הנכן מוזמנות ומוזמנים לאירועי יום האישה בספרייה הלאומית
20 נשים 20 שאלות: חידון דיגיטלי על חוקרות, כותבות ויוצרות
הכנו לכן חידון מאתגר במיוחד. לבד, בזוג או בקבוצה - פתרו ושתפו
אדית גרזון-קיוי: האישה עם הטייפרקורדר
"היא התרוצצה עם מכונת ההקלטה, רצה למעברות ולכל מיני מקומות. המכשיר היה כבד הרבה יותר ממנה ואני תהיתי איך היא בכלל סוחבת את זה... מבחינתי זה היה מעשה הרואי"
פרופ' אדית גרזון קיוי עם הפטיפון, 11.1.1952. צילום: מאוסף המשפחה
"אדית או עדית? ואולי בכלל אסתר?" שאלתי את פרופ' אליהו שלייפר, והוא השיב: "נדמה לי שאדית. היא חתמה אומנם עדית – אולי כי השתמשה באות עי"ן בדומה לשימוש שנעשה בה בכתיבה ביידיש, ואולי גם כי קישרה את זה לשם העברי 'עידית'. אבל השם 'אסתר' היה שם תמיד, זה היה השם העברי שלה."
את השם 'אדית גרזון-קיוי' שמעתי לראשונה לפני מספר שנים, בעיצומו של פרויקט לגסי-הריטג' – פרויקט ההצלה, השימור וההנגשה של הקלטות ארכיון הצליל הלאומי. נתבקשתי אז להאזין לכמה פריטים מתוך אוסף גרזון-קיוי ולטפל בקיטלוג שלהם. לראשונה נחשפתי למסורות מוזיקליות יהודיות שלא הכרתי, ולאינפורמנטים (מידענים) שונים שלראשונה פגשתי בשמם.
בחדר הפנימי של ארכיון הצליל שכן ארון מתכת ישן ובתוכו ניצבו עשרות תקליטים זה לצד זה. לכל אלו נלוו מחברות בכתב ידה של גרזון-קיוי ומספר כרטסות מאופסנות בקופסאות עץ ישנות. טובים ומוכשרים קדמו לי בניסיון לקטלג את האוסף. האוסף, שכלל הקלטות רבות ומגוונות, נותר עד היום אתגר קיטלוגי בעבור צוות עובדי מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל.
לפני חודשים מספר פגשתי באיש הרדיו, החוקר והמוזיקאי ישראל דליות, שסיפר על מפגש מיוחד שהשפיע עליו בצעירותו. "זו הייתה חוויה גדולה," סיפר דליות על ההיכרות בינו ובין אדית גרזון-קיוי, "נפתח בפניי עולם של מוזיקה אנושית שבאה מבני אדם שלא בקיאים בקריאת תווים, חסרי רצון לפתח קריירה או להיות כוכבים. זה הקסים אותי מאוד. אנשים שלא משתייכים לאליטה חברתית, מוזיקליים כל כך, ושהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייהם. אז גם הבנתי שמוזיקה מסורתית היא חלק מהחיים. תמיד קשורה למשהו משפחתי או משהו בחיי האדם, והיא לא נוצרת באיזו מגמה כדי להתקבל על ידי אחרים, אלא היא צורך, היא הכרח."
לאחרונה התקבלה פנייה מצד מרכז המבקרים בספרייה בבקשה להשתתף באירוע 'ספרייה משלך' ולהציג דמות נשית שקשורה במחלקת המוזיקה וארכיון הצליל. דמותה של גרזון-קיוי עלתה במחשבתי. אישה שהמוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה, ושמפעל התיעוד והמחקר שיצרה היה למפעל חלוצי ויחידאי.
פרופ' אסתר (אדית) גרזון-קיוי נולדה בגרמניה בשנת 1908. מגיל צעיר נחשפה למוזיקה: "בגיל חמש נכנסתי לקונסרבטוריון למוזיקה, ובגיל תשע נתקבלתי לבית המדרש למוזיקה 'שטרן' בברלין וסיימתי את לימודיי כפסנתרנית, בקבלי דיפלומה ממשלתית מאת האקדמיה למוזיקה בלייפציג ב-1930," כתבה גרזון-קיוי במסמך קורות חיים שנמצא בארכיונה האישי. בשנת 1933 השלימה את לימודיה באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה וקיבלה תואר דוקטור על עבודתה "תולדות המדריגל העממי בימי התחייה האיטלקית". באותה שנה עזבה לבולוניה שבאיטליה, שם השתלמה במדעי הספרנות.
בשנת 1935 עלתה ארצה והתיישבה בתל-אביב. למחייתה עבדה כנגנית פסנתר בבר ששירת חיילים בריטים. שנה לאחר מכן נישאה למהנדס קורט גרזון והעתיקה את מגוריה לירושלים. בירושלים פגשה בד"ר רוברט לכמן, יליד גרמניה כמוה, ששימש כמנהל הארכיון למוזיקה מזרחית. לכמן הוא שעורר בה את הרצון לחקור, ללמוד ולתעד מסורות מוזיקליות יהודיות. לימים אמרה: "הוא לימד אותנו להקשיב."
גרזון-קיוי החשיבה את עצמה ממשיכת דרכם של קודמיה האתנומוזיקולוגים אברהם צבי אידלסון ורוברט לכמן. אידלסון ולכמן, שפעלו בשלושת העשורים הראשונים של המאה הקודמת, הכשירו את הקרקע למפעלה. את אוסף המנגינות שרשם אידלסון והוציא לאור בעשרה כרכים – 'אוצר נגינות ישראל' תיארה גרזון-קיוי כ"עדות העיקרית על תרבות השיר העדתי שממנו אנו שואבים ללא הפסק עד היום הזה." אידלסון נמנה בין ראשוני החוקרים שניצלו את מכשיר הפונוגרף שהומצא בידי אדיסון, באמצעותו הנציח מסורות מוזיקליות יהודיות בהקלטות יחידאיות שהקליט על גבי גלילי שעווה.
לכמן, מצידו, המשיך במלאכת האיסוף והתיעוד, ובשנת 1935 הקים בירושלים בחסות האוניברסיטה העברית את ארכיון הצליל הראשון למוזיקה מזרחית ויהודית. על העבודה לצידו של לכמן עד פטירתו בשנת 1939 סיפרה: "במחיצתו התחלתי לעסוק בהקלטות וביתר תפקידי האתנולוגיה המוזיקלית והמוזיקה היהודית". בעידודו של פרופ' אמיל האוזר, מנהל הקונסרבטוריון הארצישראלי, הקימה גרזון-קיוי בשנת 1947 ארכיון צליל שעבד במשותף עם 'המכון הארצישראלי לפולקלור ואנתולוגיה'. במסגרת זו נוצרו למעלה מ-300 תקליטים שהוקלטו באמצעות מכשירי הקלטה חדישים ומשוכללים לאותם ימים.
מלחמת העצמאות הובילה לסגירת הארכיון שנפתח מחדש בשנת 1950, בחסות מדור המוזיקה של משרד החינוך והעומד בראשו המלחין פרנק פלג. כבעלת תודעת שימור חזקה, זיהתה גרזון-קיוי את הצורך והחשיבות שבתיעוד המציאות הישראלית של אותם הימים: "ההזמנה לפתוח מכון אתנולוגי למוזיקה יהודית, באה בשעה כשרה, בשיא העלייה ההמונית לארץ. היה זה אתגר מרתק ביותר לנצל את ההזדמנות החד-פעמית והבלתי חוזרת שיצר ריכוזן הזמני של העדות, מיד עם עלייתן, במעברות ובאתרי קליטה אחרים. כך התחלתי באותו 'אסיף' של מנגינות יהודיות, בעיקר בקרב עולי עדות המזרח. כל זה נעשה תחת הדחף הכביר שלא להחמיץ את צו השעה, ולהביא את הלחנים בזמן הקצר ביותר ובצורה מרוכזת ביותר לדוקומנטציה מדעית בת-קיימא."
כשהיא נושאת מכשיר הקלטה כבד, עברה אדית גרזון-קיוי, אישה קטנת-קומה, עם מבטא יקי בולט, ממעברה למעברה, ממקום למקום, מתעדת ומשמרת זיכרונות מוזיקליים. "היא התרוצצה עם מכונת ההקלטה, רצה למעברות ולכל מיני מקומות. המכשיר היה כבד הרבה יותר ממנה ואני תהיתי איך היא בכלל סוחבת את זה… מבחינתי זה היה מעשה הרואי." סיפר לי פרופ' אליהו שלייפר.
על הגלגולים שעבר האוסף סיפר: "עבדתי עם פרופ' גרזון-קיוי בראשית שנות השישים. הארכיון שכן אז בבית קטן בצידו הדרומי של מלון המלך דוד. המקום היה שייך לאוניברסיטה העברית שאפשרה לה להשתמש בשני חדרים, שנדמה ששימשו במקור כאמבטיה ובית שימוש. בתוך החדרים הצרים הללו ארגנה גרזון-קיוי מדפים עבור חומרי הארכיון ואולפן הקלטה קטן שכלל בראשיתו מכונת חריטה של תקליטים. טכנאי ממוצא הונגרי סייע לה בהקלטות.
"לא היה ברור למי באמת שייך האוסף לגרזון-קיוי או לאוניברסיטה. האוסף כלל הקלטות רבות שהוקלטו בפורמטים שונים: תקליטים, סרטים מגנטים, והקלטות על גבי חוט. בנוסף הכיל האוסף חומרים מארכיונו של רוברט לכמן, ביניהם תקליטי פח שהוקלטו על ידו. בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, החלה הפגזה מכיוון העיר העתיקה. פרופ' קיוי, בעלה ואני הוצאנו את החומרים והעברנו אותם ידנית ב'תשלומים' חלק ועוד חלק אל מכונית הפיאט הקטנה של מר גרזון. משם לקחנו הכל לביתם. בהמשך עבר האוסף אל מתחם טרה סנטה ששימש כמשכנה הזמני של האוניברסיטה העברית".
על מעבר הארכיון ממתחם טרה סנטה אל ארכיון הצליל בספרייה ועל דמותה של גרזון-קיוי, סיפרה רות פריד – רכזת ארכיון הצליל במשך שנים רבות: "גרזון-קיוי שמרה על האוסף שלה בקנאות. האוסף נשמר במרתף בטרה סנטה. שנה אחת, במהלך החורף, חדרו מים למרתף. גרזון-קיוי חרדה מאוד לאוסף. היא החליטה להעביר חלק מהחומרים לפונותיקה (ארכיון הצליל) כדי שיצרו מהם עותק. אני זוכרת אותה מגיעה לפונותיקה בכל שבוע עם שלושה תקליטים תחת הזרוע, מביאה אותם לטכנאי שהקליט אותם על גבי סרטים מגנטיים. כשהסתיימה ההעברה היא לקחה את התקליטים בחזרה, צועדת על הדשא בגבעת רם אל עבר תחנת האוטובוס בחזרה לטרה סנטה. בשלב מאוחר יותר הועבר האוסף כולו."
לצפייה בוידאו השלם לחצו כאן
גרזון-קיוי הרבתה לנסוע לחו"ל ולהשתתף בכנסים מוזיקולוגיים בהם שטחה את רעיונותיה ומחקריה. היא גם שימשה יו"ר מדור המוזיקולוגיה באונסק"ו וזכתה בפרס אנגל היוקרתי. מפעל ההקלטות שיצרה שמור בארכיון הצליל הלאומי, וזה מכבר עבר תהליך של דיגיטציה. גם כיום, שנים רבות לאחר שנוצרו, נשתמרו ההקלטות באיכותן. היא גם העמידה תלמידים רבים שדמותה היוותה השראה לעבודתם.
יעקב מזור, אתנומוזיקולוג, מחשובי חוקרי הניגון החסידי, סיפר בראיון לד"ר עמליה קדם ומתן ויגודה על אחד מהרגעים שגרמו לו לרצות לשמר, לתעד ולחקור את המוזיקה החסידית: "שמעתי הרצאה של גרזון-קיוי באקדמיה למוזיקה והסיסמה שלה הייתה 'רבותי זוהי שעת השתים-עשרה. אם לא נקליט היום תימנים, כורדים, פרסים ועוד, המוזיקה הזו תעלם מהאופק. התרבות הזו לא תתקיים יותר."
גרזון-קיוי, אישה קטנת-קומה שיצרה מפעל גדול, מפעל של הקשבה, מפעל שבו "הבן-אדם עצמו הוא המכשיר הטוב ביותר והאחרון גם כן. אם נמשיך לעבוד ברוח זו אז נציג משהו חדש…"
תודה לד"ר גילה פלם וליורם גרזון על הסיוע בהכנת הרשימה.
להקלטות של אסתר (אדית) גרזון-קיוי
בואו להכיר את אדית גרזון-קיוי באירוע "ספרייה משלך" שיתקיים בספרייה לכבוד יום האישה 2019
כתבות נוספות
השיעור שלמד המלחין מרדכי זעירא מתלמידת כיתה ח'
"נעמי עשי זאת שוב": נעמי פולני מספרת כיצד התחילה לנגן
"מוזיקה זה לא הכול, אבל הכול זה מוזיקה": נפרדים מהמלחין נועם שריף
אֲנִי גִּיטָרָה הָרוּחַ מְנַגֵּן עָלַי – השיר לבני אמדורסקי
הכירו את מקס ומוריץ היהודים
המהתלות של יצחק קצנלסון וחיים גולדברג – פרפרזה עברית על "מקס ומוריץ"
לפני כמה ימים מלאו לנכד שלי, מיכאל, חמש שנים. מובן שנזכרתי בשיר הילדים הנפלא של יצחק קצנלסון "חמש שנים על מיכאל" הידוע בשמו הרשמי "פרידה" (מומלץ לקרוא את מאמרו המצויין של אליהו הכהן על השיר).
נכנסתי לאתר הספרייה הלאומית כדי למצוא עוד יצירות לילדים שכתב קצנלסון, וגיליתי אוצר לא ידוע ששעשע אותי מאוד.
בשנת 1921 הופיע בוורשה בהוצאת "האור" ספר לילדים שחיבר קצנלסון ושמו "מהתלות – קובץ היתולים מצוייר ערוך בשפה קלה ונוחה לילדים.
אם מתבוננים מקרוב באיורי הספר, רואים שהם חתומים בראשי התיבות ח.ג או ח. גולדברג.
על המשורר והסופר הידוע יצחק קצנלסון ועל המאייר והאמן הידוע קצת פחות, חיים גולדברג, אספר מעט בהמשך. חשוב לציין כבר כאן ששניהם נרצחו בידי הגרמנים בתקופת השואה: קצנלסון נרצח באושוויץ ב-1944 וחיים גולדברג בגטו ביאליסטוק ב-1943.
בספר מצויים עשרה סיפורים קצרצרים, המשתרעים על פני 80 עמודים. בכל עמוד נמצא טקסט מחורז של קצלנסון או גולדברג, נוסף על איור הומוריסטי של גולדברג.
לכל הסיפורים מכנה משותף: כולם סיפורים משעשעים, אולם ההומור די שחור. ברובם מופיעים ילדים או מבוגרים החומדים לצון או עושים במקרה (לפעמים בכוונה) כל מיני מעשים אכזריים ובעייתיים. מזכיר לכם משהו? תיכף תבינו למה אני מתכוון.
גיבורו של הסיפור הראשון הוא אדם ששמו "רבי אשכנזי". רבי אשכנזי, כשמו לא כן הוא – איננו רב אשכנזי. כפי שניתן לראות על פי לבושו, הוא צייד גרמני שמשפטים בגרמנית יוצאים מפיו בתוך הטקסט העברי:
וככה זה מתחיל:
יצא ויצא אל השדה
רבי אשכנזי
בא לקראתו ארנב קטן,
קרא : "אך איין האזע!" (אוח הינה ארנב!)
נטל תיכף את כלי-זינו
וכונן אותו מתון:
ירהחחיצו – פּף! וקרא:
"זאעזא האב איך איהם ערשאסן" (ראו, יריתי בו)
העניין מסתבך כאשר מתברר לאשכנזי שלא פגע בארנב, אלא בכדור פורח שצנח לאדמה.
"אך צום טויפל!" (אח, לעזאזל!) זועק רבי אשכנזי שהחטיא את המטרה. רבי אשכנזי ההמום נאלץ "להוציא את כיס כספו" ולשלם פיצויים לבעל הבלון הזועם.
הסיפור השני נקרא: "מעשה בשני סוככים". פירוש המילה 'סוכך' באותה עת היה מטרייה. את המילה מטרייה המציא אליעזר בן יהודה והיא נמצאת במילון שלו. ביאליק, לעומתו, התנגד לשימוש הגורף בסיומת "יה", ולכן ביקש להחליף את חידושו של בן יהודה במילה סוכך. קצנלסון, ככל הנראה, השתייך למחנה ביאליק.
בסיפור יוצאים ראובן ושמעון מכפר רמון, עם שתי המטריות שלהם, ומנסים לעבור גשר צר בו זמנית. כיוון שהיה גשר צר מאוד ואף אחד מהם לא היה מוכן לוותר (הם גם מוציאים לשון אחד לשני!), המטריות שלהם נתפסות זו בזו ושניהם נופלים למים.
בסיפור אחר בשם "חמישה בשק אחד", נשלח המשרת של גברת כלשהי להחזיר הביתה את חמשת ילדיה השובבים. המשרת, שמן הסתם תיעב את הגברת (וגם את הילדים), מכניס את כולם לשק ענק כך שלא יוכלו לברוח, מחזיר הביתה את השק ושופך את הילדים בסלון של הגברת ההמומה. בעלת הבית מסתכלת בילדים דרך משקפי המצבטיים שלה וסופרת שאכן הגיעו חמישה ילדים.
הסיפור הרביעי ששמו "רבי תנחום" עוסק אף הוא במטרייה:
רבי תנחום, יהודי מכובד (שימו לב לצילינדר המהודר על ראשו), יוצא מפתח ביתו ולוקח איתו את הסוכך (מטרייה – כבר אמרנו?). בדרך מתקבצים עננים, מבריקים ברקים, רועמים רעמים ופורץ מבול. רבי תנחום ממשיך ללכת בבטחה כי יש לו סוכך!
פתאום נעמד באמצע דרכו: מה כלום אבד לו כיס כסף? (האם שם לב פתאום שאיבד את הארנק?).
לא רק נזכר רבי תנחום כי לא הפשיל את מכנסיו (הרחוב לא היה סלול ורבי תנחום הפשיל את המכנסיים כדי שלא יתמלאו בוץ).
אחרי שהפשיל את מכנסיו, מזדקף הגביר ("נכבד נעלה רב פעלים"), אולם הסוכך אינו סוכך יותר! אנו רואים משפך נאות בחלק העליון של המטרייה, והגשם שוטף בעוז את רבי תנחום שמתמלא כולו מים. מה קרה כאן? שני קונדסים מתעללים ביהודי המכובד, מנקבים את הסוכך שלו, ומכניסים לתוכו משפך. והתוצאה? מבול על רבי תנחום!
האם כל זה מזכיר לכם משהו?
המהתלות של קצנלסון והציורים של גולדברג הם ללא ספק גרסה עברית מקורית של ספר הילדים מקס ומוריץ שחיבר וילהלם בוש בשנת 1865. וילְהֶלם בּוּשׁ (בגרמנית: Wilhelm Busch; 15 באפריל 1832 – 9 בינואר 1908) היה צייר, משורר, סאטיריקן ומאייר קריקטורות גרמני, שנודע בעיקר בזכות סיפורו המאויר בחרוזים "מקס ומוריץ". בסגנון איוריו נחשב לאבי ה"קומיק-סטריפ" של ימינו.
ספק גדול אם ההורים המגוננים של היום ירכשו לילדיהם את הספר המרושע הזה, העוסק בשני ילדים שובבים שמוצאים את מותם בדרך מזוויעה במיוחד.
איך? (זהירות, ספוילר!): האיכר MECKE, ששמו באחת הגרסאות העבריות הוא יונתן, מכניס את שני הפרחחים הקטנים מקס ומוריץ לתוך שק קשור ומהודק. לאחר מכן הוא לוקח את הילדים הארוזים אל טחנת הקמח וטוחן אותם לגרגרים קטנים המשמשים לאוכל לעופות. הסוף הכל-כך גרמני הזה לא מופיע בחלק מהגרסאות העבריות.
והינה נקודת הדמיון הראשונה בין המהתלות של יצחק קצנלסון לבין אלו של מקס ומוריץ: ילדים מוכנסים לתוך שק. אלא שבגרסת קצלנסון ה"מעודנת" יותר, מחזיר המשרת את הילדים הארוזים לאימם ושופך אותם מהשק למרגלותיה.
והינה נקודת דמיון נוספת באיורים: אחד התעלולים ששבה את דמיוני כשהייתי ילד היה זה שבו גונבים שני התעלולנים ארבעה עופות צלויים דרך הארובה של הדודה סימה (ששמה במקור הגרמני הוא האלמנה הטובה BOLTE). והינה, בגרסה העברית של קצנלסון וגולדברג קורה בדיוק הדבר ההפוך: האווזים שבהם מנסה השובב, ששמו "יוקטן", להתעלל, תופסים אותו ומשליכים דרך הארובה היישר אל הסיר הרותח שבו מבשלת אמא את ארוחת הצוהריים. אמא מכירה את כותונת בנה (רמז למכירת יוסף) ושולה את יוקטן מתוך היורה הרותחת. האם תצליח להציל את חייו, או שהילד כבר הפך לתבשיל לארוחת הצוהריים? זאת לעולם לא נדע.
עוד אנו רואים כי קצנלסון גייר את שמות הגיבורים. וכך אנו מוצאים את מר נבון, את ראובן ושמעון מכפר רמון, את האדון גמזו ועוד. המסורת הזאת – גיור שמות בתרגום לעברית וליידיש – מוצאת את מקומה גם בהיסטוריה של התרגומים של מקס ומוריץ.
אילו מין שמות הם מקס ומוריץ? גויים שקוצים, ועוד גרמנים? לא יעלה על הדעת!
התרגום הראשון של מקס ומוריץ בעברית הופיע כבר בשנת 1878 בשם "שמעון ולוי". המחבר אהרון ליבושיצקי הגדיל לעשות וניכס לעצמו את הסיפור, ולא למחבר הגרמני וילהלם בוש.
הינה דוגמה מהטקסט, שאותה יש לקרוא במבטא אשכנזי.
ביידיש, לעומת זאת, הופיע תרגום של הספר בשנת 1920 בעיבוד חופשי של הסטיריקאי הנודע יוסף טונקל, הידוע בכינוי "דער טונקעלער" – האפל. בעיבוד של טונקל נקראים שני השובבים בשמות נאטעל ומאטעל.
בגרסת היידיש מי שתופס את הילדים הוא האופה ר' שלום (שימו לב לזקן ולפיאות), שמביא אותם לטחנת הקמח של הטוחן ר' ישראל, ושלום על ישראל (ועל מאטעל ונאטעל זצוקל"ה).
והינה באה הציונות, והנאצים עולים לשלטון, ושוב מתרגמים את Max and Moritz לעברית.
מקס ומוריץ? אלו שמות גרמניים משוקצים, ואילו שמעון ולוי נשמעים גרמניים מדי. לכן עברתה המשוררת הנפלאה אנדה עמיר פינקרפלד את שמותיהם של שני הקונדסים ל"גד ודן".
ומובן שלא נוכל לסיים בלי לספק מעט מידע על שני המחברים שאיתם התחלנו. יצחק יחיאל קצנלסון נולד בשנת 1886 בעיירה קרליץ שליד מינסק. אביו היה פובליציסט ומחנך, משכיל נודע בשם יעקב בנימין קצנלסון, הזכור בשם העט שלו 'בנימיני'.
כשהיה בן 10 עבר יצחק קצנלסון עם הוריו ללודז' שבפולין. קצנלסון היה סופר ומשורר פורה במיוחד ואהוב מאוד על ציבור קוראי העברית בפולין ובארץ ישראל. בלודז' הקים קצנלסון מערכת של מוסדות חינוך עבריים פרטיים: גן ילדים, בית ספר יסודי וגימנסיה, שפעלו בהנהלתו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. מעטים מכירים היום את יצירתו העשירה ואת פעילותו החינוכית בין המלחמות. קצנלסון כתב שירים לילדים ומבוגרים, ספרי לימוד רבים ומחזות. הוא היה מאוהבי המשורר גרמני ממוצא יהודי היינריך היינה, ותרגם תרגום נפלא של "ספר השירים" שלו. חלק משיריו העבריים של קצנלסון הפכו ללהיטים בארץ ישראל ובהם "יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", "רוח עצוב", ושיר הילדים "חמש שנים על מיכאל".
בינואר 1943 הגיע קצנלסון לוורשה ונלכד בגטו. בגטו היה פעיל בתנועת המחתרת 'דרור' ובו גם המשיך את פעילותו הספרותית: הוא חיבר שירים לעיתוני המחתרת, הקים תאטרון בגטו והדריך צעירים בפעולות חינוך. קצנלסון הצליח לעזוב את גטו ורשה ולהגיע למחנה ויטל, שהיה מחנה ריכוז ליהודים מיוחסים בצרפת. בצרפת כתב את "פנקס ויטל", ואת הפואמה הנוראה ביידיש "השיר על העם היהודי שנהרג" – "דאָס ליד פֿונעם אויסגעהרגעטן ײִדישן פֿאָלק"
ב-18 באפריל 1944, במלאת שנה למרד גטו ורשה, שולח קצנלסון עם יתרת תושבי המחנה למחנה הריכוז דרנסי. בשלושה במאי 1944 הגיע כצנלסון למחנה אושוויץ ושם נרצח מייד.
דמותו של מאייר הספר חיים גולדברג (שהיה ידוע בשם העט חגי) ידועה פחות לציבור בישראל.
גולדברג היה בן גילו של קצנלסון. הוא נולד ב-1888 בעיירה קטנה בשם לוקוב, בן למשפחה חסידית. כשהתגלו כישרונותיו האומנותיים, נסע לברלין ללמוד אומנות. בשנת 1912 חזר לפולין, לוורשה, ושם פתח סטודיו לצילום.
גולדברג התמחה בהפקת גלויות וכרטיסי ברכה. הגלויות שהנפיק היו כרטיסים צבעוניים בעלי סגנון מיוחד: תחילה צילם בסטודיו סצנות מבוימות בגילום שחקנים חובבים בביגוד מתאים ותפאורה, ולאחר מכן השתמש בטכניקות של ציור וגרפיקה, כדי להוסיף לתמונות אלמנטים מצוירים וחרוזים קצרים ביידיש.
גולדברג הוציא גם קבצים הומוריסטים ואייר ספרי ילדים רבים, בין השאר את המקראה העברית "צפרירים" שחיברו יצחק קצנלסון ויצחק ברקמן. בשנות השלושים פרסם גולדברג שירים וסיפורים בעברית וביידיש בכתבי-עת לילדים, ואף ספרים שאת חלקם חיבר בעצמו
עם הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939 נמלט גולדברג לעיר ביאליסטוק, שנכללה באזור הכיבוש הסובייטי כחלק מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. אולם, עם כיבוש ביאליסטוק בידי הגרמנים, הועבר לגטו ושם היה מופקד על רישום הכרזות הרשמיות של היודנראט. בשנת 1943, בתאריך לא ידוע, נרצח גולדברג בגטו ביאליסטוק (ולפי גרסאות אחרות בטרבלינקה).
סילחו לי על האבחנה המקאברית, סופם של שני המחברים הדגולים מזכיר את סופם של מקס ומוריץ:
לכן היה סופם סוף מר
עליו בסוף עוד יסופר
בשואה נרצחו לא רק אנשים, אלא נגדעה גם תרבות משגשגת, בעברית, ביידיש ובלשונות עמי אירופה, של היהודים הנרצחים.
כתבות נוספות
יורד גשם ונתקעת בלי מטרייה? פנה ל"נעשיאָנאָל אַמבּרעלאַ סוירוויס"
כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'
חמור חמורתיים ומשחקי הקלפים של פעם
כיצד נראה אריה גיבור?
99 שנים לנפילת תל-חי: כך הקים הפסל אברהם מלניקוב את אנדרטת האריה השואג
"את מלניקוב אתם מכירים?" שואלים דן בן-אמוץ וחיים חפר את קוראיהם, בפתח אחד מסיפורי "ילקוט הכזבים". "הסיפור הזה הוא לא על אחיו ולא על אביו, כי אם עליו בעצמו", הם ממשיכים, מתוך הנחה שבעת כתיבת הדברים כל ישראלי ידע בדיוק במי המדובר. לצ'יזבט שסיפרו בפלמ"ח על מלניקוב נשוב בהמשך הדברים, במיוחד בשל העובדה המפליאה שברובו הוא נכון. למען אלה שעדיין אינם יודעים מיהו מלניקוב ובמה מדובר, נערוך תחילה היכרות קצרה עימו, בעזרת תיעוד מארכיונו האישי שבספרייה הלאומית, הטומן בחובו תשובות לכמה מן החידות האופפות את פרשת חייו.
מעטים בלבד מבין העולים לרגל אל פסל האריה השואג בתל-חי, הניצב במקום בו נטמנו טרומפלדור וחבריו, מבחינים כי לא הרחק מן האנדרטה המרשימה קבור גם האיש שיצר אותה. אברהם מלניקוב, מאבות הפיסול הארצישראלי, מצא את מנוחתו האחרונה דווקא בין אנשי "השומר", לרגלי האנדרטה המזוהה עמו יותר מכל. את פרשת חייו הסוערים התחיל מלניקוב הרחק מהרי הגליל. הוא נולד בשנת 1892 בבסרביה, חבל ארץ שבאותה עת היה תחת שלטון הצאר הרוסי.
הנער הרגיש שגילה כישרונות ציור נשלח על ידי הוריו, בניגוד לרצונו, אל וינה, שם רשמוהו ללימודי רפואה. על רקע חילוקי הדעות ביניהם באשר להמשך לימודיו, הם הפסיקו לתמוך בו אחרי זמן לא רב והוא, אשר נטש את ספסל הלימודים, החל במסע הרפתקאות שבמהלכו הגיע לארצות הברית. שם, כך סיפר לימים, פגש בסופר הנודע ג'ק לונדון שעמו התיידד. באחת הפעמים שבהן בילוי לילי של השניים הסתיים בכי רע, הם אף נעצרו יחד על-ידי המשטרה המקומית.
התשוקה ללמוד אמנות גברה על יצר ההרפתקנות, ובשנת 1917 מלניקוב בן ה-25 נרשם ללימודי אמנות בשיקגו. אך למרות הכישרון המבריק והעתיד המזהיר שמנבאים לו מוריו, הוא לא הצליח להתמיד גם בלימודיו אלה. במארס 1918 נענה מלניקוב בהתלהבות לקריאות שנשמעו אז, להצטרף אל הצבא העברי הראשון, והוא מתנדב לגדודים העבריים. את רעייתו הצעירה ובתו התינוקת, שנולדה חודשים אחדים קודם לכן ולה העניק את השם בת-ציון, לא יראה עוד לעולם.
המערכה במזרח התיכון נסתיימה עד מהרה, ומלניקוב הגיע לארץ ישראל אחרי שהות קצרה במצרים, במחנה הצבא הבריטי. הוא עתיד היה לשוב לשם שנים אחדות מאוחר יותר, בחיפושיו אחרי דמותו של האריה השואג.
גם אחרי שפשט את מדיו והיה לאחד ממנהיגי קהילת האמנים הארצישראלית הצעירה שמרדה ב"בצלאל", המשיך מלניקוב לאחוז בנשק בעת הצורך. הצעיר החסון והשרירי, היה אחד ממגניה של ירושלים בימי מאורעות תר"ף, והחדשות על נפילתם של טרומפלדור וחבריו בגליל, הדהימוהו.
מלניקוב הפגין את כשרון הפיסול שלו במונומנטים ומצבות רבות רושם, שהגדולה והמרשימה מכולן היא האנדרטה שהקים לכבוד הגנרל אלנבי בבאר-שבע. גם פסל זה, כאחרים שהציב ברחבי הארץ, עתיד היה לגרום לו מפח נפש, כאשר נותץ, מקץ שנים אחדות, בידי המון פורעים מוסת.
ואולם, שנות העשרים היו עדיין תקופת השיא ביצירתו, ימי פריחה ויצירה מתפרצת: מלניקוב, העומד בראש "אגודת אמנים עברית", נבחר ליצור את המצבה על קברו של אחד-העם, ובאמתחתו תכניות לאנדרטאות גדולות נוספות.
ההזדמנות לה חיכה מלניקוב הגיעה בסוף 1928, כאשר הנדבן סיר אלפרד מונד הזדעזע מכך שטרם הוקמה מצבה על קברם של מגיני תל-חי, והחליט לממן את בנייתה מכיסו. מלניקוב היה האיש שנבחר על-ידו לבצע את המשימה של פיסול אנדרטה לאומית-ציונית מודרנית אולי הראשונה מסוגה בארץ-ישראל.
לפני ראשי המוסדות הלאומיים שנטלו על עצמם את ביצוע עבודת הקמתה של האנדרטה, הציג הפסָּל הנמרץ תכנית סדורה. היה בדעתו ליצור פסל בדמותו של אריה שואג, מגוש אבן שייחצב בגליל, סמוך לתל-חי. לעזרתו של מלניקוב גוייס יצחק שדה. יחד הם איתרו סלע שממנו יחצבו הפועלים, תחת ניצוחו של שדה, את גוש האבן שישמש את האמן.
נדלג על הקשיים הביורוקרטיים שנערמו לפני מלניקוב בטרם התחיל בעבודת החציבה עצמה, ונשוב אל הצ'יזבט שפתחנו בו. מהו הסיפור של בן-אמוץ וחפר על מלניקוב?
"כשביקשו את מלניקוב שיעשה את פסל האריה על קברו של טרומפלדור", הם ממתיקים סוד, "אמר שקודם כל הוא מוכרח לראות אריה אמיתי. אמרו לו: לך, חפש לךּ אריה. ובאותם הימים לא היה בארץ אף אריה אחד. הלך אל ד"ר בודנהיימר בירושלים שמבין בחיות ושאל אותו בגרמנית איפה אפשר למצוא אריה חי. אמר לו הדוקטור: לך לקאירו [קהיר]. נסע למצרים. בא ושאל: איפה כאן גן החיות? אמרו לו: אתה שומע את שאגות חיות המדבר? שמה גן החיות. הלך, הלך, עד שהגיע. […] רק נכנס, רץ לכלוב האריות." בהמשך מספרים חפר ובן-אמוץ בציוריות רבה כיצד נאלץ מלניקוב לשחד את הפקיד המצרי הממונה, כדי שייתן לו אישור רשמי להכנס אל כלובי האריות ולעשות רישומים מהם.
תצלומים ותעודות ששרדו בארכיונו של מלניקוב, מגלים לנו כי אין זו בדייה כלל: מלניקוב אכן התייעץ, קרוב לוודאי, עם שמעון פריץ בודנהיימר, מראשוני הזואולוגים בארץ-ישראל, אשר סייע לו להגיע למצרים, ולפנות שם לגן החיות הגדול אשר בגיזה. בודנהיימר, יש להניח, הכיר היטב גן חיות עצום ממדים זה, שנפתח עוד בשנת 1911. למרות שאין בידינו כל תיעוד על השוחד שנאלץ לתת לפקיד הממונה, הרי שסביר כי כך היה. אך ראו זה פלא: במקום הנייר והעיפרון ששלף מלניקוב, על-פי המסופר, הוא כנראה הוציא מכיסו דווקא את המצלמה שניתנה לו, והחל לתעד באמצעותה את האריות שראה לפניו. תצלומי האריות שנמצאו בארכיונו של מלניקוב, מגן החיות בגיזה, מתעדים את הסיוע שקיבל מן העובדים המקומיים, בבימוי בעלי החיים והעמדתם בתנוחות מסויימות, שנדרשו לאמן לקראת הכנת הפסל. האריה המצרי המתועד כאן, הוא, למרבה ההפתעה, הדוגמן שבדמותו נוצרה אחת האנדרטאות הציוניות הידועות ביותר.
רק בסוף 1930 נחצבה האבן שבחר לו מלניקוב, ובמאמצים רבים החל הפסָּל במלאכת עיצובה של הדמות. התצלומים המטושטשים מעט ששרדו בין ניירותיו של מלניקוב, מגלים פן לא ידוע בתהליך הפיסול וגרירת הסלע למקומו, בתנאים פרימיטיביים למדי.
בזיכרונותיו, תעד מלניקוב את הרגע שהונצח במצלמתו: "גוש האבן החל במסעו האחרון אל בסיס האנדרטה בשעה 11 בבוקר ובשעה 5:30 אחרי-הצהריים ניצב על מכונו. אחרי שנתיים של עבודה קשה וטכנית גרידא, צפיתי לראשונה בפרופורציות של האנדרטה. היא היתה מרשימה מאוד, אבל עליי להודות כי נבלעה במרחבים אשר סביבה."
ב-23 בפברואר 1934, כחמש שנים אחרי תחילת העבודה וסמוך ליום השנה הארבעה-עשר לנפילת תל-חי, נחנכה האנדרטה. תחת גשם שוטף, נערך טקס רב רושם, שבו נטלה חלק כל הנהגת היישוב העברי. מלניקוב לא המתין לביקורות העוקצניות שנפוצו עד מהרה, וימים אחדים לאחר הטקס, הוא עזב את הארץ. עורך הדין והמנהיג הציוני הבריטי, הארי סאקר, הזמין אותו לבוא ולפסל את בני משפחתו, בתנאי עבודה ובשכר נדיב – אולי כפיצוי-מה על הסבל וההקרבה שנדרשו ממלניקוב בעת שנות העבודה הקשות בתל-חי.
הפעם, מלניקוב לא נטש את משפחתו: רעייתו השנייה, שרלוט, ובתו הקטנה חווה, עתידות היו להצטרף אליו לאחר זמן לא רב, ויחד עמו השתקעו בלונדון.
השנים הבאות היו שנות רווחה והצלחה למלניקוב: הוא נסוג מסגנונו הנועז, הארצישראלי, אך זכה להוקרתם של אנשי אצולה, מימשל ובעלי המעמד הגבוה בבריטניה. דמותו של הלוחם הנועז, יליד רוסיה, שפיסל את הגנרל אלנבי במדבר הארץ-ישראלי, הפליא לנגן בכינור וכתב סיפורים קצרים באנגלית מהוקצעת, משכה אליה נשים וגברים שביקשו את קרבתו. אחד משיאי הצלחתו היה פיסול דיוקנו של וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, שניאות לשבת לפניו ולהקדיש לו מזמנו היקר, כדי שיפסל את דיוקנו.
ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 29
ימי מלחמת העולם השנייה עוברים בחרדה ובקשיים מרובים: הסטודיו של מלניקוב בלונדון נפגע באופן קשה מהפצצה גרמנית, ורבות מן העבודות שהשלים ניזוקו. הוא נאלץ להיפרד מרעייתו האהובה (שמתה ב-1949) ולשלוח את בתו היחידה לפנימייה מרוחקת. התקף הלב שבו הוא לוקה ב-1952, גורם לו להתחיל לחשוב על שיבה לארץ-ישראל, אך שנים חולפות והוא אינו מצליח לממש את חלומו. בינתיים, חווה בתו חוזרת ארצה ומשתלבת היטב בחברה הישראלית.
את הנסיעה לישראל תכנן מלניקוב זמן רב, והצליח להוציא אותה אל הפועל רק לאחר מאמצים רבים ולחצים שהופעלו עליו מצד ידידים ובני משפחה. בנובמבר 1958 כותבת לחווה מלניקוב ידידתה מלונדון: "[מלניקוב] לא החליט עדיין לאיזה קיבוץ יצטרף, לכפר גלעדי או לקיבוץ אחר. בכספו יצטרך לבנות סטודיו בקיבוץ ואת השיכון יקבל מהקיבוץ. […] נראה לי שהוא מרוצה מאוד מעצם נסיעתו ארצה ובעיקר מאפשרות פגישה איתכם בקרוב […]"
כאשר הגיע מלניקוב ארצה, בקיץ 1959, הוא היה אדם שונה לחלוטין מן האמן הצעיר שעזב 25 שנים קודם לכן. תוכניותיו לפסלים ולאנדרטאות חדשות הלכו ונמוגו, עם התגברות קשיי הבריאות. קבוצה של פסלים נבחרים שארז והביא עמו ארצה, הגיעה לאחר תלאות רבות מלונדון לנמל חיפה, והוא נדרש לשחררם מן המכס. בדרכו לשם, לקה מלניקוב בשבץ הלב, וזמן קצר לאחר-מכן נפטר. את סיפורם העגום של פסליו ועיזבונו האמנותי, אשר נעלם ברובו, נפרוש לפני הקוראים בפעם אחרת.
שבוע לאחר מותו, ב-5 בספטמבר 1960, נטמן מלניקוב בבית הקברות שבתל-חי. הוא נח מנוחת עולמים, כאשר ביקש, לרגלי אנדרטת האריה השואג, שעליה היתה גאוותו.
עוד תמונות מהקמת אנדרטת "האריה השואג"
כתבות נוספות
הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות
מסע קסום: ארץ ישראל לאורך שלוש מאות
