עירוב בעיר נא אמון

גבולות העירוב בשלוש מפות ומדינות שונות: במצרים, באוקראינה ובמדינת ישראל.

והיה כי יחפוץ יהודי ללכת בימי שבת וחג בימים הנוראים לבית הכנסת ולשאת עמו את שקית הטלית הרקומה שקיבל כשי לבר המצוה או לחתונה, או לשאת עמו בקבוק מים להשיב נפשו כחום היום, הן לא יוכל לעשות זאת בלב שקט ללא ערוב מסודר בתחום מושבו.

האימאג' נתרם לספרייה בידי אנדרו סטרום (Strum) ממלבורן, אוסטרליה.

מפה זו של גבולות העירוב בעיר אלכסנדריה, היא נא אמון, שבמצרים. היא ראתה אור בשנת 1923.

המפה מציגה בסימון אדום את קו העירוב ואף מספקת תיאור מילולי של גבולותיו בעברית ובערבית יהודית תוך ארבעה כיווני התייחסות: רוח צפון, רוח מערב, רוח דרום, רוח מזרח.

בשנה בה הוכנה המפה התגוררה באלכסנדריה קהילה יהודית בת כעשרים אלף תושבים. על גבי המפה הארבע-לשונית (אנגלית, ערבית, עברית וערבית יהודית) מצוינים מוסדות שונים של הקהילה, כמו למשל מיקום שני בתי העלמין היהודים בציונם "בית החיים".

המפה נוקבת בשמות השכונות: ק"ק מנשה [= שכונת מנשה] אותה הקים פליקס דה מנשה שהיה פעיל ציוני בן אלכסנדריה, איש כלכלה ומסחר ששימש כנשיא הקהילה היהודית של העיר (במפה גם רחוב שארע מנשה על שם אותה משפחה).

ק"ק אליהו הנביא, ע"ש בית הכנסת אליהו הנביא שנבנה מחדש ב-1850 לאחר שנהרס בעת מסע נפוליאון במצרים.

ק"ק גרין, ע"ש בית כנסת גרין אשר נחנך ב- 1909 בשכונת מחרם ביי;

כמו כן ניתן לראות על המפה את מיקום בית החולים היהודי הוספיטאל

ק"ק עזוז וכן ק"ק זראדיל ע"ש בתי הכנסת:

בית כנסת "עזוז", שנהרס ב- 1853 ונבנה מחדש, ובית הכנסת זרדאל מ-1381, בשנת 1880 נהרס ונבנה מחדש.

 

אף אחיו של בן נא אמון, יהודי היושב באודסה שבאוקריאנה לחוף הים השחור, ברצונו לטלטל עמו חפציו בשבת, ודאי תהיה לו לעזר מפת הערוב של אודסה, תר"ס 1900, שפורסמה בספרו של חיים צ'רנוביץ בעיר זו בתקופה בה שליש מתושביה היו יהודים (משמע שבאודסה שכנה הקהילה היהודית הגדולה ברוסיה, קהילה שבה פעלה חזית תנועת ההשכלה היהודית).

על גבי מפת בסיס ברוסית, הודפסו באדום גבולות העירוב

וצורף מקרא מפורט לגבי ההיבטים הטכניים של קביעתו ויישומו בשטח.

בירושלים כיום, אנו שומעים על מחלוקות בנושא העירוב ובעניין מפת העירוב אף הסוגיה הגיעה לתקשורת – לפי הכתבה מחודש אפריל 2018, אין בעירייה מפה מעודכנת של העירוב. אך לפני 60 שנה, הייתה לפני התושבים מפה נאה ושימושית שכללה גם היבט זה: במפה מאת ליברמן, 1958, אנו רואים כי קרית היובל (בית מזמיל) נכללת בתחום העירוב בעוד עיר גנים נמצאת מחוץ לו. בשנה זו כבר היו בנויים בתיה הראשונים של עיר גנים, אך היא עדיין הייתה בחיתוליה ואף טרם חוברה לרשת החשמל.

 

רוצים ללמוד עוד על מפות?

הצטרפו לקבוצת המפות החדשה של הספרייה הלאומית בפייסבוק – "מפות גדולות לארץ קטנה"

כתבות נוספות

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

מה מסתתר בנחלות שבט זבולון, יששכר וחצי המנשה?

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות




מי העז לטנף את כתב היד העתיק?

תעלומת הכתמים המסתוריים שמצאנו בתפילות ראש השנה מסוף המאה ה-18


הכירו את כתב היד עם השם המפוצץ "ספר של ליקוטים מהושענות פזמונים שירים התרת נדרים, סדר תשליך ודברים אחרים", שכתיבתו הושלמה על ידי שלמה לטיס באיטליה של שנת 1790. כשמו כן הוא – לקט של תפילות שונות שקובצו להם בכתב יד אחד. יש בכתב היד משהו משונה: כתמים מסתוריים. ועוד דבר משונה: הם מופיעים רק בחלקו הראשון, זה שמתייחס לתפילות ראש השנה.

בדרך כלל כשאנו פוגשים כתב יד עתיק, אנו מניחים כי הכתמים על הדף הם פגעי הזמן שהותיר את חותמו. אך הפעם נדמה כי זה לא המקרה, משני נימוקים עיקריים: ראשית, כאמור, הצטברות הכתמים בחלק הראשון בלבד; ושנית, תוכן הטקסט המוכתם.

השנה היא 1790, שבה כאמור הושלם כתב היד, או אולי קצת אחר כך. המועד הוא ערב ראש השנה, ומשפחה יהודית-איטלקית מסבה לשולחן החג. כל בני המשפחה לבושים בהידור, השולחן ערוך כל טוב, האב קורא בקול את תפילות החג ומגיע אל תפילות "ויהי רצון". תפילות אלו נאמרות סביב אכילת הסימנים המיוחדים בסעודת ליל ראש השנה (תפוח בדבש, ראש דג וכיו"ב), כל סימן וסימן, כך לפי המסורת, הוא סגולה לשנה שתבוא: ראש דג שנהיה לראש ולא לזנב, תפוח בדבש שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה וכן הלאה.

מי שפך סלק על כתב היד?

הסועדים מברכים את ברכות ה"יהי הרצון" וטועמים, הדבש מועבר מסועד לסועד, וכך גם הסלק, הדג ושאר סימני החג. האוכל – כדרכו של אוכל – נשמט מהצלחות, נשפך מהכלים ומכתים את כתב היד.  בסיום התפילות סוגר האב את כתב היד ומניחו בצד. לפחות בחלק זה בארוחה סיים הספר את תפקידו, אך הכתמים – הם כבר יישמרו למשמרת עולם בספרייה הלאומית למען הדורות הבאים.

והנה "התרת נדרים" מאותו כתב היד – מה שמוכיח שאפשר גם לא לאכול מעל הדפים

אומנם, ללא בדיקת מעבדה לא נוכל להכריע בוודאות אם התסריט שרקמנו הוא זה שקרה. ועדיין, כל הסימנים – אלו שאנחנו משערים שהכתימו את כתב היד, ואלו שהסקנו מן הנסיבות – מלמדים שזה היה המקרה.

אז אנא מכם: קצת זהירות ורגישות עם מאכלי החג. אמנם אנחנו רוצים שעל ידי אכילת הסלק ש"יסתלקו אויבינו ושונאינו", אבל כתמי הסלק לא יסתלקו לעולם מהדפים.

ושתהיה לכם שנה טובה (ונקייה כמה שאפשר)!

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתב היד הנ"ל וספרי תפילה נדירים נוספים יוצגו במסגרת תערוכה מיוחדת בספרייה הלאומית. אנחנו מזמינים אתכם לבקר בתערוכה שתהיה פתוחה מה-2.9.2018 ועד ה-4.11.2018.

כתבות נוספות

האם השופר הוא קולו של האל?

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

חשיפה: סידור התפילה שנכתב על ידי ר' שָלֵם שבזי


האם השופר הוא קולו של האל?

מה לשופר ולימים הנוראים? מה לשופר ול"מוזיקה" היהודית והאם השופר הוא בכלל כלי מוזיקלי? גילה פלם מנהלת מחלקת המוזיקה בספרייה במסע שעובר דרך המוזיקה והפסיכואנליזה בעקבות השופר שמקומו בתרבות היהודית הוא רם ונישא מכל שאר כלי הנגינה

תקיעת שופר "יום הדין" 194, הצלמניה, ויסנשטין, רודי, 1922-1910

השופר הוא כלי הנגינה המרכזי בתפילות הימים הנוראים וכן הוא מופיע בעוד מספר אירועים היסטוריים בחיי העם ובחיי האדם היהודי – עד היום נוהגים לתקוע בשופר בלוויות בקרב עדות המזרח בישראל – כמו אצל התימנים.
השופר מופיע במקרא לראשונה בפרשת יִתְרוֹ הפרשה החמישית בספר שמות ובה מסופר על מעמד הר סיני, אשר קול השופר נשמע בתחילתו ובסופו.

בהתחלה:

טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. יח וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. יט וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל…

ובסוף מופיע השופר שוב לאחר מתן עשרת הדיברות –

יד וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק…

מה לשופר ולימים הנוראים? מה לשופר ול"מוזיקה" היהודית והאם השופר הוא בכלל כלי מוזיקלי?

דער קול פון שופר הילכט און שאלט. המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים Williamsburg Art Co.

הפסיכואנליטיקאי והאנתרופולוג תיאודור רייק כתב ספר שלם בשנת 1919 שכותרתו "השופר" (הוא כתב את הספר בגרמנית ותרגום עברי לספר יצא לאור בשנת 2005). בספרו טוען רייך שקול השופר הוא קולו של האל.

הייתכן שכל מה שיש בשופר הוא מה שאין בו, כלומר שיתרונו וייחודו כתשמיש קדושה ווקאלי באים לו רק מכך שאין הוא בעצם כלי נגינה, אלא רק כלי הרעשה פרימיטיבי, וכן אולי מהנטייה הדתית המסורתית להתרפק בחדווה על כל מה שישן נושן? רייק, יהודי וינאי מתלמידיו של פרויד, היה בטוח שלא, ויצא להסביר לעצמו ולאחרים, במחקר מקורי ונועז, את סוד הקסם הקדוש של אחד הסמלים המרכזיים ביהדות.

רייק חש, במידה רבה של היגיון, שההסברים של המסורת היהודית באשר למשמעותה של תקיעת השופר במועדי תשרי אינם מספקים. המסורת, החל בתלמוד, קושרת את תרועת השופר לעקידת יצחק, שהרי השופר עשוי מקרן של אייל, והיה זה אייל שתפס שם ברגע האחרון את מקומו של הבן האהוב על המזבח, ובכך אישר את עמידתו של אברהם בניסיון האכזרי ואת הברית העמוקה שבינו לבין האל. אך האם כל מה שחולף במוחו ובליבו של המאמין השומע את קול השופר הוא זיכרון הברית? האם אין לשופר אפקט מעורר יראה, השראה ואפילו הזמנה לחזרה לנקודה בסיסית מאוד, היולית ועמוקה, של הרגש הדתי? אין לשכוח שבתקופת המקרא הייתה אמורה תרועת שופר גם להתריע על סכנה, לפתוח מלחמה, ללוות משיחת מלך ולחגוג גאולה – האם מדובר אכן רק בעזר לזיכרון האישי והלאומי?

רייק קובע שלא. כדי להתחקות אחר מקורותיו של השופר הוא פונה לספר שמות, אל פרק יט, ומפרש פסוקים אחדים בצורה אחרת. בפסוק יט, למשל, כתוב: "ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול". האם משה והקב"ה ניהלו שיחה, שברקע לה מתריע השופר? רייק טוען שכן. רייק מראה גם שאבי המוסיקה על פי התנ"ך, יובל (בראשית, ד, כא) קשור לעניין (שהרי יובל פירושו אייל), והמוסיקה הלא שימשה תמיד בתקופות קדומות לצרכים דתיים-ליטורגיים, וקשורה בראשיתה לחיקוי קולה של חיית הטוטם. השופר, אם כן, הוא קולו של האל. מה הדבר אומר, אם כך, על הטקס הקדום הזה?

רייק נכנס להסברים פסיכואנליטיים העוקבים בדקדקנות אחר תיאוריית הטוטם של פרויד, כפי שפורסמה רק שבע שנים לפני פרסום מחקרו של רייק, בספר "טוטם וטאבו" (1912). הטוטמיזם בשביל פרויד היא הצורה הפרימיטיבית של הדת (דרכה עברה האנושות בצעירותה), שבה חיה מסוימת נבחרת על ידי קהילה להיות לה ל"טוטם", כלומר לנוכחות של העוצמה הכוללת שלה. החיה היא תחליף לאב האלים של השבט, "זכר אלפא" שניכס אליו את הנקבות בכוח הזרוע (כולל האימהות, שהבנים כמובן, על-פי פרויד, עורגים אליהן). "זכר אלפא" זה נרצח על ידי הזכרים האחרים, והם, כשגאו בהם רגשות האשמה על רצח האב, בחרו בחיה לממש כלפיה את יחסי הכניעה והציות. מאוחר יותר בשלבי התפתחות הדת, הוחלפה לדעת פרויד החיה בדמות מואנשת, שגם הועלתה אחר כבוד אל השמים ונהפכה לאלוהים האב. הדת, כידוע, אינה לדידו יותר מאשר אשליה הנובעת מרגשות מציקים של אשמה אדיפלית.

חיית הטוטם של העבריים הקדמונים, שרייק מהסס אם היא אייל או פר (שכן קול השופר דומה לגעייה), ותקיעת השופר שנשתמרה דווקא בתקופת הכפרות של היהודים, מלמדת על הצורך התת-מודע להיזכר בחטא רצח האב הקדמון כדי לבקש עליו סליחה.

המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים, Jewish Museum, N.Y

אבל גם ללא המטען הפרודיאני שנראה כבד מנשוא, מחקרו של רייק מעלה נקודות מרתקות: האם אכן קולו של האל בתנ"ך הוא השופר? אם כן, הרי זה משליך אור חדש על מאורעות תנ"כיים ידועים, שכן יש לזכור שבתקופה העתיקה היה האובייקט הדתי הנכחה מלאה של מושאו, ולא יצוג שלו: כלומר, קול השופר לא סימל את קולו של האל, אלא היה קולו ממש. רק בשלבים מאוחרים יותר של התפתחות הדת נוצר המרחק בין הדבר לבין המשמעות שלו, ואובייקטים נהפכו להיות סמלים. אי לכך ברור, למשל, שקול האלוהים הוא שהפיל את חומות יריחו, ולא הסמליות שבתקיעת השופר, כפי שאנחנו עלולים לחשוב בקריאה אנכרוניסטית של הטקסט.

וכשם שהאובייקט הוטען במשמעות סמלית, כך הטקס הוטען במשמעות מיתית, כלומר זכה לפרשנות סיפורית והיסטורית. וכך בימינו, כאשר אנו שומעים את קול השופר, אנחנו רק יודעים שאנו אמורים להיזכר בסיפור עקידת יצחק ובברית עם האל שהוריש לנו אבינו הקדמון אברהם. כל תחושה נוספת שמעלים בנו הצלילים הקוראים ומשתברים מגיעה ממקום אחר, חבוי, המחזיק באמת שייתכן ואין לנו אליה גישה מודעת.

המוזיקולוגית רות הכהן פינצ'ובר מתייחסת בספרה על "עלילת הרעש" נגד היהודים לתפיסה הנוצרית אשר פירשה את הצלילים של בית הכנסת כרעש, קול התפילה ללא כלי נגינה וללא הרמוניה מערבית מקובלת, נשמעה דיסהרמונית מבחינה מוסיקלית. גם "כלי הנגינה" השופר שמשתתף בתפילה ומשמיע קולות לא מוגדרים, נשמע כרעש ועל כן ייחסה הנצרות האנטישמית ליהודים כוחות מגיים שליליים שמטרתם להזיק לאחר.

השופר הנשמע בבתי הכנסת בימים הנוראים, מאחד את הקולות הפנימיים והחיצוניים של המאזינים לו, השופר נשמע כ"מוזיקה" לאוזני המתפללים וכרעש לאוזני הזרים – ועדיין מקומו בתרבות היהודית הוא רם ונישא מכל שאר כלי הנגינה.

חייל עוטה טלית תוקע בשופר, צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

 

איך להיות "בעל תוקע"? איך צריכות להישמע תקיעות ראש השנה?
גילה פלם מראיינת את קלמן פיינברג, "בעל תוקע" כבר למעלה מ-39 שנה, והאיש שטוען שהוא היחיד שיודע לעשות את זה נכון !

 

מוזמנים להאזין גם לאוסף תקיעות שופר

מקורות לכתבה: רייק, תיאודור, השופר מחקר פסיכואנליטי של הריטואל היהודי, רסלינג 2005

HaCohen, Ruth The Music Libel Against the Jews , Yale University Press, 2011

כתבות נוספות

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

משנים את כיוון התווים

מודה אני לפניך: כשמאיר אריאל הפסיק להופיע בשבת

שחר אריאל מספר על הקשר שבין השיר "מודה אני" לאמונה של אביו לפיה "התורה לא אוהבת שמעליבים בשמה אנשים"

מאיר אריאל. צילום: רפי גולדמן

מוֹדֶה אֲנִי 
לְפָנֶיךָ וּלְךָ 
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה 
שֶׁעָשׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי 
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי 
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ.

בַּלָּאט, חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ 
אַט אַט, טוֹפְפוֹת 
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ, 
וְאַתְּ מְחַיֶּיֶכת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה. 
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב, טוֹב מִטּוֹב, טוֹב מְאֹד, 
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר 
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי 
מִתּוֹךְ, מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה

("מודה אני", מילים ולחן: מאיר אריאל)

 

הימים היו תחילת שנות התשעים, אחרי מלחמת המפרץ, במהלך הקלטת האלבום "זרעי קיץ", ואחריו. תהליך התחזקות האמונה אצל אבא היה בעיצומו. חוג "פרשת השבוע" כבר התנהל בימי רביעי, ולראשונה, אבא החליט להפסיק להופיע בשבתות. לא שמירת שבת על פי שולחן ערוך אבל להופיע – לא!

קידוש בערב שבת תמיד היה, ועכשיו, כבר לא היה צריך למהר ולצאת מיד אחרי ארוחת שבת להופיע. אבא היה מאושר מהמהלך, אימא קצת פחות. היות שחוג החברים של אבא ואימא היה חלק מהדור שכל האירועים, המסיבות והמפגשים, היו נקבעים לערב שבת, האפשרות שאימא תגיע למפגשים האלה ללא מאיר, שהעדיף לא לנסוע בשבת, הייתה בעייתית.

באותו זמן אבא נהג לדבר אתנו על התורה כעל ישות חיה ומרגישה, "התורה לא אוהבת שמעליבים בשמה אנשים", "זה משמח את התורה". משפטים מהסוג הזה היינו שומעים הרבה ממנו, ככה למדנו על התורה דרכו, דרך הנהגותיו.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

אני לא בטוח שהפוסקים היו מאשרים לו את ההגדרות שלו לעונג שבת, שכללו למשל סרט טוב של האמפרי בוגרט, בילוי שהיה נחשב "עונג שבת ראוי" כלשונו, כך גם לשמוע תקליט שלם מהתחלה עד הסוף. מזל שהוא לא שאל אף פוסק בעניין.

והנה, ערב שבת אחד, הייתה מסיבת יום הולדת לאחת החברות הטובות של אימא, וסוגיית הנסיעה בשבת מיד בתום הסעודה, עמדה על הפרק. להפתעתי אבא היה רגוע מאוד. כשעשינו את הדרך למכונית הוא סיפר לי ש"התורה לא תאהב שאימא תבוא לבד למסיבה וכולם יאשימו אותה (את התורה) בעוגמת הנפש שתיגרם לאימא ולכולם". אני הייתי אמור להסיע את הוריי למסיבה ולהמשיך משם לחברים, וכך, כשנכנסנו למכונית, הוא עצר אותי לפני שהתנעתי, ואמר " הריני מצהיר, קבל שמיים וארץ, שמכוניתי היא חצרי, היא אדמתי, וכל זמן שאני בתוכה, אינני זז מביתי." כשסיים הוא הסתכל עליי ואמר, "סע!". התנעתי ונסענו. אהבתי את התורה הזאת של אבא.

אז מה הקשר ל"מודה אני"?

שמח ששאלתם.

הטקסט המקראי תמיד היה חלק מהכתיבה של אבא, עוד לפני תהליך ההתקרבות שלו למקורות, הוא כבר היה קרוב. עד "מודה אני" התורה הייתה נוכחת בשירים אבל לא מקדימה, בתוך, מאחורה. "אז עכשיו הוא יצחק אותה", למשל, מתוך השיר "לילה שקט עבר על כוחותינו", יצחק מגיע מפרשת לך לך אברהם, יצחק שרה וישמעאל… ויש עוד דוגמאות רבות. ואילו ב"מודה אני" אבא שם את תפילת הבוקר השגורה בפי כל יהודי ירא שמיים, כשיר, הנושא, העיקר, אלא שכדרכו, הפך את תפילת "מודה אני" של הסידור, למשהו ישראלי, חי, נושם, כמו התורה, כמו העברית שלו.

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי"בפייסבוק ושתפו אותנו

 

כתבות נוספות

מאיר אריאל כותב מהחזית

חיית המתכת חיית הברזל: מאיר אריאל פוגש את הנביא דניאל

עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי מֶה הָיָה כִּי צָמַחַתְּ בַּחַמָּה

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים