ההולכים בחושך אור גדול יראו

על עיוורים ועל העיוורון בשירה ובספרות

.

 

לְשוֹן הַמַּרְאוֹת

תראו את השורות האלה:

"הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד. וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד" (לאה גולדברג)

"שִׂימוּ לֵב לַסָּגוֹל הָרוֹעֵד" (נתן זך)

 "שׁותֵת שְׁקִיעות שֶׁל פֶּטֶל" (נתן אלתרמן)

 "וְהַתְּכֵלֶת הַשְּׁקֵטָה צָחָה מֵחָלָב, וְהָאוֹר מִתְעַנֵּג עַל מַעֲלָלָיו" (דליה רביקוביץ)

שורות כמו אלה נוכל למצוא בכל פינה בשירה ובספרות וכפי שאפשר לראות, המשותף לכולן הוא השימוש ב"לשון המראות".

לשונם של הרואים והרואות. לשונה של הספרות ולשונה של השירה, ממש כמו הלשון האנושית. לשון המבוססת על הראיה: היא עוסקת בצבע ובאור, בפרספקטיבה ובצורה, ובעיקר, היא עוסקת ביפי-העולם הנראה לעין.

"אני רוצה תמיד עיניים", כתב נתן זך, "כדי לראות את כל היופי ולהלל", ומכאן עולה הברור מאליו – הקשר האמיץ שבין היכולת לראות ובין היכולת לשיר.

 

 

סוּרָה חֹשֶךְ! הָלְאָה שְׁחוֹר!

הדימוי של העיוורון לחשכת הבערות, ושל היפוכה של החשכה, האור, לחכמה והשכלה, היא דימוי עתיק-יומין.

משל המערה של אפלטון למשל, אותו משל מפורסם המתאר קבוצת אסירים הכלואים במערה חשוכה. אותו יחיד סגולה שהצליח דרך נס להיחלץ מחשכת המערה, וזכה לראות אור יום, שב לחבריו כדי לספר להם כמה העולם יפה שם בחוץ. אך בשובו, לאחר שהורגל באור השמש, שוב איננו יכול לראות דבר, וחבריו לועגים לו על עוורונו. בעקשנותם הם נותרים בבערות המערה.

 

משל המערה של אפלטון. Jan Saenredam.

 

סמל האור כסמל החכמה וההשכלה, ומנגד, העיוורון כסמל למצבה של האנושות השרויה בצילה של הדת, הכנסייה או האמונות התפלות, שימש דורות רבים, והתבטא אפילו בשמה של תקופה היסטורית שלמה, שהעלתה על נס את ההשכלה והדעת:  היא נקראה בצרפתית "עידן האורות" ובאנגלית וגרמנית "ההארה", ובעברית כמובן: "תקופת הנאורות". אור שהיה לניגודם של חשכת ימי הביניים, ולסמל השחרור מן הבערות.

 

שבחי החושך

התפיסה הרואה בעיוורון סמל לבורות היא אמנם עתיקת יומין ומשמשת אף בימינו, במטבעות לשון כמו "עיוורון מחשבתי" ו"עיוור כלפי המציאות". אולם לצד תפיסה זו קיימת גם תפיסה הפוכה, הרואה בעיוורון סמל ליתרון תבוני ולחכמה ייחודית, ותפיסה זו עתיקה אף היא.

בהיסטוריה של התרבות ידועים מספר לא מבוטל של משוררים וכותבים שהיו עיוורים: הומרוס, שמקובל היום במחוזותינו להכחיש את קיומו אך מסורות עקשניות מייחסות לו עיוורון, ג'ון מילטון, ג'יימס ג'ויס, חורחה לואיס בורחס, והרשימה ארוכה. גם השירה העברית לא קופחה, והיא מתכבדת בארז ביטון, המשורר שהקדיש לעיוורונו ספר שירים נוגע ללב בשם "נופים חבושי עיניים", שהוא מעין "מבוא לאיש עיוור".

מוטיב ה"עיוור הפיקח", בעל הסגולות המיוחדות דווקא בשל עיוורונו, הוא מוטיב נפוץ במחשבה התרבותית:

במקרא הוא מתבטא בדמותו של יעקב (ולא בדמותו של יצחק, שעיוורונו הפך אותו פגיע כל כך),  שעיניו כבדו מזוקן, ובכל זאת ידע בתבונה פנימית עמוקה כי עליו לשכל את ידו בברכת אפרים ומנשה; או בדמות אחיה הנביא, העיוור הפיקח הצופה פני עתיד, שבשעה שבאה אליו אשת ירבעם המחופשת לשאול אותו על גורל בנה החולה, זיהה אותה מיד ושלח עמה את נבואותו לירבעם.

מלימודי הספרות, ודאי נזכור את דמותו של טירסיאס, הנביא העיוור, המופיעה בסיפורם של אדיפוס ואנטיגונה כדמות מורמת ונשגבת, בעלת סנסורים מופלאים להבנת המציאות בצורה מושכלת ונכוחה, יותר מכל הרואים הסובבים אותו.

גם הכינוי  המופיע בדברי חז"ל  לעיוור "סגי נהור" (מארמית: רב האור) מניח אולי (אם לא לוקחים בחשבון שהוא נאמר בלשון סגי נהור) , כי יש לעיוורים בראייתם הייחודית יתרון על פני הרואים: כיתרון האור מן החושך.

 

מתנות החושך

עיוורונו של חורחה לואיס בורחס, הסופר הארגנטינאי הידוע (1899-1986), היה לנושא מהותי ביצירתו. באחת מהרצאותיו הוא מספר על תהליך הדרדרות הראייה האיטי שעבר עליו מיום שנולד חולה בעיניו, ועד לבגרותו העיוורת. בשלב מסויים בחייו הוא נתמנה לתפקיד חלומותיו, שכה חיכה לו: מנהל הספריה הלאומית בבואנוס איירס, אלא שאז חלה ירידה דרסטית בכושר הראיה שלו:

"נוכחתי שאני בקושי מסוגל לפענח את הכתוב על הכריכות או על שדרת הספר. אז כתבתי את "שיר המתנות" שמתחיל כך:

אִישׁ בַּל יְצַמְצֵם לִכְדֵי גִּנּוּי אוֹ לְדִמְעָה

אֶת הַבִּטּוּי הַזֶּה לְאָמָּנוּת הָאֵל

שֶׁהֶעֱנִיק לִי בְּאִירוֹנְיָה מֻפְלָאָה

אֶת הַסְּפָרִים וּבַד בְּבַד גַּם אֶת הַלֵּיל.

שתי מתנות סותרות, ספרים וחוסר יכולת לקרא אותם".

 

ובכל זאת בורחס מתייחס לעיוורונו כמתנה, ומרחיב במסתו על העיוורון, את כל התועלות שצמחו ממתנה זו:

"יש יתרון בעיוורון. אני חייב לחשכה מספר מתנות. אני חייב לה את האנגלית העתיקה שלי, את ידיעתי המועטה באיסלנדית, את ההנאה שזכיתי לה בכל כך הרבה שורות, בתים ושירים, וספר נוסף שכתבתי שנקרא, במידה מסוימת של שחצנות ורמאות: בשבחי החשכה".

חורחה לואיס בורחס

 

"ההולכים בחושך"- הסיפור שמאחורי שירה של נעמי שמר

 

הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ

אוֹר גָּדוֹל יִרְאוּ.

הַכְּמֵהִים לְחֹפֶשׁ

בַּיִת יִמְצְאוּ.

אֲפֵלָה מוֹלֶכֶת

עַל הַפָּנָסִים.

הָעוֹמְדִים מִלֶּכֶת

מְחַפְּשִׂים נִסִּים.

את שירה "מי ידליק" הפותח במילים "ההולכים בחושך" כתבה נעמי שמר בעקבות סיפור ששמעה מיצחק נבון, נשיא המדינה החמישי, על התנדבותו בנעוריו בבית חינוך עיוורים. וכך הוא מספר:

"…כתלמיד השתדלתי לעסוק גם בפעילות התנדבותית. נעניתי לבקשה של בית חינוך עיוורים בירושלים…לקרוא ספרים בקול בפניהם, וכך עשיתי פעמיים בשבוע במשך שלוש שעות בכל פעם…ערב אחד, כעבור שעתיים בהן קראתי לעיוורים מן הספר, אירעה הפסקת חשמל. המתנתי מעט בתקווה שזרם החשמל יתחדש, אך משנקפו הדקות החלטתי כי אסתפק במה שקראתי עד עתה והפסקתי לקרוא. לשאלת העיוורים 'מה קרה?' הסברתי כי החשמל כבה ואיני רואה דבר. אולי נפסיק היום ונמשיך בפגישה הבאה. אבל איך יוצאים מכאן? אינני רואה! לעזרתי נחלצו שניים מידידי העיוורים – זה אוחז בזרועי הימנית, וזה אוחז בזרועי השמאלית: 'בוא, בוא, אנחנו נראה לך את הדרך'. היה זה לקח שקיבלתי על יחסיותם של דברים בחיים…"  (יצחק נבון מתוך: כל הדרך)

 

מי ידליק. נעמי שמר

 

מי ידליק. נעמי שמר
"מי ידליק"  תווים ומילים בכתב ידה של נעמי שמר. מתוך ארכיון נעמי שמר, הספריה הלאומית.

 

 

 

העיוורת

החומרים מהם עשוי סיפורו של יעקב שטיינברג "העיוורת" היו יכולים לפרנס מותחן שובר קופות של נטפליקס. בסיפור, שנתפרסם לראשונה בשנת 1912, מצויים כל החומרים שהופכים אותו לבלתי נשכח:

תרמית משפחתית גדולה ומחושבת שמאחוריה עומדת אם המסובבת את בתה בכחש. נערה צעירה ועיוורת, אומללה מאד אך חפצת חיים, נישאת בעצת אמה נישואין המבוססים על שקר והסתרה: חנה העיוורת משתדכת לצעיר מבטיח, סוחר טבק אמיד כבן שלושים, ומגלה לאחר עבודת בלשות מאומצת וממושכת שאמה השיאה אותה לקברן זקן ושתקן. הסיפור אפוף אימת מוות, מראשיתו ועד לסופו. הלוקיישן, כיאה לדרמת אימה מסתורית הוא חצר בית הקברות, ואופן המסירה – כמו בכל דרמה קולנועית מהפנטת, הוא כזה שבו מוליך שטיינברג את קוראיו למשש בחשכה את כל הרמזים שיובילו לסיומו הדרמטי של הפרק האחרון. סיום שמכה בבטן. יש בו מוות של תינוקת קטנה, והוא משנה את כל מה שחשבו וכל מה שידעו הקוראים עד עתה על הדמויות ועל העלילה.

 

על חנה העיוורת, יצירת דמיונו של שטיינברג, נאמר כבר הכל. הסיפור זכה לתשומת לב מאז פרסומו בעיתון הוורשאי 'דער פריינד' בשנת 1912 ביידיש בשם "די בלינדע", ועד לקריאות עכשוויות המתאפיינות בכינויים שראשיתם ב"פוסט" וסופם במינים שונים של "איזם".

 

עיוורת בהוצאה ראשונה .מתוך 'דער פריינד'. 7 באפריל 1912
העיוורת בהוצאה ראשונה. מתוך 'דער פריינד'. 7 באפריל 1912

למעלה ממאה שנים, וכל דור קורא בדמותה של חנה, ומוצא בעיוורונה הד לעיורוונו שלו:

בעשורים הראשונים, נטו הקוראים לראות בעיוורונה של חנה ביטוי למצבם המדכא והאפרורי של יהודי העיירה.  הם ראו בעיוורונה של חנה ביטוי נוסף לספרות ההווי, בנוסח ספרותו של מנדלי וחבורתו, שהעמידו במרכז כתיבתם דמויות של עלובים ואומללים, קבצנים פושטי יד או בעלי נכות. גלריית דמויות שהמשותף לכולם –  עליבות יהודית מכמירה, שסימלה בשפת הדור את "הפרובלמה היהודית", בסביבה שתססה לקראת שינוי ערכין.

בדורות מאוחרים יותר קיבל העיוורון של חנה ביטוי פילוסופי אוניברסלי והוא נקרא כסמל למצבו של האדם בעידן המודרני. אימת המוות וחוסר הוודאות האקזיטנציאליסטי מעמידים את האדם, כל אדם, כסומא מבוהל המגשש באפלה את דרכו בעולם, עד לאחרית דרכו, בבית הקברות.

קריאות עכשוויות נטו לראות בעיוורונה של חנה סמל לחשכת עולמה של האישה העבריה בראשית המאה העשרים, או כביטוי לפגיעותם של ה"אחרים" הנמצאים בשולי החברה: השקופים והמדוכאים, קרבנות ה"הגמוניה".

 

.
   יעקב  שטיינברג מימין. מתוך:  אוסף שבדרון, הספריה הלאומית.

 

לכל איש יש שם שנתן לו עיוורונו

עולמם של העיוורים תפס מקום בלבה של המשוררת זלדה והיה לחלק משמעותי מחייה ומשירתה. בסמינר לבנות "מזרחי" שבשכונת מוסררה פגשה זלדה בשנות השלושים בבחורה עיוורת בשם גבירה לוי. גבירה התגוררה בבית חינוך עיוורים. בעקבות המפגש עם גבירה ובעקבות הכרות עם מקום מגוריה מקרוב, כתבה זלדה את השיר "בית חינוך עיוורים הישן", מתוך ספרה הראשון "פנאי" (1967).

 

תצלום קבוצתי של החניכים וצוות המדריכים משנותיו הראשונות של מוסד לעיוורים "בית חינוך עיוורים" בירושלים

בשירה "בית חינוך עוורים הישן" מתארת זלדה ברגישות ציורית ממש, את נקודת המבט (ושוב, תזכורת לכך שהשפה שלנו עמוסה בצירופים כבולים העוסקים בראיה) החדשה שסיגלה לה בהיכרותה הקרובה עם גבירה, הנערה עיוורת, נקודת מבט שמחדדת את סגולותיו המיוחדות של הדמיון, ואת העולם הפנימי הפיוטי כל-כך של האדם השרוי בחשכה.

                                           זלדה. "בבית חינוך עוורים הישן"

 

גבירה, ידידת נפשה של זלדה, הפכה ברבות הימים למורה נערצת בבית חינוך עיוורים, ולימדה כעבור כמה עשורים את ארז ביטון, שהיה חניך המוסד באותו הזמן. היא זכתה להיות מושא של שיר נוסף, שכתב עליה ביטון תלמידה, בו הוא מתאר את מידת השפעתה על חייהם של חניכי בית חינוך עיוורים הבודדים:

"לגבירה" – ארז ביטון. מתוך: נופים חבושי עיניים.
"לגבירה" – ארז ביטון. מתוך: נופים חבושי עיניים.

אך בדו-שיח העדין והמתמשך שנרקם בין שירת העיוורון של זלדה לבין זו של ביטון, ישנו ביטוי נוסף, פולמוסי.

שני שירים זהים כמעט בכותרתם: האחד, של זלדה "ילדים בבית חינוך עיוורים" שהתפרסם בספרה "השוני המרהיב" (1981), והשני, של ביטון, שיר הנקרא: "ילדים בבית חינוך עיוורים בירושלים".

 ארז ביטון, אוסף דן הדני, הספריה הלאומית
ארז ביטון, אוסף דן הדני, הספריה הלאומית

 

זלדה בביתה
זלדה בביתה

שירה של זלדה מתאר את הילדים העיוורים באופן רומנטי, כפי שהוא מוכר ממיתוס "העיור המואר", המפצה על נכותו הפיזית, ורואה בראיה פנימית, אחרת ונעלה, את העולם:

במענה לשירה של זלדה, מתפלמס ביטון בשירו עם הרומנטיזציה שעשתה זלדה לעיוורון. גיבור שירו של ביטון הוא ילד עיוור שהיה מנגן בנבל ונועד לגדולות, אך הוא יגלה בחלוף הזמן כי העיוורון שלו הוא תקרת זכוכית שחוסמת בעדו, ולמרות כישרונו הגדול, העיוורון מונע ממנו את מימוש חלומותיו:

 

 

עיוורון

כאמור, לשון השירה והספרות היא לשון המראות, והיא עוסקת בהיבטים רבים של חוש הראיה. ואף על פי כן, לשון השירה והספרות זקפה את קומתו של העיוור ומצאה בעיוורון משמעות ועומק, שגב וראיית הנסתר מעיני הרואים.

היא הפכה את העיוורון ממום לכוח, מחולשה פיזית ליתרון רוחני, ובכלל: העמידה את העיוורון כמטפורה המחזיקה עולם ומלואו.

אולם, בחשבון אחרון, העיוורון מעמיד בפני העיוור קשיים פרוזאיים ברמת התפקוד היומיומי. קשיים שאין להמתיקם בשורות שיר או סיפור ולהקלת קשיים אלה זקוקים העיוורים לא למשוררים, אלא למשנוררים:

                           כרזה מתוך אוסף האמפרה של הספריה הלאומית. 1902.


ובפינת האַלְטֶהזָכְן:  משהו קטן על עיוורונו של ג'ון מילטון ועל דרישת שלום ממתרגמו.

ג'ון מילטון, מי שנחשב לגדול המשוררים האנגליים במאה ה-17, היה ידוע בעיוורונו.

בסונטה ה-19 של מילטון, הידועה בכינוי "On His Blindness", כינוי שהעניק לו עורכם של כתביו, ביכה מילטון את אובדן הראיה. סונטה זו הפכה לאחת המוכרות מבין שיריו. היא תורגמה לעברית מספר פעמים, בין השאר על ידי ראובן צור ודליה רביקוביץ ("על עיוורונו"), ראובן אבינועם ("על סנווריו") ועוד.

את האפוס הגדול של מילטון "גן עדן האבוד", העוסק בסיפור גן עדן המקראי, תרגם לראשונה במאה ה-19 מתרגם יחיד במינו ובכשרונו: יצחק זלקינסון.

 יצחק זלקינסון
יצחק זלקינסון                            

את מפעל תרגומיו של זלקינסון מכירים מעטים, אבל כותרות מחזות שייקספיר שתרגם מוכרות לציבור, בעיקר בגלל הקוריוז שבהן: את רומיאו ויוליה גייר זלקינסון המומר כהלכה, והם נקראו "רם ויעל", אותלו הפך ל"איתיאל הכושי", וג'ון מילטון זוכה לשם העברי הנפלא: יוחנן מילטן.

פרשת חייו של זלקינסון מרתקת. הוא נולד בשנת 1820 ליד שקלוב. זלקינסון הילד שגדל בבית רבני, והתחנך בחינוך קפדני מאד, המיר בנערותו את דתו.  הוא התקין תרגום עברי לברית החדשה, והפך למטיף נוצרי.

בעולמם של המשכילים היהודים הפך זלקינסון, חרף כשרונו האדיר כמתרגם ל"מוקצה מחמת מיאוס": "תהא מיתתו כפרתו"; "מסית ומדיח"; "נבל"; "בליעל"; "גונב נפשות" הם רק חלק מהעלבונות שעלבו בו על גבי כתבי העת של התקופה.

כאמור, אחד מן התרגומים הגדולים של זלקינסון המומר, הוא התרגום ל"גן עדן האבוד", שזכה אצלו לכותרת העברית המסורבלת: "ויגרש את האדם".

 

בפתח התרגום שיצא בשנת 1871, הציב זלקינסון שיר הקדשה למילטון, שכותרתו "מילטון העיוור". בשיר זה עושה זלקינסון שימוש במוטיב הנפוץ של "העיור הפיקח", תוך נטיעתו באדמת גן-עדן, אדמת עץ הדעת, שאכילת פריו פוקחת את עיני אדם וחוה:

מלטן העוור

לא רבים מכירים את תרגומו זה של זלקינסון , אך מתי מעט ממש יודעים שעשור לפני צאת התרגום הזה, הוציא זלקינסון את השיר הראשון מתוך "גן עדן האבוד" (Paradise lost) במהדורה מיוחדת, תחת הכותרת המתחכמת " פַּרְדֵּס אַיִן".

העותק של המהדורה הראשונה נמצא בספריה הלאומית, ומפתיע עד מאד לגלות את העמוד הפותח שלו. הרי הוא לפניכם:

אפשר לשים לב מיד, שיד נעלמה מחקה את הכותרת המתחכמת "פרדס אין", ומעליה נרשמה כותרת חדשה בקולמוס ודיו שחורה ובכתיבה תמה: "גן עדן איננו – כי בחטא אדם לקח אותו אלהים".

דפדוף עדין בדפים המתפוררים מגלה תגלית נוספת, השופכת אור על היד הנעלמה שאחזה בעט המתקן:

הנה כך נראה שיר ההקדשה "מילטן העיור" שהציב זלקינסון בפתח המהדורה הראשונה, אחרי שזכה ל"טיפול" מצד בעל הספר:

עלעול נוסף, דף אחד קדימה, והתעלומה נפתרת: שיר ההקדשה "מילטן העיור", בגרסא חדשה ומשופרת נכתב על צידו הפנימי של הדף, בכתב יד:

ובכן מתברר, כי העותק היחיד של הוצאתו הראשונה של "גן עדן האבוד", העותק שחלו בו ידיים, הנמצא בספריה הלאומית, הוא עותק מהדורתו האישית של המתרגם זלקינסון, שערך על גבו תיקונים לקראת המהדורה השלמה והסופית של תרגומו.

 

ביאליק

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. 
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. 
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

 

בוריס שץ לפני מאה שנה: כך תיראה ירושלים של 2018

החלום ושברו: לפני 100 שנים פרס בוריס ש"ץ את נבואתו לירושלים של 2018. בתפריט: בית מקדש, גן עדן לילדים וסיגריות בלי טבק

שער הספר 'ירושלים הבנויה' מאת בוריס שץ

יש ספרים שמכריחים את המחבר שלהם להעביר חיים שלמים בניסיון לכתוב אותם, ויש כאלה שנולדים כמו משום מקום, בחזיון בהיר שמסרב לשחרר, ונכתבים בפרץ יצירתי אדיר. אם להאמין לעדותו של בוריס שץ, את תהליך כתיבת ספרו "ירושלים הבנויה" נצטרך למקם איפשהו בין שתי האפשרויות הללו.

 

יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה

ארבע שנות ההזנחה והניתוק שכפתה האימפריה העות'מאנית על ירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה גבו מחיר כבד מתושביה. הפחד שמא יעזו יהודי העיר, שהיו נתיני מדינות האוייב, לסייע לאימפריה הבריטית בניסיונה לכבוש את העיר ואת הארץ מידיי חיילי הסולטן מצא לו פורקן בשורה ארוכה של מעצרים וגירושים במהלך המלחמה. בין רשימת המגורשים מהעיר נכלל האמן והמייסד של בית הספר לאומנויות בצלאל, בוריס שץ, שגורש מהעיר ב-6 בדצמבר 1917 – חמישה ימים לפני כיבוש ירושלים בידי הבריטים.

פרופ' בוריס שץ. גלויה מתוך אוסף התמונות של הספרייה הלאומית

 

בצפת ובסביבתה העביר שץ את שארית חודשי המלחמה עד לתום המערכה הצבאית בארץ ישראל, בספטמבר 1918. ראשית, העלה האמן על הכתב את תולדות מוסד "בצלאל". משסיים זאת, התיישב "על גדותיו השקטים של הכנרת הנהיר, על הרריה השלוים של צפת העתיקה", והעלה, לדבריו, "מתהום לבבי (…) אז את חלום חזיוני הישן" ועיבד אותו לספר "יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה". את הספר הקדיש שץ לניסוי מחשבתי משונה: כיצד תיראה ירושלים בעוד מאה שנה?

האוטופיה של שץ נפתחת באידיליה משלה. "הדבר היה ביום השישי אחרי הצהריים. ב"בצלאל" כבר שבתה העבודה, החצר הורבצה לכבוד השבת, איש לא היה שם, הכול נסגר, הושלך הס. הדממה הבלתי-רגילה ב"בצלאל", המלא תמיד תשואות, השרתה עלי רוח עצבות. עליתי הגגה, ישבתי מול המנורה על המגדל, אשר משם אהבתי לפנים להשקיף על העיר, לחלום.—"
השלווה אפופת העצבות שירדה על גיבורנו מופרת בידיי "תמונה כהה נשענת על כן המנורה". דמות איש גבה-קומה וחסון "עוטה מעיל אדם-כהה ועל ראשו הגא" כיסוי ראש "קטן לבן ומתחתיו גלשו קצוות, שחורות, ארוכות".

שער הספר "ירושלים הבנויה". לחצו על התמונה לספר המלא

 

מתיאור הסצנה לא ברור אם חזה שץ בעבר בדמות האיש הנגלית לפניו. זהותה של הדמות הייתה, בכל אופן, ברורה לו מיד. היה זה בונה המשכן, עושה כליו ומעצב בגדי הכהונה, בצלאל בן אורי, אשר ניצב בפני גיבורנו כש"עיניו המזהירות, עיני אמן", הביטו ישר לתוך עומק נשמת גיבורנו. שץ פרץ בבכי והתחנן לעזרה מהאיש שסייע למלאכת התקומה של ירושלים בימי התנ"ך, בסיבוב הראשון. "בצלאל קדמוננו" הרגיע את שץ, ביקש ממנו למחות את דמעותיו ולשמוח בכבוד שנפל על כתפיו. "בוא!" קרא בצלאל, ושץ נענה מיד.

 

ברוכים הבאים לבית המקדש

תחילה סקרו השניים ממעוף הציפור את 'ירושלים הבנויה', היא ירושלים של שנת 2018, כשהם נעולים באווירון. שץ התקשה להכיל את ההתלהבות שאחזה בו ודרש להנחית את האווירון כדי להיטיב ולבחון את 'ירושלים הבנויה' מקרוב. בסבלנות אבהית משיב בצלאל "הן אמן אתה וידוע תדע כי מתחילה צריך להתבונן אל הקווים הגדולים, אל הכלל, ואחר אל כל חלק וחלק לבדו, ורק אז נבין את "הכלל" אל-נכון". ראשית, יסקרו את העיר מלמעלה, "ואחר אורידך ארצה. שם לא נעוף, לא ניסע. את ירושלים עוברים ברגל לאורכה ולרוחבה. כל מדרך כף רגל בה קדוש הוא." מיד פונה בצלאל להצביע על הקו הכללי הראשון והמרכזי ביותר, שמרכיב את ירושלים של שנת 2018 – "זהו בית-המקדש".

 

תצלום אוויר של ירושלים, אשר בוצע בידי טייסת המיפוי של חיל האוויר הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה. התמונה לקוחה מתוך אלבום השמור באוסף יעקב ורמן, הספרייה הלאומית

 

תושביה של 'ירושלים הבנויה' בחרו למקם את בית המקדש בטבורה של העיר, מעל הר הבית. בבית השלישי לא מקריבים עוד קורבנות כבימי קדם. תפקודו הנוכחי של בית-המקדש הוא דווקא מוזיאון לאמנות ישראל ולחוכמתו: "שם תיכון רוח אדוני, אשר נתן בנו האלוהים". אל מול בית-המקדש, ברחוב שער הזהב, התנשא בניין יפה למראה הנקרא 'היכל השלום'. היכל זה הוקרב לטובת גויי הארץ שסייעו ליהודים לשוב לארצם ולחיות בו כעם העומד ברשות עצמו.

מיקומו של בית-המקדש מעלה את השאלה המתבקשת, שאף זוכה לתשובה באותו הפרק, להיכן נעלמה כיפת הסלע? התבוננות מעמיקה ב'ירושלים הבנויה' מגלה את מיקומה החדש – "במערב מול שער יפו, על ההר אשר עם הברכה התחתונה, הכרתי את הכיפה הנאווה של מסגד עומר". המסגד, ששץ טוען ש"עמד לפנים על הר הבית", הועתק למיקומו החדש כ"מזכרת תודה לערבים, שכנינו הטובים, על אשר שמרו בטיפול רב את מקומותינו החדשים".

 

רחבת הכניסה למסגד אל-אקצה. התמונה צולמה ככל הנראה בראשית שנות העשרים, ונצבעה בטכניקת הפוטוכרום

גורלו של הר הזיתים מעורפל יותר. נדמה שדאגה לסידורי קבורה מטרידים את תושבי העתיד המדומיין הרבה פחות, אחרת נתקשה להסביר את העובדה שהמצבות שעל-גבי הקברים נעלמו כולן, ובמקומן כיסו את ההר דשא, גגות, כיפות ומגדלים. כך הפך הר המתים, כפי שמכנה אותו בצלאל, להר החיים.

 

גן עדן לילדים

כשפונה בצלאל להציג את החינוך המוענק לילדי 'ירושלים הבנויה' מזדחלת לדבריו נימה סוציאליסטית מובהקת. מגיל 4-3 נשלחים הילדים ל'גן-עדן הילדים', שילוב בין בית ספר ובין פנימיית נוער הממוקמת ב"מגרש גדול, ובתוכו עצים, בתים, גני-ירק ומגרשים גדולים". בגן-עדן זה גרים ולומדים הילדים על חשבון העם עד הגיעם לגיל 13-12 "בתנאים שווים, בגדים אחדים, בשיטת לימוד אחת".

עד המעבר עמלים הילדים לגלות ולפתח את נטיותיהם הטבעיות וכישרונותיהם המיוחדים, ומשם מפוזרים בין בתי-ספר מקצועיים שונים. מלבד אזכורים שרירותיים לאורך הטקסט, לא ברור כמה ואיזה מוסדות מחכים לקלוט לשורותיהם את בוגרי 'גן-עדן הילדים'. 'מכללת יבנה' המכובדת והמסתורית נזכרת, וכך גם בית-הספר 'בצלאל' – שאותו מכנה המדריך המקראי של שץ "שמשהּ של 'ירושלים הבנויה'".

 

יום הרצל במוסד בצלאל, במרכז התמונה ניתן לראות את בוריס שץ מנהל הטקס. מתוך אלבום: תמונות מיהודה וירושלם. כל התצלומים באלבום צולמו והופקו על ידי יעקב בן דב, "מחלקת פוטוגרפיה בבצלאל" - בעת שהיה ראש המחלקה לצילום בבית הספר "בצלאל" בירושלים. יש להניח כי אלבום זה נמכר כמזכרת לתיירים בחנות "בצלאל" בירושלים, ערב מלחמת העולם הראשונה.
יום הרצל במוסד בצלאל, במרכז התמונה ניתן לראות את בוריס שץ מנהל הטקס. מתוך אלבום: תמונות מיהודה וירושלם. כל התצלומים באלבום צולמו והופקו על ידי יעקב בן דב, "מחלקת פוטוגרפיה בבצלאל" – בעת שהיה ראש המחלקה לצילום בבית הספר "בצלאל" בירושלים. יש להניח כי אלבום זה נמכר כמזכרת לתיירים בחנות "בצלאל" בירושלים, ערב מלחמת העולם הראשונה.

 

בני בצלאל

החשיבות העצומה של מוסד בצלאל ל'ירושלים הבנויה' שבה ועולה פעמים רבות במהלך הסיור. בזמן שתלמידי 'בצלאל' מתייחדים בלבוש צנוע, מדברים בקול וצוחקים בלהט, ובעיקר – עמלים על שיפור מיומנויותיהם האומנותיות, בוגרי 'בצלאל' הם היוצרים את האומנות העכשווית יותר, המקשטת את קירות בית-המקדש, הם המאכלסים את 'קריית העבודה' ("שם עובדים מאות אלפי אנשים בכל מיני תעשיות אמנותיות"), הם שהקימו את בית החרושת לסרטים וגם את התיאטרון העברי הראשון.

כגודל האחריות כך גודל הפריווילגיות, ובעולם השוויוני של שץ רק האמנים, המוזיקאים והמשוררים – המתקבצים תחת השם "בני בצלאל" – רשאים לגור בתוככי ירושלים, בשכונת "נווה שאננים". זאת כיוון ש"האמן, כאיש-הרוח, צריך לשבת בשלווה, מרוחק מעולם המעשה, מופרש מענייני חול, לו דרוש אוויר מיוחד לנשימתו, עליו לחיות יחד עם חבריו, אמנם כמוהו". מציאות זאת עומדת בניגוד מוחלט לשאר התושבים החיים בכפרים הסובבים את העיר והמשמרים את מצוות עליית הרגל מדי יום ביומו. הם מגיעים בבוקר לעבודה ב'ירושלים הבנויה' וחוזרים בכל ערב למשפחתם בכפר.

 

חלומו של שץ מתגשם? מודעה מבית בצלאל מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

בכל פעם בה נשאל בצלאל על קיומה של אליטה יוצרת, הוא משיב כי מדובר באליטה למראית עין בלבד – ומרגע ששץ יקבל זאת כעובדה, הוא יוכל לסייע בייצורה של חברה המתאגדת כולה סביב חשיפת הכישרונות החבויים בכל יחיד והכפפתם לטובת הכלל.

 

סיגריות בלי טבק

רוחות המתינות והפיוס מנשבות ב'ירושלים הבנויה', ולהיעדרו הבולט של הסכסוך הערבי-יהודי בארץ מתווסף היעדר של סכסוך נוסף, פנים-יהודי. חזון הקמת בית-המקדש והחזרת הארץ למעמדה הקדוש שכנעה את תושבי 'ירושלים הבנויה' להחיות מוסד קדום נוסף: מועצת הסנהדרין, האמונה על הדת היהודית וקובעת מיני תקנות וחוקים בשמה ובשם רוח המתינות הכללית.

הסנהדרין הקדוש הכשיר אכילת חלב ובשר יחדיו, כך גם את העישון בשבת (מסיגריות בריאות נטולות טבק) ואיתם עוד כהנה וכהנה סייגים שבוטלו מפאת המצב החדש. "לפנים היו עושים סייג לתורה: חשבו כי אם יישמר הסייג, התורה לא כל שכן." מסביר בצלאל, "אבל זאת היתה תרופת שווא עוד בעת האחרונה לגלותנו. ועתה פה בארצנו ששבה לתחייה לבני עמנו החופשיים, והחיים חיים טבעיים, אין כל צורך בכל הסייגים הללו".

ככל שמתקדם הרומן מתגלה שהמדינה העתידית, בעלת הסנהדרין ובית-המקדש, איננה מדינה הנשלטת באמצעות דת זו או אחרת – גם לא היהדות. ראש המדינה הוא הנשיא, המזכיר את דמותו של מלך-פילוסוף של אפלטון אחרי שעבר גיור ונדחס לדמותו של מלומד, "פייטן, הוגה-דעות, "רבי" ייקרא." הנשיא  נבחר על-ידי העם לכל חייו (עם אפשרות להעבירו מכיסאו אם סרח), והוא עומד בראש רפובליקה דמוקרטית-סוציאלית.

'ירושלים הבנויה' מתוארת כתוצר ישיר של המאורעות ההיסטוריים הכבירים שבמהלכם נכתב הספר, ובראשם מלחמת העולם הראשונה. "עוד לפני המלחמה עמדה התרבות במדרגה גבוהה מאוד, ועלולה היתה להביא אושר לכל יושבי תבל", מספר בצלאל לשץ ומיד מוסיף, "אפס כי בני-אדם לא השכילו להשתמש באמצעי התרבות לאשר נוצרה לשם אהבת האדם, כי אם להפך, להרע לו".

פשיטת הרגל האנושית הכללית אפשרה את בואה של תקופת חדשה, תקופה שנסמכה על הפניית העורף לערכים ולסדרים הישנים, ועל הערכה מחודשת של מצבם. דווקא המצב היהודי הגלותי, שנתפס לרוב כקיום נרצע ותלותי, הוא שהיטיב עם עם ישראל והפך את בניו ובנותיו לחוֹד החנית בשינוי העולמי הכללי: "בין כל העמים נמצאנו אנו במעמד מוצלח שלא היה לנו מה לשבר או להרוס, לכן השתמשנו בכל כוחותינו אך לבנות. ואנחנו היינו מוכשרים יותר מהם לבנות את עולמנו הקטן החדש. פזורינו בכל קצווי תבל הביא תועלת מרובה למרכזנו המחודש."

 

דיוקן המנהיג בוריס שץ בעיתון "דבר". לחצו על הכתבה להגדלה

 

לאורך היצירה מתגלות שתי פנים לדמותו של בוריס שץ: המורה לאמנות והחולם האוטופי. בעוד שהמורה לאמנות האמין בכישרונו המולד והקבוע של האדם (כל אדם נולד עם כישרון יחיד שממנו אין לברוח ואותו אין לשנות), האמין החולם האוטופי בחזון של חברה שיוונית בה זכאי כל אדם להגשים את עצמו לפי דרכו.

בשלבי הביסוס הראשונים של הארץ החדשה-ישנה נפתר המתח המתמיד בין כישרון לבין שוויון באמצעות "החוק של הבירור הטבעי. רק טובי העם ובחיריו, רק אנשים בעלי-אידיאלים באו אלינו (…) כל אלה המבקשים רק הנאת עצמם ותועלת גופם מצאו להם די מקום באירופה, כי שם נעדרו אנשים רבים." וכך, מבין שורות ההלל לארץ שרקח בוריס שץ בדמיונו, מצליחה לבצבץ אמת היסטורית על זמנית הטבועה בגופם ובתודעתם של תושבי ארץ ישראל הממשית: גם בטובים שבזמנים, גם ברעים שבזמנים, ארץ ישראל וירושלים בירתה הם לא מקומות לאנשים עם לב חלש.

'ירושלים הבנויה' מאת בוריס שץ יצא לאור במהדורה יחידה וכמעט שנשכח משהלכו ונעלמו מרבית עותקיו. אתם מוזמנים לעיין בעותק הדיגיטלי.

לכבוד מלאת 100 שנים לפרסום הרומן האוטופי "ירושלם הבנויה", יתקיים ב9-10 בדצמבר 2018, בשיתוף עם הספרייה הלאומית כנס בינלאומי שכותרתו: "מסופיה לירושלים ומעבר". לפרטים 

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

 

כתבות נוספות

הרצל מתגייס לפתור את המשבר בהר הבית

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

 

בת הים הקטנה נצפתה מול חוף אכזיב

אריאל וחברותיה שוחות במימי האוקיינוסים של המפות העתיקות

בת הים על המפה

האוקיאנוסים והימים תופסים לעתים שטח נרחב במפות, ופעמים רבות חפץ המאייר למלאם בציורים מעניינים. מפלצות ים הינן נושא פופולרי וכן ספינות, אך גם יצורים אקזוטיים ומיוחדים אחרים ניתן למצוא במים: בנות ים.

במפת יבשת אסיה של סבסטיאן מונסטר מ- 1572, באוקיאנוס מדרום לאינדונזיה, ניתן לראות בת ים בעלת זנב סנפירים כפול משכשכת להנאתה במים בסמוך למפלצת ים מהסוג הסטנדרטי.

1

2

במפת חצי האי ערב מתוך ספרו של תלמי שהודפס בבזל ב- 1545, באזור מפרץ עדן מופיעה דמות מסוגננת של בת ים, עם תסרוקת כתר צמה (כמיטב אופנת עלמות רמות מעלה בימי הביניים), וידיה ככנפיים או סנפירים.

בת הים על המפה

 

גם במפת התלתן המפורסמת, שטח הים מתגלה כאזור מסקרן, בו צפים להנאתם בת ים ובן ים הצופה בה בעניין.

4

אך אין זה הכרחי להרחיק למחוזות רחוקים: ב- 1722, יוצר אדוורד וולס מפה, המתארת את ארץ כנען בחלוקה לנחלות השבטים. במפה זו ניתן לראות בת ים נשענת על מסגרת הכותרת, ולצדה צאצאה, בן ים פעוט האוחז באמו. התרחשות נוגעת ללב זו מתרחשת מול חופי אכזיב.

5

אז בפעם הפעם שתצפו ב"בת הים הקטנה", תזכרו שחברותיה של אריאל נצפו ממש פה אצלנו בארץ ישראל!

 

חובבי מפות? פתחנו קבוצה במיוחד בשבילכם!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "מפות גדולות לארץ קטנה":

כתבות נוספות

מפת ארץ הקודש של לוקאס קראנאך האב

על גיאוגרפיה ומפות באמנות ישראלית עכשווית

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

מפה אחת שווה אלף מילים

על איסוף מפות ועוד מאת האספן וההיסטוריון פלט בר סתו

645

השנה היא 1998, אני עומד מול דוכן מאובק בשוק פשפשים בפרברי פריס, מפשפש בערימת דפים פריכים ומעופשים ולפתע מזהה תבנית מוכרת של נוף מולדתי. דף של מפת ארץ ישראל אשר נתלש מאטלס של מונין שהודפס בפריס בסביבות 1835, המתארת את ארץ ישראל בתקופות היסטוריות שונות, משמאל מופיע תיאור נחלות השבטים לאחר כיבוש הארץ ומימין ארץ ישראל תחת השלטון הרומאי.

בחרדת קודש אני שולף את הדף ומתקשה להאמין למה שאוחזות ידי, עד אותו רגע מפה עתיקה מקורית נתפסה אצלי כמוצג מוזיאוני בלתי ניתן להשגה והנה אני אוחז באחת ועוד רגע והיא שלי.

2
C. V. Monin C. 1835

שנה מאוחר יותר אני משוטט בסמטאות אוקספורד העתיקה, מופתע משפע חנויות העתיקות בכלל ומהחנויות המתמחות בספרים עתיקים, מפות והדפסים עתיקים בפרט. לאט לאט מחלחלת בי התובנה כי מציאת המפה בשוק הפשפשים בפריס לא הייתה מקרה ייחודי וכי יש עולם שלם בו אנשים קונים ומוכרים מפות עתיקות והדבר אפשרי לאדם מן היישוב.

אני יוצא לחיפוש ובאחת החנויות אני מוצא מפת ארץ ישראל מהמאה ה-17, מפה בת כ-350 שנה, בעלת מראה מקסים המגלם את הנאיביות הרומנטית של המפות הקדומות, החל בעיוות מרתק של המציאות הגיאוגרפית, דרך ייצוג מוטיבים מקראיים ועד הקרטוש המעוצב. (קרטוש, Cartouche, זוהי מסגרת מעוטרת המרכזת את פרטי המפה ויוצריה ולעיתים גם פרטים היסטוריים וגיאוגרפיים נוספים, קרדיטים, זכויות יוצרים ועוד).

המפה היא מתוך אטלס שהוציא פיליפוס קלבריוס בשנת 1661 באמסטרדם. היא מציגה את תיאור נתיב מסע בני ישראל ביציאתם ממצרים ובמקומו של ים המלח נמצא עמק שידים ובו ארבעת ערי הכיכר וזאת בהתאם לאמונה הרווחת על מבנה הארץ בתקופת האבות.

אני עדיין לא רוכש אותה, בכל זאת עוד לא סגור עם עצמי והיא גם לא כל כך זולה, מסתובב עוד שעתיים בעיר, מתלבט ולבסוף חוזר וקונה את המפה השנייה שלי.

1
Philippus Cluverius, 1661

פעמים רבות שאלו אותי בהרצאות מתי ומדוע התחלתי לאסוף מפות. במבט לאחור, קשה לי להניח את האצבע על הרגע שבו הבנתי שאני אספן מפות, זו לא החלטה שקיבלתי יום אחד, זהו תהליך שגדלתי לתוכו וגדלתי אתו. תמיד נמשכתי למפות עתיקות, עוד לפני הביקור בשוק הפשפשים בפריס, היו לי מספר רפרודוקציות אשר עיטרו את חדר העבודה שלי במשך שנים רבות.

במועד רכישת המפות הראשונות לבטח עדיין לא ראיתי בעצמי אספן, המשכתי לרכוש מפות בהזדמנויות שונות עד שביום בהיר אחד גיליתי, שכבר יש לי מגוון נאה של מפות ובלי שהתכוונתי לכך מלכתחילה, אני בעצם אספן של מפות. יותר מכך, הבנתי כי איסוף מפות זה לא תחביב, זו דרך חיים המהווה עבורי חלק מהגדרת ה'אני'.

לנו כישראלים, מיקוד האוסף במפות ארץ ישראל נראה טבעי אך הנושא מורכב בהרבה. שלא כמו מפות אחרות, שהתמקדו בהצגת נתונים גיאוגרפיים בהתאם לתקופתן, הגיאוגרפיה הייתה ייעוד משני במפות של ארץ ישראל. הן התמקדו קודם כל בהצגת ההיסטוריה ומקומות בעלי חשיבות דתית. ארץ ישראל הייתה מקום התרחשותם של אירועי המקרא ומקום התהוותה ההיסטורי של הנצרות. זו גם הסיבה שמקורן של רבות ממפות ארץ ישראל אינו בהכרח באטלסים כי אם בספרי תנ"ך וחיבורים תיאולוגיים.

בהתאם לכך, רבות מהמפות נוצרו לאו דווקא על ידי קרטוגרפים כי אם על ידי חוקרים ואנשי דת. אותו קשר מיוחד בין הקרטוגרפיה להיסטוריה של העם היהודי, להיסטוריה של הדת היהודית והנוצרית ולערש התרבות המערבית בכלל מרתק אותי, אך לא רק אותי. זה גורם לכך שמפות ארץ ישראל מבוקשות כיום על ידי אספנים בכל העולם, יהודים ונוצרים כאחד, עובדה שמעלה את ערכן, מקשה על השגתן ומעלה פן נוסף באספנות – הריגוש שבחיפוש מפה נדירה והסיפוק שברכישתה.

המפות שבאוסף שלי מתחילות במאה ה-16. התקופה היא תקופת 'תור הזהב' של הקרטוגרפיה – מסעות גילויים, קולוניאליזם וסחר עולמי הגדילו את הביקוש מצד אחד, וסיפקו נתונים גיאוגרפיים עדכניים מצד שני. זהו גם שיא תקופת הרנסנס, פריחת המדע והאומנות אשר עודדה את התפתחות הנושא. הדפוס אשר החל להתפשט רק בסוף המאה ה-15, היווה מענה טכנולוגי לדרישה הגוברת לספרים ולמפות, הפך אותם לזמינים יותר, תרם אף הוא לפריחת הנושא וגרם לכך שיהיו יותר מפות שישרדו עד ימנו.

המפה של אברהם אורטליוס, אחד משלושת הקרטוגרפים הבולטים של המאה ה-16, מהווה דוגמא למפות התקופה, הן בעיצוב, הן בייצוגים הגיאוגרפיים והן בתכנים, בעיקר מוטיבים מקראיים של תיאור נחלות השבטים וציון שמות ערים על פי המפורט בספר יהושע. המפה מתוך האטלס שפרסם, Teatrum Orbis Terrarum אשר נחשב לאטלס הראשון. המפה ראתה אור לראשונה במהדורת 1590 והעותק הספציפי מהאוסף שלי הינו ממהדורת 1602, אחד מתוך 250 עותקים שהודפסו במהדורה זו.

3
Abraham Ortelius, 1590

פרט לעובדה שהמאה ה-16 היא תקופה שמרתקת אותי, קיים גם אילוץ פרקטי  להיות התקופה תחילת האוסף. המפות שלי הינן מפות מקוריות שהודפסו בתקופה הנדונה, קיימות גם מפות מתקופות קדומות יותר, וגם כאלו שצוירו ביד, אך הן נדירות יותר, יקרות הרבה יותר וקשות מאד להשגה ולבטח לא אסרב אם תתגלגל לידי מפה קדומה יותר.

חוקר הקרטוגרפיה, דיוויד וודוורד טוען כי מדע ואמנות התקיימו זה לצד זה לאורך כל ההיסטוריה של הפקת מפות. הקיום המשותף התבטא בתפיסת מרחב ובשימוש ביסודות גראפיים משותפים לשפת הקרטוגרפיה והאומנות, תוך הדגשת תוצרי המחקר המדעי. המפות התקיימו כאלמנט תרבותי, בקו התפר שבין מדע, דת ואומנות. המפה, ייצגה אידיאולוגיות של קידמה תרבותית, מדעית ואמנותית, תוך מיזוג עם אידיאולוגיות ומיתוסים דתיים הבאים לידי ביטוי בנושאי הציורים ובכתוב הנלווה.

האומנים יוצרי המפות הצליחו לתת ביטוי לפן הייחודי והאישי שלהם במסגרת הכיתוב, הקארטוש, עיטורים של שושנת רוחות, סרגל קנה מידה, ספינות, מפלצות ים, וציורי מכשירים וכלי עבודה.

במהלך המאות ה-17 וה-18, התפתחו העיטורים לתחריטים מדהימים של נוף, דמויות, בעלי חיים, מוטיבים דתיים, מסגור וכמובן צביעה, כל אלו תחת השפעת סגנונות התקופה. האומנים הפכו את המפות ממסמך מדעי, היסטורי ותיאולוגי, לתמונות מרהיבות אשר עיטרו את הספרים והאטלסים וחלקן אף התנוססו בטרקליניהם של בני התקופה ותוך כדי כך, העניקו לי אותם אומנים פן נוסף המחזק את המשיכה שלי לנושא.

דוגמא למרכיבי האומנות שבמפות עתיקות מהווה המפה של יאן יאנסון משנת 1662. בולט עושר האיורים – משה ואהרון, כרובים הנושאים את הקארטוש, כותרת המפה, זר ענק המייצג את שפעת הארץ ותיאור השלכתו של יונה הימה, אפילו סרגלי קנה המידה מעוטרים וגם הצביעה מרהיבה כולל השילוב האופייני בגווני הזהב.

המפה מלמדת על הכוונות נוספות שהיו מקובלות במפות ארץ ישראל פרט לצפון, כל כוון והמשמעות שלו. כאן המפה מוכוונת מזרחה, לעבר גן העדן הנמצא על פי האמונה בין הפרת לחידקל.

7
Jan Jansson, 1662

כפי שציינתי, המפות משקפות גם את התפתחות מדע הקרטוגרפיה, את התקדמות הידע הגיאוגרפי ואת התפתחות המחשבה המופשטת. ניתן לראות זאת בדרכי הייצוג של הפרטים במפה תוך מעקב אחר התפתחות בנק סמלים, סרגלי קנה מידה, מערכות קואורדינטות, קווי גובה, ייצוג יישובים ועוד לאורך המאות. ניתן לראות זאת גם בהתפתחות רמת הדיוק הגיאוגרפי ואף בהתפתחות טכנולוגיות ההדפסה. אותה היסטוריה של הקרטוגרפיה כפי שמומחשת במפות העתיקות, גם היא עומדת מאחורי העניין שלי בתחום.

עדות לשלבים המוקדמים בהתפתחות החשיבה הקרטוגרפית ניתן למצוא במפה של היינריך בונטינג משנת 1592. ציורי ההרים והערים נוצרו לא על מנת לקשט את המפה כי אם על מנת לייצג נתונים גיאוגרפיים בהיעדר מוסכמה אחרת טרם פיתוח סמלים מוסכמים של תוואי קרקע, גבהים וייצוג ערים וגודלן. בולט ייצוגה המרשים של ירושלים ובולטים בגובהם הרי הלבנון. ההדפס נעשה מתחריט עץ, הוא גס ודל יחסית בפרטים ובכיתוב בהתאם למגבלה הטכנולוגית. הירדן מתואר כבעל שני מקורות, 'יור' ו'דן' המהווים את מקור השם 'ירדן', גם זאת על פי האמונה אשר רווחה בתקופה זו.

89
Heinrich Bunting, 1592

את האוסף בחרתי לסיים במאה ה-19 המהווה לטעמי סופה של תקופה עם התפתחות הקרטוגרפיה המודרנית ושינוי אופיין של מפות ארץ ישראל לגיאוגרפי ומדעי מטבעו. במידה מסוימת, מטרימות המפות של סוף המאה ה-19 את רעיונות התיאוריה הפוסט-מודרניסטית של פרדריק ג'יימסון ומבשרות על המצב כיום – אנחנו נפעמים מול הישגי הטכנולוגיה של מיפוי לווייני, מקבלים תוצר מדעי נשגב, אך בד בבד, תוצר זה הינו שטחי וחסר כל עומק רעיוני.

הרעיונות האידיאולוגיים המובאים במפות המאה ה-20 כבר צומצמו לחלוטין או לבשו פן פוליטי ובהכרח גם צומצמה תשומת הלב האסטטית. מפות המאה ה-20 חסרות את הנאיביות הרומנטית המאפיינת את המפות העתיקות וכמו רפרודוקציות מודרניות, הן חסרות את מימד הזמן אשר מעניק למפות העתיקות את הייחודיות האותנטית ואת הילת העבר ממנה הן נהנות. למרות זאת, יש ברשותי גם מפות בודדות מהמאה ה-20 שהינן בעלות ערך היסטורי.

המפה של סטיילר מהווה המחשה לשינוי ייעודן ואופיין האסטטי של המפות לקראת סוף המאה ה- 19. המפה מתיימרת להיות מדעית לחלוטין ללא כל סממן אסטטי של תחריט, כיתוב או מסגרת. האטלס היה המוביל בגרמניה במשך מספר עשורים מסוף המאה ה- 19 ועד אמצע המאה העשרים ויצא ב- 10 מהדורות, העותק שלי הינו ממהדורת 1868.

מעניין לראות במפה שרידים למחלוקות בדבר קביעת נקודת קו האורך אפס, טרם קביעתו בגריניץ' בשנת 1884. המפה מציינת את ישראל בקו אורך 33 ביחס לפריס וגם בקו אורך 53 ביחס לאי פארו שבקבוצת האיים הקנאריים.

4334
Stielers Handatlas, 1868

אל התחום המופלא של המפות העתיקות נחשפתי בהדרגה במהלך שנים של לימוד הנושא ועם ההיכרות גדלה המשיכה שלי לתחום. מפות עתיקות של ארץ ישראל הן עולם רעיוני שלם ומלא המרתק אותי בגין השילוב הייחודי של נושאי אומנות, מדע והיסטוריה, תוך שהוא שזור בהיבטים תיאולוגיים, סיפורי מקרא ואנקדוטות מרתקות אשר נאספו במשך מעל ל- 400 שנות יצירה.

המפות העתיקות הקיימות כיום הינן שרידים ייחודיים ויקרי המציאות ממהדורות קדומות בהן הודפסו בין עשרות ועד אלפי עותקים בלבד. המפות בנות מאות השנים משקפות מימד רוחק פיסי של זמן אשר זיקק את מונח האותנטיות בשייכו אותו לכל עותק ואשר העניק לכל עותק זהות ייחודית הפונה אלינו דרך כלל החושים – יש לו ריח ייחודי, יש לו מגע ייחודי, יש לו מרקם ייחודי והוא נושא עליו עדות היסטורית ייחודית של אותות הזמן, החל מעקבות שלבי הייצור וההדפסה העתיקה, דרך מאות שנים של פגעי זמן ואדם.

יורדי הים ושוחרי הרפתקאות סיפקו לא רק נתונים, הם סיפקו גם אווירה וחוויה. פריצת גבולות ריתקה ומרתקת את האדם מאז ומעולם. אילן רמון ריתק במסעו לחלל מדינה שלמה כמו שקולומבוס הלהיב במסעותיו את בני תקופתו. איסוף מפות עתיקות מעניק גם לי הזדמנות ייחודית ליטול חלק באותה החוויה, המפות העתיקות משרות סביבן מקצת הילת הקסם, המסתורין והרומנטיקה המאפיינת את תקופתן. כשאני אוחז ביד גיליון עתיק בן 300-400 שנים, אני מתחבר לרגע לתקופה ונשאב אל אותה חוויה קסומה ומסתורית.

 

רוצים ללמוד עוד על מפות?

הצטרפו לקבוצת המפות החדשה של הספרייה הלאומית בפייסבוק – "מפות גדולות לארץ קטנה"

כתבות נוספות

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות