מאת יוחאי בן גדליה

בחברה היהודית המסורתית הייתה הקהילה המסגרת הארגונית הבסיסית. מצב זה נמשך במקומות רבים גם בעת החדשה, ולפיכך הקהילה היא לבנת היסוד בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. הארכיון כולל למעלה מאלף ארכיונים שלמים של קהילות, והוא משקיע מאמצים ניכרים בשחזור ארכיונים של אלפי קהילות נוספות, בעיקר מתוך ארכיונים לא יהודיים בעולם.

אחת החטיבות המעניינות בארכיון של כל קהילה היא תיקי הרבנות, שבאמצעותם ניתן להתוודע לפנים מוכרים פחות של אנשי רוח יהודים ידועים לאורך הדורות. כך למשל מתברר שרבי ישראל אבוחצירה, הבבא סאלי, היה לא רק מקובל וצדיק אלא גם רב מחוז בארפוד שבמרוקו, והמסמכים מתעדים את פסיקותיו בשבתו בבית הדין ואת משאו ומתנו עם רשויות השלטון.

הפנקסים של בית הדין מהווים מקור הלכתי חשוב, וניתן אף ללמוד מהם רבות על חיי היומיום. בתיקים משוקע גם חומר גניאולוגי רב, בעיקר בקהילות שבהן הופקדו הרבנים על ידי השלטונות על רישום הלידות, הנישואין והפטירות. מידע אישי חשוב נמצא גם בהעתקי שטרות שונים שנשתמרו בתיקים של רבנות הקהילה, כמו כתובות וגיטין.

אחת התעודות המצויות בתיקים העוסקים בנישואין היא תעודת רווקות, הנדרשת כשאחד מבני הזוג אינו בן המקום ועליו להמציא אישור על מעמדו האישי. בניגוד לכתובה או לגט, שבהם מוזכרים שמות שני בני הזוג, תעודת רווקות היא אינדיבידואלית. כאשר אנחנו מוצאים אישור רווקות זוגי, סימן שלפנינו סיפור אישי מרתק. תיק מסמכים המכיל כמאה אישורי רווקות זוגיים מוביל אותנו לסיפור בעל חשיבות לאומית.

תיק כזה השתמר בין ניירותיו של רבה של צפת בתקופת המנדט, הרב אברהם ליב זילברמן, והוא כולל אישורים שנשלחו מרבנים במזרח אירופה בשנות השלושים של המאה העשרים, דוגמת האישור הבא:

 

בע"ה יום ג' לחודש טבת
תרצ"ט
תעודה הנני בזה לאשר כי בין מר … ובין … לא נעשה אצלי שום חופה וקידושין, ומה שנרשם על תעודותיהם (על הפאס [=תעודת מסע]) כי הם נשואים זה לזה, זה נעשה רק מטעם הידוע בתור אופן רשמי, אבל לא נעשה אצלי אז בזמן הרשום בתעודותיהם בשבעה עשר לאויגוסט (17) בשנת 1937 למספר האזרחים שום דבר אשר יהיה חשש לסדר להם חופה וקידושין כדת משה וישראל עם אחרים כאשר ירצו לזה.
ועל זה באתי על החתום ביום הנ"ל
חיים זלמן צבי בהר"ר
מנחם מנדל שליט"א שרל
רב דפה הנ"ל

 

האישור שהנפיק הרב שרל, רבה של הזנפוט (Aizpute) שבלטביה, על גבי נייר רשמי, קובע שבני הזוג האוחזים באישור זה — שמטעמי צנעת הפרט הושמטו כאן שמותיהם — הרשומים בדרכוניהם כבעל ואשה, נישאו זה לזה "רק מטעם הידוע", והם מותרים להינשא לאחרים. הטעם שבשלו נערכו הנישואין הפיקטיביים היה הרצון לקבל אישור כניסה (סרטיפיקט) לארץ ישראל המנדטורית. מדיניות הספר הלבן של הבריטים הגבילה באופן משמעותי את הכניסה לארץ. בני המזל המועטים שקיבלו אישור כניסה לארץ התחתנו באופן פיקטיבי, וכך התאפשרה כניסתו של 'בן זוגם' לארץ. באופן דומה נהגו גם בחורים מארץ ישראל שהזדמנו לאירופה, או שנסעו לשם במיוחד לשם כך.

