שָׁלוֹם,
אֲנִי נוֹסַעַת.
אֲנִי לֹא רוֹצָה
שֶׁתְּלַוּוּ אוֹתִי הָלְאָה.
לֹא שֶׁיֵּשׁ לִי אַשְׁלָיוֹת
בְּקֶשֶׁר לְלוֹנְדוֹן.
לוֹנְדוֹן לֹא מְחַכָּה לִי.
גַּם שָׁם אֶהְיֶה לְבַד.

וְאוּלַי זֶה כְּבָר לְכָל הַחַיִּים –
לִהְיוֹת לְבַד.

אֲבָל בְּלוֹנְדוֹן יֵשׁ יוֹתֵר סְרָטִים,
בְּלוֹנְדוֹן יֵשׁ מוּזִיקָה טוֹבָה,
בְּלוֹנְדוֹן טֶלֶוִיזְיָה מְצֻיֶּנֶת,
בְּלוֹנְדוֹן אֲנָשִׁים יוֹתֵר אֲדִיבִים,
כָּךְ שֶׁהַיֵּאוּשׁ נַעֲשָׂה יוֹתֵר נוֹחַ.

אַתָּה מֵבִין?
הַיֵּאוּשׁ נַעֲשָׂה יוֹתֵר נוֹחַ.

אַתָּה מֵבִין?
אִם לָמוּת כְּמוֹ כַּלְבָּה,
אָז לְפָחוֹת שֶׁהַטֶּלֶוִיזְיָה
תִּהְיֶה טֶלֶוִיזְיָה.

שָׁלוֹם.

("לונדון", מילים: חנוך לוין, לחן: חוה אלברשטיין)

 

בקושי שלוש תמונות לתוך המחזה "אורזי מזוודות", ודמותו של אלחנן מספיקה:

לספר לאמא על התוכנית הגדולה – (לנסוע "לשוויץ!")

לתהות מה עושה אמציה בחור ללא מוצא – הלוא היא ישראל ("אתה לא באמריקה?"),

לשאול את אותו אמציה על תוכניתו הגדולה ("מה דעתך על שוויץ?")

ולחזור ולספר על תוכניתו הגדולה – הפעם לזונה המבקשת לפתותו לשכב איתה בתשלום ("אני בדרך לשוויץ… ועלי לשמור על הרעננות שלי… יש לי דרך ארוכה…").

אלחנן הוא דמות מעין ראשית בהצגה מרובת המשתתפים, ומכאן ששוויץ שלו היא החלום השכיח ביותר באותה 'קומדיה עם שמונה הלוויות' מאת המחזאי חנוך לוין. אך היא בהחלט לא החלום היחיד. לכל דמות במחזה חלום משלה. "אורזי מזוודות", שהועלתה לראשונה בשנת 1983 בתאטרון הקאמרי, כשמה כן תוכנה – היא הצגה שבה כל הנמצאים כאן, אבל רוצים להיות שם. בעוד שאלחנן מפנטז על הרגע שבו יתאחד עם הסטודנטית שלו בשוויץ, ועל הדרך שואל כל אדם שנקרה בדרכו מה דעתו על התוכנית הזו, אחת השכנות שלו דווקא חולמת על לונדון.

 

 

בלה, השכנה של אלחנן מדרום תל-אביב, מוצגת כבחורה צעירה ולא נאה בכלל, נוחה לבכות, סטודנטית לעתיד (בדמיונה לפחות), המתגוררת בתחילת ההצגה יחד עם אמה החונקת, אביה הסובל מעצירות ונינה אחותה המחוזרת.

להצגה 18 תמונות קצרות. בתמונה ה-16 פוגשת בלה את אלחנן המיואש בתחנת האוטובוס. את כל חסכונותיו לשוויץ בזבז, ועתה הוא שקוע ברחמים עצמיים. כרגיל אצל לוין, לדמויות האחרות זה לא מזיז. לבלה עניין אחר לטפל בו, והיא ממהרת להיפרד מאלחנן לשלום:

"בלה: שלום, אלחנן, אני נוסעת.

אלחנן: נוסעת? אני לא אפסיק לשמוע את המלה "נוסע" "נוסעת"?

ביאנקה: תאר לאיפה. ללונדון. ללמוד יחסים בינלאומיים. יש לנו שם קרובים. שטיגליץ, אולי אתה זוכר אותם, הם יסדרו לה עבודה חלקית עם ילדים.

בלה: עד כאן, אמא. אני לא רוצה שתלווי אותי הלאה.

ביאנקה: מה עשיתי לך? לכולכם! מה אתם עוזבים אותי למות?! אני ערירית, חשבת על זה?! את כל חיי הקדשתי בשבילכם… (צוחקת) ילדים! בעל וילדים! הפרעתם לי לשחק רמי וברידג'! הפרעות של הרמי שלי. זה מה שהייתם! לכו! תתפזרו באוויר! לכו! (יוצאת. פאוזה)

בלה: לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד, ואולי זה כבר לכל החיים – להיות לבד. אבל בלונדון יש יותר סרטים, מוזיקה טובה, טלוויזיה מצוינת, אנשים יותר אדיבים, ככה שהיאוש נעשה יותר נוח. אתה מבין? אם לגמור כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה. שלום. (יוצאת. פאוזה)

אלחנן: (לעצמו) כולם נסעו.

 

 

האווירה האנרכית, ההומור המושחז והמוזיקליות של השפה הוכיחו שוב את כוחם בקופות, והעלאת המחזה שתכנן לוין לגנוז – ובכל מקרה נמנע לביימו (במאי ההצגה היה מייקל אלפרדס) – נרשמה כעוד הצלחה קופתית וביקורתית.

מה שמפתיע עוד יותר הוא הגורל לה זכו מילותיו של בלה. הטקסט המצוטט של בלה, שזו הופעתה האחרונה בהצגה, הוא גם הטקסט המוכר ביותר של חנוך לוין.

שיר הנושא של "לונדון", אלבומה של חוה אלברשטיין משנת 1989 הוא עיבוד כמעט מדויק של המונולוג של בלה.

האלבום הופיע 6 שנים לאחר הופעת המחזה, והצלחתו – כפי שסיפרה אלברשטיין לימים (באתר של ד"ר איתי פלאות) – הפתיעה אותה ואת לוין כאחד:

"אורזי מזוודות מאת חנוך לוין הוא מחזה ללא פזמונים, אבל כשקראתי את הדיאלוג בין בלה לביאנקה בפעם הראשונה הרגשתי שטמון בו פזמון. צירפתי את השורות שאותם כתב חנוך לוין, למונולוג קטן, והשיר הפך להפתעתי (ולהפתעת המחזאי) לשיר הידוע בשם "לונדון"."

היציאה לחוץ לארץ מוצגת במחזה כניצחון, החזרה לארץ – ככישלון חמור. בשנת 1995 הרכיבה אלברשטיין שיר המשך, הלקוח גם הוא ממחזה של לוין. הפעם מדובר בתמונת הפתיחה של המחזה "קרום", שבו מתוודה תושב חוזר על שלא הצליח בחו"ל. השיר נקרא "לא הצלחתי בחוץ לארץ", והוא הופיע באלבום "דרך אחת". מסר השיר כולל שורות שמסקנתן מתבקשת: "לא הצלחתי בחוץ לארץ אמא, לא הרווחתי כסף לא נעשיתי מאושר".

בצד הביקורות האוהדות, היו שתקפו את לוין על המסר האנטי-ציוני, כביכול, המהדהד לאורך "אורזי מזוודות". לוין הסטיריקן מעולם לא הסכים עם הטון הרשמי של קברניטי המדינה – בייחוד התנגד למקום השולי והתלוי שהוועידה הפוליטיקה העברית-ישראלית לתרבות, אך אולי מבלי להתכוון לכך, הצליח בשתי מילים בלבד לסגור את הפער בין העידן החלוצי לעידן הישראלי (ועל הדרך לתפוס חלק מרכזי בנפש האדם המודרני): חלוצים עבריים או בורגנים ישראליים, יהודים נודדים או אזרחים הרשומים בטאבו, שחקנים על הבמה או קהל ישוב בכיסאות – אנשים הם תמיד אותם אנשים, זו רק הארץ שהם חולמים עליה שמשתנה.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

לקריאה נוספת

מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על-פי דרכו, הוצאת משכל, 2001.

עמרי יבין, בין פּז'וז'י לשׁצ'וצ'י ובין תל אביב לאוהיו: מרחב ומקום במחזותיו של חנוך לוין, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2009.

יצחק לאור, חנוך לוין: מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.

ביקורת מה-13 במרץ 1983 על "אורזי מזוודות" של חנוך לוין

 

כתבות נוספות

בין חיים לתהום – זלדה על פרשת דרכים גורלית

"הידד! בראבו!": כך נראתה ההצגה העברית הראשונה

"נאחז באוויר" – כך הפך שיר על פרידה לשיר על מתקפה כימית

 

בנובמבר 2016 נמכרו במכירה פומבית במקום קטן צפונה מפריס מסמכים אישיים, מכתבים ותצלומים מעיזבון הציירת הצרפתייה מקסה נורדאו (1993-1897).

שמה מצלצל מוכר מסיבה טובה: היא הייתה הבת היחידה של המנהיג הציוני, העיתונאי והרופא מקס נורדאו (1923-1849). מקסה נולדה בפריס, שם היא גרה שנים רבות, מלבד מספר חודשים בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר אביה גורש מצרפת כ"נתין עוין" (מקס נורדאו היה אזרח אוסטרי) וגם בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבה היא גרה בארה"ב. כתוצאה מהמעברים הרבים, מקסה נורדאו שלטה במספר שפות: צרפתית, ספרדית, גרמנית, אנגלית ואף ידעה עברית. גם אביה מקס שלט בלשונות רבות: גרמנית, הונגרית, צרפתית, אנגלית ועברית. בארכיונה ניתן למצוא מסמכים בכל השפות האלו.

בין פריטי העיזבון נמצאו גם מכתבים, רשימות ואף כתבי יד של אביה, מקס נורדאו. ארכיונו האישי הופקד לארכיון הציוני המרכזי כבר ב-1949, אך מסתבר שמספר לא מבוטל של מסמכים נשארו בידי המשפחה. בזכות התמיכה הנדיבה של התורם מר אורי אייזן נרכש חלק מעיזבונה של מקסה נורדאו, ובין הפריטים גם שורה של כתבי יד ומכתבים אל ואביה מקס. רוב החומרים שהגיעו לספרייה הלאומית נשמרו בחוסר סדר מוחלט. במהלך מספר חודשים סודרו הפריטים ושוחזרו כתבי יד שדפיהם הבודדים היו מפוזרים במקומות שונים. עתה הארכיון מאורגן בחמש סדרות: 1) התכתבויות של מקסה נורדאו, 2) תעודות אישיות, רשימות וכתבי יד של מקס נורדאו, 3) התכתבויות של מקס נורדאו, 4) התכתבויות של משפחת נורדאו, לרבות זו של אנה, אשתו של מקס, 5) תוספות.

בסך הכול נוצרו 312 רשומות תיק באוסף זה.

בתוך האוסף ניתן למצוא מספר פריטים מעניינים במיוחד. כך לדוגמה שיר בכתב ידו של נורדאו: אל האנטישמיים (Den Antisemiten). שיר זה פורסם באנתולוגית טקסטים ושירים נגד האנטישמיות הגואה שפורסמה ב-1893. באוספנו החדש נשמר כתב יד של השיר, דבוק על נייר מכתבים של בית ההוצאה שפרסמה את האנתולוגיה. שם ניתן לראות אותו בכתב ידו של מקס נורדאו. בשיר זה משווה נורדאו בין חבית רקובה שמקלקלת את היין והופכת אותו לחומץ ובין הנפש המורעלת שהופכת את האהבה הנוצרית לשנאה. בבית השני של שירו דורש המחבר לזכור את ישו (שנשכח מרוב כעס פגאני כלפי היהודים) ולסלוח לנוצרים במלים: "אינכם יודעים מהם מעשיכם."

פריט מעניין נוסף הוא מכתב מאת נחום סוקולוב שנכתב בלונדון בדצמבר 1915. מהמכתב עולה שבין שני המנהיגים הציוניים היו חילוקי דעות.  סוקולוב הציע לא לדון בהם באמצעות מכתבים אלא בשיחות אישיות כאשר הוא יגיע אל נורדאו (שאז חי במדריד).

בין המכתבים שמקסה נורדאו קיבלה התגלו שני מכתבים בלתי-ידועים מוולדימיר ז'בוטינסקי מ-1928 ומ-1930. השני הוא מכתב ברכה ששלח ז'בוטינסקי לרגל לידת קלודי, בתה של מקסה נורדאו, ב-22 בספטמבר 1930. באותו מכתב הוסיף גם ברכות לשנה החדשה. מכתב זה גם ייחודי מבחינה לשונית, כיוון שמחברו החליף בין שתי לשונות: אנגלית וצרפתית.

בין מכתבי משפחת נורדאו בולט אוסף גדול המורכב ממאות מכתבים שכתבה אנה נורדאו ממדריד אל בנותיה בין 1918-1914. במכתבים אלה דיווחה אנה, במקור זמרת אופרה ובת למשפחה פרוטסטנטית מדנמרק, לבנותיה מנישואיה הראשוניים שהמשיכו להתגורר בפריס, על חייהם בבירת ספרד. במרבית המכתבים כתבה על דברים יומיומיים, אך פה ושם סיפרה על אורחים חשובים בבית נורדאו, ביניהם שרי ממשלה ממדינות דרום-אמריקה והמזרחן, יליד ירושלים וחברו הקרוב של נורדאו, אברהם שלום יהודה.

אחד הפריטים המעניינים ביותר באוסף נורדאו הוא פנקס ובו רשמה אנה נורדאו את ההוצאות היומיומיות, אירועים חשובים בבית נורדאו (כגון ביקורים ונסיעות), אך גם את המכתבים שהתקבלו ואלה שנשלחו בכל יום בין השנים 1907 ועד 1925. ב-406 דפי הפנקס תועדו התרחשויות רבות, כ-12,000 מכתבים נכנסים וכ-10,000 מכתבים יוצאים. הכמות העצומה של התכתבות נורדאו ממחישה בצורה מרשימה את מעמדו המרכזי של נורדאו בציבור היהודי-ציוני, אך גם מעבר לזה חשיבותו כסופר ועיתונאי נודע בתקופתו.

לאוסף זה נוסף פריט שככל הנראה נמצא כבר זמן רב באוספי הספרייה הלאומית. מדובר בלקט כתבי היד של נורדאו לנאומים שנאם בקונגרסים ציוניים בין השנים 1911-1897. נורדאו נהג לכתוב את הנאומים שנאם בכתב ידו. בשלב מסוים כל כתבי היד האלה נאספו, נכרכו ונמסרו לספרייה הלאומית. עקב העובדה שפריט זה שייך לאוסף נורדאו הוחלט לצרפו לשאר החומרים הממתינים עתה לחוקרי מקס נורדאו במחלקת הארכיונים.

כשהתחלנו לפשפש באופן יסודי באוספי ביתמונה המונגשים באתר הספרייה הלאומית, נקשר השם רודי (רודולף) גולדשטיין בדמיוננו למאות התצלומים שצילם השמורים בספרייה. אם היינו צריכים לנחש את עיסוקו של האיש – שלעיתים הוצמדו לשמו ראשי התיבות ד"ר – היינו ודאי מנחשים שמדובר בדוקטור לצילום, או אולי במומחה לאומנויות. ובכל אופן, ברור שמדובר באדם שהעביר לא מעט משעותיו הפנויות ברחבי ארצנו המתפתחת: פה צילם פרה באחו, שם תפס חלוצים במלאכתם. היות שלא טרחנו להתמקד בדבר מלבד הסצנות המצולמות, פספסנו רמז חשוב הנוגע לזהותו של ד"ר גולדשטיין, שהקפיד לכתוב בגרמנית מאחורי כל תצלום את שתפסה מצלמתו – לאיש יש כתב יד של רופא.

את הדוגמנית הנאמנה והמצולמת ביותר של ד"ר גולדשטיין פגש הרופא הצעיר בשנת 1934. הייתה זו ארץ ישראל המנדטורית, אליה עלה בסיום לימודי הרפואה שלו בברלין. שנה מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה החליט גולדשטיין כי מקומו בארץ ישראל. תחילה היה לרופא באזור ראש פינה – שם נאבק לבער את הקדחת שהפילה חללים בין חלוצות וחלוצי היישוב העברי, משם עבר לעסוק ברפואה ביישוב עמק הירדן ולאחר מכן התמקם בבית החולים 'העמק' בעפולה שנחנך בשנת 1930.

גולדשטיין, שעזב את מולדתו הגרמנית לאחר שקשרה את גורלה בגורל המפלגה הנאצית, בחר להתגייס לשירות בצבא הבריטי משהחלה גרמניה להגשים את החזון המפלצתי של העומד בראשה. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, ומקצוע הרפואה היה מקצוע מבוקש ביותר. ד"ר גולדשטיין גויס ונשלח לצפון אפריקה, ושם העביר את מרבית שנות המלחמה בייחוד במצרים. מספרו האישי של גולדשטיין בצבא הבריטי היה 257536. את דרגת הסגן שלו קיבל ב-4 בנובמבר 1942 – תאריך הקרוב, ככל הנראה, ליום גיוסו לצבא.

 

 

 

 

התמונות הרבות שצילם באותה התקופה מלמדות שהד"ר הצליח למצוא לא מעט הזדמנויות לצילום גם בזמנים העמוסים ביותר, ובאוסף התצלומים מאותה תקופה תיעד בכתב את המראות שזכה לראות, ככל הנראה בזכות מה שכינה באחד התצלומים – "הרכב שלי".

 

 

רודי גולדשטיין לא היה החייל העברי היחיד ששהה באותם הימים במצרים, ומבין אלפי החיילים האחרים גם לא היה חובב הצילום היחידי. מגויס טרי אחר, שעד לא מזמן ישב במעצר בעתלית מיד עם העפלתו הבלתי לגאלית ארצה, היה רפאל רייס, שצילם אף הוא עשרות תמונות השמורות גם הן באוספי ביתמונה.

 

 

אם השם רפאל רייס מצלצל מוכר באוזננו, זה כנראה בגלל שהוא זכור כאחד מצנחני היישוב שצנחו באירופה הכבושה בידי הנאצים בניסיון להציל יהודים מההשמדה המתרחשת. רייס עלה לארץ מסלובקיה בשנת 1939, ולמד רפואה באוניברסיטת ברטיסלבה כמה שנים, לימודים שלא הספיק לסיים בגלל השתלטות הנאצים על צ'כוסלובקיה קודם עלייתו ארצה. בארץ הכיר רייס את חברתו נעמי ונישא לה, והיא ילדה את בתם המשותפת היחידה עדנה.

את הכשרתו הצבאית התחיל בארץ ישראל בדצמבר 1943. במסגרת ההכשרה הועברו רייס וחבריו לאימונים נוספים במצרים. גם רייס, בדומה לגולדשטיין, הספיק לראות לא מעט מנופיה של מצרים. מרבית תצלומיו מאותה התקופה קובצו בשם "מראות מסיורים במצרים 1944".

 

 

 

בתמונות רבות אחרות ציין רייס כי הן צולמו ב"גן החיות של קהיר".

 

 

מן הכיתוב בכמה מהתמונות אנו למדים שרפאל רייס וחבריו אף זכו בחופשה קצרה בארץ.

 

 

בקיץ 1944 צנחו רייס וחיים חרמש ביוגוסלביה. היות שהצנחנים הקודמים ששלחו הצבא הבריטי וההגנה – חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין – נלכדו בידי הנאצים בהונגריה, הורו הבריטים לרייס ולחרמש לחדור להונגריה דרך סלובקיה, ושם לחבור לחביבה רייק וצבי בן-יעקב, המככבים בלא מעט מן התמונות שצילם רייס במצרים.

 

 

 

 

 

 

אחת התמונות המדהימות ביותר בשני האוספים של ד"ר רודי גולדשטיין ושל רפאל רייס צולמה בבית הכנסת באלכסנדריה ביום ניצחון בעלות הברית את גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945. את התמונה צילם ד"ר רודי גולדשטיין. רפאל רייס, צבי בן-יעקב וחביבה רייק לא זכו לראות את היום המיוחל. הם נתפסו, הוצאו להורג בסלובקיה בנובמבר 1944, ונקברו בקבר אחים לא מסומן.

 

 

 

 

כתבות נוספות

הצצה ליומנו של סייד, חייל מצרי במלחמת יום הכיפורים

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

לתרגם את ההוביט בשבי

גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה: חנה סנש כותבת לאמא