בעת החדשה המוקדמת נדדו עניים בודדים, קבוצות ואפילו משפחות מחוסרות כל בדרכים ובכבישים ברחבי אירופה. מאזור לאזור נעו רובם בחיפוש המתמיד אחר פרנסה ונדבות. בין הנודדים היו גם יהודים עניים. תיקי ארכיונים בדרך כלל לא מספרים את סיפוריהם – רק במקרים שבהם התסבכו אומללים אלה, נלכדו ונשפטו כעבריינים שמצאו את עצמם בפני בתי המשפט.
מקרה כזה אירע בשנת 1714 בעיר פרנקפורט, שכבר בימים ההם הייתה עיר מסחרית עשירה. בעיר התקיימה קהילה יהודית מבוססת וידועה, בין היתר בשל קרבתה לקיסרים של האימפריה הקדושה הרומית (כלומר: הגרמנית) ואף בשל אפשרויות הפרנסה הרבות שהיו בה. יהודים עניים אשר נדדו מקהילה לקהילה בתקווה לזכות בנדבות, בלינה ובתזונה אהבו להגיע לפרנקפורט בגלל נדיבותם של תושביה היהודיים. לפעמים הנודדים התחברו לעניים מקומיים, שנהנו לפחות מהשייכות לקהילה. ייתכן שזה היה המצב בקיץ 1714, כאשר כנופיה בת לפחות ארבעה יהודים פרצה לחנות של סוחרת בגדים נוצרייה בשם מריה אליזבת לוכמן. האלמנה לוכמן ניהלה, ככל הנראה, עסק משגשג: החנות שלה מוקמה במרכז העיר פרנקפורט – שכבר אז הצטיין במחירי נדל"ן גבוהים מאוד, וגובה השלל הסתכם ב-2,500 זהובים – סכום גבוה מאוד בימים אלה. עובדות הפריצה תועדו בתיק פלילי שנאסף כנגד ארבעת הגנבים ונשמר עד היום בארכיון העיר פרנקפורט.
אולם, קיים מקור אחר המתייחס לפרשה, שהסתיימה בהוצאתם להורג של שניים מהגנבים. באוגוסט 2018 רכשה הספרייה הלאומית פריט נדיר מאוד במכירה פומבית: עלון אנטישמי שלועג לשני היהודים שהוצאו להורג. שם האחד היה לב הרץ (ככל הנראה תושב פרנקפורט) ושם השני שלמה דיקופף ( Dickkopf – "ראש עבה"). בארבעת עמודיו מתאר הטקסט הסטירי-אנטישמי את סופם של שני הגנבים. המחבר האנונימי ללא ספק הכיר יהודים, את מנהגיהם ואת סגנון הדיבור שלהם, ובהם עשה שימוש לעגני ומעוות בחיבורו. הוא בחר להציג את תליית השניים כ"חתונה" בינם לבין הגרדום החדש שהוקם מחוץ לחומות העיר.
העלון האנטישמי שנרכש בידי הספרייה הלאומית לאחרונה
מספר פרטים בעלון שנרכש (כמעט ואין עוד עותקים בספריות אחרות – נמצא עוד אחד בתיק הפלילי בארכיון העיר פרנקפורט) מצביעים לכך שהתיעוד המדויק של המקרה לא היה במוקד החיבור: הוא לא מזכיר את הרקע להוצאה להורג (הגניבה) ואף מתעלם מהעובדה שהשותפים האחרים ככל הנראה יצאו מהסיפור בעונש מאסר בלבד. זאת ועוד, בתחתית הדף הראשון מוזכר שם המדפיס: פייט שניצלר (Veit Schnitzler) בעיירת קצנאלנבוגן, מערבה מפרנקפורט. אולם: לא ידוע שהיה בית דפוס בבעלות איש זה. סביר להניח, אפוא, שמדובר בשם פיקטיבי שנבחר על מנת להסתיר היטב את מקור הטקסט. ייתכן שהמחבר חשש שהקהילה היהודית תתבע אותו בגלל החיבור המכפיש, כפי שעשתה מספר שנים לפני כן, כאשר תבעה את המחבר האנטישמי יוהן אנדריאס אייזנמגר. הלה חיבר ספר אנטי-יהודי בשם "היהדות המגולה" (או בשמו המלא: "היהדות שנחשפה, דין וחשבון יסודי ואמיתי על האופן המבעית שבו מכפישים היהודים העיקשים את השילוש הקדוש וממיטים עליו חרפה"). הקהילה בפרנקפורט הצליחה לגרום לאיסור הפצת הספר באימפריה הרומית הקדושה – בזכות קשריה הטובים לחצר הקיסר.
כעשרים שנים לאחר הפרשה הופיע מידע נוסף עליה בכרוניקה שיצאה לאור ב-1734. המחבר גיאורג אוגוסט פון לרסנר (Georg August von Lersner) אף מזכיר את התלייה של שני היהודים ב-31 באוגוסט 1714. לפי הכתוב בכרוניקה, השאירו הרשויות את גופות הנתלים על הגרדום כהתרעה, אך בליל ה-14 בנובמבר סולקו הגופות ללא אישור ומבלי שהתגלה מעולם על ידי מי. מחבר הכרוניקה שיער שגנבים אחרים עשו זאת, אך יש להניח שמדובר במעשה של חסד שנעשה בידי יהודים אחרים במטרה להביא את גופות הנתלים לקבורה יהודית ראויה.
הסיפור האמור מופיע בסוף העמוד השמאלי ומסתיים בראש העמוד הימני
הכתבה חוברה בשיתוף פעולה עם מומחית ליהודי פרנקפורט, הד"ר ורנה קספר-מרינברג
בקושי שלוש תמונות לתוך המחזה "אורזי מזוודות", ודמותו של אלחנן מספיקה:
לספר לאמא על התוכנית הגדולה – (לנסוע "לשוויץ!")
לתהות מה עושה אמציה בחור ללא מוצא – הלוא היא ישראל ("אתה לא באמריקה?"),
לשאול את אותו אמציה על תוכניתו הגדולה ("מה דעתך על שוויץ?")
ולחזור ולספר על תוכניתו הגדולה – הפעם לזונה המבקשת לפתותו לשכב איתה בתשלום ("אני בדרך לשוויץ… ועלי לשמור על הרעננות שלי… יש לי דרך ארוכה…").
אלחנן הוא דמות מעין ראשית בהצגה מרובת המשתתפים, ומכאן ששוויץ שלו היא החלום השכיח ביותר באותה 'קומדיה עם שמונה הלוויות' מאת המחזאי חנוך לוין. אך היא בהחלט לא החלום היחיד. לכל דמות במחזה חלום משלה. "אורזי מזוודות", שהועלתה לראשונה בשנת 1983 בתאטרון הקאמרי, כשמה כן תוכנה – היא הצגה שבה כל הנמצאים כאן, אבל רוצים להיות שם. בעוד שאלחנן מפנטז על הרגע שבו יתאחד עם הסטודנטית שלו בשוויץ, ועל הדרך שואל כל אדם שנקרה בדרכו מה דעתו על התוכנית הזו, אחת השכנות שלו דווקא חולמת על לונדון.
המחזאי חנוך לוין והשחקן ומנהל התאטרון עודד קוטלר בעבודה משותפת על ההצגה הסאטירית "הפטריוט" במרכז התיאטרוני בנווה צדק, שנת 1982. צילום: הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני. צילום: צוות יפפא
בלה, השכנה של אלחנן מדרום תל-אביב, מוצגת כבחורה צעירה ולא נאה בכלל, נוחה לבכות, סטודנטית לעתיד (בדמיונה לפחות), המתגוררת בתחילת ההצגה יחד עם אמה החונקת, אביה הסובל מעצירות ונינה אחותה המחוזרת.
להצגה 18 תמונות קצרות. בתמונה ה-16 פוגשת בלה את אלחנן המיואש בתחנת האוטובוס. את כל חסכונותיו לשוויץ בזבז, ועתה הוא שקוע ברחמים עצמיים. כרגיל אצל לוין, לדמויות האחרות זה לא מזיז. לבלה עניין אחר לטפל בו, והיא ממהרת להיפרד מאלחנן לשלום:
"בלה: שלום, אלחנן, אני נוסעת.
אלחנן: נוסעת? אני לא אפסיק לשמוע את המלה "נוסע" "נוסעת"?
ביאנקה: תאר לאיפה. ללונדון. ללמוד יחסים בינלאומיים. יש לנו שם קרובים. שטיגליץ, אולי אתה זוכר אותם, הם יסדרו לה עבודה חלקית עם ילדים.
בלה: עד כאן, אמא. אני לא רוצה שתלווי אותי הלאה.
ביאנקה: מה עשיתי לך? לכולכם! מה אתם עוזבים אותי למות?! אני ערירית, חשבת על זה?! את כל חיי הקדשתי בשבילכם… (צוחקת) ילדים! בעל וילדים! הפרעתם לי לשחק רמי וברידג'! הפרעות של הרמי שלי. זה מה שהייתם! לכו! תתפזרו באוויר! לכו! (יוצאת. פאוזה)
בלה: לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד, ואולי זה כבר לכל החיים – להיות לבד. אבל בלונדון יש יותר סרטים, מוזיקה טובה, טלוויזיה מצוינת, אנשים יותר אדיבים, ככה שהיאוש נעשה יותר נוח. אתה מבין? אם לגמור כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה. שלום. (יוצאת. פאוזה)
אלחנן: (לעצמו) כולם נסעו.
חנוך לוין, "אורזי מזוודות", הוצאת קיבוץ המאוחד, 1983
האווירה האנרכית, ההומור המושחז והמוזיקליות של השפה הוכיחו שוב את כוחם בקופות, והעלאת המחזה שתכנן לוין לגנוז – ובכל מקרה נמנע לביימו (במאי ההצגה היה מייקל אלפרדס) – נרשמה כעוד הצלחה קופתית וביקורתית.
מה שמפתיע עוד יותר הוא הגורל לה זכו מילותיו של בלה. הטקסט המצוטט של בלה, שזו הופעתה האחרונה בהצגה, הוא גם הטקסט המוכר ביותר של חנוך לוין.
שיר הנושא של "לונדון", אלבומה של חוה אלברשטיין משנת 1989 הוא עיבוד כמעט מדויק של המונולוג של בלה.
האלבום הופיע 6 שנים לאחר הופעת המחזה, והצלחתו – כפי שסיפרה אלברשטיין לימים (באתר של ד"ר איתי פלאות) – הפתיעה אותה ואת לוין כאחד:
"אורזי מזוודות מאת חנוך לוין הוא מחזה ללא פזמונים, אבל כשקראתי את הדיאלוג בין בלה לביאנקה בפעם הראשונה הרגשתי שטמון בו פזמון. צירפתי את השורות שאותם כתב חנוך לוין, למונולוג קטן, והשיר הפך להפתעתי (ולהפתעת המחזאי) לשיר הידוע בשם "לונדון"."
היציאה לחוץ לארץ מוצגת במחזה כניצחון, החזרה לארץ – ככישלון חמור. בשנת 1995 הרכיבה אלברשטיין שיר המשך, הלקוח גם הוא ממחזה של לוין. הפעם מדובר בתמונת הפתיחה של המחזה "קרום", שבו מתוודה תושב חוזר על שלא הצליח בחו"ל. השיר נקרא "לא הצלחתי בחוץ לארץ", והוא הופיע באלבום "דרך אחת". מסר השיר כולל שורות שמסקנתן מתבקשת: "לא הצלחתי בחוץ לארץ אמא, לא הרווחתי כסף לא נעשיתי מאושר".
בצד הביקורות האוהדות, היו שתקפו את לוין על המסר האנטי-ציוני, כביכול, המהדהד לאורך "אורזי מזוודות". לוין הסטיריקן מעולם לא הסכים עם הטון הרשמי של קברניטי המדינה – בייחוד התנגד למקום השולי והתלוי שהוועידה הפוליטיקה העברית-ישראלית לתרבות, אך אולי מבלי להתכוון לכך, הצליח בשתי מילים בלבד לסגור את הפער בין העידן החלוצי לעידן הישראלי (ועל הדרך לתפוס חלק מרכזי בנפש האדם המודרני): חלוצים עבריים או בורגנים ישראליים, יהודים נודדים או אזרחים הרשומים בטאבו, שחקנים על הבמה או קהל ישוב בכיסאות – אנשים הם תמיד אותם אנשים, זו רק הארץ שהם חולמים עליה שמשתנה.
