בנובמבר 2016 נמכרו במכירה פומבית במקום קטן צפונה מפריס מסמכים אישיים, מכתבים ותצלומים מעיזבון הציירת הצרפתייה מקסה נורדאו (1993-1897).
שמה מצלצל מוכר מסיבה טובה: היא הייתה הבת היחידה של המנהיג הציוני, העיתונאי והרופא מקס נורדאו (1923-1849). מקסה נולדה בפריס, שם היא גרה שנים רבות, מלבד מספר חודשים בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר אביה גורש מצרפת כ"נתין עוין" (מקס נורדאו היה אזרח אוסטרי) וגם בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבה היא גרה בארה"ב. כתוצאה מהמעברים הרבים, מקסה נורדאו שלטה במספר שפות: צרפתית, ספרדית, גרמנית, אנגלית ואף ידעה עברית. גם אביה מקס שלט בלשונות רבות: גרמנית, הונגרית, צרפתית, אנגלית ועברית. בארכיונה ניתן למצוא מסמכים בכל השפות האלו.
בין פריטי העיזבון נמצאו גם מכתבים, רשימות ואף כתבי יד של אביה, מקס נורדאו. ארכיונו האישי הופקד לארכיון הציוני המרכזי כבר ב-1949, אך מסתבר שמספר לא מבוטל של מסמכים נשארו בידי המשפחה. בזכות התמיכה הנדיבה של התורם מר אורי אייזן נרכש חלק מעיזבונה של מקסה נורדאו, ובין הפריטים גם שורה של כתבי יד ומכתבים אל ואביה מקס. רוב החומרים שהגיעו לספרייה הלאומית נשמרו בחוסר סדר מוחלט. במהלך מספר חודשים סודרו הפריטים ושוחזרו כתבי יד שדפיהם הבודדים היו מפוזרים במקומות שונים. עתה הארכיון מאורגן בחמש סדרות: 1) התכתבויות של מקסה נורדאו, 2) תעודות אישיות, רשימות וכתבי יד של מקס נורדאו, 3) התכתבויות של מקס נורדאו, 4) התכתבויות של משפחת נורדאו, לרבות זו של אנה, אשתו של מקס, 5) תוספות.
בסך הכול נוצרו 312 רשומות תיק באוסף זה.
תצלום דיוקנה של הציירת מקסה נורדאו בילדותה, אוגוסט 1903. מתוך אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית
בתוך האוסף ניתן למצוא מספר פריטים מעניינים במיוחד. כך לדוגמה שיר בכתב ידו של נורדאו: אל האנטישמיים (Den Antisemiten). שיר זה פורסם באנתולוגית טקסטים ושירים נגד האנטישמיות הגואה שפורסמה ב-1893. באוספנו החדש נשמר כתב יד של השיר, דבוק על נייר מכתבים של בית ההוצאה שפרסמה את האנתולוגיה. שם ניתן לראות אותו בכתב ידו של מקס נורדאו. בשיר זה משווה נורדאו בין חבית רקובה שמקלקלת את היין והופכת אותו לחומץ ובין הנפש המורעלת שהופכת את האהבה הנוצרית לשנאה. בבית השני של שירו דורש המחבר לזכור את ישו (שנשכח מרוב כעס פגאני כלפי היהודים) ולסלוח לנוצרים במלים: "אינכם יודעים מהם מעשיכם."
אל האנטישמיים (Den Antisemiten) מאת מקס נורדאו
כריכת האנתולוגיה
פריט מעניין נוסף הוא מכתב מאת נחום סוקולוב שנכתב בלונדון בדצמבר 1915. מהמכתב עולה שבין שני המנהיגים הציוניים היו חילוקי דעות. סוקולוב הציע לא לדון בהם באמצעות מכתבים אלא בשיחות אישיות כאשר הוא יגיע אל נורדאו (שאז חי במדריד).
המכתב ששלח נחום סוקולוב למקס נורדאו
בין המכתבים שמקסה נורדאו קיבלה התגלו שני מכתבים בלתי-ידועים מוולדימיר ז'בוטינסקי מ-1928 ומ-1930. השני הוא מכתב ברכה ששלח ז'בוטינסקי לרגל לידת קלודי, בתה של מקסה נורדאו, ב-22 בספטמבר 1930. באותו מכתב הוסיף גם ברכות לשנה החדשה. מכתב זה גם ייחודי מבחינה לשונית, כיוון שמחברו החליף בין שתי לשונות: אנגלית וצרפתית.
המכתב ששלח זאב ז'בוטינסקי למקסה נורדאו
בין מכתבי משפחת נורדאו בולט אוסף גדול המורכב ממאות מכתבים שכתבה אנה נורדאו ממדריד אל בנותיה בין 1918-1914. במכתבים אלה דיווחה אנה, במקור זמרת אופרה ובת למשפחה פרוטסטנטית מדנמרק, לבנותיה מנישואיה הראשוניים שהמשיכו להתגורר בפריס, על חייהם בבירת ספרד. במרבית המכתבים כתבה על דברים יומיומיים, אך פה ושם סיפרה על אורחים חשובים בבית נורדאו, ביניהם שרי ממשלה ממדינות דרום-אמריקה והמזרחן, יליד ירושלים וחברו הקרוב של נורדאו, אברהם שלום יהודה.
אחד הפריטים המעניינים ביותר באוסף נורדאו הוא פנקס ובו רשמה אנה נורדאו את ההוצאות היומיומיות, אירועים חשובים בבית נורדאו (כגון ביקורים ונסיעות), אך גם את המכתבים שהתקבלו ואלה שנשלחו בכל יום בין השנים 1907 ועד 1925. ב-406 דפי הפנקס תועדו התרחשויות רבות, כ-12,000 מכתבים נכנסים וכ-10,000 מכתבים יוצאים. הכמות העצומה של התכתבות נורדאו ממחישה בצורה מרשימה את מעמדו המרכזי של נורדאו בציבור היהודי-ציוני, אך גם מעבר לזה חשיבותו כסופר ועיתונאי נודע בתקופתו.
מפתח מפנקס ההוצאות וההתכתבות
לאוסף זה נוסף פריט שככל הנראה נמצא כבר זמן רב באוספי הספרייה הלאומית. מדובר בלקט כתבי היד של נורדאו לנאומים שנאם בקונגרסים ציוניים בין השנים 1911-1897. נורדאו נהג לכתוב את הנאומים שנאם בכתב ידו. בשלב מסוים כל כתבי היד האלה נאספו, נכרכו ונמסרו לספרייה הלאומית. עקב העובדה שפריט זה שייך לאוסף נורדאו הוחלט לצרפו לשאר החומרים הממתינים עתה לחוקרי מקס נורדאו במחלקת הארכיונים.
נאומי מקס נורדאו
כשראש תוכנית הגרעין של איראן ביקש מהישראלים עזרה
בתחילת שנות השישים שוגרה משלחת מומחים ישראלים למשימה דחופה באיראן, לסייע לשיקום אזור שחרב ברעידת אדמה
: יותר מ-12,000 איש נהרגו בספטמבר 1962 ברעידת אדמה באזור קזווין שבאיראן
בתפקידו כראש הגוף בעל השם המעורפל "ארגון התכנון של איראן" היה ספי אספיא האיש האמון על שאיפותיה הגרעיניות של האומה האיראנית בראשית דרכן. הוא היה האיש שעל דלתו התדפק בשנת 1965 אכבר אעתמאד, המוכר כאבי תוכנית הגרעין האיראנית, כשביקש לקבל את ברכתו של השאה להתחיל את התוכנית. כשהיה בן 23 היה אספיא לצעיר המרצים באוניברסיטת טהראן, ולימד מתמטיקה וגיאולוגיה. תחומי אחריותו כראש "ארגון התכנון" היו נרחבים למדי, שכן על הארגון הוטל הפיקוח על כל מיזמי הפיתוח של איראן.
במסגרת תפקידו זה חתם אספיא על הסכם עם חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) בע"מ, תאגיד ממשלתי ישראלי שנודע בזכות פיתוח כמה ממערכות אספקת המים וההשקיה השאפתניות ביותר במאה העשרים.
אכבר אעתמאד נודע כאבי תוכנית הגרעין של איראן, אבל אפילו הוא נזקק לאישורו של ספי אספיא, ראש הגוף בעל השם המעורפל "ארגון התכנון של איראן".
בספטמבר 1962 היכתה רעידת אדמה עוצמתית במחוז קזווין (Ghazvin בצפון-מערב איראן. מאות כפרים נהרסו, חלקם חרבו כליל. אלפים נהרגו ונפצעו, עשרות אלפים איבדו את בתיהם ברגע. מאמצי הצלה מאולתרים החלו מיידית, ובהמשך הגיע גם סיוע מטהראן וממדינות אחרות.
בתוך כמה חודשים פנה "ארגון התכנון" בראשותו של אספיא לחברת תה"ל שמשרדיה בתל אביב בבקשה לשיתוף פעולה מקיף בבניה מחדש ובתכנון אסטרטגי של האזור כולו. העבודה עתידה הייתה לשמש מודל למאמצי התכנון והמודרניזציה בכל רחבי איראן. פרסום רשמי מטעמם של "ארגון התכנון" ושלוחת תה"ל באיראן מפרט את מערכת היחסים האינטימית בין שני הגופים, שנדמית כיום כמציאות לא-מאוד-רחוקה אמנם, ובכל זאת כזו שכמעט אי אפשר להעלות על הדעת.
ברשותה של הספריה הלאומית עותק מהמסמך הנדיר, חיבור בן שני כרכים באנגלית ובפרסית, שכותרתו Ghazvin Area Development Project Reconnaissance Report. הדו"ח כולל עותק ממכתבו הרשמי של ראש הצוות הישראלי, אריה "לובה" אליאב, לספי אספיא, כמו גם נתוני סקר מקיפים, איורים מפורטים ותוכנית שש-שנתית לפיתוח מחוז קזווין.
מסמך נדיר של ממשלת איראן, המתאר פרויקט משותף עם חברת תה"ל הישראלית לבנייה מחדש ולמודרניזציה של אזור קזווין. עותק זה נשמר כיום בספריה הלאומית
לפי הדו"ח, כחלק משלב השיקום הראשוני, "שלחה ממשלת ישראל משלחת אדריכלים וטכנאים שתכננה ובנתה מחדש את הכפר חוזנין (Khuznin), תחת סמכותו של משרד החקלאות האיראני." תוך כדי התקדמות בפרויקט זה ובפרויקטים מאולתרים אחרים, "החליטה ממשלת איראן לתכנן מחדש את כל אזור קזווין שניזוק ברעש, במטרה להעלות את רמת התפוקה שלו ואת רמת המחיה של תושביו."
ביום 6 בינואר 1963, חתם ספי אספיא בטהראן על חוזה עם נציג תה"ל במקום. בתוך ימים ספורים נחתה באיראן משלחת מטעם תה"ל. עם חברי המשלחת, שבראשה עמד אליאב, נמנו אפרים שילה, אגרונום ופעיל ציוני דתי, מומחי אקדמיה ואנשי מעש אחרים – מטובי המוחות שיכלה המדינה היהודית הצעירה להציע.
תה"ל עתידה הייתה לפקח על שני צוותים ישראלים אחרים ולפעול בשיתוף פעולה צמוד עם הממשלה האיראנית ועובדי סיוע בינלאומיים אחרים, לרבות כאלה שנשלחו מטעם האו"ם.
מכתב רשמי שנכלל בדו"ח, מראש המשלחת הישראלי, אריה אליאב, לספי אספיא, ראש הגוף בעל השם המעורפל "ארגון התכנון של איראן"
אחרי שטיפלה בצרכים מיידיים ודחופים, הוטלו על המשלחת הישראלית ארבע מטרות עיקריות: 1. ביצוע סקר כללי של אזור קזווין על מנת לתכנן בצורה הטובה ביותר את פיתוחו העתידי; 2. הכנת תוכנית לאזור הרעש כולו, לרבות כפרים חדשים ותוכניות מפורטות לבנייה שתחל בתוך חצי שנה; 3. הטמעת גידולים חדשים והקמת חלקות הדגמה לצורך הדרכת המקומיים בשיטות חקלאיות משופרות; 4. הכשרת מהנדסים איראניים – לפי ההסכם הישראלי-איראני, היה זה "אחד ההיבטים החשובים של המשימה."
רק במבט לאחור נראית העובדה, שבכיר איראני מביא מומחים ישראלים כדי להכשיר מהנדסים איראניים, כמו משהו ראוי לציון. מבחינה היסטורית, שיתוף פעולה מסוג זה היה שכיח: לישראל היו, כמובן, יחסים קרובים למדי (גם אם שנויים במחלוקת) עם משטרו של השאה.
אף על פי כן, במסגרת דו"ח יבש למדי, פרטים בודדים המתארים שיתוף פעולה ואחווה בין ישראלים לאיראנים הם במידה מסוימת כן ראויים לציון, במיוחד לאור האקלים הגאו-פוליטי הנוכחי:
"מכיוון שהמשלחת הישראלית עבדה וחייתה בקזווין וכל פעילויותיה היו קשורות לאותו אזור, אך טבעי היה שהצוות האיראני בהכשרה יצטרף לאנשיה ויחיה ויעבוד איתם בקזווין… נעים לציין את הידידות הקרובה שפרחה בין האיראנים לבין הישראלים כתוצאה מהחיים ומהעבודה בצוותא, הסיורים המשותפים והדיונים המקצועיים, ואת ההערכה ההדדית שהתפתחה בין הצוותים, המתלמדים והסגל באמצעות העבודה יחד על פרויקט משותף."
באביב 1963, לבקשתו של תאגיד ההשקיה העצמאי של איראן (בנגאה-י אביארי) שהיה מעורב גם הוא בעבודה, הציע הצוות הישראלי קורס מיוחד בגאולוגיה לסטודנטים נבחרים מאוניברסיטת טהראן. עשרות ישראלים ואיראנים חיו, עבדו ולמדו יחד – ואפילו יצאו לטיולים משותפים.
מילים חמות, מעבר לדברי הנימוסין המקובלים, אנו מוצאים גם בדו"ח עצמו: "אנו מבקשים להדגיש את העובדה, שבעוד שהמהנדסים הישראלים עמלו להעניק מהידע שלהם לעמיתיהם האיראנים, גם הם עצמם למדו רבות מהאיראנים וזכו מהם לסיוע רב. אין כיום ספק, שללא עבודתם המסורה של אלה, הן בשטח והן בעבודת המשרד, לא יכלו היו הצוותים הישראלים להגיע לתוצאות שאליהן הגיעו…"
הדו"ח כולל רשימה מלאה של המהנדסים האיראנים (לרבות מהנדס בשם חליל חמינאי), כמו גם רשימה של בכירים ישראלים, איראנים ובינלאומיים שהשתתפו במאמץ.
יחסים ישראלים-איראנים חמים, ובתוך כך עוד מיזמי תכנון ופיתוח משותפים, התמידו עד למהפכה בשנת 1979.
המשטר החדש עצר את ספי אספיא והוא נמק בכלא במשך חמש שנים, שם, לפי דיווחים, העביר את זמנו בהוראת צרפתית לאסירים אחרים, בלימודי איטלקית, ביולוגיה מולקולרית ומדעי המחשב, ובפירוק והרכבת שעונים ומכשירי אלקטרוניקה. לפי אחד הסיפורים, אספיא אפילו הציע עזרה בתיקון מכשיר ההקלטה של שופט, כאשר זה התקלקל במהלך חקירה – כל זאת כאשר עיניו מכוסות בבד. הוא חי באיראן עד מותו בשנת 2008.
אריה "לובה" אליאב עמד בראש משלחת תה"ל הישראלית באיראן. לאחר מכן הפך לפוליטיקאי ובמשך כמה שנים כיהן כחבר כנסת. אליאב נפטר בשנת 2010
אריה אליאב, שבשנות השישים עמד בראש משלחת ישראלית דומה גם במרוקו, הוביל משלחת נוספת לניקרגואה בשנת 1972. במשך עשרות שנים פעל לעידוד עלייה, לקידום הסכם שלום עם הפלסטינים וליישוב הנגב. אליאב נבחר לכנסת שלוש פעמים, שימש מזכ"ל מפלגת העבודה ואף היה מועמד לנשיאות. בשנת 1988 קיבל את פרס ישראל על תרומתו המתמשכת לחברה הישראלית. הוא נפטר בתל אביב בשנת 2010, שנתיים בלבד לאחר מותו של ספי אספיא.
בסתיו 2017, כמעט 55 בדיוק אחרי הרעש בקזווין, פקדה את איראן רעידת אדמה חזקה נוספת, שהורגשה גם בחיפה ובתל אביב. ממשלת ישראל הציעה להגיש סיוע הומניטרי. הצעתה נדחתה.
*
המתרגמת מבקשת להודות למתרגמים מפרסית ומומחים לאיראן שנעזרה בהם לצורך תרגום ותעתיק השמות והמונחים – ד"ר רז צימט, ד"ר תמר עילם גינדין ותומר בן אהרון.
עמוס עוז, 1972. צילום: צוות יפפ"א, ארכיון דן הדני בספרייה הלאומית
ב-29 בנובמבר 2016, שנתיים לפני מותו, נאם עמוס עוז במסגרת הפאנל "ירושלים והמפגשים עם הקדושה", במסגרת הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית. במהלך נאומו דיבר עוז על מה שקדוש בעיניו, על ירושלים ועל הצו המוסרי שמנחה אותו. להלן כמה נקודות מנאומו.
מה קדוש בעיני?
בשבילי קיים מקום קדוש אחד מאז שאני ילד. הספרייה. אני בן של ספרן, חתן של ספרן. בעל של ארכיבאית, גיס של ספרן ואבא של שלושה כותבים. איזה עוד מקום יכול להיות קדוש לי חוץ מהספרייה?
איך נדע מהי הדת הנכונה?
סבתא שלי שלומית נפטרה לפני 60 שנה, הרבה לפני המלחמות והמחלוקות של ימינו. אולי לה הייתה התשובה על שאלת עתיד המקומות הקדושים בירושלים. כשהייתי בן ארבע, סבתא הסבירה לי מה ההבדל בין היהודים לנוצרים.
"אתה מבין, הנוצרים מאמינים שהמשיח היה פה ויחזור", היא הסבירה לי. "אנחנו היהודים מאמינים שהמשיח לא היה פה ועתיד להגיע. אין לך מושג כמה דם נשפך בגלל המחלוקת הזו. ולמה? למה אי אפשר פשוט לחכות? אם המשיח יגיע ויגיד 'כיף לראות אתכם שוב', נצטרך להתנצר או לפחות להתנצל, אם יגיד לעומת זאת, 'נעים להכיר' הם יצטרכו להתגייר או להתנצל.".
מה קדוש לי?
ערכי הצדק, הנתינה, הסולידריות היהודית, שלטון החוק, ערכי משפחה, שולחן המשפחה, סיפורים, חוש ההומור – כל אילו הם חלק מהמורשת היהודית שלנו.
ואני אוסיף לזה – החיים והסבל האנושי. יש מספיק סבל לכולם. אולי אין מספיק אהבה לכולם, אבל יש מספיק כאב, גם אם אנחנו, באופן אישי, לא נוסיף עוד כאב.
כאב, זה כלי דמוקרטי. כאב הוא סוציאליסט הוא לא מפלה בין דתות ומעמדות. כאב הוא כאב. כאב מאחד.
אני וישו
אני אוהב את ישו , הוא קרוב ללבי, אבל אני לא מסכים איתו על אהבה אוניברסלית, זה ילדותי בעיני. אני גם חולק על אמרתו "סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים". אנו יודעים טוב מאוד מה אנו עושים, אנחנו לא טיפשים מוסרית, כשאנחנו מכאיבים אנו יודעים טוב מאוד מה אנחנו עושים. גם ילד שמושך בזנבו של החתול יודע שהוא מכאיב.
הדת שלי: "לא תכאיב לאחר"
בפרפרזה לקאנט, הדת שלי, הדיבר שלי, החוק שלי הוא: "לא תכאיב לאחר, או לפחות נסה להכאיב לו כמה שפחות". החוק הזה הוא חוק אוניברסלי, שרלוונטי בכל מקום.
התרופה לקיצוניות
הסכנה הכי גדולה שלנו היא הקיצוניות. בית המקדש חרב פעמיים לא בגלל קמצא ובר קמצא אלא בגלל הקיצוניות הדתית. אם רק הייתי יכול לרקוח 'כמוסות של חוש הומור' כדי לחסן מקיצוניות… אולי לא הייתי מקבל נובל לספרות, אבל בטוח הייתי מקבל פרס נובל לרפואה.
הומור וסקרנות. זה קדוש בעיני, זו הדרך שלנו להילחם נגד הקיצוניות שנמצאת בנפשו של כל אחד מאיתנו.
בערב חג המולד של שנת 1813 פורסם הכרך הראשון של "מעשיות לילד ולבית" מאת האחים גרים. כרך זה הופיע בתום חמש שנות עבודה מאומצת של זוג האחים הגרמנים חובבי המעשיות, ואיגד בתוכו 84 אגדות בצירוף מבוא מדעי והערות בלשניות מפורטות. ההצלחה הבלתי צפויה של הכרך הראשון, עודדה את האחים לזרז את עבודתם. כעבור שנתיים פורסם הכרך השני לקול תשואות הקהל. המעשיות המודפסות פשטו ברחבי אירופה, ותורגמו לרבות מלשונותיה.
קוראי העברית נאלצו לחכות כמה עשרות שנים טובות (84 שנה אם נדייק) עד שהחלו יצירות האחים גרים להיתרגם לשפתם הרדומה. כמה מתאים לכן, שאחת היצירות הראשונות שתורגמו לעברית הייתה המעשייה על "לִבְנַת-שֶׁלֶג", הלוא היא המעשייה על שלגיה ושבעת הגמדים, כפי שהיא מוכרת לנו כיום.
לבנת-שלג, אגדה לילדים. בתרגומו של שלמה ברמן משנת 1897
אבל רגע, לפני שנגיע ללבנת השלג, נחזור לצמד האחים גרים. החיים אינם מעשייה, אך עובדה ידועה זו לא הפריעה לרבים ממכריהם של צמד האחים גרים להאמין שמדובר בזוג תאומים שחולקים הרבה יותר מדמיון פיזי: אישיות, מזג אינטלקטואלי, הסתכלות על העולם וכנראה שגם לא מעט סודות; ובקצרה, סימביוזה מושלמת. האמת מסובכת יותר, ואפשר להבחין ברמזים לה כבר בתקציר הביוגרפי מאיר העיניים שהופיע בספרו של אוריאל אופק, 'משלגיה ועד אמיל':
"יעקב ווילהלם גרים היו שני אחים, שקורות חייהם משותפות כמעט כליל. שניהם נולדו בעיר הנאו (גרמניה): יעקב ב-4 בינואר 1785 ווילהלם ב-24 בפברואר 1786. הם למדו באותו בית-ספר, ולאחר שסיימו יחד את הגמנסיה נסעו לעיר מארבורג ללמוד בפאקולטה למשפטים. אחר-כך עברו יחד ללמוד בלשנות והתחילו מלקטים יצירות קדומות כדי לחקור את סגנונן. זמן-מה עבדו בספריה הממלכתית של קאסל; אך לאחר שהעיר נכבשה על-ידי צבאות נאפוליון נתמנה יעקב משגיח על ספרייתו הפרטית של ז'רום בונאפרטה, המלך-הבובה של נסיכות וסטפאליה.
האחים גרים (יאקוב מימין, וילהלם משמאל), ציירה Elisabeth Jerichau-Baumann. שנת 1855
בשנת 1808 התחילו האחים בחקר הסגנון של אגדות-העם. במשך שנים רשמו מאות אגדות מפי אנשים רבים ובשנים 1815-1812 פרסמו את שני הכרכים של "מעשיות לילד ולבית", בליווי הערות מדעיות רבות. ספר זה הקנה להם פרסום רב. אחר-כך פרסמו מהדורות מדעיות של יצירות-עם שונות. ב-1830 נתמנו האחים פרופיסורים באוניברסיטת גטינגן; אולם לאחר שמחו כנגד שלילת הזכויות מן האזרחים פוטרו ממשרתם ועברו לאוניברסיטת ברלין, שם כיהנו כפרופיסורים לבלשנות ולפולקלור. וילהלם הוסיף ללקט אגדות, ואילו יעקב פנה לעבודה בלשנית, פרסם את ספרו "הדקדוק הגרמני", בו יסד את השיטה ההיסטורית בבלשנות. בשנותיו האחרונות עסק יעקב בחיבור המילון הגרמני הגדול, בן 16 הכרכים, אותו לא הספיק לסיים. וילהלם מת בברלין ב-16 בדצמבר 1859; אחיו יעקב מת שם ב-20 בספטמבר 1863."
"אבל", כפי שמבהיר אופק בספרו, "ידידיהם הקרובים יותר יכלו להבחין ביניהם ללא קושי. שכן, יעקב הבכור היה טיפוס מדעי יותר מאחיו; הוא היה אדם מסוגר וכבד-ראש, שקד להשליט סדר בחומר הרב שנאסף והקפיד על דיוק מושלם בעבודה. ואילו וילהלם העליז היה איש החברה, אהב להיות מעורב בין הבריות ולהאזין למוסיקה."
מתוך "שלגיה: אגדת-עם לפי האחים גרים". עבוד עברי בחרוזים: מאיר פרבר. ציורים: ירקוני.תל אביב, 1946
השינויים באופי ובמזג האינטלקטואלי התבטאו בסוגי המטלות שביצעו השניים בעת שליקטו וערכו את האגדות והמעשיות לפרסום: יעקב הבכור התרכז ברבדי השפה (העממית מול הספרותית, הפשוטה מול המליצית) ובניבי הדיבור השונים (לכל אזור שאליו הגיעו הניב הייחודי לו), השווה אותם וגם הפריד – הכול כדי לזהות את השכבה המוקדמת מן המאוחרת; וילהלם, הפיוטי מבין האחים, "נטל על עצמו את העריכה הספרותית של המחקר".
השניים השתדלו להשאיר את המקורות שמצאו כפי שמצאו אותם, אך מעת לעת, ורק כשהרגישו שהמצב מחייב, "הרשו" לעצמם לערוך ביד קלה מקלה את החומר הגולמי ולשוות לו צורה שלמה יותר. ובכל הנוגע לשפה "גסה" יותר, המופיעה ברבות מהאגדות העממיות שליקטו, הם לא חששו לעדן אותה בעבור סגנון תמים יותר, "ששיווה לתיאורי האהבים" כך לדעת אופק "אווירה תמימה וילדותית".
שלגיה. כתב לילדים א. בן נון. ציורים: נחום גוטמן. תל אביב, 1950
לבנת-שלג מתעוררת בעברית
היה זה המזכיר הוורשאי של אגודת 'בני משה', האגודה הציונית החשאית שהקים אחד-העם במטרה לחדש את החיים התרבותיים בעברית בארץ ישראל ובגולה, שהגה את הרעיון, שמאז שימש לו כיעד, להפיץ "ספרות יפה בעברית בעד העם" ואף במחיר שיוכל אותו העם לעמוד בו.
"שלגיה ושבעת הגמדים / מעשיה לילדים מאת האחים גרים". כתובה בידי לוין קיפניס. ציורים: חנן פישר. משנת 1940
להוצאת הספרים שהקים בשנת 1895 קרא אברהם-לייב בן-אביגדור בשם הכה מתאים, הוצאת "תושיה". התושייה של בן-אביגדור המו"ל המנוסה "להוציא ספרים בשפה העברית בכל מקצועות הספרות", כפי שהובטח לקוראים בעלון שהפיצה ההוצאה, שפורסם עם ייסודה, הוכיחה את עצמה במהרה. שנתיים מהקמת ההוצאה, ואנו עדים לפירות הראשונים של אחת ממחלקות הסדרה "ביבליותיקה" לבני הנעורים, המחלקה שפנתה לקוראים הצעירים יותר ומכאן שנקראה "לילדים". חוברות "לילדים" היו חוברות קצרות, מנוקדות, שבהן נדפסו יצירות עבריות מקוריות לילדים בצד יצירות מתורגמות מן המיטב שהיה לספרות העולמית להציע.
סיפורה של שלגיה בתרגומו של מ. בן אליעזר. מתוך קובץ הסיפורים "צעצועים", הוצאת 'ספרות ורשה'. שנות ה-20 של המאה הקודמת. לחצו על התמונה לגודל מלא
המחסור החמור בספרות ילדים מקורית בעברית שכנעה את העוסקים במלאכה בצורך הדחוף בתרגום יצירות מספרות העולם. מגמת התרגום הייתה ברורה: העיבודים נעשו בחופשיות, ההשמטות היו רבות, אך המוטיבים האגדתיים – במידה שלא נתפסו כנוצרים במובהק, נותרו כשהיו. עיון בקטלוג ההוצאה מלמד שמעשיות האחים גרים (יחד עם קבצי אגדות וסיפורי עמים נוספים) נחשבו לספרות ילדים ראויה. האיש שנבחר לתרגם את המעשיות מן הגרמנית המקורית לעברית קלילה ואווירית שתקסום לקורא הצעיר היה המתרגם והסופר שלמה ברמן, ומבין המעשיות הרבות שתרגם המעשייה על "לבנת-שלג" הייתה מן הראשונות.
פתיחת "לבנת-שלג" – התרגום הראשון של שלגיה ושבעת הגמדים לעברית
חלקנו נזהה את היצירה כבר בשמה המוקדם. הקוראים הנחפזים יצטרכו לחכות להופעת שבעת הגמדים, ואולי יזהו את היצירה קודם לכן – בעמוד השני של החוברת, כשנשא המלך אישה נוספת לאחר מות אשתו המלכה,
שלגיה. כתב לילדים א. בן נון. ציורים: נחום גוטמן. תל אביב, 1950
למרות הביקורת הרבה שספגה ההוצאה על היד החופשית (ואולי, יטענו המבקרים, גם הגסה) שבה ערכו מתרגמיה את היצירות שבחרו לתרגם לעברית, ב"לִבְנַת-שֶׁלֶג" הותיר ברמן יותר מקטע אחד שייתכן שגרם לקוראים הגרמניים המקורים לזוע בכיסאותיהם באי נוחות בשעת ההקראה לילדיהם, ושמאז חזר גם בסרט של דיסני בשינוי קל. המלכה החדשה, שהורתה על הצַיָּד לפלח את ליבה של לבנת-שלג משום יופייה הרב, מבשלת במלח את הכבד והריאה שהגיש לה הציד, איברים שהיא מאמינה שהיו שייכים לבתה המאומצת – אותם היא זוללת בהנאה מחליאה.
ביקורת נוספת שהוטחה בהוצאת "תושיה" קשורה אף היא למעשיות המתורגמות. בשנה שבה החלו מעשיות האחים גרים לראות אור בעברית (היא שנת תרנ"ז/ 1897) מתח עיתון 'המליץ' ביקורת חריפה על היצירות שבחרה ההוצאה לפרסם. היוזמה "לתת את העולם הילדוּת עם כל חלומותיו ודמיונותיו בלב ילדי עמנו, למען יהיו ילדים בילדותם כילדי כל העמים" הינה יוזמה מבורכת, אך מדוע בחרו המתרגמים להוריק את סיפורי החול לשפת הקודש – את זה סירב סופר המליץ לקבל. סופר המליץ התעלם מההבחנה שביצעו אנשי "תושיה" בין המחלקה "לילדים" למחלקה "לנעורים", וטען שנערים לא יימצאו כל עניין בסיפורי השדים והאגדות.
הביקורת שהוטחה בהוצאת 'תושיה': "למען תינוקות של בית רבן", 'המליץ', 1897, גיליון 102. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
בכתבה נוספת במדור "בינה בספרים" של 'המליץ' ענה שבועות אחדים לאחר מכן המתרגם שלמה ברמן לביקורת, וכתב כי תפקידם העיקרי של סופרי הילדים שלנו הינו "להרגיל את ילדינו להיות קוראים בלשון עמם", ולכך כל האמצעים כשרים. טוב עשו מנהלי ההוצאה בהתעקשם על אגדות נוכריות, כיוון שאת הסיפור המופיע בהן הילד הקורא "יבלעהו בעודו בכפו". את המענה של ברמן, שהתפרסם ב'מליץ' תחת הכותרת "על דבר ספרות הילדים", חתם בקביעה שמאז אוששו ילדי ישראל שוב ושוב: "כל המבין החינוך לאשורו יודה, כי ילדים בני שמונה או תשע, אפילו בני עשר שנים, לא יצאו עדנה מילדותם ולא בגרו כל-כך, עד שלא ינעמו למו סיפורים מלאים פלאות ודמיונות" ("על דבר ספרות הילדים", 'המליץ', 1897, גיליון 236).
תשובתו של המתרגם שלמה ברמן: "על דבר ספרות הילדים", 'המליץ', 1897, גיליון 236. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
כ-30 שנים מאז הוצאת חוברות "תושיה" זכו האחים גרים לחותמת הכשר עברית נוספת (במקרה שהזדקקו לכזאת) – היא הגיעה מענק הספרות העברית, ומי שלא פעם הוכתר כממציא הילדוּת בעברית, המשורר והסופר חיים נחמן ביאליק. יחד עם המאיירת תום זיידמן-פרויד, הוציא ביאליק בהוצאת אופיר בברלין את הספרון 'עשר שיחות לילדים' על פי יצירותיהם של האחים גרים, הנס כריסטיאן אנדרסן ועוד. תום זיידמן-פרויד עיבדה מחדש את האגדות והוסיפה ציורים נפלאים. ביאליק הוא שתרגם את האגדות לעברית.
שלגיה. כתב לילדים א. בן נון. ציור: נחום גוטמן. תל אביב, 1950
