כך גויס השולחן הערוך כדי להתעלל באחים היהודים

סיפורם של שני אחים מדפיסים ברוסיה הצארית והעונש הקשה שהוטל עליהם.

עונש ההלקאה ברוסיה הצארית

האשמה: רצח. העונש: לעבור בין שתי שורות המורכבות מ-250 חיילים רוסים חמושים באלות קשיחות, תוך כדי שהם סופגים מכות. אם ישרדו שני האחים, הובטח להם שיישלחו לסיביר לשארית חייהם.

פנחס שפירא היה האח הראשון שהרגיש את נחת זרועם של החיילים. תוך כדי הליכה נפלה הכיפה מראשו, אך כיוון שידיו היו קשורות לא יכול היה להרים אותה. כך עמד במקומו בזמן שהחיילים היכו אותו, עד שאחד מהם החזיר את הכיפה לראשו ודחפו קדימה להמשיך בריצוי העונש. לימים יכתוב על אירוע הכיפה (ירמולקה ביידיש) זה י. ל. פרץ את סיפורו "שלוש מתנות". שמואל אבא, אחיו של פנחס שפירא, היה השני לעבור עינוי זה באותו יום מקולל בשנת 1839.

הם הואשמו ברצח על לא עוול בכפם. הידיעות על עונשם וגבורתם התפתחו לאגדות ולסיפורי עם בחלוף השנים. אבות סיפרו על כך לילדיהם ומורים לתלמידיהם. הסיפורים ממשיכים להסתובב גם בימינו.

רק כמאה שנה לאחר האירועים ההיסטוריים נחשפו הפרטים המלאים על ידי ההיסטוריון, הסופר והעורך שאול גינזבורג, שהצליח לבקר בארכיון הצאר לאחר המהפכה הקומוניסטית ב-1917. בארכיון מצא את הפרוטוקולים והמסמכים של משפט האחים שפירא והאחרים הקשורים לפרשה.

ב-1937 פרסם גינזבורג את סיפור המשפט המלא ביידיש בכתב העת פורוורטס בניו יורק – העיר שאליה היגר גינזבורג. עשר שנים לאחר מכן תורגם הסיפור לעברית והופיע בעיתון הצופה. לאחר מכן תורגם לאנגלית.

הדפס ובו תצלום דיוקנו של ההסטוריון שאול גינזבורג, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

סלאוויטא שבאוקראינה התפרסמה בזכות בית הדפוס היהודי שפתח שם הרב משה שפירא, בנו של רבי פנחס מקוריץ שהיה מתלמידי הבעל שם טוב. בית הדפוס נוסד בקאריץ אך עבר לסלאוויטא בשנת תקנ"א (1790). 22 שנה לאחר מכן קיבלו לידם בניו של רבי משה, הרב שמואל אבא ורבי פנחס שפירא, את הנהלת המפעל. דפוס סלאוויטא היה ידוע באיכותו ורבים ביקשו להדפיס בו את ספריהם. בית הדפוס היה אהוד במיוחד על ידי אדמו"רים ומחברים חסידיים.

בשנת 1834 היה דפוס סלאוויטא למרכז סכסוך גדול בעולם היהודי לאחר שפרץ ויכוח בין הנהלת בית הדפוס לבין הנהלת בית הדפוס של משפחת ראם בוילנא. כל צד תבע זכויות להדפסת מהדורת ש"ס, ולכל צד היו רבנים שתמכו בו. הפרשה הסבוכה והקשה הזאת נשכחה כשפרשה חדשה וקשה בהרבה הסעירה את דפוס סלאוויטא.

העיירה סלאוויטא

 

סיפור עלילת הדם

ב-3 ביוני 1835 התגלתה גופתו של יהודי בשם לייזר פרוטאגין תלויה בבית הכנסת של סלאוויטא.

לא רק הרופא והשוטר המקומי בדקו את הגופה, אלא גם משלחת מומחים מהעיר זסלאב הסמוכה. כולם הגיעו למסקנה שמדובר היה בהתאבדות. פרוטאגין נהג להשתכר ולפגוע באשתו, והקהילה החליטה להטיל עליו חרם. הדבר הכניסו לדיכאון וכנראה בשל כך החליט לשים קץ לחייו.

