שמים, בקשו רחמים עליו

מסעו של ביאליק ל'עיר ההרגה' בקישינב.

.

 

השירים שחוללו את הפוגרום

'על השחיטה' ו'בעיר ההרגה', שני שיריו של ביאליק על פוגרום קישינב זכו למעמד מרכזי ובלתי מעורער. השירים התפרסמו, נודעו ונחקקו בתודעה הציבורית, עד כדי כך שלפעמים נדמה שלא פוגרום קישינב חולל את שני השירים הללו, אלא השירים הם שחוללו את הפוגרום. ואין הכוונה כמובן שהשירים חוללו את מהומות הדמים, אלא שבעקבות תגובתו השירית המטלטלת של ביאליק, נותרו פצעי קישינב המדממת פתוחים עוד זמן רב אחרי הפוגרום, והפכו את שנת 1903, ואת מותם של 49 הרוגי קישינב, לאירוע מכונן שחרג בהרבה מסך הרוגיו ופצועיו, והיה לסמל שמעל לזמנו ולמקומו.

בעשורים הראשונים של המאה העשרים עוד נכונו ליהודי מזרח אירופה פרעות אכזריות ואיומות: פוגרום צ'רניגוב, 1905 – 800 הרוגים; פוגרום אודסה, 1906 כאלף הרוגים; בפוגרומים הגדולים ב-1919 נשחטו בהערכה מתונה למעלה מחמישים אלף יהודים; הטבח בפינסק, בלבוב, בז'יטומיר, בטוריאנוב, ובעצם, כמעט בכל מקום שבו קיוו יהודים למצוא מעט שלווה ופרנסה, נמצא מי שביקש את נפשם.

את שמן של העיירות הרבות שהסער עבר עליהן, ספק אם שמענו. ואם שמענו, ספק אם זכרנו את יהודיהן השחוטים. אך גורלה של קישינב נחקק בזכרון עם ישראל.

האם אכן היו אלה שיריו של ביאליק שהעניקו לפוגרום קישינב את מעמדו?

ח.נ ביאליק. בשנת 1903

פוגרום הפתיחה של המאה העשרים

"פוגרום הפתיחה של המאה העשרים", כך כינה אותו המורה ישראל ברמן, שותפו של ביאליק לתיעוד הפוגרום.

הימים, ימי פסח של שנת תרס"ג. 1903.

יהודי מזרח אירופה זוכרים במעומעם את הפרעות שהתרגשו עליהם לפני עשרים ושתיים שנים. למעלה ממחצית שנות דור שלא טעמו טעם פרעות של ממש. גזרות והתנכלויות מקומיות היו גם היו, אולם כדרכם של יהודים, הם כפפו את ראשם לאלו עד יעבור זעם.

עתה, בפתח המאה החדשה, האמינו רבים מהיהודים בערכי התרבות החדשים. הקִדְּמָה, ודיבורים גדולים על צדק ונאורות יצרו גם בעם היהודי תקווה כי אירופה הולכת לקראת עידן חדש. דיבורים על שיוויון מלא בין כל בני האדם נשמעו באוויר.

ואלוהים קרא לאביב ולטבח גם יחד.

קישינב היתה אפוא סמל לניפוץ האשליה.

הפוגרום שהתרגש על יהודי קישינב הדהים והפתיע את העולם היהודי כולו שכבר חשב שבא הקץ לימי הרעה. קישינב בירת חבל בסרביה, שבמפנה המאות היו היהודים ממלאים את רחובותיה, עד כי היו כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר, הפנתה עורף ליהודיה.

האכזריות הנוראה של הפוגרום הייתה בלתי נתפסת: המיתות המשונות, עינויי הנפש והגוף שעברו היהודים, ההתעללות בנשים ורצח ילדים וזקנים לעין השמש. קישינב הפכה סמל לבגידת האנושות בערכיה החדשים, ונסיגתה חזרה לחשכתם של ימי הביניים.

.
חצר בית משפחת חצקלביץ בקישינב לאחר הפוגרום. באדיבות ארכיון בית ביאליק.

כדי ללמוד על מידת ההשפעה של הפוגרום המצולם הראשון בהיסטוריה בקרב יהודים בעולם, אני יוצאת למסע בעיתונות היהודית שהתפרסמה בחודשים הספורים שלאחר הפוגרום. ישנן אלפי התייחסויות לפוגרום ביידיש ובעברית: מידיעות קצרות ותמציתיות שהתפרסמו יום-יומיים לאחר הפוגרום ותיארו בקצרה את הידוע, דרך כתבות המתארות לפרטי פרטים את הזוועות. עם הצטברות העדויות התפרסמו פאשקווילים ביידיש ובעברית הזועקים את זעקת חללי קישינוב, וקריאות חוזרות ונשנות לאיסוף תרומות עבור היתומים והאלמנות.

הנה, למשל, קריאה לעזרה שהתפרסמה בארצות הברית:

דיא אידישע וועלט, ניו יורק, 3 במאי 1903. מתוך ארכיון "עתונות יהודית היסטורית"

אני מגלה לא מעט התייחסויות של אנשי רוח ומשוררים שהגיבו על מוראות קישינב על דרך השיר. מתברר ששיריו של ביאליק הם חלק מתופעה רחבה: שירים בעקבות פוגרומים, ובפרט – שירים בעקבות פוגרום קישינב.

 

השירים שבעקבות הפוגרום

ראשון המשוררים שמיהר לפרסם תגובה שירית למאורעות קישינב היה המשורר היידי שמעון פרוג. בא' באייר תרס"ג, כשבועיים לאחר הפוגרום, פרסם פרוג בעיתון היידי "פריינד" את שירו 'האט רחמנות', . הוא נדפס כעין הקדמה ל'קולות קוראים' שנדפסו מיד אחריו באותו הגליון, המבקשים תרומות ונדבות ליתומי קישינב.

.
בתיו הראשונים של שירו של פרוג. מתוך: עתונות יהודית היסטורית.

ימים ספורים לאחר פרסומו של השיר ביידיש הוא תורגם לעברית, והתפרסם ב"המגיד", ביום י' באייר תרס"ג, תחת הכותרת העברית "רחמו":

.

.

שירו של פרוג נפוץ בכל קהילות ישראל. השיר הפך לזמר עם ופזמונו החוזר, בתרגומו העממי:  "הבו לחיים פת לחם/תכריכים בשביל מתים" שב להתנגן בפי יהודים עוד שנים ארוכות לאחר מכן, בכל עת שהתרגשה עליהם פורענות, והפך להמנון יהודי נודע. בימי מלחמת העולם הראשונה השתמשו גבאי צדקה במילות 'האט רחמנות' של פרוג כדי לעורר את ליבותם של יהודים לתרומה.

שמעון פרוג מתוך: אוסף שבדרון

גם נפתלי הרץ אימבר, בעל התקווה, הגיב ממקום מושבו באמריקה על חורבן קישינב בכמה שירים שכתב. הנה חלק משיר שהתפרסם בעתון דיא אידישע וועלט, ב-15 במאי, כחודש לאחר הפוגרום:

נפתלי הרץ אימבר. מתוך: אוסף שבדרון

שירים רבים נוספים התפרסמו כתגובה לפרעות קישינב.

בין השירים – שירים שנזכרו לדורות, כשירו של דוד פרישמאן "דניאל בגוב האריות" שהותיר רושם כביר על קוראיו, וביניהם גם שירים מוכרים לשעתם בלבד, כמו שירו של המשורר היהודי-אמריקאי ישראל פיין, "על הפרעות בישראל".

הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט! – גלגולה של גנבה ספרותית

מכל השירים שהתפרסמו מיד לאחר הפוגרום בקישינב, מזדהר באיכותו ובעוצמתו שירו של ביאליק "על השחיטה", שהתפרסם לראשונה ב"השילוח".

 עדות מרתקת למידת ההתערבות של עורך השילוח, יוסף קלוזנר, בשירו של ביאליק, ניתן למצוא בתכתובת בינו ובין ביאליק:

 "…כדי לצאת ידי חובתי להצנזור שהתעקש מאד גמרתי לקרא לשירך כדברי החרוז הראשון: שמים! בקשו רחמים עלי – כי שיר בלי שם אינו עושה על קוראינו רושם עז כל כך… במקום "דמי מותר" בחרתי "בהנף גרזן". רטש בטן נראה לי אפקטי יותר מדי".

יוסף קלוזנר. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית

השיר "על השחיטה" היה מועמד מושלם לדחיית הצנזורה של ממשלת הצאר. הוא מפנה בסרקזם איום אצבע מאשימה כלפי 'התלין' – מחולל הפוגרום.  קלוזנר שלח את השיר "המשופץ" לצנזור הפטרבורגי, היהודי המומר ישראל לנדאו, בתוספת 25 רובלים, למילוי הכיס ולריכוך הגישה הכללית.

וכך מעיד קלוזנר על תהליך פרסומו של "על השחיטה":

"אני הייתי מסופק שיוּתָר שיר חריף כזה אצל הצנזור, ועל כן העתקתי אותו בכמה העתקות והראתי אותן לסופרים שונים, ובינהם גם לפרישמאן וי.ל. פרץ [הדגשה שלי]".

מה רבה הייתה תדהמתו של ביאליק שגילה כי בזמן ששירו הענק והחד פעמי ממתין לאישורו של הצנזור הראשי, פרסם  י.ל. פרץ, בעיתון הוורשאי "הצופה" שיר בשם "אל טיטוס" שנראה ממש כהעתק גמור של בית משירו של ביאליק. על מנת שיוכל לפרסמו בלי דרישות מיוחדות של הצנזורה נכתב השיר כחיקוי לשיריו של ביירון "מנגינות עבריות". בשיר עוסק י.ל. פרץ בפרעות, אך מרחיק את עדותו לימי טיטוס וגזרותיו, ואף מוסיף הערת "התנערות" מהקשרו של השיר לקישינב.

שירו של פרץ מופנה, ממש כמו הבית השני בשיר "על השחיטה", לתליין, ומציע, ממש כמו הצעתו המזעזעת של ביאליק, את צווארו היהודי לשחיטה.

הנה הבית משירו של ביאליק, ולאחריו הבית משירו של פרץ, בתוספת הסבריו על חוסר הקשר, כביכול, בין השיר ובין מאורעות קישינב.

 

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

מתוך שירו של י.ל פרץ "אל טיטוס"

 

ביאליק קרא בשירו של י.ל. פרץ וזעם. הוא חש שגנבו ממנו את זעקתו האישית. לצידו התייצב דוד פרישמן ששנא את י.ל פרץ שנאה גדולה, ופרסם ברבים את דבר "הגנבה הספרותית" של פרץ על מנת להשפילו, וזאת בשעה שפרץ שכב במיטת חוליו לאחר התקף לב והיה חשש כבד לחייו. (פרשת האיבה בין פרישמן לפרץ היא פרשה ארוכת שנים, מצחיקה ומכוערת כאחד, והיא מתוארת, מעשה אמן, באוטוביוגרפיה של קלוזנר "דרכי לקראת התחיה והגאולה").

במכתב בהול לביאליק ניסה קלוזנר להרגיע את הרוחות ולפשר בין הניצים, אך התחמק מהאחריות לכך שהעביר את שירו של ביאליק לפרץ:

 

"יכול אני להבטיחך שאני לא הראיתי לפרץ את שירך ודעתי נוטה לחשוב שכל זה הוא דבר שבמקרה: מצב רוח אחד בשני אנשים נוחים להתרגש ומרגישים בלבם קצף-אין-אונים הוליד שני שירים דומים זה לזה".

ובהמשך הוא מסייג: "מיד כשנתקבל שירך נשלח לפטרבורג אל הצנזור. יתכן ששמע פרץ מפי או מפי אחר את תכנו, ואפשר שזה השפיע עליו שלא מדעת"…

קיצורם של דברים:  י.ל פרץ קם ממיטת חוליו ונטר טינה לדוד פרישמן עד אחרון ימיו על הביזוי שביזה אותו ברבים. פרישמן הוסיף להתאכזר לפרץ ברשימות הבקורת שלו, והוסיף לחשוף לעין הציבור את כל גנבותיו הספרותיות, ושב השקט לשכון.

י.ל פרץ מתוך: אוסף שבדרון. הספריה הלאומית

 בין אם היה זה פלגיאט גמור, ובין אם הייתה זו השפעה שלא מדעת, את פרץ ושירו על שחיטת יהודי קישינב אין איש זוכר עוד, ובקושי רב אפשר למצוא את שירו הנשכח "אל טיטוס". אולם שירו של ביאליק "על השחיטה" הפך להיות טקסט בלתי נשכח.

 

קוּם לֵךְ לְךָ – תהליך לידתה של "בעיר ההרגה"

פרשת השיר "בעיר ההרגה" שכתב ביאליק לאחר מינויו כשליח הועדה ההיסטורית, היא  מהפרשיות המורכבות והרגישות ביותר בתולדותיה של השירה העברית.

ביאליק הגיב בשנית למוראות הפוגרום בקישינב (לאחר התגובה הספונטנית בשיר "על השחיטה"), אך הפעם הייתה התגובה שונה בתכלית:

ראשיתה של  הפרשה בפנייתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב לביאליק, על מנת שיעמוד בראש משלחת היסטורית שתפקידה לתעד את כל הניתן לתיעוד בקישינב שלאחר הפוגרום.

שמעון דובנוב. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית

הנה מכתבו של דובנוב לביאליק בו הוא מורה לו את תפקידיו במשלחת:

מכתבו של דובנוב לביאליק באדיבות ארכיון בית ביאליק.

"אתה תעבד את החומר שאספת בעצמך וע"י אחרים ותתאר על יסודו תמונה היסתורית מסודרת של כל המאורע מתחילתו ועד היום שאנו עומדים בו. אתה ועוזרך תסדרו את כל התעודות, התמונות הפוטוגרפיות, הסטאטיסטיקא והידיעות של הקאמיטט, ואנחנו נדפיסן אחרי סיפורך בתור מילואים"…

את שליחותו בדבר תיעוד תוצאות הפוגרום מילא ביאליק, ושב לאודסה כשבידו מחברות של סיכומי ראיונות עם עדים וניצולים מהפוגרום.

דף ממחברת העדויות של ביאליק. באדיבות ארכיון בית ביאליק

אך את עיבוד החומרים לכדי תעודה היסטורית מסודרת, שהייתה אמורה להיקרא "ספר קישינב", המיר ביאליק בכתיבת הפואמה האדירה, שמחזיקה למעלה ממאתיים שורות שיר, "בעיר ההרגה". נותרו ממנה שורות אחדות בלבד בכתב ידו של ביאליק, והן מצויות בארכיון המשורר בבית ביאליק:

הפואמה התפרסמה לראשונה תחת הכותרת "משא נמירוב", על פי דרישות הצנזור הפטרבורגי העליון לנדאו. אותו צנזור, שהיה יהודי מומר ממוצא חב"די, דרש לשנות את הכותרת מ"בעיר ההרגה" ל"משא נמירוב". נמירוב הייתה עיר שנפגעה קשות בגזרות ת"ח ות"ט. דרישה זו נועדה להרחיק את הפואמה של ביאליק מאירועי קישינב אותם ניסה הממשל להשתיק, ולשוות לפואמה גוון של שיר היסטורי (מה שעשה י.ל פרץ מעצמו בשיר 'אל טיטוס'). בהתאם לכך דרש הצנזור לציין בהערה את התאריך כ' בסיון ת"ח, יום הטבח בנמירוב אשר נקבע לדורות כיום אבל על חורבן הקהילות היהודיות בפרעות חמלניצקי.

הדפסה ראשונה של 'בעיר ההרגה', ע"פ דרישת הצנזור. מתוך: "הזמן – מאסף לספרות ולמדע" יאנואר -אפריל. פטרבורג תרס"ג.

לְאָן נוֹלִיךְ אֶת הַחֶרְפָּה

"בעיר ההרגה" הוא ניסוח שירי עצום בממדיו, ומרעיש בעוצמתו הרגשית. דוברו הוא נביא זעם, המסתובב בין הריסות הפוגרום בשקט שאחרי הסערה. בדומה ליחזקאל הנביא עובר הדובר, שנצטווה בציווי "קום לך לך אל עיר ההרגה", מסע גאוגרפי הכולל מקומות שונים בעיר: החצרות, עליות הבתים והמרתפים, האורוות, בית הקברות, ובית הכנסת, ולבסוף – הוא בורח למדבר.

על הפואמה בעיר ההרגה נכתב כבר הכל:

נכתב על הנסיבות המעשיות לכתיבתה – שליחותו הציבורית של ביאליק לקישינב; על אופן ההתקבלות של 'בעיר ההרגה' בקרב הקוראים בני התקופה, אנשי הרוח וניצולי פרעות קישינב עצמם; על חשיבותה בכינון ארגוני הגנה עצמית; ועל האופן שבו נתפסה בחלוף הזמן כ"טקסט משנה היסטוריה".

אולם פרסום הפואמה גרם גם לביטויי הסתייגות עזים.  'בעיר ההרגה' הפכה תחת עטו של ביאליק לכתב אשמה נורא, לא כלפי הגויים מבצעי הפוגרום, ולא כלפי הממשל מחולל הפוגרום. ללא חמלה וללא כל הצעה לכיוון קונסטרוקטיבי –  הפנה ביאליק את האצבע המאשימה כלפי יהודי קישינב הטבוחים, המדממים, הנבזזים והמעונים.

טעימה קטנה מהפער הבלתי נתפס שבין אוהדי הפואמה, לבין המתקוממים כנגדה, אפשר למצוא בשתי תגובות מפורסמות לפואמה.

הראשונה, מכתבו של קלוזנר לביאליק שנכתב מיד אחרי פרסום הפואמה, בו הוא מעיד על עצמו:

"כמעט שיצאתי מדעתי מרוב שברות-לב…  זוהי מגילת איכה, חזקה, עמוקה, נמרצה ממגילת איכה… נורא הוא ועמוק כתהום מארץ ומדכא הוא. מעולם לא קראתי שיר כזה בשום ספרות שבעולם".

הוא מסיים את מכתבו במילים: "מצגת קלון הצגת להמאורע היותר נורא שבחיינו ומצגת תפארת לעצמך. מכבדך ומעריצך היותר עמוק. ד"ר יוסף קלוזנר "

התגובה הנוספת, ידועה ומפורסמת גם היא, היא תגובתו המפתיעה של ש"י אברמוביץ, הלא הוא מנדלי מוכר ספרים.

את השיר "משא נמירוב" קרא מנדלי ודאי ב'הזמן' תכף עם פרסומו. כעבור שנתיים, שיגר ביאליק למנדלי ספרון קטן – "משירי הזעם", המאגד שלושה שירים שכתב ביאליק בעקבות מאורעות הדמים, ובתוכם גם "בעיר ההרגה". את החוברת שנשלחה למנדלי ואת ההקדשה עליה מצאתי בתוך חומרי ארכיון שהפקידה בתו של אברמוביץ בספריה הלאומית:

 

והנה תגובתו של מנדלי לפואמה כפי שנרשמה בידי י"ד ברקוביץ:

סביר להניח שבעת שביאליק שלח למנדלי את החוברת הזו ב-1906 (את איור השער שלה איירה הציירת אירה יאן, שפגשה את ביאליק לראשונה בעת שליחותו בקישינב), הוא לא ידע כיצד מנדלי הגיב על קריאתה של הפואמה בעת פרסומה הראשון. ייתכן שסבר ש"הסבא" מנדלי עשוי היה לראות בגישתו ליהודים הגלותיים המשך ישיר של הטון הביקורתי שהכתיב הוא עצמו ביחס ליהודי הגולה. בוודאי לא שיער ביאליק כי "בעיר ההרגה" נתפסה בעיני מנדלי כמפגן של חוסר טעם וערלות לב!

האם בחלוף השנים נותרה "בעיר ההרגה" ביטוי של חרפת האומה, או שמא האפקט העצום שיצרה ואשר התפרש בחלוף הדורות כהכרח בל יגונה, הפך להיות "ניתוח קשה, עירוי דם ומרץ אל תוך העורקים של חולה מסוכן" כדברי ישראל ברמן, שותפו של ביאליק למשלחת?


ובפינת המציאות:

"אֲנִי –  לִבִּי מֵת" – משהו על ביאליק הלא מצונזר

מציאה ארכיונית קטנה, זוטה ממש, עוררה בי מחשבות רבות על תהליך יצירתה של "בעיר ההרגה", ועל שליחותו של ביאליק המשורר לקישינב. במקום למלא את שליחותו של דובנוב העמיד ביאליק שיר שהוא ממש ההפך הגמור מהתעודה ההיסטורית המיוחלת: מטרתו של ההיסטוריון לשאוף לדיוק מדעי היסטורי, בעוד שתפקיד המשורר – ליצור זעזוע בקרב השומעים.

כידוע, התקין לחובר את מכתביו של ביאליק והוציאם לאור, בבחינת "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד".

בין שאר המכתבים של ביאליק העוסקים בתיעוד פוגרום קישינב, נמצא גם מכתב לפסח אוירבוך שהתלווה אליו לקישינב והופקד על מלאכת איסוף כל העדויות שנצטברו.

ביאליק מפציר בו שיזדרז לשלוח לו חומרים. מכתב סטנדרטי.

אלא שאז נתקלתי בכתב היד ונתגלה בו משפט שנשמט מהמכתב המודפס אצל לחובר, משפט שללא ספק צונזר על ידי לחובר (כצנזורים רבים אחרים שלו, לחובר 'נהג היתר' בהוצאת כתביו של ביאליק) במטרה להגן על שמו הטוב של משורר האומה – ביאליק.

אינני יודעת אם נכון היה לגלות את מה שטרח לכסות לחובר, אך המשפט הנשמט מעורר מחדש שאלה ביחס לגישתו של ביאליק לתיעוד בקישינב.

הנה המשפט המצונזר בחלקו הראשון של המכתב:

  "אולי החומר החדש הריהו של הבתולות? אם כך – טוב מאד! חומר של בתולות, הריהו, שומע אתה, יכול להעשות כלי"…

מכתבו של ביאליק לאוירבוך. באדיבות ארכיון בית ביאליק

הנה כי כן, ביאליק, בתורת משורר, איננו מחפש דיוק היסטורי. הוא מבקש לזעזע את העולם בתיאורי הפוגרום. חומר על בתולות שנאנסו מוגדר בעיניו, בשורה שלעניות דעתי יש בה טעם רע,  כחומר "טוב מאד". ואף למעלה מזה: ביאליק לא יכול לכבוש את יצר ההתחכמות שלו ומוסיף בהתייחסותו לאנוסות קישינב התחכמות תפלה על דברי הגמרא במסכת סנהדרין כב ע"ב: "אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" כלומר, למי שסיים את תקופת בתוליה.

במקום אחר מצאתי עדות לעמדה נפשית דומה. זוהי עדותו של יוסף קלוזנר על ביאליק. ספרו האוטוביוגרפי של קלוזנר מכיל עדויות מרתקות על מערכת היחסים בינו ובין ביאליק. מובן שיש לקרוא את כלל דבריו של קלוזנר בחשדנות (על ספר זכרונותיו העידו סופרים בני דורו כי הוא מלא בהטיות וגוזמאות) ובפרט כאשר מדובר בעדויות הקשורות בביאליק, שיחסיו  עם קלוזנר ידעו עליות ומורדות.

קלוזנר שהגיע לבקר את ביאליק שלא היה בביתו. באותו יום הגיעו לאודסה השמועות על פוגרום שהתחולל בז'יטומיר בו נהרגו ונפצעו למעלה ממאה יהודים, וקלוזנר שמע על החדשות הנוראות מפיה של מאניה ביאליק.

כעבור זמן מה נכנס ביאליק הביתה ואת ההתרחשות בבית ביאליק נמסור מפיו של קלוזנר ששהה שם באותה העת:

שתי האנקדוטות הקטנות האלה מעוררות תמהון. דורות רבים עמלו להפוך את ביאליק ל'אייקון' גדול מהחיים. במסות נרגשות, תוך הסתרה מכוונת של פרשיות ומכתבים מחיי האיש ביאליק, העלו את דמותו של "מצפון" העם למדרגה שמעל הטבע. אולי משהו מהמגמה הזו מסביר את ההתקבלות הנרחבת של כתב האשמה "בעיר ההרגה", ואפילו בקרב יהודי קישינב עצמם. משהו ביכולתו של הדור לראות את גדולתו הרוחנית והמצפונית של ביאליק המנהיג, ולעצום עיניים כלפי החולשות באישיותו של ביאליק האדם.

קריאה בשיריו הלאומיים של ביאליק, ומכל שכן קריאה בשיריו הליריים האישיים, מחייבת הבטה סלחנית על מכלול אישיותו של ביאליק, שהיה נביא זעם ודובר האומה, ובאותה נשימה ממש: איש קצת מחוספס וחסר עכבות.

והיא, אולי, תהילתו.

 

אני מודה לשמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, על הסיוע הלבבי הרב בהכנת הרשימה.

 

להרחבה על מכתבו של צבי הירש מאסליאנסקי באתר הספריה:  פנייה ליהודי ארצות הברית לתמוך בניצולי קישינב

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

כתבות נוספות:

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

 

 

 

ביאליק

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. 
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. 
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

 

 

כשקופרניקוס שם את השמש במרכז

כיצד קיבעון מחשבתי משאיר אותנו מאחור ואיך, בצעד אחד של קבלה, אנחנו יכולים להניע את העולם קדימה

איור משנת 1660 המתאר את המודל ההליוצנטרי

איור משנת 1660 המתאר את המודל ההליוצנטרי

אחד ההישגים המרכזיים של המהפכה המדעית שהחלה לסחוף את אירופה מהמאה ה-16 ואילך, לא נולד כתוצאה מתצפית מדעית, אלא מתוך "ניסוי מחשבתי".

בשנות השלושים לחייו, והוא איש דת ובוגר לימודי דוקטורט בחוק הכנסייה מאוניברסיטת פרארה, התגלגל לידיו של ניקולאוס קוֹפֶּרניקוּס (1543-1473), חיבור שהצית את דמיונו של האסטרונום הצעיר. הייתה זו גרסה מקוצרת ומשוכללת של החיבור המקורי של תלמי (קלאודיוס פתולמאיוס).

 

.
מימין: מתוך ספרו של תלמי | משמאל: מתוך ספרו של קופרניקוס. מתוך אוסף אדלשטיין על תולדוות המדע בספרייה הלאומית

 

בבסיס השיטה הפתולומאית המקובלת בזמנו ניצב הרעיון שכוכבי הלכת נעים במעגלים מושלמים, ושכדור הארץ הוא הציר הנייח שסביבו נע היקום כולו. תלמי סבר שכדור הארץ הוא אומנם האובייקט המרכזי ביקום, אך כוכבי הלכת נעים סביב נקודות אקוונט –  נקודות הממוקמות בקרבת כדור הארץ.

קופרניקוס התנגד לרעיון נקודות האקוונט, ובמקום זה העמיד את השמש במרכז היקום. הוא התקשה לקבל את הרעיון שכוכבי הלכת נעים במעגלים מושלמים – רעיון שאכן התברר מאוחר יותר כשגוי, ואת רעיונותיו פרסם בספר "על סיבובי הכדורים השמימיים" (De revolutionibus orbium coelestium) בשנת 1543.

 

.
עמוד השער של הספר "De revolutionibus orbium coelestium" במהדורתו השנייה, באזל, 1566

התיאוריה של קופרניקוס היא שלב ביניים מעניין במעבר בין מתודות קודמות להבנת הקוסמוס לבין המתודה המדעית. הוא לא ערך ניסויים או תצפיות, אלא הגיע לתיאוריה שלו תוך חיפוש אחר דרך חדשה ואלגנטית שתחליף את המודל המיושן והמקרטע שפיתח תלמי.

אם כן, בשנת 1543, כאשר יצירת המופת של קופרניקוס פורסמה לבסוף, לא הייתה אף לא ראייה תצפיתית חד משמעית אחת לטובתה. קופרניקוס פיתח את המודל ההליוצנטרי – מודל שלפיו השמש עומדת במרכז מערכת השמש ולא כדור הארץ. המודל ארגן מחדש את הכוכבים הפלנטריים כך שהשמש הייתה קרובה למרכזן, וכך התקבלה סדירות נפלאה: הכוכב המהיר, מרקורי, היה הקרוב ביותר במסלול לשמש; הכוכב האיטי ביותר, שבתאי, היה רחוק יחסית, וכוכבי הלכת ביניהם ניצבו במרחב על פי סדרם המחזורי. יתרה מזו, הסְכֶמָה הזו נתנה הסבר טבעי לכמה עובדות תצפיתיות שלא נראו קשורות בעבר, כגון הגיאומטריה של קשת הנסיגה של הכוכבים. עם זאת, בתיאוריה, ההסבר הזה "זרק" את כדור הארץ והירח לתוך טיסה מסחררת סביב השמש. במסגרת הפיזיקה האריסטוטלית המקובלת בזמנו, הסְכֶמָה כולה נחשבה למגוחכת.

 

.
איור מתוך ספרו של פייר גסנדי; פילוסוף, תאולוג נוצרי, אסטרונום ומתמטיקאי צרפתי שחי בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17. באיור נראית השמש במרכז, כשכדור הארץ והירח סובבים סביבה. מתוך אוסף אדלשטיין על תולדוות המדע בספרייה הלאומית

 

חשוב למקם את הסיפור לעיל ברקע ההיסטורי שבו התרחש: יותר מאלף שנה הביטו בני התרבות האירופית על הישגי הקדמונים, הרומאים והיוונים העתיקים, בתחושות של יראת כבוד ושל ביטול עצמי. היות שלא האמינו שיוכלו לשחזר את ההישגים הטכנולוגיים והפילוסופיים של בני העולם הקלאסי, בני תקופת הרנסנס ראו את הקדמונים כציוויליזציה מתקדמת לאין שיעור – כזו שאת הידע שלה יש לחשוף מחדש ולהטמיע. האפשרות שהידע שלהם שגוי הייתה מנוגדת לשכל הישר.

הספר המהפכני הזה, שמחברו לא הספיק לחזות בהוצאתו לאור כיוון שמת בשנה שבה פורסם, זכה בעיקר להתעלמות עד סוף המאה השש עשרה. בסוף המאה השש עשרה עדיין לא הייתה סיבה משכנעת לקבל את תורת קופרניקוס כתמונה פיזית של היקום. כלל האסטרונומים היו מודעים היטב לרעיון הכללי שלה, אך רק מעטים האמינו שתורה זו תיארה את העולם האמיתי. הייתה הסכמה רווחת כי האמת שוכנת בספר הטבע (מושג דתי ופילוסופי שמקורו בימי הביניים הלטיניים, הרואה בטבע ספר לקריאה לידע ולהבנה), ולא בתיאוריות אסטרונומיות, מאחר שהראשון הוכתב ממש על ידי אלוהים ומכאן מעמדו הייחודי אף במגזר המדעי.

האפיפיוריות התייחסה לרעיונותיו בזלזול, בעוד שמרטין לותר, אבי הרפורמציה הפרוטסטנטית, התנגד בתוקף לקביעותיו של קופרניקוס בטענה שכתבי הקודש מספרים על יהושע שציווה דום על השמש, ולא על הארץ. ההתעלמות של הממסד הדתי מהספר עיכבה את הפצת הרעיונות הקופרניקאים ברחבי הקהילה האינטלקטואלית האירופאית. עם זאת, זרעי המהפכה הקופרניקאית נזרעו.

 

קופרניקוס
קופרניקוס

 

ספרו של קופרניקוס תרם משמעותית לרפורמה של האסטרונומיה: עליו התבסס לוח השנה ועימו הקביעה המדויקת של מועד חג הפסחא. בהתאם לכך, הוועד האחראי על התכנים שנכנסים לרשימת הספרים האסורים החליט שלא לאסור את הספר אלא לטהר ולתקן אותו. רק עוקביו וממשיכי דרכו של קופרניקוס כיוהנס קפלר וגלילאו גליליי, חיו כדי לראות את הרדיפה האינקוויזיטורית בעת הקונטרה-רפורמציה.

בספרו, 'היסטוריה של המדע: 2001-1534', ג'ון גריבין קבע באופן מדויק כי ברגע שהוטל ספק באמיתות הרעיונות הטרום קופרניקאים, הייתה ההתקדמות מהירה להפליא – אחרי 1,500 שנות קיפאון, חלפו פחות מ-500 שנה מזמנו של קופרניקוס ועד לקדמה המדעית של ימינו.

 

רוצים לדעת איך הכל התחיל? הצטרפו לקהילה שלנו "היסטוריה של המדע":

כתבות נוספות

הנזיר שהאמין בחוצנים ושילם על כך בחייו

אבן רוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים

כשסבא של אסא כשר חיבר את הקוד האתי של הירח

 

 




הקלטה נדירה: כשיגאל בשארי שר שבזי

יגאל בשן שר את "אם ננעלו" ומקדיש שיר תימני לאבא בסיום "סמינר התימנים" של שנת 1975

יגאל בשן, 1978. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

יגאל בשן, 1978. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

עשור לפני שהפכה עופרה חזה את הפיוט היהודי תימני בן שלוש מאות השנים ללהיט בינלאומי בשם Im Nin'alu, חידש את הפיוט זמר צעיר, צעיר אך מצליח ביותר, באלבומו "יגאל בשן וחברים טובים" משנת 1975.

 

יגאל בשן חברים טובים

 

בין אותם החברים הטובים ששיתפו פעולה עם בשן באלבום, הייתה בחורה צעירה, בת 17 בסך הכל, שעל יכולותיה הווקאליות שמע בשן מאמרגנה בצלאל אלוני. היא נולדה בשם בת שבע חזה, אך לכולם הייתה מוכרת בתור עופרה חזה. בשן ביצע את הפיוט אם ננעלו דלתי נדיבים של החכם והמשורר שלם שבזי, חזה שרה את קולות הרקע.

גם הזמר המבוגר יותר (בהשוואה לנערה עופרה חזה), שהיה בן 24 בזמן הפקת האלבום, לא נולד בשם שבו הוא מוכר לנו כיום. ב-11 בספטמבר 1950, נולד במושבה נחלת ציון התינוק יגאל בשארי לזוג ההורים ציונה ויוסף בשארי, דור שני להורים שעלו ארצה מתימן – למעשה, אימו הגיעה בגיל חצי שנה לארץ. בעקבות השתתפותו במחזמר "איי לייק מייק" של גיורא גודיק, הציע השותף להצגה, השחקן מוטי גלעדי, ליגאל בשארי להיפטר מן הריש והיוד בשם משפחתו ולהחליפו לבשן. בשארי/ בשן נענה להצעה.

שנים לאחר מכן סיפר בשן שהפיוטים התימנים-היהודיים שאותם היה שר סבו בחתונות ובאירועים משפחתיים קסמו לו כבר כילד. הוא ביקש מסבא שילמד אותו אותם, ומובן שהסב נענה בחיוב. אין לנו דרך לדעת האם כבר בשלב מוקדם זה חלם יגאל הילד לחדש כמה מיצירות המופת שהעניקה לנו יהדות תימן. כפי שהעיד בריאיון שקיים עם יואב קוטנר, בצעירותו היה דווקא אלביס בראש מעייניו המוזיקליים. אך לימים, ובהתעלמות מוחלטת מהגבות שהרימו חלק מאנשי תעשיית המוזיקה הישראלית, היה בשן לאחד מראשוני המחדשים של שירת תימן בארץ.

בהקלטה נדירה השמורה בספרייה הלאומית, הקלטה שבוצעה באותה השנה שבה ראה אור אלבומו של בשן (שנת 1975), אנו שומעים את הזמר בן ה-24 מבצע ארבעה שירים בערב סיום "סמינר התימנים" שהתקיים בבנייני האומה בירושלים ב-11 במרץ.

 

השיר הראשון שביצע היה אם ננעלו דלתי נדיבים. וכך הציג אותו בשן בהופעה: "ערב טוב לכולם, בחרתי לפתוח בשיר מתוך תקליט חדש, אחד השירים היפים ביותר שנכתבו על ידי שבזי".

אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים דַּלְתֵּי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ
אֵל חַי מְרוֹמָם עַל כְּרוּבִים כֻּלָם בְּרוּחוֹ יַעֲלוּ
כִּי הֵם אֱלֵי כִּסְאוֹ קְרוֹבִים יוֹדוּ שְׁמוֹ וִיהַלְלוּ
חַיּוֹת שְׁהֶם רָצוֹא וְשָׁבִים מִיּוֹם בְּרִיאָה נִכְלְלוּ
גַּלְגַּל וְאוֹפָן רוֹעֲשִׁים
מוֹדִים שְׁמוֹ וּמְקַדְּשִׁים
מִזִּיו כְּבוֹדוֹ לוֹבְשִׁים
וּבְשֵׁשׁ כְּנָפַיִם סְבִיבִים עָפִים בְּעֵת יִתְגַלְגְּלוּ
יַעְנוּ בְּקוֹל שִׁירִים עֲרֵבִים יַחַד בְּאוֹתוֹת נִדְגְּלוּ

בסוף השיר פנה אל הקהל באירוניה ושאל את השאלה המתבקשת: "איך אפשר להמשיך לשיר עכשיו?".

את השיר השני בחר בשן להקדיש לאדם מיוחד: "את השיר הבא אני רוצה להקדיש לאבא שלי שנמצא פה הערב, יוסף בשארי, הוא עומד פה." ולאביו קרא: "בוא, שיראו אותך אבא", והמשיך: "את השיר הבא אני רוצה להקדיש לו, זה שבגללו אני שר… לו ולאבנר צדוק שכתב את השיר (שגם הוא באלבום)." השיר שביצע היה לקראת שבת (מילים: אבי קורן, לחן: נדב מדינה ואבנר צדוק).

 

לְכָה דּוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה
פְּנֵי שַׁבָּת נֵקַבֶּלָה …
וְאַבָּא מְסַלְסֵל קוֹלוֹ בְּשִׁירֵי שַׁבָּת:
"דְּרוֹר יִקְרָא לְבֶן עִם בַּת"
וּמַפָּה צְחוֹרָה נִפְרֶשֶׂת
וְדוֹלְקִים נֵרוֹת
וּכְהֵד מִן הֶעָבָר הַמַּנְגִּינוֹת חוֹזְרוֹת
וּמָלֵא פִּתְאוֹם הַבַּיִת בְּאוֹתָן זְמִירוֹת

 

ב-9 בדצמבר 2018 הלך יגאל בשן לעולמו, והוא בן 68. יהי זכרו ברוך. יצירתו עוד חיה בנו.

 

תודה למחלקת המוזיקה וארכיון הצליל על הסיוע בהכנת הכתבה

לחצו כאן להקלטה של הערב המלא

 

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

כתבות נוספות:

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל

"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"

 

 

ההולכים בחושך אור גדול יראו

על עיוורים ועל העיוורון בשירה ובספרות

.

 

לְשוֹן הַמַּרְאוֹת

תראו את השורות האלה:

"הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד. וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד" (לאה גולדברג)

"שִׂימוּ לֵב לַסָּגוֹל הָרוֹעֵד" (נתן זך)

 "שׁותֵת שְׁקִיעות שֶׁל פֶּטֶל" (נתן אלתרמן)

 "וְהַתְּכֵלֶת הַשְּׁקֵטָה צָחָה מֵחָלָב, וְהָאוֹר מִתְעַנֵּג עַל מַעֲלָלָיו" (דליה רביקוביץ)

שורות כמו אלה נוכל למצוא בכל פינה בשירה ובספרות וכפי שאפשר לראות, המשותף לכולן הוא השימוש ב"לשון המראות".

לשונם של הרואים והרואות. לשונה של הספרות ולשונה של השירה, ממש כמו הלשון האנושית. לשון המבוססת על הראיה: היא עוסקת בצבע ובאור, בפרספקטיבה ובצורה, ובעיקר, היא עוסקת ביפי-העולם הנראה לעין.

"אני רוצה תמיד עיניים", כתב נתן זך, "כדי לראות את כל היופי ולהלל", ומכאן עולה הברור מאליו – הקשר האמיץ שבין היכולת לראות ובין היכולת לשיר.

 

 

סוּרָה חֹשֶךְ! הָלְאָה שְׁחוֹר!

הדימוי של העיוורון לחשכת הבערות, ושל היפוכה של החשכה, האור, לחכמה והשכלה, היא דימוי עתיק-יומין.

משל המערה של אפלטון למשל, אותו משל מפורסם המתאר קבוצת אסירים הכלואים במערה חשוכה. אותו יחיד סגולה שהצליח דרך נס להיחלץ מחשכת המערה, וזכה לראות אור יום, שב לחבריו כדי לספר להם כמה העולם יפה שם בחוץ. אך בשובו, לאחר שהורגל באור השמש, שוב איננו יכול לראות דבר, וחבריו לועגים לו על עוורונו. בעקשנותם הם נותרים בבערות המערה.

 

משל המערה של אפלטון. Jan Saenredam.

 

סמל האור כסמל החכמה וההשכלה, ומנגד, העיוורון כסמל למצבה של האנושות השרויה בצילה של הדת, הכנסייה או האמונות התפלות, שימש דורות רבים, והתבטא אפילו בשמה של תקופה היסטורית שלמה, שהעלתה על נס את ההשכלה והדעת:  היא נקראה בצרפתית "עידן האורות" ובאנגלית וגרמנית "ההארה", ובעברית כמובן: "תקופת הנאורות". אור שהיה לניגודם של חשכת ימי הביניים, ולסמל השחרור מן הבערות.

 

שבחי החושך

התפיסה הרואה בעיוורון סמל לבורות היא אמנם עתיקת יומין ומשמשת אף בימינו, במטבעות לשון כמו "עיוורון מחשבתי" ו"עיוור כלפי המציאות". אולם לצד תפיסה זו קיימת גם תפיסה הפוכה, הרואה בעיוורון סמל ליתרון תבוני ולחכמה ייחודית, ותפיסה זו עתיקה אף היא.

בהיסטוריה של התרבות ידועים מספר לא מבוטל של משוררים וכותבים שהיו עיוורים: הומרוס, שמקובל היום במחוזותינו להכחיש את קיומו אך מסורות עקשניות מייחסות לו עיוורון, ג'ון מילטון, ג'יימס ג'ויס, חורחה לואיס בורחס, והרשימה ארוכה. גם השירה העברית לא קופחה, והיא מתכבדת בארז ביטון, המשורר שהקדיש לעיוורונו ספר שירים נוגע ללב בשם "נופים חבושי עיניים", שהוא מעין "מבוא לאיש עיוור".

מוטיב ה"עיוור הפיקח", בעל הסגולות המיוחדות דווקא בשל עיוורונו, הוא מוטיב נפוץ במחשבה התרבותית:

במקרא הוא מתבטא בדמותו של יעקב (ולא בדמותו של יצחק, שעיוורונו הפך אותו פגיע כל כך),  שעיניו כבדו מזוקן, ובכל זאת ידע בתבונה פנימית עמוקה כי עליו לשכל את ידו בברכת אפרים ומנשה; או בדמות אחיה הנביא, העיוור הפיקח הצופה פני עתיד, שבשעה שבאה אליו אשת ירבעם המחופשת לשאול אותו על גורל בנה החולה, זיהה אותה מיד ושלח עמה את נבואותו לירבעם.

מלימודי הספרות, ודאי נזכור את דמותו של טירסיאס, הנביא העיוור, המופיעה בסיפורם של אדיפוס ואנטיגונה כדמות מורמת ונשגבת, בעלת סנסורים מופלאים להבנת המציאות בצורה מושכלת ונכוחה, יותר מכל הרואים הסובבים אותו.

גם הכינוי  המופיע בדברי חז"ל  לעיוור "סגי נהור" (מארמית: רב האור) מניח אולי (אם לא לוקחים בחשבון שהוא נאמר בלשון סגי נהור) , כי יש לעיוורים בראייתם הייחודית יתרון על פני הרואים: כיתרון האור מן החושך.

 

מתנות החושך

עיוורונו של חורחה לואיס בורחס, הסופר הארגנטינאי הידוע (1899-1986), היה לנושא מהותי ביצירתו. באחת מהרצאותיו הוא מספר על תהליך הדרדרות הראייה האיטי שעבר עליו מיום שנולד חולה בעיניו, ועד לבגרותו העיוורת. בשלב מסויים בחייו הוא נתמנה לתפקיד חלומותיו, שכה חיכה לו: מנהל הספריה הלאומית בבואנוס איירס, אלא שאז חלה ירידה דרסטית בכושר הראיה שלו:

"נוכחתי שאני בקושי מסוגל לפענח את הכתוב על הכריכות או על שדרת הספר. אז כתבתי את "שיר המתנות" שמתחיל כך:

אִישׁ בַּל יְצַמְצֵם לִכְדֵי גִּנּוּי אוֹ לְדִמְעָה

אֶת הַבִּטּוּי הַזֶּה לְאָמָּנוּת הָאֵל

שֶׁהֶעֱנִיק לִי בְּאִירוֹנְיָה מֻפְלָאָה

אֶת הַסְּפָרִים וּבַד בְּבַד גַּם אֶת הַלֵּיל.

שתי מתנות סותרות, ספרים וחוסר יכולת לקרא אותם".

 

ובכל זאת בורחס מתייחס לעיוורונו כמתנה, ומרחיב במסתו על העיוורון, את כל התועלות שצמחו ממתנה זו:

"יש יתרון בעיוורון. אני חייב לחשכה מספר מתנות. אני חייב לה את האנגלית העתיקה שלי, את ידיעתי המועטה באיסלנדית, את ההנאה שזכיתי לה בכל כך הרבה שורות, בתים ושירים, וספר נוסף שכתבתי שנקרא, במידה מסוימת של שחצנות ורמאות: בשבחי החשכה".

חורחה לואיס בורחס

 

"ההולכים בחושך"- הסיפור שמאחורי שירה של נעמי שמר

 

הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ

אוֹר גָּדוֹל יִרְאוּ.

הַכְּמֵהִים לְחֹפֶשׁ

בַּיִת יִמְצְאוּ.

אֲפֵלָה מוֹלֶכֶת

עַל הַפָּנָסִים.

הָעוֹמְדִים מִלֶּכֶת

מְחַפְּשִׂים נִסִּים.

את שירה "מי ידליק" הפותח במילים "ההולכים בחושך" כתבה נעמי שמר בעקבות סיפור ששמעה מיצחק נבון, נשיא המדינה החמישי, על התנדבותו בנעוריו בבית חינוך עיוורים. וכך הוא מספר:

"…כתלמיד השתדלתי לעסוק גם בפעילות התנדבותית. נעניתי לבקשה של בית חינוך עיוורים בירושלים…לקרוא ספרים בקול בפניהם, וכך עשיתי פעמיים בשבוע במשך שלוש שעות בכל פעם…ערב אחד, כעבור שעתיים בהן קראתי לעיוורים מן הספר, אירעה הפסקת חשמל. המתנתי מעט בתקווה שזרם החשמל יתחדש, אך משנקפו הדקות החלטתי כי אסתפק במה שקראתי עד עתה והפסקתי לקרוא. לשאלת העיוורים 'מה קרה?' הסברתי כי החשמל כבה ואיני רואה דבר. אולי נפסיק היום ונמשיך בפגישה הבאה. אבל איך יוצאים מכאן? אינני רואה! לעזרתי נחלצו שניים מידידי העיוורים – זה אוחז בזרועי הימנית, וזה אוחז בזרועי השמאלית: 'בוא, בוא, אנחנו נראה לך את הדרך'. היה זה לקח שקיבלתי על יחסיותם של דברים בחיים…"  (יצחק נבון מתוך: כל הדרך)

 

מי ידליק. נעמי שמר

 

מי ידליק. נעמי שמר
"מי ידליק"  תווים ומילים בכתב ידה של נעמי שמר. מתוך ארכיון נעמי שמר, הספריה הלאומית.

 

 

 

העיוורת

החומרים מהם עשוי סיפורו של יעקב שטיינברג "העיוורת" היו יכולים לפרנס מותחן שובר קופות של נטפליקס. בסיפור, שנתפרסם לראשונה בשנת 1912, מצויים כל החומרים שהופכים אותו לבלתי נשכח:

תרמית משפחתית גדולה ומחושבת שמאחוריה עומדת אם המסובבת את בתה בכחש. נערה צעירה ועיוורת, אומללה מאד אך חפצת חיים, נישאת בעצת אמה נישואין המבוססים על שקר והסתרה: חנה העיוורת משתדכת לצעיר מבטיח, סוחר טבק אמיד כבן שלושים, ומגלה לאחר עבודת בלשות מאומצת וממושכת שאמה השיאה אותה לקברן זקן ושתקן. הסיפור אפוף אימת מוות, מראשיתו ועד לסופו. הלוקיישן, כיאה לדרמת אימה מסתורית הוא חצר בית הקברות, ואופן המסירה – כמו בכל דרמה קולנועית מהפנטת, הוא כזה שבו מוליך שטיינברג את קוראיו למשש בחשכה את כל הרמזים שיובילו לסיומו הדרמטי של הפרק האחרון. סיום שמכה בבטן. יש בו מוות של תינוקת קטנה, והוא משנה את כל מה שחשבו וכל מה שידעו הקוראים עד עתה על הדמויות ועל העלילה.

 

על חנה העיוורת, יצירת דמיונו של שטיינברג, נאמר כבר הכל. הסיפור זכה לתשומת לב מאז פרסומו בעיתון הוורשאי 'דער פריינד' בשנת 1912 ביידיש בשם "די בלינדע", ועד לקריאות עכשוויות המתאפיינות בכינויים שראשיתם ב"פוסט" וסופם במינים שונים של "איזם".

 

עיוורת בהוצאה ראשונה .מתוך 'דער פריינד'. 7 באפריל 1912
העיוורת בהוצאה ראשונה. מתוך 'דער פריינד'. 7 באפריל 1912

למעלה ממאה שנים, וכל דור קורא בדמותה של חנה, ומוצא בעיוורונה הד לעיורוונו שלו:

בעשורים הראשונים, נטו הקוראים לראות בעיוורונה של חנה ביטוי למצבם המדכא והאפרורי של יהודי העיירה.  הם ראו בעיוורונה של חנה ביטוי נוסף לספרות ההווי, בנוסח ספרותו של מנדלי וחבורתו, שהעמידו במרכז כתיבתם דמויות של עלובים ואומללים, קבצנים פושטי יד או בעלי נכות. גלריית דמויות שהמשותף לכולם –  עליבות יהודית מכמירה, שסימלה בשפת הדור את "הפרובלמה היהודית", בסביבה שתססה לקראת שינוי ערכין.

בדורות מאוחרים יותר קיבל העיוורון של חנה ביטוי פילוסופי אוניברסלי והוא נקרא כסמל למצבו של האדם בעידן המודרני. אימת המוות וחוסר הוודאות האקזיטנציאליסטי מעמידים את האדם, כל אדם, כסומא מבוהל המגשש באפלה את דרכו בעולם, עד לאחרית דרכו, בבית הקברות.

קריאות עכשוויות נטו לראות בעיוורונה של חנה סמל לחשכת עולמה של האישה העבריה בראשית המאה העשרים, או כביטוי לפגיעותם של ה"אחרים" הנמצאים בשולי החברה: השקופים והמדוכאים, קרבנות ה"הגמוניה".

 

.
   יעקב  שטיינברג מימין. מתוך:  אוסף שבדרון, הספריה הלאומית.

 

לכל איש יש שם שנתן לו עיוורונו

עולמם של העיוורים תפס מקום בלבה של המשוררת זלדה והיה לחלק משמעותי מחייה ומשירתה. בסמינר לבנות "מזרחי" שבשכונת מוסררה פגשה זלדה בשנות השלושים בבחורה עיוורת בשם גבירה לוי. גבירה התגוררה בבית חינוך עיוורים. בעקבות המפגש עם גבירה ובעקבות הכרות עם מקום מגוריה מקרוב, כתבה זלדה את השיר "בית חינוך עיוורים הישן", מתוך ספרה הראשון "פנאי" (1967).

 

תצלום קבוצתי של החניכים וצוות המדריכים משנותיו הראשונות של מוסד לעיוורים "בית חינוך עיוורים" בירושלים

בשירה "בית חינוך עוורים הישן" מתארת זלדה ברגישות ציורית ממש, את נקודת המבט (ושוב, תזכורת לכך שהשפה שלנו עמוסה בצירופים כבולים העוסקים בראיה) החדשה שסיגלה לה בהיכרותה הקרובה עם גבירה, הנערה עיוורת, נקודת מבט שמחדדת את סגולותיו המיוחדות של הדמיון, ואת העולם הפנימי הפיוטי כל-כך של האדם השרוי בחשכה.

                                           זלדה. "בבית חינוך עוורים הישן"

 

גבירה, ידידת נפשה של זלדה, הפכה ברבות הימים למורה נערצת בבית חינוך עיוורים, ולימדה כעבור כמה עשורים את ארז ביטון, שהיה חניך המוסד באותו הזמן. היא זכתה להיות מושא של שיר נוסף, שכתב עליה ביטון תלמידה, בו הוא מתאר את מידת השפעתה על חייהם של חניכי בית חינוך עיוורים הבודדים:

"לגבירה" – ארז ביטון. מתוך: נופים חבושי עיניים.
"לגבירה" – ארז ביטון. מתוך: נופים חבושי עיניים.

אך בדו-שיח העדין והמתמשך שנרקם בין שירת העיוורון של זלדה לבין זו של ביטון, ישנו ביטוי נוסף, פולמוסי.

שני שירים זהים כמעט בכותרתם: האחד, של זלדה "ילדים בבית חינוך עיוורים" שהתפרסם בספרה "השוני המרהיב" (1981), והשני, של ביטון, שיר הנקרא: "ילדים בבית חינוך עיוורים בירושלים".

 ארז ביטון, אוסף דן הדני, הספריה הלאומית
ארז ביטון, אוסף דן הדני, הספריה הלאומית

 

זלדה בביתה
זלדה בביתה

שירה של זלדה מתאר את הילדים העיוורים באופן רומנטי, כפי שהוא מוכר ממיתוס "העיור המואר", המפצה על נכותו הפיזית, ורואה בראיה פנימית, אחרת ונעלה, את העולם:

במענה לשירה של זלדה, מתפלמס ביטון בשירו עם הרומנטיזציה שעשתה זלדה לעיוורון. גיבור שירו של ביטון הוא ילד עיוור שהיה מנגן בנבל ונועד לגדולות, אך הוא יגלה בחלוף הזמן כי העיוורון שלו הוא תקרת זכוכית שחוסמת בעדו, ולמרות כישרונו הגדול, העיוורון מונע ממנו את מימוש חלומותיו:

 

 

עיוורון

כאמור, לשון השירה והספרות היא לשון המראות, והיא עוסקת בהיבטים רבים של חוש הראיה. ואף על פי כן, לשון השירה והספרות זקפה את קומתו של העיוור ומצאה בעיוורון משמעות ועומק, שגב וראיית הנסתר מעיני הרואים.

היא הפכה את העיוורון ממום לכוח, מחולשה פיזית ליתרון רוחני, ובכלל: העמידה את העיוורון כמטפורה המחזיקה עולם ומלואו.

אולם, בחשבון אחרון, העיוורון מעמיד בפני העיוור קשיים פרוזאיים ברמת התפקוד היומיומי. קשיים שאין להמתיקם בשורות שיר או סיפור ולהקלת קשיים אלה זקוקים העיוורים לא למשוררים, אלא למשנוררים:

                           כרזה מתוך אוסף האמפרה של הספריה הלאומית. 1902.


ובפינת האַלְטֶהזָכְן:  משהו קטן על עיוורונו של ג'ון מילטון ועל דרישת שלום ממתרגמו.

ג'ון מילטון, מי שנחשב לגדול המשוררים האנגליים במאה ה-17, היה ידוע בעיוורונו.

בסונטה ה-19 של מילטון, הידועה בכינוי "On His Blindness", כינוי שהעניק לו עורכם של כתביו, ביכה מילטון את אובדן הראיה. סונטה זו הפכה לאחת המוכרות מבין שיריו. היא תורגמה לעברית מספר פעמים, בין השאר על ידי ראובן צור ודליה רביקוביץ ("על עיוורונו"), ראובן אבינועם ("על סנווריו") ועוד.

את האפוס הגדול של מילטון "גן עדן האבוד", העוסק בסיפור גן עדן המקראי, תרגם לראשונה במאה ה-19 מתרגם יחיד במינו ובכשרונו: יצחק זלקינסון.

 יצחק זלקינסון
יצחק זלקינסון                            

את מפעל תרגומיו של זלקינסון מכירים מעטים, אבל כותרות מחזות שייקספיר שתרגם מוכרות לציבור, בעיקר בגלל הקוריוז שבהן: את רומיאו ויוליה גייר זלקינסון המומר כהלכה, והם נקראו "רם ויעל", אותלו הפך ל"איתיאל הכושי", וג'ון מילטון זוכה לשם העברי הנפלא: יוחנן מילטן.

פרשת חייו של זלקינסון מרתקת. הוא נולד בשנת 1820 ליד שקלוב. זלקינסון הילד שגדל בבית רבני, והתחנך בחינוך קפדני מאד, המיר בנערותו את דתו.  הוא התקין תרגום עברי לברית החדשה, והפך למטיף נוצרי.

בעולמם של המשכילים היהודים הפך זלקינסון, חרף כשרונו האדיר כמתרגם ל"מוקצה מחמת מיאוס": "תהא מיתתו כפרתו"; "מסית ומדיח"; "נבל"; "בליעל"; "גונב נפשות" הם רק חלק מהעלבונות שעלבו בו על גבי כתבי העת של התקופה.

כאמור, אחד מן התרגומים הגדולים של זלקינסון המומר, הוא התרגום ל"גן עדן האבוד", שזכה אצלו לכותרת העברית המסורבלת: "ויגרש את האדם".

 

בפתח התרגום שיצא בשנת 1871, הציב זלקינסון שיר הקדשה למילטון, שכותרתו "מילטון העיוור". בשיר זה עושה זלקינסון שימוש במוטיב הנפוץ של "העיור הפיקח", תוך נטיעתו באדמת גן-עדן, אדמת עץ הדעת, שאכילת פריו פוקחת את עיני אדם וחוה:

מלטן העוור

לא רבים מכירים את תרגומו זה של זלקינסון , אך מתי מעט ממש יודעים שעשור לפני צאת התרגום הזה, הוציא זלקינסון את השיר הראשון מתוך "גן עדן האבוד" (Paradise lost) במהדורה מיוחדת, תחת הכותרת המתחכמת " פַּרְדֵּס אַיִן".

העותק של המהדורה הראשונה נמצא בספריה הלאומית, ומפתיע עד מאד לגלות את העמוד הפותח שלו. הרי הוא לפניכם:

אפשר לשים לב מיד, שיד נעלמה מחקה את הכותרת המתחכמת "פרדס אין", ומעליה נרשמה כותרת חדשה בקולמוס ודיו שחורה ובכתיבה תמה: "גן עדן איננו – כי בחטא אדם לקח אותו אלהים".

דפדוף עדין בדפים המתפוררים מגלה תגלית נוספת, השופכת אור על היד הנעלמה שאחזה בעט המתקן:

הנה כך נראה שיר ההקדשה "מילטן העיור" שהציב זלקינסון בפתח המהדורה הראשונה, אחרי שזכה ל"טיפול" מצד בעל הספר:

עלעול נוסף, דף אחד קדימה, והתעלומה נפתרת: שיר ההקדשה "מילטן העיור", בגרסא חדשה ומשופרת נכתב על צידו הפנימי של הדף, בכתב יד:

ובכן מתברר, כי העותק היחיד של הוצאתו הראשונה של "גן עדן האבוד", העותק שחלו בו ידיים, הנמצא בספריה הלאומית, הוא עותק מהדורתו האישית של המתרגם זלקינסון, שערך על גבו תיקונים לקראת המהדורה השלמה והסופית של תרגומו.

 

ביאליק

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. 
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. 
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן