מאת הדסה אסולין

המכתב המובא כאן נשלח אל הצאר הרוסי ניקולאי הראשון בחמישה בינואר 1845 על ידי משה בן יצחק בלנק, יהודי מומר מז'יטומיר שאימץ לאחר התנצרותו את השם דמיטרי בן איוואן בלנק (את שמות המשפחה לא הורשו המומרים לשנות). המכתב, הכתוב יידיש, הגיע לראש 'המחלקה השלישית' — ששימשה כמשטרה חשאית — בלשכה הפרטית של הצאר, בצירוף תרגום לרוסית. המכתב לא היה מוכר לחוקרים עד שנות התשעים של המאה העשרים, אז הופיע בגרסתו הרוסית בטורים פובליציסטיים ברוסיה.

המכתב עורר עניין רב בשל זהות נינו של בלנק — ולדימיר איליץ' אוליאנוב — הלוא הוא ולדימיר איליץ' לנין, מייסדה של ברית המועצות. אולם משמעותו האמיתית של המכתב אינה נעוצה בקרבה של כותבו ללנין אלא במידע שהוא חושף על עולמם של יהודים רוסים רבים שהתנצרו במהלך המאה ה-19.

 

לאחר נפילת מסך הברזל ופתיחת הארכיונים במדינות ברית המועצות לשעבר התגלו עדויות רבות על התנצרותם של יהודים. החומרים נמצאו בתיקי הכנסיות הפרבוסלביות והקתוליות ובתיקים של מוסדות משטרתיים שונים, ביניהם תיקי 'המחלקה השלישית'. בתיקים המשטרתיים התגלתה קטגוריה נוספת של מומרים. מסתבר שבין המומרים היו גם מלשינים. מהם שהלשינו על חברי קהילתם בעקבות סכסוך פרטי, ומהם שהסתכסכו עם הקהילה או עם הנהלתה בעקבות הלשנה על מישהו מחבריה. הסיבה להזכרתם בתיקי המשטרה היא בדרך כלל ההלשנה והחקירה שנלוותה אליה.

 

סכסוכים שהולידו מלשין

ידועות לפחות שתי פרשיות שבהן הסתכסך משה בלנק, כותב המכתב שלפנינו ותושב העיר סטארי קונסטנטינוב (קונסטנטין ישן) שבפלך וולין, עם אנשי קהילתו. ב-1809, לאחר שורה של סכסוכים קודמים, האשימו אותו יהודי הקהילה בהצתת העיר. בלנק יצא זכאי בדין, אך בכל זאת עזב את הקהילה ואת העיר ועבר לז'יטומיר, גם היא בפלך וולין. לאחר עזיבתו המשיך לרדוף את בני קהילתו לשעבר במכתב תלונה ששיגר לצאר אלכסנדר הראשון. מכתב זה לא הגיע לידי הצאר אלא נשאר אצל השלטונות המקומיים בז'יטומיר.

גם בז'יטומיר הסתכסך בלנק עם יהודים מקומיים, וכתוצאה מן ההתדיינויות המשפטיות אתם איבד כמעט את כל רכושו הרב, שכלל מפעל מקומי ללבנים. פרשה זו נמשכה מ-1838 עד 1844 . מיד לאחר מכן התנצר משה בלנק ושינה את שמו לדמיטרי בן איוואן.

בשונה ממכתבי הלשנה אחרים המצויים בתיקי 'המחלקה השלישית', מכתבו של בלנק אינו מלשין על אדם בודד או על קבוצת אנשים החברים בהנהגתה של קהילה כלשהי, אלא על כלל היהודים ברוסיה, ולמכתבו היו השלכות שהשפיעו על כל יהודי רוסיה לאורך שנים.

 

תוכן המכתב: היהודים "אינם ראויים לחסד שמעניק להם הקיסר"

לאדונינו הקיסר ירום הודו ברחמים, אשר הוא אב לכולם. ה' ייתן לו החיים והשלום ברכה והצלחה בכל מקום אשר יפנה להאריך ימיו ושנותיו, ניקולאי פאוולאוויטש.

אדונינו הקיסר ירום הודו הוא גומל חסדים רבים ליהודים [זה הצאר שציווה לגייס נערים יהודים לשירות צבאי של עשרות שנים!] עם הצווים המלכותיים שלו הקובעים כי על היהודים לחנך את ילדיהם בבתי ספר ממשלתיים. מובן הדבר לאנשים נבונים שברוב חסדו רוצה הקיסר שהיהודים יהיו משכילים ולבושים כאנשים הגונים.

הנבערים שבקרב היהודים אינם מבינים את החסד הזה. הם מכנים את הצווים האלה של חסד גזרה. הם אינם ראויים לחסד שמעניק להם הקיסר. אני רואה שאני בן קרוב לתשעים שנה והוטבלתי לנצרות באחד בינואר שנת 1845, והולך לכנסייה ורואה איך אומרים כל יום תפילות לשלום הקיסר ירום הודו, לשלום יורש העצר ולשלום משפחתו. וצודק הדבר, כיוון שכתוב בתלמוד "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" וכו'. והיהודים, אפילו ביום הכיפורים, כשהם יושבים בבית הכנסת יממה שלמה … אינם אומרים אפילו תפילה אחת לשלום המלכות, למרות שנמצאת בסידור תפילה לשלום הקיסר ירום הודו לבד, ולא לשלום משפחתו, אבל היהודים אינם אומרים אף פעם את התפילה הזו. היא נמצאת שם רק למראית עין … אני זיהיתי את הטיפשות שלהם כבר לפני שלושים שנה, והרחקתי את עצמי מהם. והכנסתי את שני בניי לבתי הספר ]הממשלתיים[, ולפני עשרים שנה שלחתי אותם לפטרבורג לאוניברסיטה ושם הם סיימו את לימודי הרפואה ושם נטבלו לנצרות. אחד, רופא צבאי, נפטר בפטרבורג ממחלת החולירע, והשני [סבו של לנין] משרת את הקיסר בעיר פערם. אני לא יכולתי להיטבל כל עוד אשתי הייתה בחיים, ולאחר מותה נטבלתי גם אני כדי לסיים את שארית חיי באמונה האמיתית. אני יודע שלא מעט יהודים היו רוצים להטות את היהודים מדרכיהם המטופשות … אבל עליהם לשתוק כיוון שיש מהם החפצים לזכות בירושה מהוריהם ויש מהם המפחדים מנשותיהם.

… הרי היהודים מקבלים מהנוצרים טובות רבות הן בענייני דת והן בחיים. ראשית, אם הנוצרי לא יקנה בשר טרף [מהיהודים] יהא עליהם לזרוק את הבשר למים; ואם הנוצרי לא יקנה חמץ בפסח, יהא עליהם להפקיר אותו. ושנית, הנוצרי משרת את היהודי בשבת וביום הכיפורים בכך שהוא מדליק את האור בבית הכנסת, והוא ]היהודי[ מרוויח כסף באמצעות הנוצרי. היהודי אינו צריך לשנוא את הנוצרי, רק שהיהודי מצפה כל הימים לבואו של המשיח ואומר כמה פעמים ביום בתפילותיו: "אני מאמין בביאת המשיח" וכו', ומבקש כל הימים להשתחרר מן האזרחות [הרוסית] ולהיות חופשי.

… אדוני הקיסר ירום הודו, רצוני שהיהודים יילחצו כדי שלא יורשה להם ליהנות מן הנוצרים כפי שכתבתי, ואת התפילות שהם מתפללים על המשיח יש למחוק כדי שלא ייזכרו בשום מקום. ראשית, כיוון שהם אינם יכולים להיות משכילים כשהם מצפים כל הימים לאושר [שבביאת המשיח]. ושנית, מקומם שהם נשבעו להיות אזרחים אמיתיים בזמן שהם מתפללים ל'שחרור'. יש גם להורות להם לא לנסוע לרבנים ושהרבנים לא ייסעו אליהם, כיוון שהרבנים מסיתים אותם מדרך הישר. ותינתן הוראה שיקפידו להתפלל לשלום הקיסר, [לשלום[ יורש העצר ו[לשלום] משפחתו. ואם ישר הדבר בעיני הקיסר, בוודאי יהיו היהודים עם הימים משכילים ויודו לו מאוד על הטובות שהוא רוצה לעשות להם.

דמיטרי בן איוואן בלאנק
חמישה בינואר שנת 1845

 

התגובה למכתב: גזרות

יומיים לאחר שקרא ראש המחלקה השלישית את המכתב הוא הציג בפני הצאר ניקולאי הראשון דו"ח על מכתבו של "המתנצר מן היהודים". בדו"ח ציין ראש המחלקה את כל האשמותיו של בלנק נגד היהודים והציע לאמץ שורה של צעדים ברוח מכתבו של בלנק.

 

 

בסוף הדו"ח מופיעה הערה של מושל ז'יטומיר שכתב על בלנק: "מתנצר מן היהודים, ולפי אופיו הוא טרחן ונוטה להלשין, וכלל אינו בעל התנהגות טובה". אלא שאפיון שלילי זה לא מנע את המשך המגעים בין שלטונות רוסיה לבין בלנק. באוגוסט 1846 כתב בלנק מסמך נוסף, שוב ביידיש, "על אמצעים שונים להתנצרות היהודים". מסמך זה נשלח אל משרד הפנים, וזה העביר אותו על פי הוראת הצאר ל"קומיטט לענייני יהודים". בלנק הציע, בנוסף להמלצותיו הקודמות, לאסור על קיום אספות של חסידים שאותם כינה "קנאים ידועים".

על סמך המסמך הזה, הגיע הקומיטט בארבעה בדצמבר 1846 למסקנה שהתנצרות היהודים אינה עומדת על הפרק, אך הימנעותם מלומר את התפילה לשלום הצאר היא בלתי נסבלת. הקומיטט ציין שמידע על מחדל זה התקבל גם ממקורות אחרים, ולכן הורה — באמצעות משרד הפנים — על מעקב אחר יחסם של היהודים לתפילה זו, ועל הענשתם של אלה שאינם אומרים אותה.

במשך עשר שנים נמשכה ברחבי רוסיה פעילותם של מוסדות מרכזיים ומקומיים בנושא התפילה לשלום הצאר ומשפחתו. רק במאי 1855 הוסכם נוסח התפילה וקיבל את אישורו של הצאר. ההצעות האחרות של בלנק נמסרו לוועדת רבנים אך לא הניבו תוצאות מעשיות. אכן, "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון מס' 16 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

 

העלייה לרגל לעיר הקדושה מכה, מסע הנקרא בערבית חאג', היא אחת מחמש המצוות המרכזיות באסלאם שמחויב כל מוסלמי מאמין לבצע – לפחות פעם בחייו. אך תהיה זו טעות לראות במסע זה את אחת ההזדמנויות היחידות שעמדו בפני מוסלמים בימי הביניים לתור את האימפריה המוסלמית חובקת העולם.

באימפריה המוסלמית התקיים מסחר ענף ושוקק, ונתיבי הסחר המתארכים של האימפריה העמידו בפני סוחרים וסתם הרפתקנים אפשרויות אינספור לצאת את ביתם ולראות מקומות חדשים.

 

 

מבין מאות אלפי הספרים וכתבי היד השמורים באוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית מקבץ ספר תמים למראה בשם الرحالة المسلمون في العصور الوسطى (בעברית: מסעות המוסלמים בימי הביניים) את סיפורם של כמה מהנוסעים הללו, ומספק הצצה למקומות החדשים שפגשו במסעותיהם.

 

מבין השמות הרבים שנפגוש בספר, המוכר שבהם הוא ככל הנראה אבן בטוטה בן המאה ה-14. דבריו של החוקר והנוסע המוסלמי הנודע מחזקים את הידוע לנו על הנוהג המוסלמי על פיו גבר היוצא למסעות ארוכים נושא אישה בארצות אליהן הוא מגיע. ובזמן שהוא שוהה בארצות אליה לרגל עסקיו, הוא שוהה עם אשתו (או נשותיו) המקומיות. ידוע לנו שאבן בטוטה נשא במהלך חייו לפחות 6 נשים שונות: שתיים במצרים וארבע באיים המלדביים. על הנשים שפגש באיים המלדביים הוא מספר:

"הנישואין באיים האלו קלים. המוהר נדיר, ודבר טוב וראוי הוא להתרועע עם נשים… והן לא יוצאות מארצן לעולם, ולא ראיתי בעולם דבר יפה יותר מנשים אלו… [תיאור איך הן מענגות את הגברים] והמנהג הוא שאישה לא אוכלת עם בעלה, והגבר לא יודע מה אוכלת האישה".

 

 

מנהג נישואים אחר אנו פוגשים ביומן המסע של סלימאן אלסיראפי, אשר תיאר את הודו של המאה התשיעית כך: "יש שם זהב רב, והם אוכלים אגוזי קוקוס ובעזרתם הם נלחמים ומציירים. אם מישהו מהם רוצה להתחתן הוא אינו יכול ללא גולגולת של גבר מאויביהם, ואם הרג שניים מתחתן פעמיים, ואלו שהרגו חמישים יישאו חמישים נשים…"

במרוקו שבצפון אפריקה מצא הנוסע זכריא בן מוחמד אל-קזוויני (1203-1283) עיר בעלת מנהגים שונים בתכלית לאלו שמצאו הנוסעים הקודמים. מדובר בעיר הנשים, וכך כותב עליהם אל-קזוויני: "תושביה נשים שהגברים לא שולטים עליהן, הן רוכבות על סוסים ועוסקות במלחמה בעצמן, הן בעלות כוח חזק… ויש להן עבדים, כל עבד שייך לגבירתו והם קמים בטרם עלות השחר"

לא רק נשים פגשו הנוסעים המוסלמים בדרכם. עבד אל באסט מספר על מפגש עם רופא יהודי שפגש באלג'יריה אי שם במאה ה-15, המאה שבסופה גורשו היהודים והמוסלמים שסירבו להתנצר מספרד:  "נזקקתי לרופא הראשי והמיומן ביותר מוסא בן סמואל בן יהודה הישראלי… לא שמעתי מבין בני החסות ולא ראיתי כמותו במיומנות ובמקצועיות בתחום הזה, בקיא במדע העכשווי וכן במדע קדום… והוא מיהודי ספרד במקור, והוא מומחה גדול בתחום".

 

בהכנת הכתבה השתתף חן מלול. 

 

שָׁלוֹם,
אֲנִי נוֹסַעַת.
אֲנִי לֹא רוֹצָה
שֶׁתְּלַוּוּ אוֹתִי הָלְאָה.
לֹא שֶׁיֵּשׁ לִי אַשְׁלָיוֹת
בְּקֶשֶׁר לְלוֹנְדוֹן.
לוֹנְדוֹן לֹא מְחַכָּה לִי.
גַּם שָׁם אֶהְיֶה לְבַד.

וְאוּלַי זֶה כְּבָר לְכָל הַחַיִּים –
לִהְיוֹת לְבַד.

אֲבָל בְּלוֹנְדוֹן יֵשׁ יוֹתֵר סְרָטִים,
בְּלוֹנְדוֹן יֵשׁ מוּזִיקָה טוֹבָה,
בְּלוֹנְדוֹן טֶלֶוִיזְיָה מְצֻיֶּנֶת,
בְּלוֹנְדוֹן אֲנָשִׁים יוֹתֵר אֲדִיבִים,
כָּךְ שֶׁהַיֵּאוּשׁ נַעֲשָׂה יוֹתֵר נוֹחַ.

אַתָּה מֵבִין?
הַיֵּאוּשׁ נַעֲשָׂה יוֹתֵר נוֹחַ.

אַתָּה מֵבִין?
אִם לָמוּת כְּמוֹ כַּלְבָּה,
אָז לְפָחוֹת שֶׁהַטֶּלֶוִיזְיָה
תִּהְיֶה טֶלֶוִיזְיָה.

שָׁלוֹם.

("לונדון", מילים: חנוך לוין, לחן: חוה אלברשטיין)

 

בקושי שלוש תמונות לתוך המחזה "אורזי מזוודות", ודמותו של אלחנן מספיקה:

לספר לאמא על התוכנית הגדולה – (לנסוע "לשוויץ!")

לתהות מה עושה אמציה בחור ללא מוצא – הלוא היא ישראל ("אתה לא באמריקה?"),

לשאול את אותו אמציה על תוכניתו הגדולה ("מה דעתך על שוויץ?")

ולחזור ולספר על תוכניתו הגדולה – הפעם לזונה המבקשת לפתותו לשכב איתה בתשלום ("אני בדרך לשוויץ… ועלי לשמור על הרעננות שלי… יש לי דרך ארוכה…").

אלחנן הוא דמות מעין ראשית בהצגה מרובת המשתתפים, ומכאן ששוויץ שלו היא החלום השכיח ביותר באותה 'קומדיה עם שמונה הלוויות' מאת המחזאי חנוך לוין. אך היא בהחלט לא החלום היחיד. לכל דמות במחזה חלום משלה. "אורזי מזוודות", שהועלתה לראשונה בשנת 1983 בתאטרון הקאמרי, כשמה כן תוכנה – היא הצגה שבה כל הנמצאים כאן, אבל רוצים להיות שם. בעוד שאלחנן מפנטז על הרגע שבו יתאחד עם הסטודנטית שלו בשוויץ, ועל הדרך שואל כל אדם שנקרה בדרכו מה דעתו על התוכנית הזו, אחת השכנות שלו דווקא חולמת על לונדון.

 

 

בלה, השכנה של אלחנן מדרום תל-אביב, מוצגת כבחורה צעירה ולא נאה בכלל, נוחה לבכות, סטודנטית לעתיד (בדמיונה לפחות), המתגוררת בתחילת ההצגה יחד עם אמה החונקת, אביה הסובל מעצירות ונינה אחותה המחוזרת.

להצגה 18 תמונות קצרות. בתמונה ה-16 פוגשת בלה את אלחנן המיואש בתחנת האוטובוס. את כל חסכונותיו לשוויץ בזבז, ועתה הוא שקוע ברחמים עצמיים. כרגיל אצל לוין, לדמויות האחרות זה לא מזיז. לבלה עניין אחר לטפל בו, והיא ממהרת להיפרד מאלחנן לשלום:

"בלה: שלום, אלחנן, אני נוסעת.

אלחנן: נוסעת? אני לא אפסיק לשמוע את המלה "נוסע" "נוסעת"?

ביאנקה: תאר לאיפה. ללונדון. ללמוד יחסים בינלאומיים. יש לנו שם קרובים. שטיגליץ, אולי אתה זוכר אותם, הם יסדרו לה עבודה חלקית עם ילדים.

בלה: עד כאן, אמא. אני לא רוצה שתלווי אותי הלאה.

ביאנקה: מה עשיתי לך? לכולכם! מה אתם עוזבים אותי למות?! אני ערירית, חשבת על זה?! את כל חיי הקדשתי בשבילכם… (צוחקת) ילדים! בעל וילדים! הפרעתם לי לשחק רמי וברידג'! הפרעות של הרמי שלי. זה מה שהייתם! לכו! תתפזרו באוויר! לכו! (יוצאת. פאוזה)

בלה: לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד, ואולי זה כבר לכל החיים – להיות לבד. אבל בלונדון יש יותר סרטים, מוזיקה טובה, טלוויזיה מצוינת, אנשים יותר אדיבים, ככה שהיאוש נעשה יותר נוח. אתה מבין? אם לגמור כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה. שלום. (יוצאת. פאוזה)

אלחנן: (לעצמו) כולם נסעו.

 

 

האווירה האנרכית, ההומור המושחז והמוזיקליות של השפה הוכיחו שוב את כוחם בקופות, והעלאת המחזה שתכנן לוין לגנוז – ובכל מקרה נמנע לביימו (במאי ההצגה היה מייקל אלפרדס) – נרשמה כעוד הצלחה קופתית וביקורתית.

מה שמפתיע עוד יותר הוא הגורל לה זכו מילותיו של בלה. הטקסט המצוטט של בלה, שזו הופעתה האחרונה בהצגה, הוא גם הטקסט המוכר ביותר של חנוך לוין.

שיר הנושא של "לונדון", אלבומה של חוה אלברשטיין משנת 1989 הוא עיבוד כמעט מדויק של המונולוג של בלה.

האלבום הופיע 6 שנים לאחר הופעת המחזה, והצלחתו – כפי שסיפרה אלברשטיין לימים (באתר של ד"ר איתי פלאות) – הפתיעה אותה ואת לוין כאחד:

"אורזי מזוודות מאת חנוך לוין הוא מחזה ללא פזמונים, אבל כשקראתי את הדיאלוג בין בלה לביאנקה בפעם הראשונה הרגשתי שטמון בו פזמון. צירפתי את השורות שאותם כתב חנוך לוין, למונולוג קטן, והשיר הפך להפתעתי (ולהפתעת המחזאי) לשיר הידוע בשם "לונדון"."

היציאה לחוץ לארץ מוצגת במחזה כניצחון, החזרה לארץ – ככישלון חמור. בשנת 1995 הרכיבה אלברשטיין שיר המשך, הלקוח גם הוא ממחזה של לוין. הפעם מדובר בתמונת הפתיחה של המחזה "קרום", שבו מתוודה תושב חוזר על שלא הצליח בחו"ל. השיר נקרא "לא הצלחתי בחוץ לארץ", והוא הופיע באלבום "דרך אחת". מסר השיר כולל שורות שמסקנתן מתבקשת: "לא הצלחתי בחוץ לארץ אמא, לא הרווחתי כסף לא נעשיתי מאושר".

בצד הביקורות האוהדות, היו שתקפו את לוין על המסר האנטי-ציוני, כביכול, המהדהד לאורך "אורזי מזוודות". לוין הסטיריקן מעולם לא הסכים עם הטון הרשמי של קברניטי המדינה – בייחוד התנגד למקום השולי והתלוי שהוועידה הפוליטיקה העברית-ישראלית לתרבות, אך אולי מבלי להתכוון לכך, הצליח בשתי מילים בלבד לסגור את הפער בין העידן החלוצי לעידן הישראלי (ועל הדרך לתפוס חלק מרכזי בנפש האדם המודרני): חלוצים עבריים או בורגנים ישראליים, יהודים נודדים או אזרחים הרשומים בטאבו, שחקנים על הבמה או קהל ישוב בכיסאות – אנשים הם תמיד אותם אנשים, זו רק הארץ שהם חולמים עליה שמשתנה.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

לקריאה נוספת

מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על-פי דרכו, הוצאת משכל, 2001.

עמרי יבין, בין פּז'וז'י לשׁצ'וצ'י ובין תל אביב לאוהיו: מרחב ומקום במחזותיו של חנוך לוין, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2009.

יצחק לאור, חנוך לוין: מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.

ביקורת מה-13 במרץ 1983 על "אורזי מזוודות" של חנוך לוין

 

כתבות נוספות

בין חיים לתהום – זלדה על פרשת דרכים גורלית

"הידד! בראבו!": כך נראתה ההצגה העברית הראשונה

"נאחז באוויר" – כך הפך שיר על פרידה לשיר על מתקפה כימית