רובנו מקשרים את המונח 'מיתוס' לאגדה מיסטית,  סיפור המשלב אלים או דמויות על טבעיות, כשבדרך כלל המיתוס מהווה אחד הכלים לעיצוב וגיבוש קבוצה אתנית. הפילוסוף הצרפתי רולן בארת העלה לראשונה את המונח מיתוס בהקשר אידיאולוגי, כבשורה רעיונית הנוצרת על ידי חיבור אסוציאטיבי בין מוטיב מוכר המייצג רעיון אידיאולוגי ובין אלמנט המשמש ככלי קיבול הנושא את אותו רעיון. בארת דיבר על מיתוס כעל מערכת תקשורת, כמסר, כאמצעי של מתן משמעות.

רעיונותיו של בארת משמשים בעיקר לצורך העברת ביקורת על הממסד הפוליטי המשתמש לשיטתו בכלי זה, המיתוס, לצורך עיצוב דעת הקהל, אך ניתן לאמץ את המודל גם לניתוח והבנת המנגנון אשר הפך את המפות העתיקות של ארץ ישראל לבשורה רעיונית, בעיקר למיתוס הדתי הנוצרי, אך לא רק. ניתוח שכזה יתרום להבנה משמעותית יותר של רעיונות אידיאולוגיים הקיימים במפות אלו.

המחקר מבחין בין שני מודלים של מפות – אלו הבאים לתאר מציאות גיאוגרפית ואלו הבאים לייצג רעיון אידיאולוגי.  מפות עתיקות של ארץ ישראל מאופיינות בפער משמעותי בין המציאות לבין הייצוג הגרפי שלה, ולו בגין היעדר נתונים גיאוגרפיים ממקום זה בתקופות עתיקות. ארץ ישראל גם הייתה מקום התרחשותם של אירועי המקרא ומקום התהוותה ההיסטורית של הנצרות. שתי עובדות אלו הביאו לכך שבמפות עתיקות של ארץ ישראל הפן האידיאולוגי הפך להיות דומיננטי בהרבה מהפן הגיאוגרפי.  מפות ארץ ישראל הפכו למייצג דומיננטי של מיתוס הדת הנוצרית ושל הברית הישנה כאב טיפוס של הברית החדשה. הרעיון משקף מצד אחד את הזיקה של הנצרות ליהדות אך בד בבד גם את התפיסה לפיה תוקף הברית הישנה פג והיא מוחלפת בברית חדשה, ברית הכרותה בקורבנו של ישו ומבטיחה למאמיניו את הישועה, "… הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי הַנִּשְׁפָּךְ בַּעַדְכֶם" (לוקס כב' 20). טענה זו מתחזקת גם בגין העובדה כי מפות אלו נמצאות לא רק בחיבורים גיאוגרפיים, כי אם גם בהרבה חיבורים תיאולוגיים וספרי תנ"ך, בין היתר משום שבנוסף לקרטוגרפים, רבים מיוצרי מפות ארץ ישראל, היו אנשי כמורה ותיאולוגים אשר שילבו מפות ארץ ישראל בחיבוריהם.

'מפת ארץ ישראל' אינה יותר מאשר איור גרפי, קווי מתאר המתיימרים לשקף את הקיום הפיסי או המציאות הגיאוגרפית של ארץ ישראל. אותו איור גרפי מייצג את הקיום הפיסי של ארץ ישראל אך אינו מכיל משמעות דתית או אידיאולוגית כלשהיא. הדרך להענקת משמעות שכזו למפה, ובכך להפוך אותה למייצגת מיתוס, היא, לפי בארת, על ידי קישור אסוציאטיבי לרעיונות אידיאולוגיים. מפת ארץ ישראל בשילוב מוטיבים דתיים והיסטוריים היוצרים אסוציאציות תיאולוגיות, הופכת להיות מייצוג גרפי של מקום גיאוגרפי, למיתוס, לנושא הבשורה הרעיונית הממחישה את הקשר בין ארץ ישראל, הברית הישנה והברית החדשה ואת היות הברית הישנה, אב-טיפוס לברית החדשה.

נתחיל בבחינת מפות מהמאה ה-16, שיא הרנסנס באירופה – תחייה תרבותית, אומנותית ומדעית. גל גילויי עולם, אימפריאליזם וגלובאליות עמדו בבסיס מה שנהוג לכנות כיום כ'תור הזהב' של הקרטוגרפיה. המיתוס הדתי לא נכח אם כן בוואקום אידיאולוגי, יוצרי ורכשי המפות היו חשופים לרעיונות הרנסנס, כשהמפות שימשו לייצוגם תוך מיזוג בין השפעת המיתוס הדתי לבין השפעתן של אידיאולוגיות אלו של קידמה תרבותית, אומנותית ומדעית. נסיים בבחינת מפות מהמאה ה- 19, בהן צומצמו המרכיבים התיאולוגיים והאלמנטים התרבותיים ברוח הרנסנס, במקומם החלו להופיע מוטיבים אתניים בהתאם לרוח התקופה הקולוניאליסטית והאימפריאליסטית במזרח. המאה ה-20 מהווה סופה של תקופה, הקרטוגרפיה המודרנית היא מדעית לחלוטין וחפה ממסרים רעיוניים. להמחשת הרעיונות התיאורטיים נעזרתי במפות מייצגות מתוך האוסף הפרטי שלי.

כפי שיודגם בהמשך, סביב מפות ארץ ישראל התפתחו אוסף פרקטיקות (מעשים ומודל התנהגות),  אשר הזינו והוזנו מאותן אידיאולוגיות תיאולוגיות ותרבותיות ואשר סייעו לאדם, לסובייקט העוסק בהן, לספק את צרכיו הדתיים, את סקרנות האינטלקטואלית ולכונן עצמו כאיש אשכולות רב-תחומי. המפות היו עתירות סמלים תיאולוגיים, מדעיים ואומנותיים, שפע הסמלים אפשר לכל סובייקט להתחבר למאפיין המתאים לו ביותר – מדען, תיאולוג, אומן, גיאוגרף, היסטוריון או סתם מאמין. להבנת יחסי הפרקטיקה ומיקומן של מפות כנושאות בשורה אידיאולוגית נרתום את הגותו של פילוסוף צרפתי נוסף, לואי אלתוסר.  בעזרתו נבין כיצד העיסוק סביב המפות העתיקות, הפצתן בספרות קודש והאטלסים, מימון הפקתן ורכישתן, הינו למעשה פרקטיקה המהווה הגשמה של אידיאולוגיה.

גם אלתוסר העלה את רעיונותיו כביקורת מדינית על הממסד הפוליטי המשתמש לשיטתו בפרקטיקה האידיאולוגית לרתימת ההמונים, וגם הפעם ניתן להסב את רעיונותיו ולדון בפרקטיקות הקשורות לתחום המפות העתיקות של ארץ ישראל. נוכל לדבר על הפרקטיקות של יוצרי, רוכשי ומשתמשי המפות ונראה כיצד הן תורמות לעיצוב האידיאולוגיה, בין אם זו אידיאולוגיה דתית, בין אם זו אידיאולוגיה תרבותית או שילוב שלהן.

מיתוסים דתיים

המפה הראשונה אותה נבחן הינה מפת ארץ ישראל משנת 1598 של הקרטוגרף הפלמי אברהם אורטליוס. במפה זו מספר סמלים תיאולוגיים המהווים דוגמא כיצד ייצוג גיאוגרפי הופך בעזרתם למיתוס דתי. במבט ראשון, בולט לעין כוונה של המפה – המפה מוכוונת כשהמזרח בחלקה העליון. זו לא בחירה סתמית, למזרח משמעות דתית – הוא מסמל את הכיוון אל  גן העדן, אשר היה על פי האמונה, במסופוטמיה. הוא מסמל גם את כיוון זריחת השמש, איתה מזוהה ישו. כמו כן, הכוונת המפה מזרחה, מדמה את מראה הארץ כפי שנתגלתה לצלבנים ועולי הרגל אשר הגיעו לארץ ישראל בדרך הים. כיוון המפה אם כן, על פי המודל של בארת, הינו מוטיב מוכר המקבל את כוחו מההקשר האסוציאטיבי למשמעות המקובלת בתיאולוגיה הנוצרית לגבי כיוון המזרח. יחד עם המפה הגיאוגרפית, המשמשת ככלי קיבול לרעיון, הם יוצרים את אותו מיתוס בהעניקם למפת ארץ ישראל גם משמעות תיאולוגית.

שם המפה הינו – Terra Sancta, ארץ הקודש. מפה זו לקוחה מתוך אטלס שאורטליוס פרסם, Theatrum Orbis Terrarum (תצוגת העולם), יצא לראשונה בשנת 1570 ונחשב לאטלס המודרני הראשון. למעשה מפה זו היא מסמך גיאוגרפי מדעי כשהשם הראוי לאזור הנדון באותה עת הינו 'פרובינציית סוריה באימפריה העות'מאנית'. הבחירה בהגדרת האזור כ'ארץ הקודש' גם לה משמעות דתית מקראית הכורכת את האזור עם סיפורי המקרא שהתרחשו בארץ הקודש. שם המפה אם כן, גם הוא מוטיב המקבל את משמעותו מההקשר הדתי המקראי. שילוב מוטיב זה עם המפה הגיאוגרפית של האזור, הופך אותה מאלמנט גיאוגרפי לאלמנט תיאולוגי, למיתוס.

מעל שם המפה נמצא שלושה איורים, מדליונים : האמצעי מתאר את הולדת ישו, השמאלי את צליבתו והימני את תחייתו של ישו – מוטיבים נוצריים מובהקים הקושרים, בזכות שם המפה, את הברית החדשה וסיפור חיי ישו לארץ ישראל, ארץ הקודש. אותם מדליונים הינם למעשה מוטיבים תיאולוגיים, כוחם נגזר מהכרות המעיין במפה עם סיפורי האוונגליונים בברית החדשה ועצם נוכחותם על גבי המפה, יוצרת את האסוציאציה הנדרשת ליצירת המיתוס.

המוטיב האחרון שנדגים במפה זו הינו האיור בתחתית המפה של יונה הנביא המושלך לים מסיפון האנייה העומדת לטבוע בסערה. הפרשנות הטיפולוגית (מהמלה היוונית typos, תבנית) אפשרה לנוצרים לעגן במקרא את הבשורה הנוצרית והיוותה בסיס לתיאולוגיה הנוצרית. לפי שיטה זו, מאורעות העבר המתוארים במקרא, נתפסים כתבנית מקדימה, פרוטו-טיפוס, לאירועים המתגשמים בברית החדשה.  הפרשנות הטיפולוגית אינה רק התרפקות על העבר, משמעותה עמוקה בהרבה, היא הבסיס לבשורת הברית החדשה, היא ההוכחה לסדר העולמי החדש. אירועי העבר הנטועים בהיסטוריה של עם ישראל, מתגשמים בברית החדשה ובמשיחה.   יונה הנביא משמש כפרוטו-טיפוס לישו – שלושת הימים בהם שהה יונה הנביא בבטן הלוויתן ויציאתו ממנו, מהווים ע"פ הפרשנות הטיפולוגית הנוצרית, פרה-פיגורציה, קדם התגלות, לישו ששהה שלושה ימים בקברו במערה טרם חזרתו לתחייה. האיור משמש כמוטיב אשר מתבסס על היכרות קורא המפה עם הפרשנות הטיפולוגית לגבי ישו ויונה הנביא ומהווה לכן בסיס למיתוס של הברית הישנה כאב טיפוס של הברית החדשה.

המפה הבאה בה נדון הינה מפת ארץ ישראל מתוך ספר תנ"ך שיצא באמסטרדם על ידי ווטשטין וסמית בשנת 1740. המפה מוכוונת לכיוון מערב, גם במפה זו משמש הכיוון כאלמנט רעיוני, אם כי שונה מזה שעמד מאחורי ההכוונה מזרחה. הפעם בא הרעיון לייצג את מראה הארץ כפי שראה אותה משה בעמדו על הר נבו – "וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, ראשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן.  וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צעַר" (דברים לד' א-ג).

גם במפה זו ניתן להבחין בים באיור יונה המושלך מהאנייה לפיו של הלוויתן, אך פרט לו היא עשירה במגוון נוסף של מוטיבים מקראיים המשמשים כמוטיבים דתיים והיסטוריים ואשר מחדדים את הקשר לברית הישנה. האיורים מהווים עירוב אל-היסטורי של אירועים המתפרשים על פני אלפי שנים, כשהעיון באיורים אלו מקביל למעשה לקריאה בתנ"ך.

בים התיכון ניראה צי דוברות הנושאות את ארזי הלבנון לבניית בית המקדש –  "וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֵלָי אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-כָּל-חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים: עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן-הַלְּבָנוֹן יָמָּה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד-הַמָּקוֹם  אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח אֵלַי" (מלכים א ה' כב-כג).

מסלול בני ישראל במדבר מודגש, ובולט במיוחד אירוע חצית ים סוף –   "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה…" (שמות יד' כב).

בים המלח ניתן להבחין בארבעת ערי הכיכר העולות בלהבות –  "וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן" (בראשית יט' כח).

בחלקה התחתון של המפה, לצד תרשים מחנה בני ישראל בנדודיהם במדבר, ניתן להבחין במגוון ציורים של כלי קודש אשר שימשו בבית המקדש  –  ארון הברית, המזבח, המנורה, ושולחן לחם הפנים.

השימוש בשפה העברית

מוטיב אידיאולוגי בעל משמעות חזקה במיוחד הינו שילוב מונחים עבריים וכיתוב באותיות עבריות. אלו מעוררים את האסוציאציה למקורות היהודיים והעברים הקדומים ומסייעים להפיכת המפה למיתוס בדבר שורשיה העבריים של הנצרות כ'ישראל החדשה'. מסיבה זו, בחרו ווטשטין וסמית לרשום את שמה של מצרים בהגייה עברית.

מאותה סיבה בחר הקרטוגרף ההולנדי אדריאן רילנד להשתמש במונחים עבריים, הכתובים בעברית – 'ים הגדול', 'ים הערבה' ו'ים כנרת', כשהשימוש בקליגרפיה מקראית מהווה נדבך נוסף להטמעת המיתוס. המפה מתוך מחקרו המקיף על ההיסטוריה הגיאוגרפית של ארץ ישראל שהתפרסם בשנת 1714 בספרו Palaestina ex monumentis veteribus illustrata.

אידיאולוגיה של קידמה תרבותית ומדעית

האידיאולוגיה הדתית הייתה האידיאולוגיה המרכזית שזכתה לייצוג נרחב באמצעות מוטיבים אשר שילובם במפה הפך אותה לנושאת המיתוס, אך הזכרנו גם את האידיאולוגיה התרבותית כאחת שזכתה ליחס דומה. המפה מהווה אלמנט הנותן ביטוי לצדדים שונים של הרנסנס התרבותי, היא מהווה אלמנט אומנותי אסתטי והיא ממחישה את ההישגים המדעיים של התקופה בתחום הגיאוגרפיה, האסטרולוגיה והמתמטיקה –  מפות ארץ ישראל היו בין הראשונות לתת ביטוי להישגים המדעיים האחרונים. הן היו בין הראשונות שזכו להיות מודפסות, יעקוב צייגלר היה בין הראשונים לתת ביטוי לאחת התגליות החדשות של המאה ה-16 כשהוסיף במפת ארץ ישראל סימון המבדיל בין הצפון המגנטי לצפון הגיאוגרפי ובמאה ה-18 היה זה פייר ז'קוטין שנלווה לנפוליאון במסעו לארץ ישראל, אשר ייצג במפות הארץ את החידושים האחרונים בתחום הטריאנגולציה.

המפה של תומס פולר משנת 1660 עשירה במוטיבים תיאולוגיים, אך גם  באיורים אחרים אשר מדגימים ייצוגים מדעיים המשמשים כמוטיבים אידיאולוגיים של קידמה תרבותית, וטכנולוגית – שילוב כלי מדידה בסרגל קנה המידה ושושנת רוחות ברזולוציה פסאודו-מדעית, הרבה מעבר לרמת הדיוק של המפה, הינם המחשה לכך.  נוכחותם של מוטיבים אלו על גבי המפה, מסייעת להפיכתה למיתוס הנושא את בשורת האידיאולוגיה המדעית והתרבותית ברוח התקופה. פולר, איש כמורה, היסטוריון וסופר אנגלי, פרסם בשנת 1650 את ספרו A Pisgah-Sight of Palestine, ספר עשיר במפות ארץ ישראל ואשר דן בהיסטוריה שלה על פי הברית הישנה והחדשה.

אידיאולוגיה אימפריאליסטית

כאמור, במהלך המאה ה-19 פינו המוטיבים התיאולוגיים והתרבותיים את מיקומם למוטיבים אתניים המייצגים את רוח התקופה ואת האידיאולוגיות שבצידה, מצד אחד את השפעת הקולוניאליזם והאימפריאליזם במזרח ומצד שני את השפעת הפילוסופיה הפוזיטיביסטית והשפעת התפיסה הרומנטית באירופה של המאה ה-19. אידיאולוגיות אלו אופיינו בחיפוש הסבר מדעי לכל דבר ובמסגרת זו לימוד מקיף של נופים, אורחות החיים ומנהגים מקומיים,  תוך מזיגה בין למדנות ועניין היסטורי ותוך הרחבת הרפרטואר הקלאסי לארצות ותרבויות רחוקות ומוטיבים אקזוטיים.

דוגמא טובה לסוגה זו הינה המפה מתוך האטלס של טאליס ממחצית המאה ה-19, ניתן להבחין בניסיון לייצוג גיאוגרפי מדעי בהתאם ליכולות התקופה ובמקביל תיעוד גרפי של נופיה האקזוטיים של הארץ, תושביה ובעלי החי והכנף. נוכחותם של איורים אלו על גבי המפה, הופכים אותה להרבה מעבר למסמך גיאוגרפי, כעת היא מיתוס המשקף את אידיאולוגיית הידע והמחקר המדעי מצד אחד עם אידיאולוגיית התפיסה הרומנטית את המזרח מצד שני.

פרקטיקות אידיאולוגיות

לואי אלתוסר, טוען כי הפרקטיקה מבנה את האמונה האידיאולוגית עצמה. הוא מצטט לצורך כך את פסקל שאמר "כרעו ברך, הניעו את שפתי התפילה והאמינו", קרי, הפרקטיקה הדתית תוביל לאמונה הדתית. אלתוסר טוען כי המהות שלנו כבני אדם מעוצבת על ידי האידיאולוגיה וממנה אנו מקבלים את הזהות שלנו. במקביל הוא מדבר על צורך פסיכולוגי של האדם להפוך לסובייקט הכפוף לאידיאולוגיה, צורך הנובע מפערי הכרה בין העצמי למציאות. ההזדהות עם אידיאולוגיה מבטיחה את השלמות וההשלמה עם המציאות – הסובייקט זוכה ב"ערבות המוחלטת שהכול טוב כפי שהוא".

מספר פרקטיקות הקשורות במחזור החיים של מפות ארץ ישראל מגשימות את אותן אידיאולוגיות שהוזכרו (דתית, תרבותית או שילוב שלהן), החל מיצירת המפות, הדפסתן והפצתן ועד רכישתן והצגתן לראווה  או קריאה בהן במהלך העיון בספרי הקודש. ברקע מתנהל תמיד יישום פרקטי נוסף הכרוך במימון עלויות ההפקה והוצאה לאור של מפות אלו.

ניתן לראות כי כל הפרקטיקות האלו, עונות להגדרה של פרקטיקה המכוננת את האידיאולוגיה –

יצירה של מפות והנגשתן לקהל רחב, תרמה להפצת והעמקת המסרים האידיאולוגיים של תרבות, אומנות ואף אמונה דתית.

תמיכה כספית לעוסקים בתחום תרמה לקידום התחום ולחיזוק האידיאולוגיה של הקידמה התרבותית, כשם שתמיכת כל פטרון תורמת לקידום מושא תרומתו, מחקר כאומנות.

העיון במפה, תוך כדי הקריאה בספרי הקודש וכחלק מהטקסיות הדתית, ממחיש לקורא את ערכי הנצרות, ההיסטוריה של התהוותה והמיתוסים המכוננים שלה ומחזק תוך כדי כך את האמונה הדתית.

דימוי המציאות

אלתוסר הזכיר את ההכפפה לאידיאולוגיה כמאפשרת התמודדות עם דימוי של המציאות. עיסוקים פרקטיים נוספים העניקו לעוסק בהם מענה לסקרנות, ידע וחוויה אסתטית, אך במיוחד סייעו לו לכונן עצמו כאיש אשכולות רב תחומי. ההזדהות עם ערכי האידיאולוגיה התרבותית שהמפה מייצגת, זיכתה את הסובייקט ביכולת לתפוס את עצמו ואת עולמו באופן קוהרנטי ושלם וסייעו בידו ליצירת או חיזוק דימוי עצמי ודימוי חיצוני התואמים את המצופה ממעמדו.

פולר, שאת המפה שלו מתוך ספרו A Pisgah-Sight of Palestine בחנו כדוגמא לאידיאולוגיה של קידמה תרבותית ומדעית, מספק דוגמא גם לרעיון זה – פולר מימן את עלות הפקת מפותיו מתרומות של אצילים, בתמורה, הוא שילב את סמלי האצולה שלהם באיורי המפות. מפה ספציפית זו מומנה בסיועו של האציל אדוארדו בנלוסיו. העובדה מהווה המחשה כיצד פרקטיקה זו של מימון הפקת המפה העניקה לבנלוסיו הכרה, פרסום ומיצוב תדמיתו כפטרון תרבותי ואף כנוצרי טוב, לא רק בעיני עצמו כי אם גם בקרב בני תקופתו ועד תקופתנו.

על מפות ואומנות

כאמור, פרקטיקה מקובלת נוספת של אותה אידיאולוגיה תרבותית, הייתה רכישת מפות, הן כחלק מספר והן כתמונות לתליה על קירות הבית. אריאל תשבי טוען כי "סביר שהמפות היוו מעין סמל למעמדם של בעלי הבית, וייתכן אף שביטאו עמדות פוליטיות או חברתיות מסויימות", אך ניתן לראות בפרקטיקה זו גם כמאפשרת לאינדיווידואל  לכונן עצמו כסוביקט של האידיאולוגיה הבורגנית והתרבותית.

על שכיחות התופעה ניתן ללמוד מעיון בציוריו של ורמיר  אשר מציג ברבים מציוריו מפות התלויות על קירות הבית.

אורטליוס מציג את אחת ממפות ארץ ישראל (משנת 1590) עצמה כשטיח ארוג התלוי לנוי, המוטיב קיים גם במפות נוספות וסביר להניח כי הוא מייצג פרקטיקה מקובלת בתקופתה.

כאן אולי המקום להשלים התייחסות קצרה על נוכחות מוטיבים אומנותיים כחלק מהאידיאולוגיה התרבותית ולו בגלל תרומתם לפרקטיקה של תצוגת המפות.  עיון במפות ממחיש את היותן פריט אומנות, אך שתי הדוגמאות האחרונות מחדדות את הקשר בין הקרטוגרפיה לאומנות, מצד אחד האופן בו ורמיר שילב בציוריו מפות ומהצד השני האופן בו אורטליוס שילב במפותיו ציורים. המפה של אורטליוס מקושטת בעשרים ושניים מדליונים המתארים את סיפור אברהם מיום עזבו את בית אביו ועד יום מותו והם פרי ציורו של האמן מרטן דה-ווס.

גם המפה של טאליס ממחישה את הקשר בין הקרטוגרפיה לאומנות בעצם העובדה בו היא משקפת את הסגנון האומנותי של התקופה בציור המפה, בין אם באיורים עצמם ובין במסגרת הכה אופיינית לסגנון הארט-נובו.

סיכום

במאמר זה ניסיתי לבחון איורים המעטרים מפות עתיקות של ארץ ישראל תוך התמקדות ברקע הרעיוני שבבסיסם ובבשורת האידיאולוגיה אותה הם נושאים כמיתוס.

כרקע תיאורטי נעזרתי בהגותם של שני הוגים חברתיים – בארת ואלתוסר. הופתעתי מהיקף הרלוונטיות של רעיונות וביקורת חברתית מודרנית להבנת וניתוח מסרים במפות עתיקות, מה שמלמד על מרחב ההיבטים הרעיוניים המסתתר באותם גיליונות עתיקים.

רוצים ללמוד עוד על מפות?

הצטרפו לקבוצת המפות החדשה של הספרייה הלאומית בפייסבוק – "מפות גדולות לארץ קטנה"

כתבות נוספות

מפה אחת שווה אלף מילים

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות