל. אותו איור גרפי מייצג את הקיום הפיסי של ארץ ישראל אך אינו מכיל משמעות דתית או אידיאולוגית כלשהיא. הדרך להענקת משמעות שכזו למפה, ובכך להפוך אותה למייצגת מיתוס, היא, לפי בארת, על ידי קישור אסוציאטיבי לרעיונות אידיאולוגיים. מפת ארץ ישראל בשילוב מוטיבים דתיים והיסטוריים היוצרים אסוציאציות תיאולוגיות, הופכת להיות מייצוג גרפי של מקום גיאוגרפי, למיתוס, לנושא הבשורה הרעיונית הממחישה את הקשר בין ארץ ישראל, הברית הישנה והברית החדשה ואת היות הברית הישנה, אב-טיפוס לברית החדשה.

נתחיל בבחינת מפות מהמאה ה-16, שיא הרנסנס באירופה – תחייה תרבותית, אומנותית ומדעית. גל גילויי עולם, אימפריאליזם וגלובאליות עמדו בבסיס מה שנהוג לכנות כיום כ'תור הזהב' של הקרטוגרפיה. המיתוס הדתי לא נכח אם כן בוואקום אידיאולוגי, יוצרי ורכשי המפות היו חשופים לרעיונות הרנסנס, כשהמפות שימשו לייצוגם תוך מיזוג בין השפעת המיתוס הדתי לבין השפעתן של אידיאולוגיות אלו של קידמה תרבותית, אומנותית ומדעית. נסיים בבחינת מפות מהמאה ה- 19, בהן צומצמו המרכיבים התיאולוגיים והאלמנטים התרבותיים ברוח הרנסנס, במקומם החלו להופיע מוטיבים אתניים בהתאם לרוח התקופה הקולוניאליסטית והאימפריאליסטית במזרח. המאה ה-20 מהווה סופה של תקופה, הקרטוגרפיה המודרנית היא מדעית לחלוטין וחפה ממסרים רעיוניים. להמחשת הרעיונות התיאורטיים נעזרתי במפות מייצגות מתוך האוסף הפרטי שלי.

כפי שיודגם בהמשך, סביב מפות ארץ ישראל התפתחו אוסף פרקטיקות (מעשים ומודל התנהגות),  אשר הזינו והוזנו מאותן אידיאולוגיות תיאולוגיות ותרבותיות ואשר סייעו לאדם, לסובייקט העוסק בהן, לספק את צרכיו הדתיים, את סקרנות האינטלקטואלית ולכונן עצמו כאיש אשכולות רב-תחומי. המפות היו עתירות סמלים תיאולוגיים, מדעיים ואומנותיים, שפע הסמלים אפשר לכל סובייקט להתחבר למאפיין המתאים לו ביותר – מדען, תיאולוג, אומן, גיאוגרף, היסטוריון או סתם מאמין. להבנת יחסי הפרקטיקה ומיקומן של מפות כנושאות בשורה אידיאולוגית נרתום את הגותו של פילוסוף צרפתי נוסף, לואי אלתוסר.  בעזרתו נבין כיצד העיסוק סביב המפות העתיקות, הפצתן בספרות קודש והאטלסים, מימון הפקתן ורכישתן, הינו למעשה פרקטיקה המהווה הגשמה של אידיאולוגיה.

גם אלתוסר העלה את רעיונותיו כביקורת מדינית על הממסד הפוליטי המשתמש לשיטתו בפרקטיקה האידיאולוגית לרתימת ההמונים, וגם הפעם ניתן להסב את רעיונותיו ולדון בפרקטיקות הקשורות לתחום המפות העתיקות של ארץ ישראל. נוכל לדבר על הפרקטיקות של יוצרי, רוכשי ומשתמשי המפות ונראה כיצד הן תורמות לעיצוב האידיאולוגיה, בין אם זו אידיאולוגיה דתית, בין אם זו אידיאולוגיה תרבותית או שילוב שלהן.

מיתוסים דתיים

המפה הראשונה אותה נבחן הינה מפת ארץ ישראל משנת 1598 של הקרטוגרף הפלמי אברהם אורטליוס. במפה זו מספר סמלים תיאולוגיים המהווים דוגמא כיצד ייצוג גיאוגרפי הופך בעזרתם למיתוס דתי. במבט ראשון, בולט לעין כוונה של המפה – המפה מוכוונת כשהמזרח בחלקה העליון. זו לא בחירה סתמית, למזרח משמעות דתית – הוא מסמל את הכיוון אל  גן העדן, אשר היה על פי האמונה, במסופוטמיה. הוא מסמל גם את כיוון זריחת השמש, איתה מזוהה ישו. כמו כן, הכוונת המפה מזרחה, מדמה את מראה הארץ כפי שנתגלתה לצלבנים ועולי הרגל אשר הגיעו לארץ ישראל בדרך הים. כיוון המפה אם כן, על פי המודל של בארת, הינו מוטיב מוכר המקבל את כוחו מההקשר האסוציאטיבי למשמעות המקובלת בתיאולוגיה הנוצרית לגבי כיוון המזרח. יחד עם המפה הגיאוגרפית, המשמשת ככלי קיבול לרעיון, הם יוצרים את אותו מיתוס בהעניקם למפת ארץ ישראל גם משמעות תיאולוגית.

2
מפת אורטליוס 1598

שם המפה הינו – Terra Sancta, ארץ הקודש. מפה זו לקוחה מתוך אטלס שאורטליוס פרסם, Theatrum Orbis Terrarum (תצוגת העולם), יצא לראשונה בשנת 1570 ונחשב לאטלס המודרני הראשון. למעשה מפה זו היא מסמך גיאוגרפי מדעי כשהשם הראוי לאזור הנדון באותה עת הינו 'פרובינציית סוריה באימפריה העות'מאנית'. הבחירה בהגדרת האזור כ'ארץ הקודש' גם לה משמעות דתית מקראית הכורכת את האזור עם סיפורי המקרא שהתרחשו בארץ הקודש. שם המפה אם כן, גם הוא מוטיב המקבל את משמעותו מההקשר הדתי המקראי. שילוב מוטיב זה עם המפה הגיאוגרפית של האזור, הופך אותה מאלמנט גיאוגרפי לאלמנט תיאולוגי, למיתוס.

מעל שם המפה נמצא שלושה איורים, מדליונים : האמצעי מתאר את הולדת ישו, השמאלי את צליבתו והימני את תחייתו של ישו – מוטיבים נוצריים מובהקים הקושרים, בזכות שם המפה, את הברית החדשה וסיפור חיי ישו לארץ ישראל, ארץ הקודש. אותם מדליונים הינם למעשה מוטיבים תיאולוגיים, כוחם נגזר מהכרות המעיין במפה עם סיפורי האוונגליונים בברית החדשה ועצם נוכחותם על גבי המפה, יוצרת את האסוציאציה הנדרשת ליצירת המיתוס.

1
מפת אורטליוס – שם המפה

המוטיב האחרון שנדגים במפה זו הינו האיור בתחתית המפה של יונה הנביא המושלך לים מסיפון האנייה העומדת לטבוע בסערה. הפרשנות הטיפולוגית (מהמלה היוונית typos, תבנית) אפשרה לנוצרים לעגן במקרא את הבשורה הנוצרית והיוותה בסיס לתיאולוגיה הנוצרית. לפי שיטה זו, מאורעות העבר המתוארים במקרא, נתפסים כתבנית מקדימה, פרוטו-טיפוס, לאירועים המתגשמים בברית החדשה.  הפרשנות הטיפולוגית אינה רק התרפקות על העבר, משמעותה עמוקה בהרבה, היא הבסיס לבשורת הברית החדשה, היא ההוכחה לסדר העולמי החדש. אירועי העבר הנטועים בהיסטוריה של עם ישראל, מתגשמים בברית החדשה ובמשיחה.   יונה הנביא משמש כפרוטו-טיפוס לישו – שלושת הימים בהם שהה יונה הנביא בבטן הלוויתן ויציאתו ממנו, מהווים ע"פ הפרשנות הטיפולוגית הנוצרית, פרה-פיגורציה, קדם התגלות, לישו ששהה שלושה ימים בקברו במערה טרם חזרתו לתחייה. האיור משמש כמוטיב אשר מתבסס על היכרות קורא המפה עם הפרשנות הטיפולוגית לגבי ישו ויונה הנביא ומהווה לכן בסיס למיתוס של הברית הישנה כאב טיפוס של הברית החדשה.

1
מפת אורטליוס – יונה הנביא מושלך מהאנייה

המפה הבאה בה נדון הינה מפת ארץ ישראל מתוך ספר תנ"ך שיצא באמסטרדם על ידי ווטשטין וסמית בשנת 1740. המפה מוכוונת לכיוון מערב, גם במפה זו משמש הכיוון כאלמנט רעיוני, אם כי שונה מזה שעמד מאחורי ההכוונה מזרחה. הפעם בא הרעיון לייצג את מראה הארץ כפי שראה אותה משה בעמדו על הר נבו – "וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, ראשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן.  וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צעַר" (דברים לד' א-ג).

1
מפת ווטשטין וסמית 1740

גם במפה זו ניתן להבחין בים באיור יונה המושלך מהאנייה לפיו של הלוויתן, אך פרט לו היא עשירה במגוון נוסף של מוטיבים מקראיים המשמשים כמוטיבים דתיים והיסטוריים ואשר מחדדים את הקשר לברית הישנה. האיורים מהווים עירוב אל-היסטורי של אירועים המתפרשים על פני אלפי שנים, כשהעיון באיורים אלו מקביל למעשה לקריאה בתנ"ך.

בים התיכון ניראה צי דוברות הנושאות את ארזי הלבנון לבניית בית המקדש –  "וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֵלָי אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-כָּל-חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים: עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן-הַלְּבָנוֹן יָמָּה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד-הַמָּקוֹם  אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח אֵלַי" (מלכים א ה' כב-כג).

2
מפת ווטשטין וסמית – דברות בים התיכון

מסלול בני ישראל במדבר מודגש, ובולט במיוחד אירוע חצית ים סוף –   "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה…" (שמות יד' כב).

1
מפת ווטשטין וסמית – חצית ים סוף

בים המלח ניתן להבחין בארבעת ערי הכיכר העולות בלהבות –  "וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן" (בראשית יט' כח).

1
מפת ווטשטין וסמית – ים המלח

בחלקה התחתון של המפה, לצד תרשים מחנה בני ישראל בנדודיהם במדבר, ניתן להבחין במגוון ציורים של כלי קודש אשר שימשו בבית המקדש  –  ארון הברית, המזבח, המנורה, ושולחן לחם הפנים.

1
מפת ווטשטין וסמית – כלי המקדש ומחנה בני ישראל

 

השימוש בשפה העברית

מוטיב אידיאולוגי בעל משמעות חזקה במיוחד הינו שילוב מונחים עבריים וכיתוב באותיות עבריות. אלו מעוררים את האסוציאציה למקורות היהודיים והעברים הקדומים ומסייעים להפיכת המפה למיתוס בדבר שורשיה העבריים של הנצרות כ'ישראל החדשה'. מסיבה זו, בחרו ווטשטין וסמית לרשום את שמה של מצרים בהגייה עברית.

1
מפת ווטשטין וסמית – "מצרים"

מאותה סיבה בחר הקרטוגרף ההולנדי אדריאן רילנד להשתמש במונחים עבריים, הכתובים בעברית – 'ים הגדול', 'ים הערבה' ו'ים כנרת', כשהשימוש בקליגרפיה מקראית מהווה נדבך נוסף להטמעת המיתוס. המפה מתוך מחקרו המקיף על ההיסטוריה הגיאוגרפית של ארץ ישראל שהתפרסם בשנת 1714 בספרו Palaestina ex monumentis veteribus illustrata.

2
מפת אדריאן 1714

אידיאולוגיה של קידמה תרבותית ומדעית

האידיאולוגיה הדתית הייתה האידיאולוגיה המרכזית שזכתה לייצוג נרחב באמצעות מוטיבים אשר שילובם במפה הפך אותה לנושאת המיתוס, אך הזכרנו גם את האידיאולוגיה התרבותית כאחת שזכתה ליחס דומה. המפה מהווה אלמנט הנותן ביטוי לצדדים שונים של הרנסנס התרבותי, היא מהווה אלמנט אומנותי אסתטי והיא ממחישה את ההישגים המדעיים של התקופה בתחום הגיאוגרפיה, האסטרולוגיה והמתמטיקה –  מפות ארץ ישראל היו בין הראשונות לתת ביטוי להישגים המדעיים האחרונים. הן היו בין הראשונות שזכו להיות מודפסות, יעקוב צייגלר היה בין הראשונים לתת ביטוי לאחת התגליות החדשות של המאה ה-16 כשהוסיף במפת ארץ ישראל סימון המבדיל בין הצפון המגנטי לצפון הגיאוגרפי ובמאה ה-18 היה זה פייר ז'קוטין שנלווה לנפוליאון במסעו לארץ ישראל, אשר ייצג במפות הארץ את החידושים האחרונים בתחום הטריאנגולציה.

1
מפת פולר 1660

המפה של תומס פולר משנת 1660 עשירה במוטיבים תיאולוגיים, אך גם  באיורים אחרים אשר מדגימים ייצוגים מדעיים המשמשים כמוטיבים אידיאולוגיים של קידמה תרבותית, וטכנולוגית – שילוב כלי מדידה בסרגל קנה המידה ושושנת רוחות ברזולוציה פסאודו-מדעית, הרבה מעבר לרמת הדיוק של המפה, הינם המחשה לכך.  נוכחותם של מוטיבים אלו על גבי המפה, מסייעת להפיכתה למיתוס הנושא את בשורת האידיאולוגיה המדעית והתרבותית ברוח התקופה. פולר, איש כמורה, היסטוריון וסופר אנגלי, פרסם בשנת 1650 את ספרו A Pisgah-Sight of Palestine, ספר עשיר במפות ארץ ישראל ואשר דן בהיסטוריה שלה על פי הברית הישנה והחדשה.

1
מפת פולר – סרגל ק.מ

 

1
מפת פולר – שושנת רוחות

אידיאולוגיה אימפריאליסטית

כאמור, במהלך המאה ה-19 פינו המוטיבים התיאולוגיים והתרבותיים את מיקומם למוטיבים אתניים המייצגים את רוח התקופה ואת האידיאולוגיות שבצידה, מצד אחד את השפעת הקולוניאליזם והאימפריאליזם במזרח ומצד שני את השפעת הפילוסופיה הפוזיטיביסטית והשפעת התפיסה הרומנטית באירופה של המאה ה-19. אידיאולוגיות אלו אופיינו בחיפוש הסבר מדעי לכל דבר ובמסגרת זו לימוד מקיף של נופים, אורחות החיים ומנהגים מקומיים,  תוך מזיגה בין למדנות ועניין היסטורי ותוך הרחבת הרפרטואר הקלאסי לארצות ותרבויות רחוקות ומוטיבים אקזוטיים.

דוגמא טובה לסוגה זו הינה המפה מתוך האטלס של טאליס ממחצית המאה ה-19, ניתן להבחין בניסיון לייצוג גיאוגרפי מדעי בהתאם ליכולות התקופה ובמקביל תיעוד גרפי של נופיה האקזוטיים של הארץ, תושביה ובעלי החי והכנף. נוכחותם של איורים אלו על גבי המפה, הופכים אותה להרבה מעבר למסמך גיאוגרפי, כעת היא מיתוס המשקף את אידיאולוגיית הידע והמחקר המדעי מצד אחד עם אידיאולוגיית התפיסה הרומנטית את המזרח מצד שני.

1
מפת טאליס סביבות 1855

פרקטיקות אידיאולוגיות

לואי אלתוסר, טוען כי הפרקטיקה מבנה את האמונה האידיאולוגית עצמה. הוא מצטט לצורך כך את פסקל שאמר "כרעו ברך, הניעו את שפתי התפילה והאמינו", קרי, הפרקטיקה הדתית תוביל לאמונה הדתית. אלתוסר טוען כי המהות שלנו כבני אדם מעוצבת על ידי האידיאולוגיה וממנה אנו מקבלים את הזהות שלנו. במקביל הוא מדבר על צורך פסיכולוגי של האדם להפוך לסובייקט הכפוף לאידיאולוגיה, צורך הנובע מפערי הכרה בין העצמי למציאות. ההזדהות עם אידיאולוגיה מבטיחה את השלמות וההשלמה עם המציאות – הסובייקט זוכה ב"ערבות המוחלטת שהכול טוב כפי שהוא".

מספר פרקטיקות הקשורות במחזור החיים של מפות ארץ ישראל מגשימות את אותן אידיאולוגיות שהוזכרו (דתית, תרבותית או שילוב שלהן), החל מיצירת המפות, הדפסתן והפצתן ועד רכישתן והצגתן לראווה  או קריאה בהן במהלך העיון בספרי הקודש. ברקע מתנהל תמיד יישום פרקטי נוסף הכרוך במימון עלויות ההפקה והוצאה לאור של מפות אלו.

ניתן לראות כי כל הפרקטיקות האלו, עונות להגדרה של פרקטיקה המכוננת את האידיאולוגיה –

יצירה של מפות והנגשתן לקהל רחב, תרמה להפצת והעמקת המסרים האידיאולוגיים של תרבות, אומנות ואף אמונה דתית.

תמיכה כספית לעוסקים בתחום תרמה לקידום התחום ולחיזוק האידיאולוגיה של הקידמה התרבותית, כשם שתמיכת כל פטרון תורמת לקידום מושא תרומתו, מחקר כאומנות.

העיון במפה, תוך כדי הקריאה בספרי הקודש וכחלק מהטקסיות הדתית, ממחיש לקורא את ערכי הנצרות, ההיסטוריה של התהוותה והמיתוסים המכוננים שלה ומחזק תוך כדי כך את האמונה הדתית.

דימוי המציאות

אלתוסר הזכיר את ההכפפה לאידיאולוגיה כמאפשרת התמודדות עם דימוי של המציאות. עיסוקים פרקטיים נוספים העניקו לעוסק בהם מענה לסקרנות, ידע וחוויה אסתטית, אך במיוחד סייעו לו לכונן עצמו כאיש אשכולות רב תחומי. ההזדהות עם ערכי האידיאולוגיה התרבותית שהמפה מייצגת, זיכתה את הסובייקט ביכולת לתפוס את עצמו ואת עולמו באופן קוהרנטי ושלם וסייעו בידו ליצירת או חיזוק דימוי עצמי ודימוי חיצוני התואמים את המצופה ממעמדו.

פולר, שאת המפה שלו מתוך ספרו A Pisgah-Sight of Palestine בחנו כדוגמא לאידיאולוגיה של קידמה תרבותית ומדעית, מספק דוגמא גם לרעיון זה – פולר מימן את עלות הפקת מפותיו מתרומות של אצילים, בתמורה, הוא שילב את סמלי האצולה שלהם באיורי המפות. מפה ספציפית זו מומנה בסיועו של האציל אדוארדו בנלוסיו. העובדה מהווה המחשה כיצד פרקטיקה זו של מימון הפקת המפה העניקה לבנלוסיו הכרה, פרסום ומיצוב תדמיתו כפטרון תרבותי ואף כנוצרי טוב, לא רק בעיני עצמו כי אם גם בקרב בני תקופתו ועד תקופתנו.

1
מפת פולר – סמל האצולה של בנלוסיו

על מפות ואומנות

כאמור, פרקטיקה מקובלת נוספת של אותה אידיאולוגיה תרבותית, הייתה רכישת מפות, הן כחלק מספר והן כתמונות לתליה על קירות הבית. אריאל תשבי טוען כי "סביר שהמפות היוו מעין סמל למעמדם של בעלי הבית, וייתכן אף שביטאו עמדות פוליטיות או חברתיות מסויימות", אך ניתן לראות בפרקטיקה זו גם כמאפשרת לאינדיווידואל  לכונן עצמו כסוביקט של האידיאולוגיה הבורגנית והתרבותית.

על שכיחות התופעה ניתן ללמוד מעיון בציוריו של ורמיר  אשר מציג ברבים מציוריו מפות התלויות על קירות הבית.

=1
אישה צעירה עם קנקן מים מאת וורמיר, הציור שמור במוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק
1
קצין ונערה צוחקת מאת ורמיר, הציור שמור באוסף פריק, ניו יורק

אורטליוס מציג את אחת ממפות ארץ ישראל (משנת 1590) עצמה כשטיח ארוג התלוי לנוי, המוטיב קיים גם במפות נוספות וסביר להניח כי הוא מייצג פרקטיקה מקובלת בתקופתה.

1
מפת אורטליוס 1590

כאן אולי המקום להשלים התייחסות קצרה על נוכחות מוטיבים אומנותיים כחלק מהאידיאולוגיה התרבותית ולו בגלל תרומתם לפרקטיקה של תצוגת המפות.  עיון במפות ממחיש את היותן פריט אומנות, אך שתי הדוגמאות האחרונות מחדדות את הקשר בין הקרטוגרפיה לאומנות, מצד אחד האופן בו ורמיר שילב בציוריו מפות ומהצד השני האופן בו אורטליוס שילב במפותיו ציורים. המפה של אורטליוס מקושטת בעשרים ושניים מדליונים המתארים את סיפור אברהם מיום עזבו את בית אביו ועד יום מותו והם פרי ציורו של האמן מרטן דה-ווס.

1
אברהם עוזב את בית אביו
1
ביקור שלושת המלאכים
1
עקידת יצחק

גם המפה של טאליס ממחישה את הקשר בין הקרטוגרפיה לאומנות בעצם העובדה בו היא משקפת את הסגנון האומנותי של התקופה בציור המפה, בין אם באיורים עצמם ובין במסגרת הכה אופיינית לסגנון הארט-נובו.

סיכום

במאמר זה ניסיתי לבחון איורים המעטרים מפות עתיקות של ארץ ישראל תוך התמקדות ברקע הרעיוני שבבסיסם ובבשורת האידיאולוגיה אותה הם נושאים כמיתוס.

כרקע תיאורטי נעזרתי בהגותם של שני הוגים חברתיים – בארת ואלתוסר. הופתעתי מהיקף הרלוונטיות של רעיונות וביקורת חברתית מודרנית להבנת וניתוח מסרים במפות עתיקות, מה שמלמד על מרחב ההיבטים הרעיוניים המסתתר באותם גיליונות עתיקים.

 

רוצים ללמוד עוד על מפות?

הצטרפו לקבוצת המפות החדשה של הספרייה הלאומית בפייסבוק – "מפות גדולות לארץ קטנה"

 

כתבות נוספות

מפה אחת שווה אלף מילים

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות

 

שמים, בקשו רחמים עליו

מסעו של ביאליק ל'עיר ההרגה' בקישינב.

.

 

השירים שחוללו את הפוגרום

'על השחיטה' ו'בעיר ההרגה', שני שיריו של ביאליק על פוגרום קישינב זכו למעמד מרכזי ובלתי מעורער. השירים התפרסמו, נודעו ונחקקו בתודעה הציבורית, עד כדי כך שלפעמים נדמה שלא פוגרום קישינב חולל את שני השירים הללו, אלא השירים הם שחוללו את הפוגרום. ואין הכוונה כמובן שהשירים חוללו את מהומות הדמים, אלא שבעקבות תגובתו השירית המטלטלת של ביאליק, נותרו פצעי קישינב המדממת פתוחים עוד זמן רב אחרי הפוגרום, והפכו את שנת 1903, ואת מותם של 49 הרוגי קישינב, לאירוע מכונן שחרג בהרבה מסך הרוגיו ופצועיו, והיה לסמל שמעל לזמנו ולמקומו.

בעשורים הראשונים של המאה העשרים עוד נכונו ליהודי מזרח אירופה פרעות אכזריות ואיומות: פוגרום צ'רניגוב, 1905 – 800 הרוגים; פוגרום אודסה, 1906 כאלף הרוגים; בפוגרומים הגדולים ב-1919 נשחטו בהערכה מתונה למעלה מחמישים אלף יהודים; הטבח בפינסק, בלבוב, בז'יטומיר, בטוריאנוב, ובעצם, כמעט בכל מקום שבו קיוו יהודים למצוא מעט שלווה ופרנסה, נמצא מי שביקש את נפשם.

את שמן של העיירות הרבות שהסער עבר עליהן, ספק אם שמענו. ואם שמענו, ספק אם זכרנו את יהודיהן השחוטים. אך גורלה של קישינב נחקק בזכרון עם ישראל.

האם אכן היו אלה שיריו של ביאליק שהעניקו לפוגרום קישינב את מעמדו?

ח.נ ביאליק. בשנת 1903

פוגרום הפתיחה של המאה העשרים

"פוגרום הפתיחה של המאה העשרים", כך כינה אותו המורה ישראל ברמן, שותפו של ביאליק לתיעוד הפוגרום.

הימים, ימי פסח של שנת תרס"ג. 1903.

יהודי מזרח אירופה זוכרים במעומעם את הפרעות שהתרגשו עליהם לפני עשרים ושתיים שנים. למעלה ממחצית שנות דור שלא טעמו טעם פרעות של ממש. גזרות והתנכלויות מקומיות היו גם היו, אולם כדרכם של יהודים, הם כפפו את ראשם לאלו עד יעבור זעם.

עתה, בפתח המאה החדשה, האמינו רבים מהיהודים בערכי התרבות החדשים. הקִדְּמָה, ודיבורים גדולים על צדק ונאורות יצרו גם בעם היהודי תקווה כי אירופה הולכת לקראת עידן חדש. דיבורים על שיוויון מלא בין כל בני האדם נשמעו באוויר.

ואלוהים קרא לאביב ולטבח גם יחד.

קישינב היתה אפוא סמל לניפוץ האשליה.

הפוגרום שהתרגש על יהודי קישינב הדהים והפתיע את העולם היהודי כולו שכבר חשב שבא הקץ לימי הרעה. קישינב בירת חבל בסרביה, שבמפנה המאות היו היהודים ממלאים את רחובותיה, עד כי היו כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר, הפנתה עורף ליהודיה.

האכזריות הנוראה של הפוגרום הייתה בלתי נתפסת: המיתות המשונות, עינויי הנפש והגוף שעברו היהודים, ההתעללות בנשים ורצח ילדים וזקנים לעין השמש. קישינב הפכה סמל לבגידת האנושות בערכיה החדשים, ונסיגתה חזרה לחשכתם של ימי הביניים.

.
חצר בית משפחת חצקלביץ בקישינב לאחר הפוגרום. באדיבות ארכיון בית ביאליק.

כדי ללמוד על מידת ההשפעה של הפוגרום המצולם הראשון בהיסטוריה בקרב יהודים בעולם, אני יוצאת למסע בעיתונות היהודית שהתפרסמה בחודשים הספורים שלאחר הפוגרום. ישנן אלפי התייחסויות לפוגרום ביידיש ובעברית: מידיעות קצרות ותמציתיות שהתפרסמו יום-יומיים לאחר הפוגרום ותיארו בקצרה את הידוע, דרך כתבות המתארות לפרטי פרטים את הזוועות. עם הצטברות העדויות התפרסמו פאשקווילים ביידיש ובעברית הזועקים את זעקת חללי קישינוב, וקריאות חוזרות ונשנות לאיסוף תרומות עבור היתומים והאלמנות.

הנה, למשל, קריאה לעזרה שהתפרסמה בארצות הברית:

דיא אידישע וועלט, ניו יורק, 3 במאי 1903. מתוך ארכיון "עתונות יהודית היסטורית"

אני מגלה לא מעט התייחסויות של אנשי רוח ומשוררים שהגיבו על מוראות קישינב על דרך השיר. מתברר ששיריו של ביאליק הם חלק מתופעה רחבה: שירים בעקבות פוגרומים, ובפרט – שירים בעקבות פוגרום קישינב.

 

השירים שבעקבות הפוגרום

ראשון המשוררים שמיהר לפרסם תגובה שירית למאורעות קישינב היה המשורר היידי שמעון פרוג. בא' באייר תרס"ג, כשבועיים לאחר הפוגרום, פרסם פרוג בעיתון היידי "פריינד" את שירו 'האט רחמנות', . הוא נדפס כעין הקדמה ל'קולות קוראים' שנדפסו מיד אחריו באותו הגליון, המבקשים תרומות ונדבות ליתומי קישינב.

.
בתיו הראשונים של שירו של פרוג. מתוך: עתונות יהודית היסטורית.

ימים ספורים לאחר פרסומו של השיר ביידיש הוא תורגם לעברית, והתפרסם ב"המגיד", ביום י' באייר תרס"ג, תחת הכותרת העברית "רחמו":

.

.

שירו של פרוג נפוץ בכל קהילות ישראל. השיר הפך לזמר עם ופזמונו החוזר, בתרגומו העממי:  "הבו לחיים פת לחם/תכריכים בשביל מתים" שב להתנגן בפי יהודים עוד שנים ארוכות לאחר מכן, בכל עת שהתרגשה עליהם פורענות, והפך להמנון יהודי נודע. בימי מלחמת העולם הראשונה השתמשו גבאי צדקה במילות 'האט רחמנות' של פרוג כדי לעורר את ליבותם של יהודים לתרומה.

שמעון פרוג מתוך: אוסף שבדרון

גם נפתלי הרץ אימבר, בעל התקווה, הגיב ממקום מושבו באמריקה על חורבן קישינב בכמה שירים שכתב. הנה חלק משיר שהתפרסם בעתון דיא אידישע וועלט, ב-15 במאי, כחודש לאחר הפוגרום:

נפתלי הרץ אימבר. מתוך: אוסף שבדרון

שירים רבים נוספים התפרסמו כתגובה לפרעות קישינב.

בין השירים – שירים שנזכרו לדורות, כשירו של דוד פרישמאן "דניאל בגוב האריות" שהותיר רושם כביר על קוראיו, וביניהם גם שירים מוכרים לשעתם בלבד, כמו שירו של המשורר היהודי-אמריקאי ישראל פיין, "על הפרעות בישראל".

הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט! – גלגולה של גנבה ספרותית

מכל השירים שהתפרסמו מיד לאחר הפוגרום בקישינב, מזדהר באיכותו ובעוצמתו שירו של ביאליק "על השחיטה", שהתפרסם לראשונה ב"השילוח".

 עדות מרתקת למידת ההתערבות של עורך השילוח, יוסף קלוזנר, בשירו של ביאליק, ניתן למצוא בתכתובת בינו ובין ביאליק:

 "…כדי לצאת ידי חובתי להצנזור שהתעקש מאד גמרתי לקרא לשירך כדברי החרוז הראשון: שמים! בקשו רחמים עלי – כי שיר בלי שם אינו עושה על קוראינו רושם עז כל כך… במקום "דמי מותר" בחרתי "בהנף גרזן". רטש בטן נראה לי אפקטי יותר מדי".

יוסף קלוזנר. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית

השיר "על השחיטה" היה מועמד מושלם לדחיית הצנזורה של ממשלת הצאר. הוא מפנה בסרקזם איום אצבע מאשימה כלפי 'התלין' – מחולל הפוגרום.  קלוזנר שלח את השיר "המשופץ" לצנזור הפטרבורגי, היהודי המומר ישראל לנדאו, בתוספת 25 רובלים, למילוי הכיס ולריכוך הגישה הכללית.

וכך מעיד קלוזנר על תהליך פרסומו של "על השחיטה":

"אני הייתי מסופק שיוּתָר שיר חריף כזה אצל הצנזור, ועל כן העתקתי אותו בכמה העתקות והראתי אותן לסופרים שונים, ובינהם גם לפרישמאן וי.ל. פרץ [הדגשה שלי]".

מה רבה הייתה תדהמתו של ביאליק שגילה כי בזמן ששירו הענק והחד פעמי ממתין לאישורו של הצנזור הראשי, פרסם  י.ל. פרץ, בעיתון הוורשאי "הצופה" שיר בשם "אל טיטוס" שנראה ממש כהעתק גמור של בית משירו של ביאליק. על מנת שיוכל לפרסמו בלי דרישות מיוחדות של הצנזורה נכתב השיר כחיקוי לשיריו של ביירון "מנגינות עבריות". בשיר עוסק י.ל. פרץ בפרעות, אך מרחיק את עדותו לימי טיטוס וגזרותיו, ואף מוסיף הערת "התנערות" מהקשרו של השיר לקישינב.

שירו של פרץ מופנה, ממש כמו הבית השני בשיר "על השחיטה", לתליין, ומציע, ממש כמו הצעתו המזעזעת של ביאליק, את צווארו היהודי לשחיטה.

הנה הבית משירו של ביאליק, ולאחריו הבית משירו של פרץ, בתוספת הסבריו על חוסר הקשר, כביכול, בין השיר ובין מאורעות קישינב.

 

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

מתוך שירו של י.ל פרץ "אל טיטוס"

 

ביאליק קרא בשירו של י.ל. פרץ וזעם. הוא חש שגנבו ממנו את זעקתו האישית. לצידו התייצב דוד פרישמן ששנא את י.ל פרץ שנאה גדולה, ופרסם ברבים את דבר "הגנבה הספרותית" של פרץ על מנת להשפילו, וזאת בשעה שפרץ שכב במיטת חוליו לאחר התקף לב והיה חשש כבד לחייו. (פרשת האיבה בין פרישמן לפרץ היא פרשה ארוכת שנים, מצחיקה ומכוערת כאחד, והיא מתוארת, מעשה אמן, באוטוביוגרפיה של קלוזנר "דרכי לקראת התחיה והגאולה").

במכתב בהול לביאליק ניסה קלוזנר להרגיע את הרוחות ולפשר בין הניצים, אך התחמק מהאחריות לכך שהעביר את שירו של ביאליק לפרץ:

 

"יכול אני להבטיחך שאני לא הראיתי לפרץ את שירך ודעתי נוטה לחשוב שכל זה הוא דבר שבמקרה: מצב רוח אחד בשני אנשים נוחים להתרגש ומרגישים בלבם קצף-אין-אונים הוליד שני שירים דומים זה לזה".

ובהמשך הוא מסייג: "מיד כשנתקבל שירך נשלח לפטרבורג אל הצנזור. יתכן ששמע פרץ מפי או מפי אחר את תכנו, ואפשר שזה השפיע עליו שלא מדעת"…

קיצורם של דברים:  י.ל פרץ קם ממיטת חוליו ונטר טינה לדוד פרישמן עד אחרון ימיו על הביזוי שביזה אותו ברבים. פרישמן הוסיף להתאכזר לפרץ ברשימות הבקורת שלו, והוסיף לחשוף לעין הציבור את כל גנבותיו הספרותיות, ושב השקט לשכון.

י.ל פרץ מתוך: אוסף שבדרון. הספריה הלאומית

 בין אם היה זה פלגיאט גמור, ובין אם הייתה זו השפעה שלא מדעת, את פרץ ושירו על שחיטת יהודי קישינב אין איש זוכר עוד, ובקושי רב אפשר למצוא את שירו הנשכח "אל טיטוס". אולם שירו של ביאליק "על השחיטה" הפך להיות טקסט בלתי נשכח.

 

קוּם לֵךְ לְךָ – תהליך לידתה של "בעיר ההרגה"

פרשת השיר "בעיר ההרגה" שכתב ביאליק לאחר מינויו כשליח הועדה ההיסטורית, היא  מהפרשיות המורכבות והרגישות ביותר בתולדותיה של השירה העברית.

ביאליק הגיב בשנית למוראות הפוגרום בקישינב (לאחר התגובה הספונטנית בשיר "על השחיטה"), אך הפעם הייתה התגובה שונה בתכלית:

ראשיתה של  הפרשה בפנייתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב לביאליק, על מנת שיעמוד בראש משלחת היסטורית שתפקידה לתעד את כל הניתן לתיעוד בקישינב שלאחר הפוגרום.

שמעון דובנוב. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית

הנה מכתבו של דובנוב לביאליק בו הוא מורה לו את תפקידיו במשלחת:

מכתבו של דובנוב לביאליק באדיבות ארכיון בית ביאליק.

"אתה תעבד את החומר שאספת בעצמך וע"י אחרים ותתאר על יסודו תמונה היסתורית מסודרת של כל המאורע מתחילתו ועד היום שאנו עומדים בו. אתה ועוזרך תסדרו את כל התעודות, התמונות הפוטוגרפיות, הסטאטיסטיקא והידיעות של הקאמיטט, ואנחנו נדפיסן אחרי סיפורך בתור מילואים"…

את שליחותו בדבר תיעוד תוצאות הפוגרום מילא ביאליק, ושב לאודסה כשבידו מחברות של סיכומי ראיונות עם עדים וניצולים מהפוגרום.

דף ממחברת העדויות של ביאליק. באדיבות ארכיון בית ביאליק

אך את עיבוד החומרים לכדי תעודה היסטורית מסודרת, שהייתה אמורה להיקרא "ספר קישינב", המיר ביאליק בכתיבת הפואמה האדירה, שמחזיקה למעלה ממאתיים שורות שיר, "בעיר ההרגה". נותרו ממנה שורות אחדות בלבד בכתב ידו של ביאליק, והן מצויות בארכיון המשורר בבית ביאליק:

הפואמה התפרסמה לראשונה תחת הכותרת "משא נמירוב", על פי דרישות הצנזור הפטרבורגי העליון לנדאו. אותו צנזור, שהיה יהודי מומר ממוצא חב"די, דרש לשנות את הכותרת מ"בעיר ההרגה" ל"משא נמירוב". נמירוב הייתה עיר שנפגעה קשות בגזרות ת"ח ות"ט. דרישה זו נועדה להרחיק את הפואמה של ביאליק מאירועי קישינב אותם ניסה הממשל להשתיק, ולשוות לפואמה גוון של שיר היסטורי (מה שעשה י.ל פרץ מעצמו בשיר 'אל טיטוס'). בהתאם לכך דרש הצנזור לציין בהערה את התאריך כ' בסיון ת"ח, יום הטבח בנמירוב אשר נקבע לדורות כיום אבל על חורבן הקהילות היהודיות בפרעות חמלניצקי.

הדפסה ראשונה של 'בעיר ההרגה', ע"פ דרישת הצנזור. מתוך: "הזמן – מאסף לספרות ולמדע" יאנואר -אפריל. פטרבורג תרס"ג.

לְאָן נוֹלִיךְ אֶת הַחֶרְפָּה

"בעיר ההרגה" הוא ניסוח שירי עצום בממדיו, ומרעיש בעוצמתו הרגשית. דוברו הוא נביא זעם, המסתובב בין הריסות הפוגרום בשקט שאחרי הסערה. בדומה ליחזקאל הנביא עובר הדובר, שנצטווה בציווי "קום לך לך אל עיר ההרגה", מסע גאוגרפי הכולל מקומות שונים בעיר: החצרות, עליות הבתים והמרתפים, האורוות, בית הקברות, ובית הכנסת, ולבסוף – הוא בורח למדבר.

על הפואמה בעיר ההרגה נכתב כבר הכל:

נכתב על הנסיבות המעשיות לכתיבתה – שליחותו הציבורית של ביאליק לקישינב; על אופן ההתקבלות של 'בעיר ההרגה' בקרב הקוראים בני התקופה, אנשי הרוח וניצולי פרעות קישינב עצמם; על חשיבותה בכינון ארגוני הגנה עצמית; ועל האופן שבו נתפסה בחלוף הזמן כ"טקסט משנה היסטוריה".

אולם פרסום הפואמה גרם גם לביטויי הסתייגות עזים.  'בעיר ההרגה' הפכה תחת עטו של ביאליק לכתב אשמה נורא, לא כלפי הגויים מבצעי הפוגרום, ולא כלפי הממשל מחולל הפוגרום. ללא חמלה וללא כל הצעה לכיוון קונסטרוקטיבי –  הפנה ביאליק את האצבע המאשימה כלפי יהודי קישינב הטבוחים, המדממים, הנבזזים והמעונים.

טעימה קטנה מהפער הבלתי נתפס שבין אוהדי הפואמה, לבין המתקוממים כנגדה, אפשר למצוא בשתי תגובות מפורסמות לפואמה.

הראשונה, מכתבו של קלוזנר לביאליק שנכתב מיד אחרי פרסום הפואמה, בו הוא מעיד על עצמו:

"כמעט שיצאתי מדעתי מרוב שברות-לב…  זוהי מגילת איכה, חזקה, עמוקה, נמרצה ממגילת איכה… נורא הוא ועמוק כתהום מארץ ומדכא הוא. מעולם לא קראתי שיר כזה בשום ספרות שבעולם".

הוא מסיים את מכתבו במילים: "מצגת קלון הצגת להמאורע היותר נורא שבחיינו ומצגת תפארת לעצמך. מכבדך ומעריצך היותר עמוק. ד"ר יוסף קלוזנר "

התגובה הנוספת, ידועה ומפורסמת גם היא, היא תגובתו המפתיעה של ש"י אברמוביץ, הלא הוא מנדלי מוכר ספרים.

את השיר "משא נמירוב" קרא מנדלי ודאי ב'הזמן' תכף עם פרסומו. כעבור שנתיים, שיגר ביאליק למנדלי ספרון קטן – "משירי הזעם", המאגד שלושה שירים שכתב ביאליק בעקבות מאורעות הדמים, ובתוכם גם "בעיר ההרגה". את החוברת שנשלחה למנדלי ואת ההקדשה עליה מצאתי בתוך חומרי ארכיון שהפקידה בתו של אברמוביץ בספריה הלאומית:

 

והנה תגובתו של מנדלי לפואמה כפי שנרשמה בידי י"ד ברקוביץ:

סביר להניח שבעת שביאליק שלח למנדלי את החוברת הזו ב-1906 (את איור השער שלה איירה הציירת אירה יאן, שפגשה את ביאליק לראשונה בעת שליחותו בקישינב), הוא לא ידע כיצד מנדלי הגיב על קריאתה של הפואמה בעת פרסומה הראשון. ייתכן שסבר ש"הסבא" מנדלי עשוי היה לראות בגישתו ליהודים הגלותיים המשך ישיר של הטון הביקורתי שהכתיב הוא עצמו ביחס ליהודי הגולה. בוודאי לא שיער ביאליק כי "בעיר ההרגה" נתפסה בעיני מנדלי כמפגן של חוסר טעם וערלות לב!

