מסע הצלב של קולומבוס לכיבוש ירושלים

מכתב שהתגלה 500 שנה לאחר מסעו המפורסם של קולומבוס

1

קולומבוס תובע בעלות על העולם החדש. הדפס משנת 1893

גלים גבוהים היכו בחוזקה בדופנותיהן של זוג הספינות, שיצאו לדרכן הביתה לפני חודש ימים, והיטלטלו עתה מצד לצד במי האוקיינוס האטלנטי. המלחים העובדים על הסיפון קשרו את עצמם שמא יישקעו במצולות. ספון בתאו הקטן, לצד שולחן הכתיבה שלו, ישב רב החובל. ספינה אחת כבר איבד לפני כמה חודשים, וכעת חשש לשתי ספינותיו האחרות. לפני כן דרש להטיל גורלות כדי לפייס את האל; מי שנפל בגורל התחייב ללבוש בגדי צליין ולעלות לרגל לסנטה מריה דה גואדלופה.

רב החובל עצמו נפל בגורל. הוא חשב על שני בניו בקורדובה שיוותרו יתומים, אך מעל הכול הטרידה אותו מחשבה אחרת: התגלית המדהימה שהמלך ששלח אותו למשימה החשובה לא יזכה לשמוע. לכן, הוא טבל את קסתו בדיו, פרש את פיסת הקלף וכתב על אודות המסע הארוך ומלא האתגרים שאליו יצא בקיץ הקודם. כשסיים, חתם את הקלף בשעווה, קשר אותו, והכניס לחבית. את החבית האטומה השליך לים בתפילה שתגיע ליעדה.

החבית לא התגלתה מעולם, אך כריסטופר קולמבוס וצוותו שרדו את הסערה והגיעו מותשים לנמל ליסבון מספר שבועות לאחר מכן.

משם שלח הספן ארבעה מכתבים ארוכים. ראשית כתב למלך פורטוגל והסביר את סיבת עגינתו בליסבון, עד שימשיך בדרכו לספרד. שנית, שלח מכתב למלכי ספרד ששלחו אותו למסע, פרדיננד ואיזבלה (האחראים על גירוש יהודי ספרד שנה קודם לכן). שני מכתבים נוספים שלח ללואי סנטנגל ולגבריאל סנצ'ז, שהיו אנשי מפתח בארגון הפרויקט ובמימונו.

כל המכתבים המקוריים לא שרדו, אך אנו יודעים עליהם ממקורות שונים. קולומבוס כתב יומן שבו פירט יום-יום את אשר עבר עליו ועל ספינותיו בהפלגה מערבה: שהותו באיים הקריביים (הוא האמין שהיו אלה האיים המזרחיים של סין והודו), והדרך המסוכנת בחזרה לאירופה. ביומן תיאר את המכתב שהשליך לים. בהמשך היומן ציין שהגיע לליסבון ב-4 במרץ 1493 ושאז שיגר את מכתבו הראשון למלך פורטוגל.

היומן הועתק עבור המלכה איזבלה, אך אבד בחלוף הזמן. גרסה ערוכה ומעובדת שלו נכתבה בידי ברטולומה דה לאס קסאס, היסטוריון וכומר ספרדי שחי במאה ה-16. גם גרסה זו אבדה והתגלתה רק בסוף המאה ה-18. עד הגילוי המחודש כל שהיה ידוע על מסעו הראשון של קולומבוס למערב הגיע מהמכתבים אל סנטנגל וסנצ'ז.

בשנת 1989, כמעט 500 שנה לאחר המסע, פורסם העתק של מכתב קולומבוס לפי כתב יד ממקור לא ידוע, כנראה מהמאה ה-16. יש המשערים שפרסום זה מבוסס על מכתב קולומבוס לפרדיננד ואיזבלה.

תוכן המכתבים לסנטנגל ולסנצ'ז ידוע לנו היטב מפני שהם נדפסו שבועות אחדים לאחר שנשלחו. המכתב לסנצ'ז תורגם ללטינית ונקרא Epistola de insulis nuper inventis (מכתב מהאיים שנתגלו לאחרונה) והודפס כבר במאי 1493 בידי סטפן פלאנק ברומא. ב-1493 הודפס והופץ המכתב ברומא, בפריז ובבזל. לעותק בזל נוספו גם חיתוכי עץ שהועתקו מרישומים, כנראה של קולומבוס עצמו.

 

רוצים לגלות עוד? תמונות, מפות וסיפורים נוספים על ירושלים כאן

 

1
חיתוך עץ של ספינתו של קולומבוס מתוך מהדורה של המכתב שהודפס בבאזל 1493

מכתבים מודפסים אלה הופצו בעולם. עד מהרה נפוצה הידיעה על גילוי דרך חדשה להודו בקרב אזרחי אירופה הנלהבים. כעבור עשור קבע מגלה הארצות, הקרטוגרף והסוחר האיטלקי אמריגו וספוצ'י, שלא את הודו גילו קולומבוס וצוותו, כי אם את "העולם החדש" שחלק ממנו ייקרא בעתיד "אמריקה".

לא מזמן הגיעה אליי פנייה מחוקרת באנגליה שביקשה לדעת אם בספר מסוים באוסף הספרייה הלאומית יש סימני מים. סימני מים הם סוג של לוגו המוטבע בדף שבעזרתם אפשר לזהות את יצרן הנייר ואת תקופתו. מצאתי את סימן המים (צורת דרקון או פגסוס) ואז עיינתי בספר עצמו.

1
פתיחת הספר Epistola de insulis nuper inventis, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לצפייה בספר לחצו על התמונה

אם הספר הדק הזה, הכתוב אותיות גותיות צפופות, לא היה אינקונבולה – סביר שלא הייתי מקדיש לו יותר מכמה רגעים. אך כשאינקונבולה מגיעה לידיך, נותנים לה את הכבוד הראוי לה. אינקונבולה – דפוס ערש בעברית, מוגדרת כספר דפוס שיצא לאור עד שנת 1500. ביררתי על אודות הכותר והתברר לי שמדובר באותו מכתב מודפס אל סנצ'ז ששלח קולמבוס בהגיעו לליסבון. מובן שמדובר בפריט נדיר ומיוחד, פריט שהגיע אלינו כנראה בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

את המכתב פתח קולמבוס בציון המסע שאליו יצא בשליחות פרדיננד מלך ספרד. נראה שהמדפיס שכח להזכיר גם את איזבלה המלכה. טעות זו תוקנה במהדורות הבאות. טעות נוספת הייתה ציון השם רפאל סנצ'ז בתור שמו של שר האוצר, שם שתוקן בהמשך לגבריאל סנצ'ז.

במכתב תיאר קולומבוס שהגיע לים ההודי 33 יום לאחר שעזב את האיים הקנריים. כיום אנו יודעים שלא היה זה הים ההודי כי אם מערב האוקיינוס האטלנטי סמוך לאיי בהאמה. קולומבוס העניק שמות נוצריים לאיים והמשיך בדרכו. תחילה, כשהגיע לאי ג'ואנה (קובה כיום) לא הבין שמדובר באי בגלל גודלו, אולם כשסיפרו לו המקומיים שזהו אי ולא חלק מהיבשת, המשיך בחיפוש עד שהגיע לאי היספנה (האיטי של ימינו), ושם הכריז בעלות על האי בשם המלך פרדיננד.

קולומבוס כתב שהיספנה היא מקום ובו נהרות והרים גבוהים רבים, צמחייה מגוונת, שדות, ציפורים מזמרות ומתכות יקרות. התושבים בריאים ומוכשרים, כתב קולומבוס, אך מפוחדים מאוד. רק לאחר שהצוות הספרדי העניק להם בדים ומתנות נוספות ניאותו התושבים להתקרב אליהם. בתמורה העניקו תושבי האי לקולומבוס וצוותו זהב וכותנה בשפע. קולמבוס לא חשב שהתושבים עובדי אלילים. הם האמינו, לדעתו, שהטוב מגיע מהשמיים וראו בקולומבוס ובצוותו מלאכים שהגיעו אליהם בספינות.

המקומיים עברו מאי לאי בעזרת סירות משוטים. הם נשאו עימם סחורות לשכניהם באיים האחרים. כולם שוחחו באותה שפה וקולומבוס הדגיש שעובדה זו היא שסייעה לספרדים בהמשך, כשניסו לנצר את תושבי האיים.

אם אנשי היספנה נחשבו מפוחדים ונאיביים, בעיני קולמבוס, תושבי האי הסמוך צ'ריס נראו לו אלימים במיוחד. הוא כתב שהם נהנים לאכול בשר אדם ושודדים את תושבי האיים השכנים. הם חמושים בקשתות ובחיצים, בעלי שיער ארוך, לעומת תושבי האי הגדול ביותר באזור שהיו מגולחים לגמרי. אי זה מתואר מלא זהב יותר מכל אי אחר.

באי היספנה ציווה קולומבוס לבנות מצודה, בה נותרו חלק מאנשי צוותו עם מספיק מזון לשנה שלמה. עוד הוסיף כי השאיר איתם את אחת הספינות (סנטה מריה), אך "שוכח" לציין שהספינה יצאה מכלל שימוש בגלל שהתנגשה ביבשה בהיספנה, בזמן שהוא וצוותו, במקום לכוון אותה בים, נרדמו.

קולומבוס סיים את המכתב בדברי שבח לאל ובתודה על הצלחת המשימה. הוא מציע לארגן אירועים דתיים ולחגוג את מציאת הנשמות האבודות מעבר לים.

מטרתו הרשמית והמרכזית של קולמבוס הייתה כלכלית – לגלות נתיב ימי קצר יותר להודו מזה המוכר. דרך קצרה אִפשרה לחסוך כסף רב בנסיעות מסחריות ארוכות ומסוכנות למזרח, נוסף על הכסף שעתיד למלא את קופת המדינה מהסחורות עצמן. אבל מה התכוונו הספרדים לעשות בכסף? את התשובה אנו מוצאים במכתב האבוד ששלח קולומבוס למלכי ספרד בהגיעו לליסבון.

במכתב מבטיח קולומבוס שהודות להצלחה המסחרית המתוכננת, בעוד שבע שנים יוכל לממן 5,000 פרשים ו-50,000 חיילים ולצאת למסע כיבוש ירושלים. הוא מוסיף: "זו הייתה המטרה שלשמה קיבלתי על עצמי את המיזם (המסע) הזה". אם כן, קולומבוס ומלך ספרד תִכננו מסע צלב לירושלים – מסע שלא היה כמותו מאז המאה ה-13. עובדה זו נחשפה רק לאחר גילוי המכתב בשנת 1989.

למעט מסע הצלב הראשון שהגיע לירושלים ב-1099, שאר המסעות הסתיימו בכשלון או בהישגים חלקיים בלבד. מה היה קורה אילו באמת יצא לארץ ישראל צי ספרדי גדול, חמוש בתותחים ובחומר נפץ? אפשר רק לדמיין, אך זה לא קרה. בעקבות גילוי קולמבוס נפתח יעד כיבוש מרתק יותר עבור עמי אירופה – העולם החדש, אמריקה.

 

כתבות נוספות

תעלומת נשות העין המוסתרת מפרו

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

"ציון הטרופית" נחשפת

מה עלה בגורלם של שני גנבים יהודים בפרנקפורט ב-1714?

באוגוסט 2018 רכשה הספרייה הלאומית פריט נדיר במכירה פומבית: עלון אנטישמי שלועג לגנבים היהודים שהוצאו להורג

גנבים מפרנקפורט

בעת החדשה המוקדמת נדדו עניים בודדים, קבוצות ואפילו משפחות מחוסרות כל בדרכים ובכבישים ברחבי אירופה. מאזור לאזור נעו רובם בחיפוש המתמיד אחר פרנסה ונדבות. בין הנודדים היו גם יהודים עניים. תיקי ארכיונים בדרך כלל לא מספרים את סיפוריהם – רק במקרים שבהם התסבכו אומללים אלה, נלכדו ונשפטו כעבריינים שמצאו את עצמם בפני בתי המשפט.

מקרה כזה אירע בשנת 1714 בעיר פרנקפורט, שכבר בימים ההם הייתה עיר מסחרית עשירה. בעיר התקיימה קהילה יהודית מבוססת וידועה, בין היתר בשל קרבתה לקיסרים של האימפריה הקדושה הרומית (כלומר: הגרמנית) ואף בשל אפשרויות הפרנסה הרבות שהיו בה. יהודים עניים אשר נדדו מקהילה לקהילה בתקווה לזכות בנדבות, בלינה ובתזונה אהבו להגיע לפרנקפורט בגלל נדיבותם של תושביה היהודיים. לפעמים הנודדים התחברו לעניים מקומיים, שנהנו לפחות מהשייכות לקהילה. ייתכן שזה היה המצב בקיץ 1714, כאשר כנופיה בת לפחות ארבעה יהודים פרצה לחנות של סוחרת בגדים נוצרייה בשם מריה אליזבת לוכמן. האלמנה לוכמן ניהלה, ככל הנראה, עסק משגשג: החנות שלה מוקמה במרכז העיר פרנקפורט – שכבר אז הצטיין במחירי נדל"ן גבוהים מאוד, וגובה השלל הסתכם ב-2,500 זהובים – סכום גבוה מאוד בימים אלה. עובדות הפריצה תועדו בתיק פלילי שנאסף כנגד ארבעת הגנבים ונשמר עד היום בארכיון העיר פרנקפורט.

אולם, קיים מקור אחר המתייחס לפרשה, שהסתיימה בהוצאתם להורג של שניים מהגנבים. באוגוסט 2018 רכשה הספרייה הלאומית פריט נדיר מאוד במכירה פומבית: עלון אנטישמי שלועג לשני היהודים שהוצאו להורג. שם האחד היה לב הרץ (ככל הנראה תושב פרנקפורט) ושם השני שלמה דיקופף ( Dickkopf – "ראש עבה"). בארבעת עמודיו מתאר הטקסט הסטירי-אנטישמי את סופם של שני הגנבים. המחבר האנונימי ללא ספק הכיר יהודים, את מנהגיהם ואת סגנון הדיבור שלהם, ובהם עשה שימוש לעגני ומעוות בחיבורו. הוא בחר להציג את תליית השניים כ"חתונה" בינם לבין הגרדום החדש שהוקם מחוץ לחומות העיר.

 

1 1

1
העלון האנטישמי שנרכש בידי הספרייה הלאומית לאחרונה

 

מספר פרטים בעלון שנרכש (כמעט ואין עוד עותקים בספריות אחרות – נמצא עוד אחד בתיק הפלילי בארכיון העיר פרנקפורט) מצביעים לכך שהתיעוד המדויק של המקרה לא היה במוקד החיבור: הוא לא מזכיר את הרקע להוצאה להורג (הגניבה) ואף מתעלם מהעובדה שהשותפים האחרים ככל הנראה יצאו מהסיפור בעונש מאסר בלבד. זאת ועוד, בתחתית הדף הראשון מוזכר שם המדפיס: פייט שניצלר (Veit Schnitzler) בעיירת קצנאלנבוגן, מערבה מפרנקפורט. אולם: לא ידוע שהיה בית דפוס בבעלות איש זה. סביר להניח, אפוא, שמדובר בשם פיקטיבי שנבחר על מנת להסתיר היטב את מקור הטקסט. ייתכן שהמחבר חשש שהקהילה היהודית תתבע אותו בגלל החיבור המכפיש, כפי שעשתה מספר שנים לפני כן, כאשר תבעה את המחבר האנטישמי יוהן אנדריאס אייזנמגר. הלה חיבר ספר אנטי-יהודי בשם "היהדות המגולה" (או בשמו המלא: "היהדות שנחשפה, דין וחשבון יסודי ואמיתי על האופן המבעית שבו מכפישים היהודים העיקשים את השילוש הקדוש וממיטים עליו חרפה"). הקהילה בפרנקפורט הצליחה לגרום לאיסור הפצת הספר באימפריה הרומית הקדושה – בזכות קשריה הטובים לחצר הקיסר.

כעשרים שנים לאחר הפרשה הופיע מידע נוסף עליה בכרוניקה שיצאה לאור ב-1734. המחבר גיאורג אוגוסט פון לרסנר (Georg August von Lersner) אף מזכיר את התלייה של שני היהודים ב-31 באוגוסט 1714. לפי הכתוב בכרוניקה, השאירו הרשויות את גופות הנתלים על הגרדום כהתרעה, אך בליל ה-14 בנובמבר סולקו הגופות ללא אישור ומבלי שהתגלה מעולם על ידי מי. מחבר הכרוניקה שיער שגנבים אחרים עשו זאת, אך יש להניח שמדובר במעשה של חסד שנעשה בידי יהודים אחרים במטרה להביא את גופות הנתלים לקבורה יהודית ראויה.

 

1

1
הסיפור האמור מופיע בסוף העמוד השמאלי ומסתיים בראש העמוד הימני

 

הכתבה חוברה בשיתוף פעולה עם מומחית ליהודי פרנקפורט, הד"ר ורנה קספר-מרינברג

 

כתבות נוספות

היום שבו השליכו פקידים קיסריים מחלון בפראג

כך גויס השולחן הערוך כדי להתעלל באחים היהודים

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה




הינכם מוזמנים לחתונה פיקטיבית

בארכיונים של רבנויות שונות בארץ מצויות תעודות רווקות מימי המנדט הבריטי המעידות על כך שבני זוג נשואים באופן פיקטיבי בלבד "מטעם ידוע". על דרך נוספת להתנגד לגזרת הספר הלבן.

חופה

חופה. צילום: ארכיון אילות

מאת יוחאי בן גדליה

בחברה היהודית המסורתית הייתה הקהילה המסגרת הארגונית הבסיסית. מצב זה נמשך במקומות רבים גם בעת החדשה, ולפיכך הקהילה היא לבנת היסוד בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. הארכיון כולל למעלה מאלף ארכיונים שלמים של קהילות, והוא משקיע מאמצים ניכרים בשחזור ארכיונים של אלפי קהילות נוספות, בעיקר מתוך ארכיונים לא יהודיים בעולם.

אחת החטיבות המעניינות בארכיון של כל קהילה היא תיקי הרבנות, שבאמצעותם ניתן להתוודע לפנים מוכרים פחות של אנשי רוח יהודים ידועים לאורך הדורות. כך למשל מתברר שרבי ישראל אבוחצירה, הבבא סאלי, היה לא רק מקובל וצדיק אלא גם רב מחוז בארפוד שבמרוקו, והמסמכים מתעדים את פסיקותיו בשבתו בבית הדין ואת משאו ומתנו עם רשויות השלטון.

הפנקסים של בית הדין מהווים מקור הלכתי חשוב, וניתן אף ללמוד מהם רבות על חיי היומיום. בתיקים משוקע גם חומר גניאולוגי רב, בעיקר בקהילות שבהן הופקדו הרבנים על ידי השלטונות על רישום הלידות, הנישואין והפטירות. מידע אישי חשוב נמצא גם בהעתקי שטרות שונים שנשתמרו בתיקים של רבנות הקהילה, כמו כתובות וגיטין.

אחת התעודות המצויות בתיקים העוסקים בנישואין היא תעודת רווקות, הנדרשת כשאחד מבני הזוג אינו בן המקום ועליו להמציא אישור על מעמדו האישי. בניגוד לכתובה או לגט, שבהם מוזכרים שמות שני בני הזוג, תעודת רווקות היא אינדיבידואלית. כאשר אנחנו מוצאים אישור רווקות זוגי, סימן שלפנינו סיפור אישי מרתק. תיק מסמכים המכיל כמאה אישורי רווקות זוגיים מוביל אותנו לסיפור בעל חשיבות לאומית.

תיק כזה השתמר בין ניירותיו של רבה של צפת בתקופת המנדט, הרב אברהם ליב זילברמן, והוא כולל אישורים שנשלחו מרבנים במזרח אירופה בשנות השלושים של המאה העשרים, דוגמת האישור הבא:

 

בע"ה יום ג' לחודש טבת
תרצ"ט
תעודה הנני בזה לאשר כי בין מר … ובין … לא נעשה אצלי שום חופה וקידושין, ומה שנרשם על תעודותיהם (על הפאס [=תעודת מסע]) כי הם נשואים זה לזה, זה נעשה רק מטעם הידוע בתור אופן רשמי, אבל לא נעשה אצלי אז בזמן הרשום בתעודותיהם בשבעה עשר לאויגוסט (17) בשנת 1937 למספר האזרחים שום דבר אשר יהיה חשש לסדר להם חופה וקידושין כדת משה וישראל עם אחרים כאשר ירצו לזה.
ועל זה באתי על החתום ביום הנ"ל
חיים זלמן צבי בהר"ר
מנחם מנדל שליט"א שרל
רב דפה הנ"ל

 

האישור שהנפיק הרב שרל, רבה של הזנפוט (Aizpute) שבלטביה, על גבי נייר רשמי, קובע שבני הזוג האוחזים באישור זה — שמטעמי צנעת הפרט הושמטו כאן שמותיהם — הרשומים בדרכוניהם כבעל ואשה, נישאו זה לזה "רק מטעם הידוע", והם מותרים להינשא לאחרים. הטעם שבשלו נערכו הנישואין הפיקטיביים היה הרצון לקבל אישור כניסה (סרטיפיקט) לארץ ישראל המנדטורית. מדיניות הספר הלבן של הבריטים הגבילה באופן משמעותי את הכניסה לארץ. בני המזל המועטים שקיבלו אישור כניסה לארץ התחתנו באופן פיקטיבי, וכך התאפשרה כניסתו של 'בן זוגם' לארץ. באופן דומה נהגו גם בחורים מארץ ישראל שהזדמנו לאירופה, או שנסעו לשם במיוחד לשם כך.

על סיטואציות שכאלה כתבה נאוה סמל ברומן 'אשה על הנייר'. אך בניגוד למסופר שם, החתונות המתועדות בתיקי הרבנות שבידינו נעשו ברובן רק "בתור אופן רשמי" — דהיינו, נישואים אזרחיים. למכתבים רבים מצורפות עדויות של העדים בחתונה, המעידים שהאקט האזרחי נעשה בפירוש שלא על דעת להתחתן, והרב פוסק שתעודת הנישואין הפורמלית "אין בה ממש והיא כחרס הנשבר על פי דין תורה ואף ריח קידושין אין בה". לאישור אחר נלווה אף 'גילוי מודעה' (משותף) של בני הזוג:

אנחנו החתומים מטה מודים בהודאה גמורה וחלוטה שאין לנו שום כוונה להתחתן באמת, וכל התקשרותנו והחתונה האזרחית שנעשה בינינו הוא רק למראית עין בכדי לאפשר כניסתנו לארץ ישראל שנינו יחד, אבל אחרי העלייה ובואנו שמה נפסקים כל הקשרים בינינו והננו זרים איש לרעהו, אחרי כי הרשומה של החתונה האופיציאלית [הרשמית] נעשה בזמן שידענו שנינו שאין שום ממש ושום שמץ כוונה אמיתית של התחתנות.

 

הצהרת בני הזוג על המטרה האמיתית של הנישואים
הצהרה על המטרה האמיתית של הנישואים

 

כראיה על היות הנישואין פיקטיביים הנחיות שניתנו לאישה מטעם תנועת 'החלוץ המזרחי', שבהן פורטו ידיעות בסיסיות שעליה ללמוד על 'בעלה', כמו שמו, מקום לידתו, שנת הלידה, וכמובן גם שם החותנת. במקרים מסוימים, שבהם נעשה רישום נישואין פיקטיבי בידי הרב המקומי במעמד צד אחד, צוינו בהנחיות אף מקום החופה ומועדה — הוכחה ניצחת לפיקטיביות של ההליך.

בעקבות הנישואין הפיקטיביים התעוררה בעיה הלכתית. על אף שנישואין אזרחיים אינם מקובלים על פי ההלכה, יש שהחמירו לדרוש גט בעקבותיהם, דבר שהיה מונע מהאישה להתחתן עם כהן בעתיד. הרבנים הקפידו ברובם להדגיש שבנישואין פיקטיביים אלה חשש זה לא קיים, שכן לא יהיה צורך בגט לחומרה והאשה תהיה מותרת לכהן גם אחריהם. היו עם זאת רבנים שכן החמירו בעניין, והאישור שלהם מצביע על כך שבני הזוג — הרשומים עדיין מבחינה אזרחית כנשואים — התגרשו אצלם על פי דיני ישראל. בשל ההחמרה הרבה בדיני אישות נערכו בארץ בירורים רבים על ידי לשכות הרבנות — בתיקים שבידינו בעיקר על ידי הרבנות בתל אביב — והיו אישורים שנשלחו בדיעבד בעקבות בקשות בירור מהארץ.

הפיקטיביות של הנישואין העמידה את הרבנים באירופה בפני בעיה נוספת: כפקידי דת מטעם השלטונות הם היו הממונים על רישום הנישואין ואסור היה להם לספק נתונים פיקטיביים. היו רבנים שבשל כך השתמשו בלשון רמיזה בכתיבת האישורים, כפי שניכר ממכתבו של הרב יצחק הלוי שוסטר מסאקאלקא (Sokółka) שבפולין:

הנני מאשר איך שמר … יליד סאקאלקא, לאחר שיגרש בגט פיטורין כפי החוק [כלומר: בפני הרשויות האזרחיות] את אשתו מרת … יהיה מותר לישא את אחות אשתו הנ"ל בלא שום חשש ופקפוק בעולם כלל.

 

 

ליהודי אסור לשאת את אחות גרושתו לאישה, ובמכתבו רומז הרב שוסטר שאין לנישואין שלפנינו שום תוקף הלכתי.

משיחות עם אנשים בנושא למדתי שההליך הזה היה נפוץ למדי. סבתה של אשתי, הרבנית אסתר וגנר, העידה בפניי שאביה, הרב שרגא פייבל ויליג הי"ד, הרב האחרון של בוצ'אץ' שבגליציה (עיירת הולדתו של ש"י עגנון), נהג לערוך נישואין פיקטיביים לכל בחור שקיבל סרטיפיקט. אחרים סיפרו לי על מקרים שבהם ראו בני הזוג כי טוב, העדיפו לחסוך את הביורוקרטיה ונותרו נשואים עד סוף ימיהם.

תיקי הרבנות שבידינו מספרים סיפור לא מוכר על דרך מאבק נוספת במדיניות הספר הלבן, אך חשיבותם רבה גם לתולדות היהודים במזרח אירופה. במקרים רבים מהווים אישורים אלה עדות יחידה על כהונתו של רב פלוני בעיירה פלמונית. רבים מאותם רבנים נספו בשואה כעבור שנים אחדות, בעוד בני הזוג שאותם השיאו באופן פיקטיבי זכו להאריך ימים בארץ ישראל, ביחד או לחוד.

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 15 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

 

כתבות נוספות

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

מסוכות לחתונה בקוצ'ין: כך נולד האיחול "כהיום הזה בירושלים"

חופת הנעורים של בני החמש במרוקו




כך הלשין הסבא רבא המומר של לנין על היהודים

"אני זיהיתי את הטיפשות שלהם כבר לפני שלושים שנה"

לנין

לנין והמכתב שכתב הסבא רבא

מאת הדסה אסולין

המכתב המובא כאן נשלח אל הצאר הרוסי ניקולאי הראשון בחמישה בינואר 1845 על ידי משה בן יצחק בלנק, יהודי מומר מז'יטומיר שאימץ לאחר התנצרותו את השם דמיטרי בן איוואן בלנק (את שמות המשפחה לא הורשו המומרים לשנות). המכתב, הכתוב יידיש, הגיע לראש 'המחלקה השלישית' — ששימשה כמשטרה חשאית — בלשכה הפרטית של הצאר, בצירוף תרגום לרוסית. המכתב לא היה מוכר לחוקרים עד שנות התשעים של המאה העשרים, אז הופיע בגרסתו הרוסית בטורים פובליציסטיים ברוסיה.

המכתב עורר עניין רב בשל זהות נינו של בלנק — ולדימיר איליץ' אוליאנוב — הלוא הוא ולדימיר איליץ' לנין, מייסדה של ברית המועצות. אולם משמעותו האמיתית של המכתב אינה נעוצה בקרבה של כותבו ללנין אלא במידע שהוא חושף על עולמם של יהודים רוסים רבים שהתנצרו במהלך המאה ה-19.

לנין
ולדימיר איליץ' לנין, נינו של משה בלנק. אבי המהפכה הקומוניסטית לא היה מודע כנראה לשורשיו היהודיים צילום: loc

 

לאחר נפילת מסך הברזל ופתיחת הארכיונים במדינות ברית המועצות לשעבר התגלו עדויות רבות על התנצרותם של יהודים. החומרים נמצאו בתיקי הכנסיות הפרבוסלביות והקתוליות ובתיקים של מוסדות משטרתיים שונים, ביניהם תיקי 'המחלקה השלישית'. בתיקים המשטרתיים התגלתה קטגוריה נוספת של מומרים. מסתבר שבין המומרים היו גם מלשינים. מהם שהלשינו על חברי קהילתם בעקבות סכסוך פרטי, ומהם שהסתכסכו עם הקהילה או עם הנהלתה בעקבות הלשנה על מישהו מחבריה. הסיבה להזכרתם בתיקי המשטרה היא בדרך כלל ההלשנה והחקירה שנלוותה אליה.

 

סכסוכים שהולידו מלשין

ידועות לפחות שתי פרשיות שבהן הסתכסך משה בלנק, כותב המכתב שלפנינו ותושב העיר סטארי קונסטנטינוב (קונסטנטין ישן) שבפלך וולין, עם אנשי קהילתו. ב-1809, לאחר שורה של סכסוכים קודמים, האשימו אותו יהודי הקהילה בהצתת העיר. בלנק יצא זכאי בדין, אך בכל זאת עזב את הקהילה ואת העיר ועבר לז'יטומיר, גם היא בפלך וולין. לאחר עזיבתו המשיך לרדוף את בני קהילתו לשעבר במכתב תלונה ששיגר לצאר אלכסנדר הראשון. מכתב זה לא הגיע לידי הצאר אלא נשאר אצל השלטונות המקומיים בז'יטומיר.

גם בז'יטומיר הסתכסך בלנק עם יהודים מקומיים, וכתוצאה מן ההתדיינויות המשפטיות אתם איבד כמעט את כל רכושו הרב, שכלל מפעל מקומי ללבנים. פרשה זו נמשכה מ-1838 עד 1844 . מיד לאחר מכן התנצר משה בלנק ושינה את שמו לדמיטרי בן איוואן.

בשונה ממכתבי הלשנה אחרים המצויים בתיקי 'המחלקה השלישית', מכתבו של בלנק אינו מלשין על אדם בודד או על קבוצת אנשים החברים בהנהגתה של קהילה כלשהי, אלא על כלל היהודים ברוסיה, ולמכתבו היו השלכות שהשפיעו על כל יהודי רוסיה לאורך שנים.

 

תוכן המכתב: היהודים "אינם ראויים לחסד שמעניק להם הקיסר"

לאדונינו הקיסר ירום הודו ברחמים, אשר הוא אב לכולם. ה' ייתן לו החיים והשלום ברכה והצלחה בכל מקום אשר יפנה להאריך ימיו ושנותיו, ניקולאי פאוולאוויטש.

אדונינו הקיסר ירום הודו הוא גומל חסדים רבים ליהודים [זה הצאר שציווה לגייס נערים יהודים לשירות צבאי של עשרות שנים!] עם הצווים המלכותיים שלו הקובעים כי על היהודים לחנך את ילדיהם בבתי ספר ממשלתיים. מובן הדבר לאנשים נבונים שברוב חסדו רוצה הקיסר שהיהודים יהיו משכילים ולבושים כאנשים הגונים.

הנבערים שבקרב היהודים אינם מבינים את החסד הזה. הם מכנים את הצווים האלה של חסד גזרה. הם אינם ראויים לחסד שמעניק להם הקיסר. אני רואה שאני בן קרוב לתשעים שנה והוטבלתי לנצרות באחד בינואר שנת 1845, והולך לכנסייה ורואה איך אומרים כל יום תפילות לשלום הקיסר ירום הודו, לשלום יורש העצר ולשלום משפחתו. וצודק הדבר, כיוון שכתוב בתלמוד "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" וכו'. והיהודים, אפילו ביום הכיפורים, כשהם יושבים בבית הכנסת יממה שלמה … אינם אומרים אפילו תפילה אחת לשלום המלכות, למרות שנמצאת בסידור תפילה לשלום הקיסר ירום הודו לבד, ולא לשלום משפחתו, אבל היהודים אינם אומרים אף פעם את התפילה הזו. היא נמצאת שם רק למראית עין … אני זיהיתי את הטיפשות שלהם כבר לפני שלושים שנה, והרחקתי את עצמי מהם. והכנסתי את שני בניי לבתי הספר ]הממשלתיים[, ולפני עשרים שנה שלחתי אותם לפטרבורג לאוניברסיטה ושם הם סיימו את לימודי הרפואה ושם נטבלו לנצרות. אחד, רופא צבאי, נפטר בפטרבורג ממחלת החולירע, והשני [סבו של לנין] משרת את הקיסר בעיר פערם. אני לא יכולתי להיטבל כל עוד אשתי הייתה בחיים, ולאחר מותה נטבלתי גם אני כדי לסיים את שארית חיי באמונה האמיתית. אני יודע שלא מעט יהודים היו רוצים להטות את היהודים מדרכיהם המטופשות … אבל עליהם לשתוק כיוון שיש מהם החפצים לזכות בירושה מהוריהם ויש מהם המפחדים מנשותיהם.

… הרי היהודים מקבלים מהנוצרים טובות רבות הן בענייני דת והן בחיים. ראשית, אם הנוצרי לא יקנה בשר טרף [מהיהודים] יהא עליהם לזרוק את הבשר למים; ואם הנוצרי לא יקנה חמץ בפסח, יהא עליהם להפקיר אותו. ושנית, הנוצרי משרת את היהודי בשבת וביום הכיפורים בכך שהוא מדליק את האור בבית הכנסת, והוא ]היהודי[ מרוויח כסף באמצעות הנוצרי. היהודי אינו צריך לשנוא את הנוצרי, רק שהיהודי מצפה כל הימים לבואו של המשיח ואומר כמה פעמים ביום בתפילותיו: "אני מאמין בביאת המשיח" וכו', ומבקש כל הימים להשתחרר מן האזרחות [הרוסית] ולהיות חופשי.

… אדוני הקיסר ירום הודו, רצוני שהיהודים יילחצו כדי שלא יורשה להם ליהנות מן הנוצרים כפי שכתבתי, ואת התפילות שהם מתפללים על המשיח יש למחוק כדי שלא ייזכרו בשום מקום. ראשית, כיוון שהם אינם יכולים להיות משכילים כשהם מצפים כל הימים לאושר [שבביאת המשיח]. ושנית, מקומם שהם נשבעו להיות אזרחים אמיתיים בזמן שהם מתפללים ל'שחרור'. יש גם להורות להם לא לנסוע לרבנים ושהרבנים לא ייסעו אליהם, כיוון שהרבנים מסיתים אותם מדרך הישר. ותינתן הוראה שיקפידו להתפלל לשלום הקיסר, [לשלום[ יורש העצר ו[לשלום] משפחתו. ואם ישר הדבר בעיני הקיסר, בוודאי יהיו היהודים עם הימים משכילים ויודו לו מאוד על הטובות שהוא רוצה לעשות להם.

דמיטרי בן איוואן בלאנק
חמישה בינואר שנת 1845

סבא רבה של לנין
המכתב

 

התגובה למכתב: גזרות

יומיים לאחר שקרא ראש המחלקה השלישית את המכתב הוא הציג בפני הצאר ניקולאי הראשון דו"ח על מכתבו של "המתנצר מן היהודים". בדו"ח ציין ראש המחלקה את כל האשמותיו של בלנק נגד היהודים והציע לאמץ שורה של צעדים ברוח מכתבו של בלנק.

 

ניקוליי הראשון
ניקולאי הראשון, הצאר שאליו פנה בלנק כונה גם 'צאר הברזל' בשל אמונתו בשלטון אבסולוטי. תאוות השלטון שלו הופנתה במידה רבה כלפי היהודים באמצעות 'תיקון היהודים' – מאות גזרות קשות שהידועה והאכזרית שבהן הייתה 'גזרת הקנטוניסטים'

 

בסוף הדו"ח מופיעה הערה של מושל ז'יטומיר שכתב על בלנק: "מתנצר מן היהודים, ולפי אופיו הוא טרחן ונוטה להלשין, וכלל אינו בעל התנהגות טובה". אלא שאפיון שלילי זה לא מנע את המשך המגעים בין שלטונות רוסיה לבין בלנק. באוגוסט 1846 כתב בלנק מסמך נוסף, שוב ביידיש, "על אמצעים שונים להתנצרות היהודים". מסמך זה נשלח אל משרד הפנים, וזה העביר אותו על פי הוראת הצאר ל"קומיטט לענייני יהודים". בלנק הציע, בנוסף להמלצותיו הקודמות, לאסור על קיום אספות של חסידים שאותם כינה "קנאים ידועים".

על סמך המסמך הזה, הגיע הקומיטט בארבעה בדצמבר 1846 למסקנה שהתנצרות היהודים אינה עומדת על הפרק, אך הימנעותם מלומר את התפילה לשלום הצאר היא בלתי נסבלת. הקומיטט ציין שמידע על מחדל זה התקבל גם ממקורות אחרים, ולכן הורה — באמצעות משרד הפנים — על מעקב אחר יחסם של היהודים לתפילה זו, ועל הענשתם של אלה שאינם אומרים אותה.

במשך עשר שנים נמשכה ברחבי רוסיה פעילותם של מוסדות מרכזיים ומקומיים בנושא התפילה לשלום הצאר ומשפחתו. רק במאי 1855 הוסכם נוסח התפילה וקיבל את אישורו של הצאר. ההצעות האחרות של בלנק נמסרו לוועדת רבנים אך לא הניבו תוצאות מעשיות. אכן, "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון מס' 16 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".