על סיטואציות שכאלה כתבה נאוה סמל ברומן 'אשה על הנייר'. אך בניגוד למסופר שם, החתונות המתועדות בתיקי הרבנות שבידינו נעשו ברובן רק "בתור אופן רשמי" — דהיינו, נישואים אזרחיים. למכתבים רבים מצורפות עדויות של העדים בחתונה, המעידים שהאקט האזרחי נעשה בפירוש שלא על דעת להתחתן, והרב פוסק שתעודת הנישואין הפורמלית "אין בה ממש והיא כחרס הנשבר על פי דין תורה ואף ריח קידושין אין בה". לאישור אחר נלווה אף 'גילוי מודעה' (משותף) של בני הזוג:

אנחנו החתומים מטה מודים בהודאה גמורה וחלוטה שאין לנו שום כוונה להתחתן באמת, וכל התקשרותנו והחתונה האזרחית שנעשה בינינו הוא רק למראית עין בכדי לאפשר כניסתנו לארץ ישראל שנינו יחד, אבל אחרי העלייה ובואנו שמה נפסקים כל הקשרים בינינו והננו זרים איש לרעהו, אחרי כי הרשומה של החתונה האופיציאלית [הרשמית] נעשה בזמן שידענו שנינו שאין שום ממש ושום שמץ כוונה אמיתית של התחתנות.

 

 

כראיה על היות הנישואין פיקטיביים הנחיות שניתנו לאישה מטעם תנועת 'החלוץ המזרחי', שבהן פורטו ידיעות בסיסיות שעליה ללמוד על 'בעלה', כמו שמו, מקום לידתו, שנת הלידה, וכמובן גם שם החותנת. במקרים מסוימים, שבהם נעשה רישום נישואין פיקטיבי בידי הרב המקומי במעמד צד אחד, צוינו בהנחיות אף מקום החופה ומועדה — הוכחה ניצחת לפיקטיביות של ההליך.

בעקבות הנישואין הפיקטיביים התעוררה בעיה הלכתית. על אף שנישואין אזרחיים אינם מקובלים על פי ההלכה, יש שהחמירו לדרוש גט בעקבותיהם, דבר שהיה מונע מהאישה להתחתן עם כהן בעתיד. הרבנים הקפידו ברובם להדגיש שבנישואין פיקטיביים אלה חשש זה לא קיים, שכן לא יהיה צורך בגט לחומרה והאשה תהיה מותרת לכהן גם אחריהם. היו עם זאת רבנים שכן החמירו בעניין, והאישור שלהם מצביע על כך שבני הזוג — הרשומים עדיין מבחינה אזרחית כנשואים — התגרשו אצלם על פי דיני ישראל. בשל ההחמרה הרבה בדיני אישות נערכו בארץ בירורים רבים על ידי לשכות הרבנות — בתיקים שבידינו בעיקר על ידי הרבנות בתל אביב — והיו אישורים שנשלחו בדיעבד בעקבות בקשות בירור מהארץ.

הפיקטיביות של הנישואין העמידה את הרבנים באירופה בפני בעיה נוספת: כפקידי דת מטעם השלטונות הם היו הממונים על רישום הנישואין ואסור היה להם לספק נתונים פיקטיביים. היו רבנים שבשל כך השתמשו בלשון רמיזה בכתיבת האישורים, כפי שניכר ממכתבו של הרב יצחק הלוי שוסטר מסאקאלקא (Sokółka) שבפולין:

הנני מאשר איך שמר … יליד סאקאלקא, לאחר שיגרש בגט פיטורין כפי החוק [כלומר: בפני הרשויות האזרחיות] את אשתו מרת … יהיה מותר לישא את אחות אשתו הנ"ל בלא שום חשש ופקפוק בעולם כלל.

 

 

ליהודי אסור לשאת את אחות גרושתו לאישה, ובמכתבו רומז הרב שוסטר שאין לנישואין שלפנינו שום תוקף הלכתי.

משיחות עם אנשים בנושא למדתי שההליך הזה היה נפוץ למדי. סבתה של אשתי, הרבנית אסתר וגנר, העידה בפניי שאביה, הרב שרגא פייבל ויליג הי"ד, הרב האחרון של בוצ'אץ' שבגליציה (עיירת הולדתו של ש"י עגנון), נהג לערוך נישואין פיקטיביים לכל בחור שקיבל סרטיפיקט. אחרים סיפרו לי על מקרים שבהם ראו בני הזוג כי טוב, העדיפו לחסוך את הביורוקרטיה ונותרו נשואים עד סוף ימיהם.

תיקי הרבנות שבידינו מספרים סיפור לא מוכר על דרך מאבק נוספת במדיניות הספר הלבן, אך חשיבותם רבה גם לתולדות היהודים במזרח אירופה. במקרים רבים מהווים אישורים אלה עדות יחידה על כהונתו של רב פלוני בעיירה פלמונית. רבים מאותם רבנים נספו בשואה כעבור שנים אחדות, בעוד בני הזוג שאותם השיאו באופן פיקטיבי זכו להאריך ימים בארץ ישראל, ביחד או לחוד.

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 15 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

 

כתבות נוספות

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

מסוכות לחתונה בקוצ'ין: כך נולד האיחול "כהיום הזה בירושלים"

חופת הנעורים של בני החמש במרוקו

מאת הדסה אסולין

המכתב המובא כאן נשלח אל הצאר הרוסי ניקולאי הראשון בחמישה בינואר 1845 על ידי משה בן יצחק בלנק, יהודי מומר מז'יטומיר שאימץ לאחר התנצרותו את השם דמיטרי בן איוואן בלנק (את שמות המשפחה לא הורשו המומרים לשנות). המכתב, הכתוב יידיש, הגיע לראש 'המחלקה השלישית' — ששימשה כמשטרה חשאית — בלשכה הפרטית של הצאר, בצירוף תרגום לרוסית. המכתב לא היה מוכר לחוקרים עד שנות התשעים של המאה העשרים, אז הופיע בגרסתו הרוסית בטורים פובליציסטיים ברוסיה.

המכתב עורר עניין רב בשל זהות נינו של בלנק — ולדימיר איליץ' אוליאנוב — הלוא הוא ולדימיר איליץ' לנין, מייסדה של ברית המועצות. אולם משמעותו האמיתית של המכתב אינה נעוצה בקרבה של כותבו ללנין אלא במידע שהוא חושף על עולמם של יהודים רוסים רבים שהתנצרו במהלך המאה ה-19.

 

לאחר נפילת מסך הברזל ופתיחת הארכיונים במדינות ברית המועצות לשעבר התגלו עדויות רבות על התנצרותם של יהודים. החומרים נמצאו בתיקי הכנסיות הפרבוסלביות והקתוליות ובתיקים של מוסדות משטרתיים שונים, ביניהם תיקי 'המחלקה השלישית'. בתיקים המשטרתיים התגלתה קטגוריה נוספת של מומרים. מסתבר שבין המומרים היו גם מלשינים. מהם שהלשינו על חברי קהילתם בעקבות סכסוך פרטי, ומהם שהסתכסכו עם הקהילה או עם הנהלתה בעקבות הלשנה על מישהו מחבריה. הסיבה להזכרתם בתיקי המשטרה היא בדרך כלל ההלשנה והחקירה שנלוותה אליה.

 

סכסוכים שהולידו מלשין

ידועות לפחות שתי פרשיות שבהן הסתכסך משה בלנק, כותב המכתב שלפנינו ותושב העיר סטארי קונסטנטינוב (קונסטנטין ישן) שבפלך וולין, עם אנשי קהילתו. ב-1809, לאחר שורה של סכסוכים קודמים, האשימו אותו יהודי הקהילה בהצתת העיר. בלנק יצא זכאי בדין, אך בכל זאת עזב את הקהילה ואת העיר ועבר לז'יטומיר, גם היא בפלך וולין. לאחר עזיבתו המשיך לרדוף את בני קהילתו לשעבר במכתב תלונה ששיגר לצאר אלכסנדר הראשון. מכתב זה לא הגיע לידי הצאר אלא נשאר אצל השלטונות המקומיים בז'יטומיר.

