על עיוורים ועל העיוורון בשירה ובספרות
תראו את השורות האלה:
"הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד. וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד" (לאה גולדברג)
"שִׂימוּ לֵב לַסָּגוֹל הָרוֹעֵד" (נתן זך)
"שׁותֵת שְׁקִיעות שֶׁל פֶּטֶל" (נתן אלתרמן)
"וְהַתְּכֵלֶת הַשְּׁקֵטָה צָחָה מֵחָלָב, וְהָאוֹר מִתְעַנֵּג עַל מַעֲלָלָיו" (דליה רביקוביץ)
שורות כמו אלה נוכל למצוא בכל פינה בשירה ובספרות וכפי שאפשר לראות, המשותף לכולן הוא השימוש ב"לשון המראות".
לשונם של הרואים והרואות. לשונה של הספרות ולשונה של השירה, ממש כמו הלשון האנושית. לשון המבוססת על הראיה: היא עוסקת בצבע ובאור, בפרספקטיבה ובצורה, ובעיקר, היא עוסקת ביפי-העולם הנראה לעין.
"אני רוצה תמיד עיניים", כתב נתן זך, "כדי לראות את כל היופי ולהלל", ומכאן עולה הברור מאליו – הקשר האמיץ שבין היכולת לראות ובין היכולת לשיר.
הדימוי של העיוורון לחשכת הבערות, ושל היפוכה של החשכה, האור, לחכמה והשכלה, היא דימוי עתיק-יומין.
משל המערה של אפלטון למשל, אותו משל מפורסם המתאר קבוצת אסירים הכלואים במערה חשוכה. אותו יחיד סגולה שהצליח דרך נס להיחלץ מחשכת המערה, וזכה לראות אור יום, שב לחבריו כדי לספר להם כמה העולם יפה שם בחוץ. אך בשובו, לאחר שהורגל באור השמש, שוב איננו יכול לראות דבר, וחבריו לועגים לו על עוורונו. בעקשנותם הם נותרים בבערות המערה.
סמל האור כסמל החכמה וההשכלה, ומנגד, העיוורון כסמל למצבה של האנושות השרויה בצילה של הדת, הכנסייה או האמונות התפלות, שימש דורות רבים, והתבטא אפילו בשמה של תקופה היסטורית שלמה, שהעלתה על נס את ההשכלה והדעת: היא נקראה בצרפתית "עידן האורות" ובאנגלית וגרמנית "ההארה", ובעברית כמובן: "תקופת הנאורות". אור שהיה לניגודם של חשכת ימי הביניים, ולסמל השחרור מן הבערות.
התפיסה הרואה בעיוורון סמל לבורות היא אמנם עתיקת יומין ומשמשת אף בימינו, במטבעות לשון כמו "עיוורון מחשבתי" ו"עיוור כלפי המציאות". אולם לצד תפיסה זו קיימת גם תפיסה הפוכה, הרואה בעיוורון סמל ליתרון תבוני ולחכמה ייחודית, ותפיסה זו עתיקה אף היא.
בהיסטוריה של התרבות ידועים מספר לא מבוטל של משוררים וכותבים שהיו עיוורים: הומרוס, שמקובל היום במחוזותינו להכחיש את קיומו אך מסורות עקשניות מייחסות לו עיוורון, ג'ון מילטון, ג'יימס ג'ויס, חורחה לואיס בורחס, והרשימה ארוכה. גם השירה העברית לא קופחה, והיא מתכבדת בארז ביטון, המשורר שהקדיש לעיוורונו ספר שירים נוגע ללב בשם "נופים חבושי עיניים", שהוא מעין "מבוא לאיש עיוור".
מוטיב ה"עיוור הפיקח", בעל הסגולות המיוחדות דווקא בשל עיוורונו, הוא מוטיב נפוץ במחשבה התרבותית:
במקרא הוא מתבטא בדמותו של יעקב (ולא בדמותו של יצחק, שעיוורונו הפך אותו פגיע כל כך), שעיניו כבדו מזוקן, ובכל זאת ידע בתבונה פנימית עמוקה כי עליו לשכל את ידו בברכת אפרים ומנשה; או בדמות אחיה הנביא, העיוור הפיקח הצופה פני עתיד, שבשעה שבאה אליו אשת ירבעם המחופשת לשאול אותו על גורל בנה החולה, זיהה אותה מיד ושלח עמה את נבואותו לירבעם.
מלימודי הספרות, ודאי נזכור את דמותו של טירסיאס, הנביא העיוור, המופיעה בסיפורם של אדיפוס ואנטיגונה כדמות מורמת ונשגבת, בעלת סנסורים מופלאים להבנת המציאות בצורה מושכלת ונכוחה, יותר מכל הרואים הסובבים אותו.
גם הכינוי המופיע בדברי חז"ל לעיוור "סגי נהור" (מארמית: רב האור) מניח אולי (אם לא לוקחים בחשבון שהוא נאמר בלשון סגי נהור) , כי יש לעיוורים בראייתם הייחודית יתרון על פני הרואים: כיתרון האור מן החושך.
עיוורונו של חורחה לואיס בורחס, הסופר הארגנטינאי הידוע (1899-1986), היה לנושא מהותי ביצירתו. באחת מהרצאותיו הוא מספר על תהליך הדרדרות הראייה האיטי שעבר עליו מיום שנולד חולה בעיניו, ועד לבגרותו העיוורת. בשלב מסויים בחייו הוא נתמנה לתפקיד חלומותיו, שכה חיכה לו: מנהל הספריה הלאומית בבואנוס איירס, אלא שאז חלה ירידה דרסטית בכושר הראיה שלו:
"נוכחתי שאני בקושי מסוגל לפענח את הכתוב על הכריכות או על שדרת הספר. אז כתבתי את "שיר המתנות" שמתחיל כך:
אִישׁ בַּל יְצַמְצֵם לִכְדֵי גִּנּוּי אוֹ לְדִמְעָה
אֶת הַבִּטּוּי הַזֶּה לְאָמָּנוּת הָאֵל
שֶׁהֶעֱנִיק לִי בְּאִירוֹנְיָה מֻפְלָאָה
אֶת הַסְּפָרִים וּבַד בְּבַד גַּם אֶת הַלֵּיל.
שתי מתנות סותרות, ספרים וחוסר יכולת לקרא אותם".
ובכל זאת בורחס מתייחס לעיוורונו כמתנה, ומרחיב במסתו על העיוורון, את כל התועלות שצמחו ממתנה זו:
"יש יתרון בעיוורון. אני חייב לחשכה מספר מתנות. אני חייב לה את האנגלית העתיקה שלי, את ידיעתי המועטה באיסלנדית, את ההנאה שזכיתי לה בכל כך הרבה שורות, בתים ושירים, וספר נוסף שכתבתי שנקרא, במידה מסוימת של שחצנות ורמאות: בשבחי החשכה".
הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ
אוֹר גָּדוֹל יִרְאוּ.
הַכְּמֵהִים לְחֹפֶשׁ
בַּיִת יִמְצְאוּ.
אֲפֵלָה מוֹלֶכֶת
עַל הַפָּנָסִים.
הָעוֹמְדִים מִלֶּכֶת
מְחַפְּשִׂים נִסִּים.
את שירה "מי ידליק" הפותח במילים "ההולכים בחושך" כתבה נעמי שמר בעקבות סיפור ששמעה מיצחק נבון, נשיא המדינה החמישי, על התנדבותו בנעוריו בבית חינוך עיוורים. וכך הוא מספר:
"…כתלמיד השתדלתי לעסוק גם בפעילות התנדבותית. נעניתי לבקשה של בית חינוך עיוורים בירושלים…לקרוא ספרים בקול בפניהם, וכך עשיתי פעמיים בשבוע במשך שלוש שעות בכל פעם…ערב אחד, כעבור שעתיים בהן קראתי לעיוורים מן הספר, אירעה הפסקת חשמל. המתנתי מעט בתקווה שזרם החשמל יתחדש, אך משנקפו הדקות החלטתי כי אסתפק במה שקראתי עד עתה והפסקתי לקרוא. לשאלת העיוורים 'מה קרה?' הסברתי כי החשמל כבה ואיני רואה דבר. אולי נפסיק היום ונמשיך בפגישה הבאה. אבל איך יוצאים מכאן? אינני רואה! לעזרתי נחלצו שניים מידידי העיוורים – זה אוחז בזרועי הימנית, וזה אוחז בזרועי השמאלית: 'בוא, בוא, אנחנו נראה לך את הדרך'. היה זה לקח שקיבלתי על יחסיותם של דברים בחיים…" (יצחק נבון מתוך: כל הדרך)
החומרים מהם עשוי סיפורו של יעקב שטיינברג "העיוורת" היו יכולים לפרנס מותחן שובר קופות של נטפליקס. בסיפור, שנתפרסם לראשונה בשנת 1912, מצויים כל החומרים שהופכים אותו לבלתי נשכח:
תרמית משפחתית גדולה ומחושבת שמאחוריה עומדת אם המסובבת את בתה בכחש. נערה צעירה ועיוורת, אומללה מאד אך חפצת חיים, נישאת בעצת אמה נישואין המבוססים על שקר והסתרה: חנה העיוורת משתדכת לצעיר מבטיח, סוחר טבק אמיד כבן שלושים, ומגלה לאחר עבודת בלשות מאומצת וממושכת שאמה השיאה אותה לקברן זקן ושתקן. הסיפור אפוף אימת מוות, מראשיתו ועד לסופו. הלוקיישן, כיאה לדרמת אימה מסתורית הוא חצר בית הקברות, ואופן המסירה – כמו בכל דרמה קולנועית מהפנטת, הוא כזה שבו מוליך שטיינברג את קוראיו למשש בחשכה את כל הרמזים שיובילו לסיומו הדרמטי של הפרק האחרון. סיום שמכה בבטן. יש בו מוות של תינוקת קטנה, והוא משנה את כל מה שחשבו וכל מה שידעו הקוראים עד עתה על הדמויות ועל העלילה.
על חנה העיוורת, יצירת דמיונו של שטיינברג, נאמר כבר הכל. הסיפור זכה לתשומת לב מאז פרסומו בעיתון הוורשאי 'דער פריינד' בשנת 1912 ביידיש בשם "די בלינדע", ועד לקריאות עכשוויות המתאפיינות בכינויים שראשיתם ב"פוסט" וסופם במינים שונים של "איזם".
למעלה ממאה שנים, וכל דור קורא בדמותה של חנה, ומוצא בעיוורונה הד לעיורוונו שלו:
בעשורים הראשונים, נטו הקוראים לראות בעיוורונה של חנה ביטוי למצבם המדכא והאפרורי של יהודי העיירה. הם ראו בעיוורונה של חנה ביטוי נוסף לספרות ההווי, בנוסח ספרותו של מנדלי וחבורתו, שהעמידו במרכז כתיבתם דמויות של עלובים ואומללים, קבצנים פושטי יד או בעלי נכות. גלריית דמויות שהמשותף לכולם – עליבות יהודית מכמירה, שסימלה בשפת הדור את "הפרובלמה היהודית", בסביבה שתססה לקראת שינוי ערכין.
בדורות מאוחרים יותר קיבל העיוורון של חנה ביטוי פילוסופי אוניברסלי והוא נקרא כסמל למצבו של האדם בעידן המודרני. אימת המוות וחוסר הוודאות האקזיטנציאליסטי מעמידים את האדם, כל אדם, כסומא מבוהל המגשש באפלה את דרכו בעולם, עד לאחרית דרכו, בבית הקברות.
קריאות עכשוויות נטו לראות בעיוורונה של חנה סמל לחשכת עולמה של האישה העבריה בראשית המאה העשרים, או כביטוי לפגיעותם של ה"אחרים" הנמצאים בשולי החברה: השקופים והמדוכאים, קרבנות ה"הגמוניה".
עולמם של העיוורים תפס מקום בלבה של המשוררת זלדה והיה לחלק משמעותי מחייה ומשירתה. בסמינר לבנות "מזרחי" שבשכונת מוסררה פגשה זלדה בשנות השלושים בבחורה עיוורת בשם גבירה לוי. גבירה התגוררה בבית חינוך עיוורים. בעקבות המפגש עם גבירה ובעקבות הכרות עם מקום מגוריה מקרוב, כתבה זלדה את השיר "בית חינוך עיוורים הישן", מתוך ספרה הראשון "פנאי" (1967).
בשירה "בית חינוך עוורים הישן" מתארת זלדה ברגישות ציורית ממש, את נקודת המבט (ושוב, תזכורת לכך שהשפה שלנו עמוסה בצירופים כבולים העוסקים בראיה) החדשה שסיגלה לה בהיכרותה הקרובה עם גבירה, הנערה עיוורת, נקודת מבט שמחדדת את סגולותיו המיוחדות של הדמיון, ואת העולם הפנימי הפיוטי כל-כך של האדם השרוי בחשכה.
גבירה, ידידת נפשה של זלדה, הפכה ברבות הימים למורה נערצת בבית חינוך עיוורים, ולימדה כעבור כמה עשורים את ארז ביטון, שהיה חניך המוסד באותו הזמן. היא זכתה להיות מושא של שיר נוסף, שכתב עליה ביטון תלמידה, בו הוא מתאר את מידת השפעתה על חייהם של חניכי בית חינוך עיוורים הבודדים:
אך בדו-שיח העדין והמתמשך שנרקם בין שירת העיוורון של זלדה לבין זו של ביטון, ישנו ביטוי נוסף, פולמוסי.
שני שירים זהים כמעט בכותרתם: האחד, של זלדה "ילדים בבית חינוך עיוורים" שהתפרסם בספרה "השוני המרהיב" (1981), והשני, של ביטון, שיר הנקרא: "ילדים בבית חינוך עיוורים בירושלים".
שירה של זלדה מתאר את הילדים העיוורים באופן רומנטי, כפי שהוא מוכר ממיתוס "העיור המואר", המפצה על נכותו הפיזית, ורואה בראיה פנימית, אחרת ונעלה, את העולם:
במענה לשירה של זלדה, מתפלמס ביטון בשירו עם הרומנטיזציה שעשתה זלדה לעיוורון. גיבור שירו של ביטון הוא ילד עיוור שהיה מנגן בנבל ונועד לגדולות, אך הוא יגלה בחלוף הזמן כי העיוורון שלו הוא תקרת זכוכית שחוסמת בעדו, ולמרות כישרונו הגדול, העיוורון מונע ממנו את מימוש חלומותיו:
כאמור, לשון השירה והספרות היא לשון המראות, והיא עוסקת בהיבטים רבים של חוש הראיה. ואף על פי כן, לשון השירה והספרות זקפה את קומתו של העיוור ומצאה בעיוורון משמעות ועומק, שגב וראיית הנסתר מעיני הרואים.
היא הפכה את העיוורון ממום לכוח, מחולשה פיזית ליתרון רוחני, ובכלל: העמידה את העיוורון כמטפורה המחזיקה עולם ומלואו.
אולם, בחשבון אחרון, העיוורון מעמיד בפני העיוור קשיים פרוזאיים ברמת התפקוד היומיומי. קשיים שאין להמתיקם בשורות שיר או סיפור ולהקלת קשיים אלה זקוקים העיוורים לא למשוררים, אלא למשנוררים:
כרזה מתוך אוסף האמפרה של הספריה הלאומית. 1902.
ג'ון מילטון, מי שנחשב לגדול המשוררים האנגליים במאה ה-17, היה ידוע בעיוורונו.
בסונטה ה-19 של מילטון, הידועה בכינוי "On His Blindness", כינוי שהעניק לו עורכם של כתביו, ביכה מילטון את אובדן הראיה. סונטה זו הפכה לאחת המוכרות מבין שיריו. היא תורגמה לעברית מספר פעמים, בין השאר על ידי ראובן צור ודליה רביקוביץ ("על עיוורונו"), ראובן אבינועם ("על סנווריו") ועוד.
את האפוס הגדול של מילטון "גן עדן האבוד", העוסק בסיפור גן עדן המקראי, תרגם לראשונה במאה ה-19 מתרגם יחיד במינו ובכשרונו: יצחק זלקינסון.
את מפעל תרגומיו של זלקינסון מכירים מעטים, אבל כותרות מחזות שייקספיר שתרגם מוכרות לציבור, בעיקר בגלל הקוריוז שבהן: את רומיאו ויוליה גייר זלקינסון המומר כהלכה, והם נקראו "רם ויעל", אותלו הפך ל"איתיאל הכושי", וג'ון מילטון זוכה לשם העברי הנפלא: יוחנן מילטן.
פרשת חייו של זלקינסון מרתקת. הוא נולד בשנת 1820 ליד שקלוב. זלקינסון הילד שגדל בבית רבני, והתחנך בחינוך קפדני מאד, המיר בנערותו את דתו. הוא התקין תרגום עברי לברית החדשה, והפך למטיף נוצרי.
בעולמם של המשכילים היהודים הפך זלקינסון, חרף כשרונו האדיר כמתרגם ל"מוקצה מחמת מיאוס": "תהא מיתתו כפרתו"; "מסית ומדיח"; "נבל"; "בליעל"; "גונב נפשות" הם רק חלק מהעלבונות שעלבו בו על גבי כתבי העת של התקופה.
כאמור, אחד מן התרגומים הגדולים של זלקינסון המומר, הוא התרגום ל"גן עדן האבוד", שזכה אצלו לכותרת העברית המסורבלת: "ויגרש את האדם".
בפתח התרגום שיצא בשנת 1871, הציב זלקינסון שיר הקדשה למילטון, שכותרתו "מילטון העיוור". בשיר זה עושה זלקינסון שימוש במוטיב הנפוץ של "העיור הפיקח", תוך נטיעתו באדמת גן-עדן, אדמת עץ הדעת, שאכילת פריו פוקחת את עיני אדם וחוה:
לא רבים מכירים את תרגומו זה של זלקינסון , אך מתי מעט ממש יודעים שעשור לפני צאת התרגום הזה, הוציא זלקינסון את השיר הראשון מתוך "גן עדן האבוד" (Paradise lost) במהדורה מיוחדת, תחת הכותרת המתחכמת " פַּרְדֵּס אַיִן".
העותק של המהדורה הראשונה נמצא בספריה הלאומית, ומפתיע עד מאד לגלות את העמוד הפותח שלו. הרי הוא לפניכם:
אפשר לשים לב מיד, שיד נעלמה מחקה את הכותרת המתחכמת "פרדס אין", ומעליה נרשמה כותרת חדשה בקולמוס ודיו שחורה ובכתיבה תמה: "גן עדן איננו – כי בחטא אדם לקח אותו אלהים".
דפדוף עדין בדפים המתפוררים מגלה תגלית נוספת, השופכת אור על היד הנעלמה שאחזה בעט המתקן:
הנה כך נראה שיר ההקדשה "מילטן העיור" שהציב זלקינסון בפתח המהדורה הראשונה, אחרי שזכה ל"טיפול" מצד בעל הספר:
עלעול נוסף, דף אחד קדימה, והתעלומה נפתרת: שיר ההקדשה "מילטן העיור", בגרסא חדשה ומשופרת נכתב על צידו הפנימי של הדף, בכתב יד:
ובכן מתברר, כי העותק היחיד של הוצאתו הראשונה של "גן עדן האבוד", העותק שחלו בו ידיים, הנמצא בספריה הלאומית, הוא עותק מהדורתו האישית של המתרגם זלקינסון, שערך על גבו תיקונים לקראת המהדורה השלמה והסופית של תרגומו.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
תגובות על כתבה זו