לפני כמה ימים מלאו לנכד שלי, מיכאל, חמש שנים. מובן שנזכרתי בשיר הילדים הנפלא של יצחק קצנלסון "חמש שנים על מיכאל" הידוע בשמו הרשמי "פרידה" (מומלץ לקרוא את מאמרו המצויין של אליהו הכהן על השיר).
נכנסתי לאתר הספרייה הלאומית כדי למצוא עוד יצירות לילדים שכתב קצנלסון, וגיליתי אוצר לא ידוע ששעשע אותי מאוד.
בשנת 1921 הופיע בוורשה בהוצאת "האור" ספר לילדים שחיבר קצנלסון ושמו "מהתלות – קובץ היתולים מצוייר ערוך בשפה קלה ונוחה לילדים.
אם מתבוננים מקרוב באיורי הספר, רואים שהם חתומים בראשי התיבות ח.ג או ח. גולדברג.
על המשורר והסופר הידוע יצחק קצנלסון ועל המאייר והאמן הידוע קצת פחות, חיים גולדברג, אספר מעט בהמשך. חשוב לציין כבר כאן ששניהם נרצחו בידי הגרמנים בתקופת השואה: קצנלסון נרצח באושוויץ ב-1944 וחיים גולדברג בגטו ביאליסטוק ב-1943.
בספר מצויים עשרה סיפורים קצרצרים, המשתרעים על פני 80 עמודים. בכל עמוד נמצא טקסט מחורז של קצלנסון או גולדברג, נוסף על איור הומוריסטי של גולדברג.
לכל הסיפורים מכנה משותף: כולם סיפורים משעשעים, אולם ההומור די שחור. ברובם מופיעים ילדים או מבוגרים החומדים לצון או עושים במקרה (לפעמים בכוונה) כל מיני מעשים אכזריים ובעייתיים. מזכיר לכם משהו? תיכף תבינו למה אני מתכוון.
גיבורו של הסיפור הראשון הוא אדם ששמו "רבי אשכנזי". רבי אשכנזי, כשמו לא כן הוא – איננו רב אשכנזי. כפי שניתן לראות על פי לבושו, הוא צייד גרמני שמשפטים בגרמנית יוצאים מפיו בתוך הטקסט העברי:
וככה זה מתחיל:
יצא ויצא אל השדה
רבי אשכנזי
בא לקראתו ארנב קטן,
קרא : "אך איין האזע!" (אוח הינה ארנב!)
נטל תיכף את כלי-זינו
וכונן אותו מתון:
ירהחחיצו – פּף! וקרא:
"זאעזא האב איך איהם ערשאסן" (ראו, יריתי בו)
העניין מסתבך כאשר מתברר לאשכנזי שלא פגע בארנב, אלא בכדור פורח שצנח לאדמה.
"אך צום טויפל!" (אח, לעזאזל!) זועק רבי אשכנזי שהחטיא את המטרה. רבי אשכנזי ההמום נאלץ "להוציא את כיס כספו" ולשלם פיצויים לבעל הבלון הזועם.
הסיפור השני נקרא: "מעשה בשני סוככים". פירוש המילה 'סוכך' באותה עת היה מטרייה. את המילה מטרייה המציא אליעזר בן יהודה והיא נמצאת במילון שלו. ביאליק, לעומתו, התנגד לשימוש הגורף בסיומת "יה", ולכן ביקש להחליף את חידושו של בן יהודה במילה סוכך. קצנלסון, ככל הנראה, השתייך למחנה ביאליק.
בסיפור יוצאים ראובן ושמעון מכפר רמון, עם שתי המטריות שלהם, ומנסים לעבור גשר צר בו זמנית. כיוון שהיה גשר צר מאוד ואף אחד מהם לא היה מוכן לוותר (הם גם מוציאים לשון אחד לשני!), המטריות שלהם נתפסות זו בזו ושניהם נופלים למים.
בסיפור אחר בשם "חמישה בשק אחד", נשלח המשרת של גברת כלשהי להחזיר הביתה את חמשת ילדיה השובבים. המשרת, שמן הסתם תיעב את הגברת (וגם את הילדים), מכניס את כולם לשק ענק כך שלא יוכלו לברוח, מחזיר הביתה את השק ושופך את הילדים בסלון של הגברת ההמומה. בעלת הבית מסתכלת בילדים דרך משקפי המצבטיים שלה וסופרת שאכן הגיעו חמישה ילדים.
הסיפור הרביעי ששמו "רבי תנחום" עוסק אף הוא במטרייה:
רבי תנחום, יהודי מכובד (שימו לב לצילינדר המהודר על ראשו), יוצא מפתח ביתו ולוקח איתו את הסוכך (מטרייה – כבר אמרנו?). בדרך מתקבצים עננים, מבריקים ברקים, רועמים רעמים ופורץ מבול. רבי תנחום ממשיך ללכת בבטחה כי יש לו סוכך!
פתאום נעמד באמצע דרכו: מה כלום אבד לו כיס כסף? (האם שם לב פתאום שאיבד את הארנק?).
לא רק נזכר רבי תנחום כי לא הפשיל את מכנסיו (הרחוב לא היה סלול ורבי תנחום הפשיל את המכנסיים כדי שלא יתמלאו בוץ).
אחרי שהפשיל את מכנסיו, מזדקף הגביר ("נכבד נעלה רב פעלים"), אולם הסוכך אינו סוכך יותר! אנו רואים משפך נאות בחלק העליון של המטרייה, והגשם שוטף בעוז את רבי תנחום שמתמלא כולו מים. מה קרה כאן? שני קונדסים מתעללים ביהודי המכובד, מנקבים את הסוכך שלו, ומכניסים לתוכו משפך. והתוצאה? מבול על רבי תנחום!
האם כל זה מזכיר לכם משהו?
המהתלות של קצנלסון והציורים של גולדברג הם ללא ספק גרסה עברית מקורית של ספר הילדים מקס ומוריץ שחיבר וילהלם בוש בשנת 1865. וילְהֶלם בּוּשׁ (בגרמנית: Wilhelm Busch; 15 באפריל 1832 – 9 בינואר 1908) היה צייר, משורר, סאטיריקן ומאייר קריקטורות גרמני, שנודע בעיקר בזכות סיפורו המאויר בחרוזים "מקס ומוריץ". בסגנון איוריו נחשב לאבי ה"קומיק-סטריפ" של ימינו.
ספק גדול אם ההורים המגוננים של היום ירכשו לילדיהם את הספר המרושע הזה, העוסק בשני ילדים שובבים שמוצאים את מותם בדרך מזוויעה במיוחד.
איך? (זהירות, ספוילר!): האיכר MECKE, ששמו באחת הגרסאות העבריות הוא יונתן, מכניס את שני הפרחחים הקטנים מקס ומוריץ לתוך שק קשור ומהודק. לאחר מכן הוא לוקח את הילדים הארוזים אל טחנת הקמח וטוחן אותם לגרגרים קטנים המשמשים לאוכל לעופות. הסוף הכל-כך גרמני הזה לא מופיע בחלק מהגרסאות העבריות.
והינה נקודת הדמיון הראשונה בין המהתלות של יצחק קצנלסון לבין אלו של מקס ומוריץ: ילדים מוכנסים לתוך שק. אלא שבגרסת קצלנסון ה"מעודנת" יותר, מחזיר המשרת את הילדים הארוזים לאימם ושופך אותם מהשק למרגלותיה.
והינה נקודת דמיון נוספת באיורים: אחד התעלולים ששבה את דמיוני כשהייתי ילד היה זה שבו גונבים שני התעלולנים ארבעה עופות צלויים דרך הארובה של הדודה סימה (ששמה במקור הגרמני הוא האלמנה הטובה BOLTE). והינה, בגרסה העברית של קצנלסון וגולדברג קורה בדיוק הדבר ההפוך: האווזים שבהם מנסה השובב, ששמו "יוקטן", להתעלל, תופסים אותו ומשליכים דרך הארובה היישר אל הסיר הרותח שבו מבשלת אמא את ארוחת הצוהריים. אמא מכירה את כותונת בנה (רמז למכירת יוסף) ושולה את יוקטן מתוך היורה הרותחת. האם תצליח להציל את חייו, או שהילד כבר הפך לתבשיל לארוחת הצוהריים? זאת לעולם לא נדע.
עוד אנו רואים כי קצנלסון גייר את שמות הגיבורים. וכך אנו מוצאים את מר נבון, את ראובן ושמעון מכפר רמון, את האדון גמזו ועוד. המסורת הזאת – גיור שמות בתרגום לעברית וליידיש – מוצאת את מקומה גם בהיסטוריה של התרגומים של מקס ומוריץ.
אילו מין שמות הם מקס ומוריץ? גויים שקוצים, ועוד גרמנים? לא יעלה על הדעת!
התרגום הראשון של מקס ומוריץ בעברית הופיע כבר בשנת 1878 בשם "שמעון ולוי". המחבר אהרון ליבושיצקי הגדיל לעשות וניכס לעצמו את הסיפור, ולא למחבר הגרמני וילהלם בוש.
הינה דוגמה מהטקסט, שאותה יש לקרוא במבטא אשכנזי.
ביידיש, לעומת זאת, הופיע תרגום של הספר בשנת 1920 בעיבוד חופשי של הסטיריקאי הנודע יוסף טונקל, הידוע בכינוי "דער טונקעלער" – האפל. בעיבוד של טונקל נקראים שני השובבים בשמות נאטעל ומאטעל.
בגרסת היידיש מי שתופס את הילדים הוא האופה ר' שלום (שימו לב לזקן ולפיאות), שמביא אותם לטחנת הקמח של הטוחן ר' ישראל, ושלום על ישראל (ועל מאטעל ונאטעל זצוקל"ה).
והינה באה הציונות, והנאצים עולים לשלטון, ושוב מתרגמים את Max and Moritz לעברית.
מקס ומוריץ? אלו שמות גרמניים משוקצים, ואילו שמעון ולוי נשמעים גרמניים מדי. לכן עברתה המשוררת הנפלאה אנדה עמיר פינקרפלד את שמותיהם של שני הקונדסים ל"גד ודן".
ומובן שלא נוכל לסיים בלי לספק מעט מידע על שני המחברים שאיתם התחלנו. יצחק יחיאל קצנלסון נולד בשנת 1886 בעיירה קרליץ שליד מינסק. אביו היה פובליציסט ומחנך, משכיל נודע בשם יעקב בנימין קצנלסון, הזכור בשם העט שלו 'בנימיני'.
כשהיה בן 10 עבר יצחק קצנלסון עם הוריו ללודז' שבפולין. קצנלסון היה סופר ומשורר פורה במיוחד ואהוב מאוד על ציבור קוראי העברית בפולין ובארץ ישראל. בלודז' הקים קצנלסון מערכת של מוסדות חינוך עבריים פרטיים: גן ילדים, בית ספר יסודי וגימנסיה, שפעלו בהנהלתו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. מעטים מכירים היום את יצירתו העשירה ואת פעילותו החינוכית בין המלחמות. קצנלסון כתב שירים לילדים ומבוגרים, ספרי לימוד רבים ומחזות. הוא היה מאוהבי המשורר גרמני ממוצא יהודי היינריך היינה, ותרגם תרגום נפלא של "ספר השירים" שלו. חלק משיריו העבריים של קצנלסון הפכו ללהיטים בארץ ישראל ובהם "יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", "רוח עצוב", ושיר הילדים "חמש שנים על מיכאל".
בינואר 1943 הגיע קצנלסון לוורשה ונלכד בגטו. בגטו היה פעיל בתנועת המחתרת 'דרור' ובו גם המשיך את פעילותו הספרותית: הוא חיבר שירים לעיתוני המחתרת, הקים תאטרון בגטו והדריך צעירים בפעולות חינוך. קצנלסון הצליח לעזוב את גטו ורשה ולהגיע למחנה ויטל, שהיה מחנה ריכוז ליהודים מיוחסים בצרפת. בצרפת כתב את "פנקס ויטל", ואת הפואמה הנוראה ביידיש "השיר על העם היהודי שנהרג" – "דאָס ליד פֿונעם אויסגעהרגעטן ײִדישן פֿאָלק"
ב-18 באפריל 1944, במלאת שנה למרד גטו ורשה, שולח קצנלסון עם יתרת תושבי המחנה למחנה הריכוז דרנסי. בשלושה במאי 1944 הגיע כצנלסון למחנה אושוויץ ושם נרצח מייד.
דמותו של מאייר הספר חיים גולדברג (שהיה ידוע בשם העט חגי) ידועה פחות לציבור בישראל.
גולדברג היה בן גילו של קצנלסון. הוא נולד ב-1888 בעיירה קטנה בשם לוקוב, בן למשפחה חסידית. כשהתגלו כישרונותיו האומנותיים, נסע לברלין ללמוד אומנות. בשנת 1912 חזר לפולין, לוורשה, ושם פתח סטודיו לצילום.
גולדברג התמחה בהפקת גלויות וכרטיסי ברכה. הגלויות שהנפיק היו כרטיסים צבעוניים בעלי סגנון מיוחד: תחילה צילם בסטודיו סצנות מבוימות בגילום שחקנים חובבים בביגוד מתאים ותפאורה, ולאחר מכן השתמש בטכניקות של ציור וגרפיקה, כדי להוסיף לתמונות אלמנטים מצוירים וחרוזים קצרים ביידיש.
גולדברג הוציא גם קבצים הומוריסטים ואייר ספרי ילדים רבים, בין השאר את המקראה העברית "צפרירים" שחיברו יצחק קצנלסון ויצחק ברקמן. בשנות השלושים פרסם גולדברג שירים וסיפורים בעברית וביידיש בכתבי-עת לילדים, ואף ספרים שאת חלקם חיבר בעצמו
עם הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939 נמלט גולדברג לעיר ביאליסטוק, שנכללה באזור הכיבוש הסובייטי כחלק מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. אולם, עם כיבוש ביאליסטוק בידי הגרמנים, הועבר לגטו ושם היה מופקד על רישום הכרזות הרשמיות של היודנראט. בשנת 1943, בתאריך לא ידוע, נרצח גולדברג בגטו ביאליסטוק (ולפי גרסאות אחרות בטרבלינקה).
סילחו לי על האבחנה המקאברית, סופם של שני המחברים הדגולים מזכיר את סופם של מקס ומוריץ:
לכן היה סופם סוף מר
עליו בסוף עוד יסופר
בשואה נרצחו לא רק אנשים, אלא נגדעה גם תרבות משגשגת, בעברית, ביידיש ובלשונות עמי אירופה, של היהודים הנרצחים.
כתבות נוספות
יורד גשם ונתקעת בלי מטרייה? פנה ל"נעשיאָנאָל אַמבּרעלאַ סוירוויס"
כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'
חמור חמורתיים ומשחקי הקלפים של פעם