גם בז'יטומיר הסתכסך בלנק עם יהודים מקומיים, וכתוצאה מן ההתדיינויות המשפטיות אתם איבד כמעט את כל רכושו הרב, שכלל מפעל מקומי ללבנים. פרשה זו נמשכה מ-1838 עד 1844 . מיד לאחר מכן התנצר משה בלנק ושינה את שמו לדמיטרי בן איוואן.

בשונה ממכתבי הלשנה אחרים המצויים בתיקי 'המחלקה השלישית', מכתבו של בלנק אינו מלשין על אדם בודד או על קבוצת אנשים החברים בהנהגתה של קהילה כלשהי, אלא על כלל היהודים ברוסיה, ולמכתבו היו השלכות שהשפיעו על כל יהודי רוסיה לאורך שנים.

 

תוכן המכתב: היהודים "אינם ראויים לחסד שמעניק להם הקיסר"

לאדונינו הקיסר ירום הודו ברחמים, אשר הוא אב לכולם. ה' ייתן לו החיים והשלום ברכה והצלחה בכל מקום אשר יפנה להאריך ימיו ושנותיו, ניקולאי פאוולאוויטש.

אדונינו הקיסר ירום הודו הוא גומל חסדים רבים ליהודים [זה הצאר שציווה לגייס נערים יהודים לשירות צבאי של עשרות שנים!] עם הצווים המלכותיים שלו הקובעים כי על היהודים לחנך את ילדיהם בבתי ספר ממשלתיים. מובן הדבר לאנשים נבונים שברוב חסדו רוצה הקיסר שהיהודים יהיו משכילים ולבושים כאנשים הגונים.

הנבערים שבקרב היהודים אינם מבינים את החסד הזה. הם מכנים את הצווים האלה של חסד גזרה. הם אינם ראויים לחסד שמעניק להם הקיסר. אני רואה שאני בן קרוב לתשעים שנה והוטבלתי לנצרות באחד בינואר שנת 1845, והולך לכנסייה ורואה איך אומרים כל יום תפילות לשלום הקיסר ירום הודו, לשלום יורש העצר ולשלום משפחתו. וצודק הדבר, כיוון שכתוב בתלמוד "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" וכו'. והיהודים, אפילו ביום הכיפורים, כשהם יושבים בבית הכנסת יממה שלמה … אינם אומרים אפילו תפילה אחת לשלום המלכות, למרות שנמצאת בסידור תפילה לשלום הקיסר ירום הודו לבד, ולא לשלום משפחתו, אבל היהודים אינם אומרים אף פעם את התפילה הזו. היא נמצאת שם רק למראית עין … אני זיהיתי את הטיפשות שלהם כבר לפני שלושים שנה, והרחקתי את עצמי מהם. והכנסתי את שני בניי לבתי הספר ]הממשלתיים[, ולפני עשרים שנה שלחתי אותם לפטרבורג לאוניברסיטה ושם הם סיימו את לימודי הרפואה ושם נטבלו לנצרות. אחד, רופא צבאי, נפטר בפטרבורג ממחלת החולירע, והשני [סבו של לנין] משרת את הקיסר בעיר פערם. אני לא יכולתי להיטבל כל עוד אשתי הייתה בחיים, ולאחר מותה נטבלתי גם אני כדי לסיים את שארית חיי באמונה האמיתית. אני יודע שלא מעט יהודים היו רוצים להטות את היהודים מדרכיהם המטופשות … אבל עליהם לשתוק כיוון שיש מהם החפצים לזכות בירושה מהוריהם ויש מהם המפחדים מנשותיהם.

… הרי היהודים מקבלים מהנוצרים טובות רבות הן בענייני דת והן בחיים. ראשית, אם הנוצרי לא יקנה בשר טרף [מהיהודים] יהא עליהם לזרוק את הבשר למים; ואם הנוצרי לא יקנה חמץ בפסח, יהא עליהם להפקיר אותו. ושנית, הנוצרי משרת את היהודי בשבת וביום הכיפורים בכך שהוא מדליק את האור בבית הכנסת, והוא ]היהודי[ מרוויח כסף באמצעות הנוצרי. היהודי אינו צריך לשנוא את הנוצרי, רק שהיהודי מצפה כל הימים לבואו של המשיח ואומר כמה פעמים ביום בתפילותיו: "אני מאמין בביאת המשיח" וכו', ומבקש כל הימים להשתחרר מן האזרחות [הרוסית] ולהיות חופשי.

… אדוני הקיסר ירום הודו, רצוני שהיהודים יילחצו כדי שלא יורשה להם ליהנות מן הנוצרים כפי שכתבתי, ואת התפילות שהם מתפללים על המשיח יש למחוק כדי שלא ייזכרו בשום מקום. ראשית, כיוון שהם אינם יכולים להיות משכילים כשהם מצפים כל הימים לאושר [שבביאת המשיח]. ושנית, מקומם שהם נשבעו להיות אזרחים אמיתיים בזמן שהם מתפללים ל'שחרור'. יש גם להורות להם לא לנסוע לרבנים ושהרבנים לא ייסעו אליהם, כיוון שהרבנים מסיתים אותם מדרך הישר. ותינתן הוראה שיקפידו להתפלל לשלום הקיסר, [לשלום[ יורש העצר ו[לשלום] משפחתו. ואם ישר הדבר בעיני הקיסר, בוודאי יהיו היהודים עם הימים משכילים ויודו לו מאוד על הטובות שהוא רוצה לעשות להם.

דמיטרי בן איוואן בלאנק
חמישה בינואר שנת 1845

 

התגובה למכתב: גזרות

יומיים לאחר שקרא ראש המחלקה השלישית את המכתב הוא הציג בפני הצאר ניקולאי הראשון דו"ח על מכתבו של "המתנצר מן היהודים". בדו"ח ציין ראש המחלקה את כל האשמותיו של בלנק נגד היהודים והציע לאמץ שורה של צעדים ברוח מכתבו של בלנק.

 

 

בסוף הדו"ח מופיעה הערה של מושל ז'יטומיר שכתב על בלנק: "מתנצר מן היהודים, ולפי אופיו הוא טרחן ונוטה להלשין, וכלל אינו בעל התנהגות טובה". אלא שאפיון שלילי זה לא מנע את המשך המגעים בין שלטונות רוסיה לבין בלנק. באוגוסט 1846 כתב בלנק מסמך נוסף, שוב ביידיש, "על אמצעים שונים להתנצרות היהודים". מסמך זה נשלח אל משרד הפנים, וזה העביר אותו על פי הוראת הצאר ל"קומיטט לענייני יהודים". בלנק הציע, בנוסף להמלצותיו הקודמות, לאסור על קיום אספות של חסידים שאותם כינה "קנאים ידועים".

על סמך המסמך הזה, הגיע הקומיטט בארבעה בדצמבר 1846 למסקנה שהתנצרות היהודים אינה עומדת על הפרק, אך הימנעותם מלומר את התפילה לשלום הצאר היא בלתי נסבלת. הקומיטט ציין שמידע על מחדל זה התקבל גם ממקורות אחרים, ולכן הורה — באמצעות משרד הפנים — על מעקב אחר יחסם של היהודים לתפילה זו, ועל הענשתם של אלה שאינם אומרים אותה.

במשך עשר שנים נמשכה ברחבי רוסיה פעילותם של מוסדות מרכזיים ומקומיים בנושא התפילה לשלום הצאר ומשפחתו. רק במאי 1855 הוסכם נוסח התפילה וקיבל את אישורו של הצאר. ההצעות האחרות של בלנק נמסרו לוועדת רבנים אך לא הניבו תוצאות מעשיות. אכן, "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון מס' 16 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".