האם בחלוף השנים נותרה "בעיר ההרגה" ביטוי של חרפת האומה, או שמא האפקט העצום שיצרה ואשר התפרש בחלוף הדורות כהכרח בל יגונה, הפך להיות "ניתוח קשה, עירוי דם ומרץ אל תוך העורקים של חולה מסוכן" כדברי ישראל ברמן, שותפו של ביאליק למשלחת?


ובפינת המציאות:

"אֲנִי –  לִבִּי מֵת" – משהו על ביאליק הלא מצונזר

מציאה ארכיונית קטנה, זוטה ממש, עוררה בי מחשבות רבות על תהליך יצירתה של "בעיר ההרגה", ועל שליחותו של ביאליק המשורר לקישינב. במקום למלא את שליחותו של דובנוב העמיד ביאליק שיר שהוא ממש ההפך הגמור מהתעודה ההיסטורית המיוחלת: מטרתו של ההיסטוריון לשאוף לדיוק מדעי היסטורי, בעוד שתפקיד המשורר – ליצור זעזוע בקרב השומעים.

כידוע, התקין לחובר את מכתביו של ביאליק והוציאם לאור, בבחינת "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד".

בין שאר המכתבים של ביאליק העוסקים בתיעוד פוגרום קישינב, נמצא גם מכתב לפסח אוירבוך שהתלווה אליו לקישינב והופקד על מלאכת איסוף כל העדויות שנצטברו.

ביאליק מפציר בו שיזדרז לשלוח לו חומרים. מכתב סטנדרטי.

אלא שאז נתקלתי בכתב היד ונתגלה בו משפט שנשמט מהמכתב המודפס אצל לחובר, משפט שללא ספק צונזר על ידי לחובר (כצנזורים רבים אחרים שלו, לחובר 'נהג היתר' בהוצאת כתביו של ביאליק) במטרה להגן על שמו הטוב של משורר האומה – ביאליק.

אינני יודעת אם נכון היה לגלות את מה שטרח לכסות לחובר, אך המשפט הנשמט מעורר מחדש שאלה ביחס לגישתו של ביאליק לתיעוד בקישינב.

הנה המשפט המצונזר בחלקו הראשון של המכתב:

  "אולי החומר החדש הריהו של הבתולות? אם כך – טוב מאד! חומר של בתולות, הריהו, שומע אתה, יכול להעשות כלי"…

מכתבו של ביאליק לאוירבוך. באדיבות ארכיון בית ביאליק

הנה כי כן, ביאליק, בתורת משורר, איננו מחפש דיוק היסטורי. הוא מבקש לזעזע את העולם בתיאורי הפוגרום. חומר על בתולות שנאנסו מוגדר בעיניו, בשורה שלעניות דעתי יש בה טעם רע,  כחומר "טוב מאד". ואף למעלה מזה: ביאליק לא יכול לכבוש את יצר ההתחכמות שלו ומוסיף בהתייחסותו לאנוסות קישינב התחכמות תפלה על דברי הגמרא במסכת סנהדרין כב ע"ב: "אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" כלומר, למי שסיים את תקופת בתוליה.

במקום אחר מצאתי עדות לעמדה נפשית דומה. זוהי עדותו של יוסף קלוזנר על ביאליק. ספרו האוטוביוגרפי של קלוזנר מכיל עדויות מרתקות על מערכת היחסים בינו ובין ביאליק. מובן שיש לקרוא את כלל דבריו של קלוזנר בחשדנות (על ספר זכרונותיו העידו סופרים בני דורו כי הוא מלא בהטיות וגוזמאות) ובפרט כאשר מדובר בעדויות הקשורות בביאליק, שיחסיו  עם קלוזנר ידעו עליות ומורדות.

קלוזנר שהגיע לבקר את ביאליק שלא היה בביתו. באותו יום הגיעו לאודסה השמועות על פוגרום שהתחולל בז'יטומיר בו נהרגו ונפצעו למעלה ממאה יהודים, וקלוזנר שמע על החדשות הנוראות מפיה של מאניה ביאליק.

כעבור זמן מה נכנס ביאליק הביתה ואת ההתרחשות בבית ביאליק נמסור מפיו של קלוזנר ששהה שם באותה העת:

שתי האנקדוטות הקטנות האלה מעוררות תמהון. דורות רבים עמלו להפוך את ביאליק ל'אייקון' גדול מהחיים. במסות נרגשות, תוך הסתרה מכוונת של פרשיות ומכתבים מחיי האיש ביאליק, העלו את דמותו של "מצפון" העם למדרגה שמעל הטבע. אולי משהו מהמגמה הזו מסביר את ההתקבלות הנרחבת של כתב האשמה "בעיר ההרגה", ואפילו בקרב יהודי קישינב עצמם. משהו ביכולתו של הדור לראות את גדולתו הרוחנית והמצפונית של ביאליק המנהיג, ולעצום עיניים כלפי החולשות באישיותו של ביאליק האדם.

קריאה בשיריו הלאומיים של ביאליק, ומכל שכן קריאה בשיריו הליריים האישיים, מחייבת הבטה סלחנית על מכלול אישיותו של ביאליק, שהיה נביא זעם ודובר האומה, ובאותה נשימה ממש: איש קצת מחוספס וחסר עכבות.

והיא, אולי, תהילתו.

 

אני מודה לשמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, על הסיוע הלבבי הרב בהכנת הרשימה.

 

להרחבה על מכתבו של צבי הירש מאסליאנסקי באתר הספריה:  פנייה ליהודי ארצות הברית לתמוך בניצולי קישינב

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

כתבות נוספות:

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

 

 

 

ביאליק

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. 
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. 
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן