תנועת החלוץ היתה תנועה ציונית של צעירים שהתאגדו למטרת עליה לארץ ישראל. התנועה הכשירה את חבריה לעבודה חקלאית ורכישת התרבות והשפה העברית. תנופת הגידול של התנועה התרחשה במזרח אירופה, והחל משנות העשרים של המאה העשרים ורשה בירת פולין שימשה ביתו של המרכז העולמי של התנועה. בה גם יצא לאור עתון דו-שבועי "העתיד" אשר סיקר את פעילות ארגון החלוץ והביא עדכונים מן הנעשה בארץ. בין הכותבים בעתון נמצא את יצחק טבנקין במאמרו "לחינוך דמות האדם והפועל", יוסף חיים ברנר, ברל כצנלסון, חיים נחמן ביאליק, משה ביילינסון, וכן "שאלות תרבות וחינוך בהכשרה" מאת ברנצ'וק; בצדם נמצא מאמרים נוספים העוסקים בשאלות הנעות בין חלוציות לפדגוגיה המכוונת אל הדור הצעיר בגולה המיועד להגיע לארץ ישראל.
גרודנו, ביאליסטוק, לודז', קאליש, ורשה – אין לפנינו סתם רשימת ערים בגולת פולין, אלא רשימת ישובים בהם קיים קיבוץ הכשרה המונה מאה חברים ומעלה. מידע זה מספקת לנו מפת קבוצי ההכשרה של הסתדרות החלוץ בפולין, שיצאה לאור ככל הנראה ב- 1935.
בקיבוצי ההכשרה המסומנים במפה לפי גודלם זכו המשתתפים בנוסף להכשרה מקצועית בתחומי החקלאות והעבודה המכוונת לכיבוש השממה, גם בהכשרה רוחנית לקראת חיי שיתוף.
במה זכתה "גרוכוב" להופיע בהבלטה בצמוד לורשה הבירה?
בגרוכוב שכנה חוות ההכשרה העיקרית והגדולה בפולין. החווה הוקמה ב- 1919. בין הענפים בהם התמחו חניכיה היו פלחה, לול ורפת. במקום זה התגבש גם הארגון היהודי הלוחם – לימים גורם חשוב במרד גטו ורשה.
המפה מלמדת אותנו עוד כי מספר החברים בארגון גדל מ- 9,000 ב- 1929 ל- 41,000 בשנת 1934.
מעיון בעלון ביידיש המתייחס לפעילויות ארגון החלוץ נוכל ללמוד על פעילויות התרבות שיזם, בהן סמינרים, פעילות חברים בהכשרות, בקיבוצים ובסניפים, הוצאה לאור של כתבי עת בעברית וביידיש, ועוד.
מפת קיבוצי ההכשרה של הסתדרות החלוץ בפולין, שנת 1935
מאת הספרייה הלאומית בסיוע איילת רובין, מנהלת אוסף המפות ע"ש ערן לאור.
החיילים צבי בן-יעקב, רפאל רייס, חביבה רייק וחברים במהלך שירותם הצבאי במצרים, שנת 1944
כשהתחלנו לפשפש באופן יסודי באוספי ביתמונה המונגשים באתר הספרייה הלאומית, נקשר השם רודי (רודולף) גולדשטיין בדמיוננו למאות התצלומים שצילם השמורים בספרייה. אם היינו צריכים לנחש את עיסוקו של האיש – שלעיתים הוצמדו לשמו ראשי התיבות ד"ר – היינו ודאי מנחשים שמדובר בדוקטור לצילום, או אולי במומחה לאומנויות. ובכל אופן, ברור שמדובר באדם שהעביר לא מעט משעותיו הפנויות ברחבי ארצנו המתפתחת: פה צילם פרה באחו, שם תפס חלוצים במלאכתם. היות שלא טרחנו להתמקד בדבר מלבד הסצנות המצולמות, פספסנו רמז חשוב הנוגע לזהותו של ד"ר גולדשטיין, שהקפיד לכתוב בגרמנית מאחורי כל תצלום את שתפסה מצלמתו – לאיש יש כתב יד של רופא.
את הדוגמנית הנאמנה והמצולמת ביותר של ד"ר גולדשטיין פגש הרופא הצעיר בשנת 1934. הייתה זו ארץ ישראל המנדטורית, אליה עלה בסיום לימודי הרפואה שלו בברלין. שנה מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה החליט גולדשטיין כי מקומו בארץ ישראל. תחילה היה לרופא באזור ראש פינה – שם נאבק לבער את הקדחת שהפילה חללים בין חלוצות וחלוצי היישוב העברי, משם עבר לעסוק ברפואה ביישוב עמק הירדן ולאחר מכן התמקם בבית החולים 'העמק' בעפולה שנחנך בשנת 1930.
גולדשטיין, שעזב את מולדתו הגרמנית לאחר שקשרה את גורלה בגורל המפלגה הנאצית, בחר להתגייס לשירות בצבא הבריטי משהחלה גרמניה להגשים את החזון המפלצתי של העומד בראשה. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, ומקצוע הרפואה היה מקצוע מבוקש ביותר. ד"ר גולדשטיין גויס ונשלח לצפון אפריקה, ושם העביר את מרבית שנות המלחמה בייחוד במצרים. מספרו האישי של גולדשטיין בצבא הבריטי היה 257536. את דרגת הסגן שלו קיבל ב-4 בנובמבר 1942 – תאריך הקרוב, ככל הנראה, ליום גיוסו לצבא.
אלכסנדריה, מצרים. שנת 1942. צילום: ד"ר רודי גולדשטיין, אוספי ביתמונה. לחצו על התמונות להגדלה
הבסיס שבו שירת רודי גולדשטיין במצרים, שנת 1942. צילום: רודי גולדשטיין, מתוך אוספי ביתמונה
במרפאה הצבאית במחנה במצרים (רודי גולדשטיין עם אחות בפתח המרפאה), שנת 1942. מתוך אוספי ביתמונה
התמונות הרבות שצילם באותה התקופה מלמדות שהד"ר הצליח למצוא לא מעט הזדמנויות לצילום גם בזמנים העמוסים ביותר, ובאוסף התצלומים מאותה תקופה תיעד בכתב את המראות שזכה לראות, ככל הנראה בזכות מה שכינה באחד התצלומים – "הרכב שלי".
"מצרים – הרכב שלי", שנת 1946. צילום: ד"ר רודי גולדשטיין (הנראה נוהג ברכב בתמונה), מתוך אוספי ביתמונה
רודי גולדשטיין לא היה החייל העברי היחיד ששהה באותם הימים במצרים, ומבין אלפי החיילים האחרים גם לא היה חובב הצילום היחידי. מגויס טרי אחר, שעד לא מזמן ישב במעצר בעתלית מיד עם העפלתו הבלתי לגאלית ארצה, היה רפאל רייס, שצילם אף הוא עשרות תמונות השמורות גם הן באוספי ביתמונה.
החייל רפאל רייס במצרים, שנת 1944. מתוך אוספי ביתמונה
אם השם רפאל רייס מצלצל מוכר באוזננו, זה כנראה בגלל שהוא זכור כאחד מצנחני היישוב שצנחו באירופה הכבושה בידי הנאצים בניסיון להציל יהודים מההשמדה המתרחשת. רייס עלה לארץ מסלובקיה בשנת 1939, ולמד רפואה באוניברסיטת ברטיסלבה כמה שנים, לימודים שלא הספיק לסיים בגלל השתלטות הנאצים על צ'כוסלובקיה קודם עלייתו ארצה. בארץ הכיר רייס את חברתו נעמי ונישא לה, והיא ילדה את בתם המשותפת היחידה עדנה.
את הכשרתו הצבאית התחיל בארץ ישראל בדצמבר 1943. במסגרת ההכשרה הועברו רייס וחבריו לאימונים נוספים במצרים. גם רייס, בדומה לגולדשטיין, הספיק לראות לא מעט מנופיה של מצרים. מרבית תצלומיו מאותה התקופה קובצו בשם "מראות מסיורים במצרים 1944".
תמונות מ"מראות מסיורים במצרים", שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה
בתמונות רבות אחרות ציין רייס כי הן צולמו ב"גן החיות של קהיר".
תמונות מ"גן החיות בקהיר", שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה
מן הכיתוב בכמה מהתמונות אנו למדים שרפאל רייס וחבריו אף זכו בחופשה קצרה בארץ.
רפאל רייס וחבריו בדרכם לארץ ישראל לחופשה מקהיר, שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה
בקיץ 1944 צנחו רייס וחיים חרמש ביוגוסלביה. היות שהצנחנים הקודמים ששלחו הצבא הבריטי וההגנה – חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין – נלכדו בידי הנאצים בהונגריה, הורו הבריטים לרייס ולחרמש לחדור להונגריה דרך סלובקיה, ושם לחבור לחביבה רייק וצבי בן-יעקב, המככבים בלא מעט מן התמונות שצילם רייס במצרים.
חביבה רייק במצרים, שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה
חביבה רייק ורפאל רייס במצרים, שנת 1944. מתוך אוספי ביתמונה
רפאל רייס וצבי בן-יעקב במצרים, שנת 1944. מתוך אוספי ביתמונה
צבי בן-יעקב וחביבה רייק במצרים, שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה
צבי בן-יעקב וחביבה רייק בגן החיות של קהיר, שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה
אחת התמונות המדהימות ביותר בשני האוספים של ד"ר רודי גולדשטיין ושל רפאל רייס צולמה בבית הכנסת באלכסנדריה ביום ניצחון בעלות הברית את גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945. את התמונה צילם ד"ר רודי גולדשטיין. רפאל רייס, צבי בן-יעקב וחביבה רייק לא זכו לראות את היום המיוחל. הם נתפסו, הוצאו להורג בסלובקיה בנובמבר 1944, ונקברו בקבר אחים לא מסומן.
בבית הכנסת באלכסנדריה ביום הניצחון, 8 במאי 1945. צילום: רודי גולדשטיין, אוספי ביתמונה
חיילים ארצישראלים במצרים. משמאל לימין: שורה עליונה: רפאל רייס, דב הררי, ברוך קמין. שורה אמצעית: שוריקה ברוורמן, שייקה דן (?), חביבה רייק. שורה תחתונה: ליובה גוקובסקי (אולי יהודה אחישר), אוריאל קנר, ריקו לופי (?). שנת 1944, מתוך אוספי ביתמונה
: יותר מ-12,000 איש נהרגו בספטמבר 1962 ברעידת אדמה באזור קזווין שבאיראן
בתפקידו כראש הגוף בעל השם המעורפל "ארגון התכנון של איראן" היה ספי אספיא האיש האמון על שאיפותיה הגרעיניות של האומה האיראנית בראשית דרכן. הוא היה האיש שעל דלתו התדפק בשנת 1965 אכבר אעתמאד, המוכר כאבי תוכנית הגרעין האיראנית, כשביקש לקבל את ברכתו של השאה להתחיל את התוכנית. כשהיה בן 23 היה אספיא לצעיר המרצים באוניברסיטת טהראן, ולימד מתמטיקה וגיאולוגיה. תחומי אחריותו כראש "ארגון התכנון" היו נרחבים למדי, שכן על הארגון הוטל הפיקוח על כל מיזמי הפיתוח של איראן.
במסגרת תפקידו זה חתם אספיא על הסכם עם חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) בע"מ, תאגיד ממשלתי ישראלי שנודע בזכות פיתוח כמה ממערכות אספקת המים וההשקיה השאפתניות ביותר במאה העשרים.
אכבר אעתמאד נודע כאבי תוכנית הגרעין של איראן, אבל אפילו הוא נזקק לאישורו של ספי אספיא, ראש הגוף בעל השם המעורפל "ארגון התכנון של איראן".
בספטמבר 1962 היכתה רעידת אדמה עוצמתית במחוז קזווין (Ghazvin בצפון-מערב איראן. מאות כפרים נהרסו, חלקם חרבו כליל. אלפים נהרגו ונפצעו, עשרות אלפים איבדו את בתיהם ברגע. מאמצי הצלה מאולתרים החלו מיידית, ובהמשך הגיע גם סיוע מטהראן וממדינות אחרות.
בתוך כמה חודשים פנה "ארגון התכנון" בראשותו של אספיא לחברת תה"ל שמשרדיה בתל אביב בבקשה לשיתוף פעולה מקיף בבניה מחדש ובתכנון אסטרטגי של האזור כולו. העבודה עתידה הייתה לשמש מודל למאמצי התכנון והמודרניזציה בכל רחבי איראן. פרסום רשמי מטעמם של "ארגון התכנון" ושלוחת תה"ל באיראן מפרט את מערכת היחסים האינטימית בין שני הגופים, שנדמית כיום כמציאות לא-מאוד-רחוקה אמנם, ובכל זאת כזו שכמעט אי אפשר להעלות על הדעת.
ברשותה של הספריה הלאומית עותק מהמסמך הנדיר, חיבור בן שני כרכים באנגלית ובפרסית, שכותרתו Ghazvin Area Development Project Reconnaissance Report. הדו"ח כולל עותק ממכתבו הרשמי של ראש הצוות הישראלי, אריה "לובה" אליאב, לספי אספיא, כמו גם נתוני סקר מקיפים, איורים מפורטים ותוכנית שש-שנתית לפיתוח מחוז קזווין.
מסמך נדיר של ממשלת איראן, המתאר פרויקט משותף עם חברת תה"ל הישראלית לבנייה מחדש ולמודרניזציה של אזור קזווין. עותק זה נשמר כיום בספריה הלאומית
לפי הדו"ח, כחלק משלב השיקום הראשוני, "שלחה ממשלת ישראל משלחת אדריכלים וטכנאים שתכננה ובנתה מחדש את הכפר חוזנין (Khuznin), תחת סמכותו של משרד החקלאות האיראני." תוך כדי התקדמות בפרויקט זה ובפרויקטים מאולתרים אחרים, "החליטה ממשלת איראן לתכנן מחדש את כל אזור קזווין שניזוק ברעש, במטרה להעלות את רמת התפוקה שלו ואת רמת המחיה של תושביו."
ביום 6 בינואר 1963, חתם ספי אספיא בטהראן על חוזה עם נציג תה"ל במקום. בתוך ימים ספורים נחתה באיראן משלחת מטעם תה"ל. עם חברי המשלחת, שבראשה עמד אליאב, נמנו אפרים שילה, אגרונום ופעיל ציוני דתי, מומחי אקדמיה ואנשי מעש אחרים – מטובי המוחות שיכלה המדינה היהודית הצעירה להציע.
תה"ל עתידה הייתה לפקח על שני צוותים ישראלים אחרים ולפעול בשיתוף פעולה צמוד עם הממשלה האיראנית ועובדי סיוע בינלאומיים אחרים, לרבות כאלה שנשלחו מטעם האו"ם.
מכתב רשמי שנכלל בדו"ח, מראש המשלחת הישראלי, אריה אליאב, לספי אספיא, ראש הגוף בעל השם המעורפל "ארגון התכנון של איראן"
אחרי שטיפלה בצרכים מיידיים ודחופים, הוטלו על המשלחת הישראלית ארבע מטרות עיקריות: 1. ביצוע סקר כללי של אזור קזווין על מנת לתכנן בצורה הטובה ביותר את פיתוחו העתידי; 2. הכנת תוכנית לאזור הרעש כולו, לרבות כפרים חדשים ותוכניות מפורטות לבנייה שתחל בתוך חצי שנה; 3. הטמעת גידולים חדשים והקמת חלקות הדגמה לצורך הדרכת המקומיים בשיטות חקלאיות משופרות; 4. הכשרת מהנדסים איראניים – לפי ההסכם הישראלי-איראני, היה זה "אחד ההיבטים החשובים של המשימה."
רק במבט לאחור נראית העובדה, שבכיר איראני מביא מומחים ישראלים כדי להכשיר מהנדסים איראניים, כמו משהו ראוי לציון. מבחינה היסטורית, שיתוף פעולה מסוג זה היה שכיח: לישראל היו, כמובן, יחסים קרובים למדי (גם אם שנויים במחלוקת) עם משטרו של השאה.
אף על פי כן, במסגרת דו"ח יבש למדי, פרטים בודדים המתארים שיתוף פעולה ואחווה בין ישראלים לאיראנים הם במידה מסוימת כן ראויים לציון, במיוחד לאור האקלים הגאו-פוליטי הנוכחי:
"מכיוון שהמשלחת הישראלית עבדה וחייתה בקזווין וכל פעילויותיה היו קשורות לאותו אזור, אך טבעי היה שהצוות האיראני בהכשרה יצטרף לאנשיה ויחיה ויעבוד איתם בקזווין… נעים לציין את הידידות הקרובה שפרחה בין האיראנים לבין הישראלים כתוצאה מהחיים ומהעבודה בצוותא, הסיורים המשותפים והדיונים המקצועיים, ואת ההערכה ההדדית שהתפתחה בין הצוותים, המתלמדים והסגל באמצעות העבודה יחד על פרויקט משותף."
באביב 1963, לבקשתו של תאגיד ההשקיה העצמאי של איראן (בנגאה-י אביארי) שהיה מעורב גם הוא בעבודה, הציע הצוות הישראלי קורס מיוחד בגאולוגיה לסטודנטים נבחרים מאוניברסיטת טהראן. עשרות ישראלים ואיראנים חיו, עבדו ולמדו יחד – ואפילו יצאו לטיולים משותפים.
מילים חמות, מעבר לדברי הנימוסין המקובלים, אנו מוצאים גם בדו"ח עצמו: "אנו מבקשים להדגיש את העובדה, שבעוד שהמהנדסים הישראלים עמלו להעניק מהידע שלהם לעמיתיהם האיראנים, גם הם עצמם למדו רבות מהאיראנים וזכו מהם לסיוע רב. אין כיום ספק, שללא עבודתם המסורה של אלה, הן בשטח והן בעבודת המשרד, לא יכלו היו הצוותים הישראלים להגיע לתוצאות שאליהן הגיעו…"
הדו"ח כולל רשימה מלאה של המהנדסים האיראנים (לרבות מהנדס בשם חליל חמינאי), כמו גם רשימה של בכירים ישראלים, איראנים ובינלאומיים שהשתתפו במאמץ.
יחסים ישראלים-איראנים חמים, ובתוך כך עוד מיזמי תכנון ופיתוח משותפים, התמידו עד למהפכה בשנת 1979.
המשטר החדש עצר את ספי אספיא והוא נמק בכלא במשך חמש שנים, שם, לפי דיווחים, העביר את זמנו בהוראת צרפתית לאסירים אחרים, בלימודי איטלקית, ביולוגיה מולקולרית ומדעי המחשב, ובפירוק והרכבת שעונים ומכשירי אלקטרוניקה. לפי אחד הסיפורים, אספיא אפילו הציע עזרה בתיקון מכשיר ההקלטה של שופט, כאשר זה התקלקל במהלך חקירה – כל זאת כאשר עיניו מכוסות בבד. הוא חי באיראן עד מותו בשנת 2008.
אריה "לובה" אליאב עמד בראש משלחת תה"ל הישראלית באיראן. לאחר מכן הפך לפוליטיקאי ובמשך כמה שנים כיהן כחבר כנסת. אליאב נפטר בשנת 2010
אריה אליאב, שבשנות השישים עמד בראש משלחת ישראלית דומה גם במרוקו, הוביל משלחת נוספת לניקרגואה בשנת 1972. במשך עשרות שנים פעל לעידוד עלייה, לקידום הסכם שלום עם הפלסטינים וליישוב הנגב. אליאב נבחר לכנסת שלוש פעמים, שימש מזכ"ל מפלגת העבודה ואף היה מועמד לנשיאות. בשנת 1988 קיבל את פרס ישראל על תרומתו המתמשכת לחברה הישראלית. הוא נפטר בתל אביב בשנת 2010, שנתיים בלבד לאחר מותו של ספי אספיא.
בסתיו 2017, כמעט 55 בדיוק אחרי הרעש בקזווין, פקדה את איראן רעידת אדמה חזקה נוספת, שהורגשה גם בחיפה ובתל אביב. ממשלת ישראל הציעה להגיש סיוע הומניטרי. הצעתה נדחתה.
*
המתרגמת מבקשת להודות למתרגמים מפרסית ומומחים לאיראן שנעזרה בהם לצורך תרגום ותעתיק השמות והמונחים – ד"ר רז צימט, ד"ר תמר עילם גינדין ותומר בן אהרון.
עמוס עוז, 1972. צילום: צוות יפפ"א, ארכיון דן הדני בספרייה הלאומית
ב-29 בנובמבר 2016, שנתיים לפני מותו, נאם עמוס עוז במסגרת הפאנל "ירושלים והמפגשים עם הקדושה", במסגרת הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית. במהלך נאומו דיבר עוז על מה שקדוש בעיניו, על ירושלים ועל הצו המוסרי שמנחה אותו. להלן כמה נקודות מנאומו.
מה קדוש בעיני?
בשבילי קיים מקום קדוש אחד מאז שאני ילד. הספרייה. אני בן של ספרן, חתן של ספרן. בעל של ארכיבאית, גיס של ספרן ואבא של שלושה כותבים. איזה עוד מקום יכול להיות קדוש לי חוץ מהספרייה?
איך נדע מהי הדת הנכונה?
סבתא שלי שלומית נפטרה לפני 60 שנה, הרבה לפני המלחמות והמחלוקות של ימינו. אולי לה הייתה התשובה על שאלת עתיד המקומות הקדושים בירושלים. כשהייתי בן ארבע, סבתא הסבירה לי מה ההבדל בין היהודים לנוצרים.
"אתה מבין, הנוצרים מאמינים שהמשיח היה פה ויחזור", היא הסבירה לי. "אנחנו היהודים מאמינים שהמשיח לא היה פה ועתיד להגיע. אין לך מושג כמה דם נשפך בגלל המחלוקת הזו. ולמה? למה אי אפשר פשוט לחכות? אם המשיח יגיע ויגיד 'כיף לראות אתכם שוב', נצטרך להתנצר או לפחות להתנצל, אם יגיד לעומת זאת, 'נעים להכיר' הם יצטרכו להתגייר או להתנצל.".
מה קדוש לי?
ערכי הצדק, הנתינה, הסולידריות היהודית, שלטון החוק, ערכי משפחה, שולחן המשפחה, סיפורים, חוש ההומור – כל אילו הם חלק מהמורשת היהודית שלנו.
ואני אוסיף לזה – החיים והסבל האנושי. יש מספיק סבל לכולם. אולי אין מספיק אהבה לכולם, אבל יש מספיק כאב, גם אם אנחנו, באופן אישי, לא נוסיף עוד כאב.
כאב, זה כלי דמוקרטי. כאב הוא סוציאליסט הוא לא מפלה בין דתות ומעמדות. כאב הוא כאב. כאב מאחד.
אני וישו
אני אוהב את ישו , הוא קרוב ללבי, אבל אני לא מסכים איתו על אהבה אוניברסלית, זה ילדותי בעיני. אני גם חולק על אמרתו "סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים". אנו יודעים טוב מאוד מה אנו עושים, אנחנו לא טיפשים מוסרית, כשאנחנו מכאיבים אנו יודעים טוב מאוד מה אנחנו עושים. גם ילד שמושך בזנבו של החתול יודע שהוא מכאיב.
הדת שלי: "לא תכאיב לאחר"
בפרפרזה לקאנט, הדת שלי, הדיבר שלי, החוק שלי הוא: "לא תכאיב לאחר, או לפחות נסה להכאיב לו כמה שפחות". החוק הזה הוא חוק אוניברסלי, שרלוונטי בכל מקום.
התרופה לקיצוניות
הסכנה הכי גדולה שלנו היא הקיצוניות. בית המקדש חרב פעמיים לא בגלל קמצא ובר קמצא אלא בגלל הקיצוניות הדתית. אם רק הייתי יכול לרקוח 'כמוסות של חוש הומור' כדי לחסן מקיצוניות… אולי לא הייתי מקבל נובל לספרות, אבל בטוח הייתי מקבל פרס נובל לרפואה.
הומור וסקרנות. זה קדוש בעיני, זו הדרך שלנו להילחם נגד הקיצוניות שנמצאת בנפשו של כל אחד מאיתנו.