לכאורה תיק סגור. סוף סיפור.

הכומר של העיר זסלאב, מיכאל בנדרובסקי, נודע כאנטישמי ארסי. ב-1833 העליל שהיהודים חתכו את לשונו של איכר נוצרי וגנבו את כספו. ב-1834 האשים אותם בניסיון למול נער גוי ולרוקן את דמו על מנת להכין מצות. שוב ושוב מצאו החקירות מטעם השלטונות הרוסיים את היהודים זכאים. בחקירה חוזרת נשלח לאזור קצין רוסי בשם אלכסנדר ויסיליאב. הוא התחבר עם בנדרובסקי, אך גם הוא לא הצליח לשכנע את שלטונות הצאר שהיהודים אשמים. ויסילאב ובנדרובסקי נשארו בקשר. הקצין ראה בכומר מומחה לענייני יהודים וקיבל ממנו מידע ועדכונים על מעללי היהודים.

כשבנדרובסקי שמע על מקרה ההתאבדות בסלאוויטא הוא קפץ על המציאה והודיע לחברו ויסליאב שהיהודים הם שרצחו את פרוטאגין. העילה? חל על הרוצח דין מוֹסֵר שכן הוא ניסה לסבך את יהודי סלאוויטא עם השלטון.

ראיות?

לידיו של הכומר הגיעו דפי שולחן ערוך (יורה דעה סימן קנ"ח) מדפוס סלאוויטא. הטקסט אומנם עוסק בהיתר אי הצלת גויים בשעת סכנה. הקטע נמחק בעבר כנדרש על ידי הצנזור, אך בדפוס החדש של סלאוויטא הופיעו הדברים שוב – אם כי ברמיזה. הטקסט עצמו צונזר אבל פירוש הט"ז המופיע בעמוד שמצטט את הטקסט המקורי לא צונזר.

שולחן ערוך (המכונה בארמית 'אשלי רברבי') מדפוס סלאוויטא

את הדפים וההסבר קיבל הכומר מרופא יהודי מקומי בזסלאב בשם ד"ר גרינברג, ששנה או שנתיים לאחר מכן אף המיר את דתו לנצרות. את המידע המרעיש העביר בנדרובסקי לחברו ויסליאב בסוף 1834, חודשים רבים לפני גילוי גופתו של פרוטאגין. עכשיו שינה את גרסתו, התעלם מקיומו של ד"ר גרינברג וטען שהיה זה פרוטאגין שהעביר לידיו את דפי השולחן ערוך. פרוטאגין היה לכורך בבית הדפוס ובקלות רבה יכול היה להשיג את הדפים. ויסליאב התעלם משינוי גרסאותיו של הכומר ועד מהרה הודיע למפקדו הרוזן בנקנדורף שהיהודים חשודים ברצח.

הדף המצונזר. לחצו על התמונה להגדלה

נפתחה חקירה חדשה בעניין על ידי קצין חקירות שהחרים 12 ספרים מבית הדפוס והעביר את המידע לפטרסבורג. הפעם היו שלטונות הצאר נחושים להאשים את היהודים בין שביצעו את הרצח ובין שלא. הצאר גילה עניין רב בסיפור ומינה את הרוזן אילריון וואסילצ'יקוב להמשיך את החקירה באופן מעמיק ויסודי.

אחד המסייעים לחקירה היה יהודי בשם ד"ר יעקב ליפס. הוא סייע לחוקר וואסילצ'יקוב וכתב עבורו דו"חות מפורטים שבהם הסית נגד היהודים ונגד דפוס סלאוויטא. הוא כתב נגד תורת הקבלה המאפשרת ליהודים לשלוט על סובביהם ואפילו על הצאר. הוא הזכיר את האריז"ל, הבעל שם טוב ותלמידו של הבעל שם טוב הרב פנחס מקוריץ, סבם של מנהלי בית הדפוס. ליפס שנא במיוחד את החסידות. לדבריו החסידים והאדמו"רים שלהם הם כת מרושעת ומסוכנת. תושבי האזור מפחדים מהם ולכן לא רוצים למסור מידע מפליל לשלטונות.

וואסילצ'יקוב החליט לעצור את האחים שמואל אבא ופנחס שפירא, מנהלי דפוס סלאוויטא, ואיתם מספר יהודים נוספים שלטענתו קשורים לפרשה. הם עונו והוכו על ידי וואסילצ'יקוב בעצמו והוכרחו להודות שצוות החקירה הראשוני (שטען שמדובר בהתאבדות) קיבל מהם שוחד. נשתלו גם מסמכים המעידים לכאורה על קבלת שוחד. עוד עדויות נגבו תחת עינויים.

החוקרים עינו ושיחדו את גבאי בית הכנסת לייב טצנגר שהיה הראשון לגלות את הגופה. טצנגר נשבר ואמר שראה את פנחס שפירא בצהריים מסתובב באזור בית הכנסת, ושהורה לו לא לפתוח את בית הכנסת אלא לחזור מאוחר יותר. כשחזר הגבאי ראה אנשים מעובדי בית הדפוס יוצאים מחלון בית הכנסת.

הטענות של טצנגר לא היו הגיוניות. בית הכנסת הוקף בבתי הקהילה וכולם יכלו לראות לתוכו. ליד בית הכנסת הייתה באר מים שבה התקבצו באותה שעה יהודים רבים. לימים חזר בו טצנגר והסביר שהדברים נאמרו מתוך עינויים.

ד"ר ליפס, בדוחות שהגיש, טען שהספרים שהוחרמו מסלאוויטא מעולם לא עברו את הצנזורה ו"הוכיח" שהם מכילים חומר הפוגע בנצרות. הוא הוסיף שמשמעות הסכמות הרבנים שבתוך הספרים היא שהרבנים לקחו על עצמם את הצנזורה והתירו לכתוב דברים נגד הדת הנוצרית. וואסיליצ'קוב כתב לצאר שאין השגחה על בית הדפוס והאחים שפירא עושים שם כל העולה על רוחם. הוא המליץ להעביר את בית הדפוס למקום שבו ניתן להשגיח עליהם ביתר קלות.

משרד הפנים הרוסי התחיל לטפל בנושא בית הדפוס סלאוויטא בפרט והדפסת הספרים היהודיים בכלל. הצאר פרסם שני צווים:

 1) הוחלט שרבנים שנבחרו לכך יעברו על כל הספרים שלא עברו צנזורה. הם יחתמו על הספרים שהם מאשרים, והיתר יישלחו למשטרה ומשם לפטרבורג. כיוון שהיה מדובר ביותר מדי ספרים, הוחלט לבסוף לשרוף מאות אלפי ספרים "בעייתים".

 2) ייסגרו כל בתי הדפוס היהודיים ברוסיה. רק שני בתי דפוס יקבלו אישור להמשיך בפעילותם: בתי הדפוס של ווילנא ושל קייב (בסוף הוחלט על ז'יטומיר במקום קייב).

בינתיים האחים שפירא, יהודים נוספים, והחוקרים הראשונים שטענו שפרוטאגין התאבד, הובלו למצודת הכלא בקייב באפריל 1836. שם בתנאי בדידות קשים ישבו 3 שנים.

למרות החקירה היסודית (אם כי אנטישמית מתחילתה) של וואסיליצ'יקוב, בית המשפט ב-1837 עדיין לא היה מרוצה. הוא שלח את 12 הספרים שנלקחו מבית הדפוס אל צנזור יהודי בווילנא לבדיקה. הוא אישר ששניים מהם הודפסו בכלל בחו"ל והאחרים אושרו מבחינתו. בית המשפט חקר גם את הטענות הסותרות לגבי מקור דפי השולחן ערוך. הם פנו לד"ר גרינברג שהסביר שביקש מחובש יהודי בסלאוויטא שיקנה עבורו את הדפים. הוא כלל לא הכיר את לייזר פרוטאגין.

למרות דברים אלו של גרינברג והצנזור, בית המשפט הצבאי שקיבל אחריות על המקרה עדיין ראה את היהודים אשמים. הם נעזרו לבסוף במקרה רצח שאירע באזור אחר (אושיצע) ב-1836, אשר שם נרצחו שני מוסרים יהודיים שרצו להודיע לשלטונות על משפחות יהודיות לא רשומות (שלא שילמו מס). מבחינת השופטים הייתה זו הוכחה שיהודים רוצחים מוסרים.

בסך הכול נערכו ארבע חקירות. למרות מאמצים רבים של יהודים עשירים לשחד ולשכנע בכירים בממשל ובצבא, הצאר ושר המלחמה היו נחושים בדעתם לחייב את האחים שפירא "ומשתפי פעולה" נוספים. נאסרו גם אביהם הרב משה שפירא, נשותיהם של האסורים ואלמנת פרוטאגין (כי האשימו את ווסיליציקוב שאיים עליהם), השתדלן מרדכי הוברמן, לייב  טצנגר (כי חזר בו מעדותו) הרופאים היהודים ואחרים.

רוב האשמים קיבלו עונש המכונה "מוות פוליטי" – ביטול כל זכויותיהם והגליה לסיביר. גזר הדין הסופי ניתן רק ב-1839, שלוש שנים לאחר תחילת החקירה. בנוסף להגליה לסיביר קיבלו חלק מן האשמים 1500-500 מלקות בשיטה אכזרית במיוחד הידוע בשם הגרמני spiessruten או באנגלית running the gauntlet. כך מצאו את עצמם האחים שפירא בין שורות החיילים שהיכו בהם מכות רצח.

האסירים שרדו את המכות ונשלחו לבית חולים צבאי למשך מספר חודשים עד שנרפאו. משם נשלחו למוסקבה, אך בגלל מצב בריאותם הרעוע הוחלט שיישארו בינתיים בכלא במוסקבה עד שיהיו מוכנים לתנאים של סיביר. במוסקבה הוקל להם ובין היתר נעזרו בחיילים יהודיים ששירתו שם. ההגליה לסיביר לא התבצעה לבסוף, והם נשארו בכלא 16 שנה.

ב-1856 הרוזן וואסיליצ'קוב הודה שלא נעשה לחשודים משפט צדק והציע לשר המלחמה לחון את האחים שפירא. השר פנה לצאר החדש אלכסנדר השני שהסכים. שמחה גדולה הייתה ברחובות לאורך מסעם הביתה של שני האחים כשעברו בקייב. ב-1858 שוחררו גם עצירים נוספים בפרשה שכבר נשלחו לסיביר.

בזמן שהותם של פנחס ושמואל אבא שפירא במעצר סגרו השלטונות הרוסיים את בית הדפוס בסלאוויטא ובתי דפוס יהודיים אחרים ברחבי המדינה. מספר שנים לאחר מכן התקיים מכרז להקמת בית דפוס יהודי בז'יטמיר (אחד משני בתי דפוס יהודיים שהותרו ברוסיה). בניהם של האחים שפירא זכו במכרז ופתחו אותו ב-1847. הם המשיכו במלאכת אבותיהם עד שהרוסים סגרו גם את בית הדפוס שלהם.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

כתבות נוספות

גלגוליו של ש"ס יעבץ

לתרגם את הגמרא ליידיש מתחת לאפם של הנאצים

אל תוך הרוע: כך "גויס" התלמוד לתעמולה הנאצית

תגיות

דניאל ליפסון

דניאל ישמח לעזור לכם לנווט בין מאגרי המידע, הקטלוגים המקוונים והפרויקטים הדיגיטליים השונים בחיפוש אחר מבוקשכם בספרייה הלאומית. תחביבים: גילוי אוצרות, הפתעות וסודות בנבכי האוספים. מילתו האהובה (באנגלית), serendipity היא הערך המוסף לעבודה המאתגרת בספרייה.

לכתבות נוספות של דניאל ליפסון >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו