באוגוסט 2018 רכשה הספרייה הלאומית פריט נדיר במכירה פומבית: עלון אנטישמי שלועג לגנבים היהודים שהוצאו להורג
בעת החדשה המוקדמת נדדו עניים בודדים, קבוצות ואפילו משפחות מחוסרות כל בדרכים ובכבישים ברחבי אירופה. מאזור לאזור נעו רובם בחיפוש המתמיד אחר פרנסה ונדבות. בין הנודדים היו גם יהודים עניים. תיקי ארכיונים בדרך כלל לא מספרים את סיפוריהם – רק במקרים שבהם התסבכו אומללים אלה, נלכדו ונשפטו כעבריינים שמצאו את עצמם בפני בתי המשפט.
מקרה כזה אירע בשנת 1714 בעיר פרנקפורט, שכבר בימים ההם הייתה עיר מסחרית עשירה. בעיר התקיימה קהילה יהודית מבוססת וידועה, בין היתר בשל קרבתה לקיסרים של האימפריה הקדושה הרומית (כלומר: הגרמנית) ואף בשל אפשרויות הפרנסה הרבות שהיו בה. יהודים עניים אשר נדדו מקהילה לקהילה בתקווה לזכות בנדבות, בלינה ובתזונה אהבו להגיע לפרנקפורט בגלל נדיבותם של תושביה היהודיים. לפעמים הנודדים התחברו לעניים מקומיים, שנהנו לפחות מהשייכות לקהילה. ייתכן שזה היה המצב בקיץ 1714, כאשר כנופיה בת לפחות ארבעה יהודים פרצה לחנות של סוחרת בגדים נוצרייה בשם מריה אליזבת לוכמן. האלמנה לוכמן ניהלה, ככל הנראה, עסק משגשג: החנות שלה מוקמה במרכז העיר פרנקפורט – שכבר אז הצטיין במחירי נדל"ן גבוהים מאוד, וגובה השלל הסתכם ב-2,500 זהובים – סכום גבוה מאוד בימים אלה. עובדות הפריצה תועדו בתיק פלילי שנאסף כנגד ארבעת הגנבים ונשמר עד היום בארכיון העיר פרנקפורט.
אולם, קיים מקור אחר המתייחס לפרשה, שהסתיימה בהוצאתם להורג של שניים מהגנבים. באוגוסט 2018 רכשה הספרייה הלאומית פריט נדיר מאוד במכירה פומבית: עלון אנטישמי שלועג לשני היהודים שהוצאו להורג. שם האחד היה לב הרץ (ככל הנראה תושב פרנקפורט) ושם השני שלמה דיקופף ( Dickkopf – "ראש עבה"). בארבעת עמודיו מתאר הטקסט הסטירי-אנטישמי את סופם של שני הגנבים. המחבר האנונימי ללא ספק הכיר יהודים, את מנהגיהם ואת סגנון הדיבור שלהם, ובהם עשה שימוש לעגני ומעוות בחיבורו. הוא בחר להציג את תליית השניים כ"חתונה" בינם לבין הגרדום החדש שהוקם מחוץ לחומות העיר.
מספר פרטים בעלון שנרכש (כמעט ואין עוד עותקים בספריות אחרות – נמצא עוד אחד בתיק הפלילי בארכיון העיר פרנקפורט) מצביעים לכך שהתיעוד המדויק של המקרה לא היה במוקד החיבור: הוא לא מזכיר את הרקע להוצאה להורג (הגניבה) ואף מתעלם מהעובדה שהשותפים האחרים ככל הנראה יצאו מהסיפור בעונש מאסר בלבד. זאת ועוד, בתחתית הדף הראשון מוזכר שם המדפיס: פייט שניצלר (Veit Schnitzler) בעיירת קצנאלנבוגן, מערבה מפרנקפורט. אולם: לא ידוע שהיה בית דפוס בבעלות איש זה. סביר להניח, אפוא, שמדובר בשם פיקטיבי שנבחר על מנת להסתיר היטב את מקור הטקסט. ייתכן שהמחבר חשש שהקהילה היהודית תתבע אותו בגלל החיבור המכפיש, כפי שעשתה מספר שנים לפני כן, כאשר תבעה את המחבר האנטישמי יוהן אנדריאס אייזנמגר. הלה חיבר ספר אנטי-יהודי בשם "היהדות המגולה" (או בשמו המלא: "היהדות שנחשפה, דין וחשבון יסודי ואמיתי על האופן המבעית שבו מכפישים היהודים העיקשים את השילוש הקדוש וממיטים עליו חרפה"). הקהילה בפרנקפורט הצליחה לגרום לאיסור הפצת הספר באימפריה הרומית הקדושה – בזכות קשריה הטובים לחצר הקיסר.
כעשרים שנים לאחר הפרשה הופיע מידע נוסף עליה בכרוניקה שיצאה לאור ב-1734. המחבר גיאורג אוגוסט פון לרסנר (Georg August von Lersner) אף מזכיר את התלייה של שני היהודים ב-31 באוגוסט 1714. לפי הכתוב בכרוניקה, השאירו הרשויות את גופות הנתלים על הגרדום כהתרעה, אך בליל ה-14 בנובמבר סולקו הגופות ללא אישור ומבלי שהתגלה מעולם על ידי מי. מחבר הכרוניקה שיער שגנבים אחרים עשו זאת, אך יש להניח שמדובר במעשה של חסד שנעשה בידי יהודים אחרים במטרה להביא את גופות הנתלים לקבורה יהודית ראויה.
הכתבה חוברה בשיתוף פעולה עם מומחית ליהודי פרנקפורט, הד"ר ורנה קספר-מרינברג
תגובות על כתבה זו