התמוטטותו של המשטר המלוכני בעקבות התבוסה במלחמת העולם הראשונה, והמהפכה בנובמבר בשנת 1918, הביאו למצב פוליטי חדש וכמעט בלתי מוכר בגרמניה: דמוקרטיה. הכוחות הפוליטיים החדשים הבינו את הצורך לנסח חוקה חדשה שתתאים למשטר הדמוקרטי ותמתן את כוחו הפוליטי של מעמד האצולה.
אסיפת העם הגרמנית שהתכנסה בעיר ויימר מינתה ועדה מיוחדת לניסוח החוקה החדשה. חברי הוועדה היו משפטנים שהתמחו במשפט חוקתי ובדיני המדינה. דיוני הוועדה נמשכו כמה חודשים, עד שאסיפת העם בוויימר אישרה את החוקה החדשה ב-11 באוגוסט 1919. המשפטן היהודי הוגו פרויס (1925-1860) השתתף בוועדה בקביעות ובמשך חודשים מספר אף שימש יושב ראש הוועדה. תרומתו לחוקת רפובליקת ויימר גדולה, ועד היום הוא נחשב ל"אביה".
פרויס הציג לוועדה את הטיוטה הראשונה לטקסט החשוב הזה, וחלקים ניכרים ממנה הגיעו לנוסח האחרון שאישרו נציגי העם. בפעם הראשונה אושרה בגרמניה חוקה שכללה זכויות יסוד לאזרחים. נוסף על חידושים רבים אחרים, הציע פרויס בנוסח שהכין חלוקה פנימית חדשה בגרמניה. משמעות הדבר הייתה פירוק המדינות ההיסטוריות, בהן הגדולה מכולן – פרוסיה. הצעה זו לא הייתה מקובלת על הצירים השמרנים באסיפת העם, אך היא הקדימה את זמנה; הרעיון קרם אור וגידים במציאות הפוליטית לאחר שנת 1945, בייסודן של מדינות גרמניה החדשות.
הוגו פרויס נולד בברלין והיה בן למשפחת סוחרים. הוא למד משפטים בברלין ובהיידלברג וסיים את הדוקטורט באוניברסיטת גטינגן. פרויס החליט להקדיש את זמנו למחקר אקדמי והצטרף בתור "מרצה פרטי" (מעמד מיוחד של מרצה בכיר, ללא תקן אך עם חובות הוראה) לסגל האקדמי באוניברסיטת ברלין. הוא נותר במעמד לא-נוח זה 15 שנה, כיוון שבתקופתו נדרשו היהודים להתנצר כתנאי לקבלת מעמד פרופסור. אומנם כלל זה לא נאכף על פי חוק, אך הוא התקיים בתודעתם של אנשי האקדמיה הגרמנית. רק בהקמתה של המכללה הפרטית למסחר בברלין בשנת 1906 קיבל פרויס את תקן הפרופסור למשפטים באותו מוסד.
משנת 1895 היה הוגו פרויס חבר במועצת העיר ברלין. בשנת 1918 היה ממייסדי המפלגה הדמוקרטית הגרמנית DDP, שבה היה חבר גם וולטר רתנאו. משנת 1919 ועד למותו היה פרויס חבר בפרלמנט הפרוסי, ושימש גם בתור שר הפנים הראשון ברפובליקת ויימר. במחאה על חתימת הסכמי ורסיי בידי גרמניה התפטר מתפקיד זה. בהסכמים אלו ויתרה גרמניה על ריבונותה באזורים מסוימים, והתחייבה לפיצויים גדולים מאוד לבעלות הברית. התפטרותו מתפקיד השר הביאה למצב אבסורדי: חתימתו של הוגו פרויס לא נמצאת בתחתית החוקה שאושרה רק לאחר התפטרותו, אף שמדובר, כאמור, בטקסט שרובו נולד במוחו של המשפטן המבריק.
בשנת 1949, כשמשפטנים גרמניים ניסחו את "חוק היסוד" של מערב גרמניה (במקום חוקה רשמית, שאין לגרמניה עד היום), הם נעזרו בחוקת רפובליקת ויימר כבסיס עבודתם. חלקים ניכרים מהחוקה המקורית מצאו את מקומם ב"חוק היסוד", אך נעשו גם תיקונים בסעיפים שהתבררו כלא יעילים או אף מסוכנים ליציבות הדמוקרטיה והמדינה.
יש לזכור שבסופו של דבר היטלר הקים את משטר הטרור בעקבות סעיף 48 של חוקת ויימר, שאיפשר לו לבטל את זכויות היסוד ואת זכויות האדם במצב שבו ביטחון המדינה נתון בסכנה – מה שלימים ניצלו הנאצים לטובת חיזוק מפלגתם.
אולי תאהבו גם:
"עתה אני חושב שקפקא אומר לי בעצמו: 'די עשית'"
פריטים נדירים: הצצה אל חייהם של מקס נורדאו ובתו היחידה מקסה
