שנים חיפשתי את אהבת חיי, מגיל 17. כל החברות שלי כבר התחתנו, הולידו ילדים, התגרשו, ורק אני המשכתי לחפש. האמנתי שיש מישהו בעולם הזה שהוא "אהבת חיי", וכל מה שאני צריכה לעשות זה רק למצוא אותו.
ואז, בגיל 27 התאהבתי. הוא היה חכם, מצחיק, מושך, יפה. כל הזמן רציתי לנשק אותו. לא יכולתי להוריד ממנו את הידיים. הייתי כל-כך מאושרת. וחשבתי שמעכשיו והלאה אני פשוט אהיה מאושרת לנצח. אבל אחרי שנה הסתבר לי שהגבר הזה, אהבת חיי, עושה לי כל כך רע. הקשר הזה פשוט הרס אותי. נהייתי כל כך קטנה, חסרת ביטחון ואומללה. שנה שלמה התלבטתי מה לעשות: להישאר עם אהבת חיי, שהתגלתה כאהבה שלא בריאה לי, או להציל את חיי?
החלטתי לעזוב אותו. זה היה המעשה הכי אמיץ שעשיתי בחיים. זה היה כמו לכרות לעצמי רגל. הכאב כמעט הרג אותי. ואז, כתבתי:
השיר יצא לרדיו ב-17 בינואר 1991, בדיוק ביום שבו פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, וסדאם חוסיין התחיל לירות עלינו טילים. כולנו חששנו מטילים כימיים. עם כל אזעקה נכנסנו לחדר האטום ושמנו מסכות אב"ך על הפנים. ובכל אזעקה השמיעו ברדיו את "נאחז באוויר".
ופתאום התקשרו אלי יום אחד מגלי צהל ושאלו: "חנה, איך הספקת לכתוב שיר לכבוד המלחמה הכימית?"
וככה שיר הפרידה שלי הפך ל…שיר המלחמה הכימית.
למזלי, עם השנים, השיר התנתק מההקשר הזה וחזר אל מחוזות הרגש.
כל מי שהיה ילד וטרם הספיק לשכוח זאת, יודע שבכל משחק – שטותי ופשוט ככל שייראה לנו המבוגרים – מסתתר משהו עמוק בהרבה. כי משחק, כל משחק, הוא לא רק עוד דרך להעביר את הזמן, אלא גם, ואולי מעל הכל, דרך להבין את העולם. ואם המשחק מוצלח, ניתן אף לבנות אותו מחדש – לפי העדפות המְשַׂחֲקִים או יוצרי המִשְׂחָקִים.
את העיקרון הבסיסי הזה ביקשו יצרני משחקים בתקופת היישוב והמדינה לנצל לצרכיהם: לילדים המשחקים הם הבטיחו שעות של הנאה, בעוד שלהורים נושאי הארנקים הם מכרו את הרעיון של חינוך גם בשעות הפנאי של ילדיהם.
בכתבה זו יצאנו למסע קצרצר בעקבות כמה ממשחקי הקלפים החינוכיים המעניינים ביותר שראו אור בארצנו בניסיון להבין – לא איך שיחקו הילדים במשחקים שלהם (המידע הזה אבד בערפילי הזמן), אלא כיצד תכננו המבוגרים שילדיהם ישחקו ואילו מסרים חינוכיים היו אמורים אותם המשחקים לעודד. בכתבה זו נתמקד במשחקי קלפים, אך סביר להניח שחלק מהמסקנות שנגזור יתאימו גם לסוגי משחקים אחרים שראו אור באותה תקופה.
חמור-חמורותים
בתוך קופסת פלסטיק שקופה-ירוקה נשמר אחד ממשחק הקלפים החינוכיים המוקדמים ביותר שראו אור בארץ ישראל המנדטורית – משחק שנקרא "חֲמוֹר חֲמוֹרָתַיִם". את חמור חמורתים הוציא לאור מו"ל לא ידוע בשנת ת"ש/1940. למרבה הצער, בעותק השמור בספרייה לא נשמרו הוראות המשחק, לכן נוכל רק לשער כיצד שיחקו בו ילדי וילדות הארץ.
"חמור-חמורתים", מוציא לאור לא ידוע. שנת ת"ש/1940
עם זאת, היות שחפיסת הקלפים מכילה 24 קלפים מאוירים ביד אומן המחולקים לזוגות של חיות (מרת פרה ומר פר, מר גמל ומרת בכרה ועוד), המטרה החינוכית של המשחק מובנת מאליה – להכיר לילדים את שמות הזכר והנקבה של חיות שונות. על פניו מדובר בנושא תמוה למשחק בתקופה שבה היישוב העברי נערך להקמת המדינה, אך מאחר שמדובר גם בתקופת הגיבוש של העברית החדשה בפי תושבי הארץ, קשה לחשוב על כיוון ציוני יותר למשחק קלפים מאשר לימוד עברית.
זוגות זוגות מתוך "חמור חמורתים"
המשחקים של ברלוי
עשר שנים מאוחר יותר, בשנת תש"י/1950, אנו מוצאים מספר משחקים שונים שראו אור בהוצאת המו"ל הישראלי בנימין ברלוי. ברלוי התמחה בהוצאת ספרים ומשחקים לילדים, בהם נמנים "עולם החי", "גן צמחים" ו-"הספרן". כל המשחקים הללו, ומרבית המשחקים החינוכיים שייראו אור בעתיד, משתייכים לסוגה הנקראת 'משחקי רביעיות' – משחקים המכילים 28 קלפים או יותר המחולקים לרביעיות בנושאים שונים. מטרת השחקן היא לאסוף כמה שיותר מן הרביעיות האלה.
"הספרן", למשל, הוא המשחק בעל השם המובן פחות מבין השלושה; הוא מפגיש את השחקנים עם שמות הסופרים העבריים בני דור התחייה ועם כמה משמות היצירות המרכזיות שלהם. אפילו עטיפת המשחק גויסה למטרות החינוך, ובשני צדיה נדפסו שני הפסוקים התנכ"ים: "כבד את אביך ואת אמך" הלקוח מעשרת הדיברות ו"הזורעים בדמעה ברינה יקצרו" הלקוח ממזמורי תהילים.
"הספרן", הוצאת בנימין ברלוי. תש"י/1950
צביון יהודי יותר
משהפך חלום המדינה העברית למציאות, נדמה שסוגים שונים של משחקי קלפים החלו לשגשג ולפרוח. משחקי קלפים בעלי צביון יהודי יותר החלו מתפרסמים משנות השישים ואילך, כשהמוקדם שבהם היה ככל הנראה המשחק "מעולם התורה"; משחק רביעיה המוקדש לסצינות מאוירות מן התנ"ך. הסצנות כוללות, בין היתר, אירועים מחיי דוד המלך, משה רבינו, שמשון הגיבור ועוד. המשחק ראה אור בהוצאת הספרים "חיים", שהוציאה באותה השנה לאור שני משחקי קלפים נוספים: "סופרים וספרים" ו"מה השעה?".
"מעולם התורה", הוצאת ספרים "חיים". שנת תש"ך/1960
סצינות תנ"כיות מ"מעולם התורה"
משנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים ניצחה הוצאת פלפוט המוכרת מהרצליה על הוצאת מרבית משחקי הקלפים החינוכיים בארץ. בין המשחקים שראו אור באותן שנים ניתן למנות את "נופי הארץ", "פרחי ארץ ישראל" ו"מפניני חכמינו". בעוד ששני המשחקים הראשונים הוקדשו לחשיפת ההוויה הישראלית העכשווית, המשחק האחרון הוקדש לאמרות השפר שניתן לדלות מספרות חז"ל, שהרי כמו שנכתב על עטיפת החפיסה, "אין קמח – אין תורה".
"פרחי ארץ ישראל" הוצאת פלפוט, תש"ן/1990"נופי הארץ", הוצאת פלפוט. שנת תש"ן/1990קלפים "מפניני חכמנו", הוצאת פלפוט. שנת תש"ן/1990
ברוח דומה הוציאה הוצאת "מסורת" את משחק הקלפים שנקרא על שם ההוצאה. אף הוא חילק את חגי ישראל, השבת וימות השבוע לארבע קטגוריות/ ארבעה קלפים שעל השחקן לאסוף. שוב, בתקווה שכך ילמד המשחק את כמה מעיקרי מצוות המסורת היהודית.
מאמצע שנות התשעים הלכו ונעלמו משחקי הקלפים החינוכיים (כשהכוונה, כפי שראינו, לחינוך ציוני/יהודי-דתי/שניהם ביחד) ואת מקומם תפסו משחקי קלפים אחרים – טעונים בהרבה פחות להט אידיאולוגי, ובהרבה יותר רוח משחק טהורה.
יום עפיפונים בירושלים. 22 באפריל 1975. צילום: אלי הרתי, ארכיון דן הדני
שלהי שנת 1912, ירושלים.
אל מערכות העיתונים מתקבלים דיווחים מדאיגים על עצמים בלתי מזוהים שנצפו בשמי העיר.
זה מתחיל בידיעה קצרה בעמודו השני של עיתון מוריה על עב"מ שנצפה במאה שערים:
הדיווח ב"מוריה" מה-25 באוקטובר 1912. לחצו על הכתבה לעיתון המלא
ייתכן שאותו אווירון היה נשכח אם זה לא היה קורה שוב – ארבעה ימים אחר כך. מה שהחל כמקרה חד-פעמי נמשך כ'טפטוף' של עב"מים. ועתה מצטרפים גם עיתונים נוספים לדיווחים:
עיתון "החרות ירושלים" מדווח על על האוירון הנוסף. פורסם ב-28 באוקטובר 1912. לחצו על הכתבה לעיתון המלא
עיתון "'מוריה" מדווח על האוירון הנוסף. פורסם ב-29 באוקטובר 1912. לחצו על הכתבה לעיתון המלא
אבל כאשר הגיעו דיווחים פעם שלישית… אז כבר היה צורך להרחיב בנושא:
עיתון "החרות ירושלים" מדווח על עוד אווירון. פורסם ב-4 בנובמבר 1912. לחצו על הכתבה לעיתון המלא
צריך לזכור שאנחנו מדברים על 1912. אין אינטרנט, אין רדיו, העיתונים המקומיים היו אחת הדרכים המרכזיות שדרכן ניתן היה לדעת על המתרחש. ואותם עיתונים יומיים היו דלים וקצרים, בסך הכל כמה עמודים, ככה שכאשר העיתונים האילו שבים ומדווחים על אותו "סוד" ועל המסתורין הגדול, זה לא דבר של מה בכך.
ואז, שלושה ימים אחרי שנצפה העב"מ האחרון, ושבועיים אחרי שנצפה הראשון, הגיע סוף סוף פתרון תעלומה. פותר התעלומה מכנה את עצמו "המשקיט", וב-7 בנובמבר 1912 הוא מפרסם ב"החרות ירושלים" את פתרון החידה:
זה לא מטוס, זה לא ציפור זה בסך הכל…. עפיפון!
הסוד נחשף. "החרות ירושלים", 7 בנובמבר 1912. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
בהמשך הדיווח מפרט 'המשקיט' כיצד פעלה השיטה:
"ילדים אחדים עשו להם עפיפון מואר במהלך חתונה. בראותם כי בשל גודלו טעה הקהל וחשבו לאוירון השתדלו במוצאי שבת זו להגדילו עד 3-4 מטרים. כמובן שבהיות העפיפון הפעם קצת יותר גדול ניהלו הרוח בעצלתיים, פעם התרומם למעלה ופעם ירד קצת, הכל לפי הרוח".
ואז ממשיך 'המשקיט' בדיווח וחושף כי העפיפונים היו רק שלב א' במבצע, וכי אותם ילדים תכננו 'עליית מדרגה' נוספת בתעלוליהם:
"הילדים האלה בראותם כי הקהל טועה וכי כל העיתונים המקומיים כותבים אודות אוירונם המדומה, החליטו לעשות הפעם אווירון מנייר גדול מאוד מאוד – כמובן עד כמה שילדים יכולים לעשות".
לצערם של הילדים, ההורים גילו את התכנית הנועזת וסיכלו אותה רגע לפני שיצאה (תרתי משמע) לשמי ירושלים.
'לוחמי' צה"ל קיבלו משימה מיוחדת: לנסות ולאתר 'דינה ברזילי' שתתאים כמה שיותר לדינה ברזילי המפורסמת מהשיר של להקת הנח"ל. הם עמדו במשימה בגבורה ובהצלחה (חלקית)
זה שיר הג'ובניקים המושלם. חבורה של פקידים מנצלים את העובדה שהמפקד יצא לאכול צהריים, ומחליטים לחטט בתיקים אישיים של חיילים. מי שהיה ג'ובניק (כמו כותב שורות אלה) יודע שהשעמום יכול להוביל גם למעשים שממש ממש אסור שייעשו.
ואז לפתע בין השמות, המספרים והפרטים האישיים, עיניהם נופלות על פרטים של חיילת אחת. דינה ברזילי שמה. הפרטים עליה דלים: מספר אישי, גובה, קצת תחביבים ונזיפה מהרס"ר, אבל זה מספיק להם כדי לפנטז קצת. והכול כאמור – כדי להפיג את השעמום.
מי שאחראי לשיר הוא חיים חפר, ואת הלחן נתן סשה ארגוב. וכאשר להקת הנח"ל ביצעה את השיר בשנת 1959… דינה ברזילי כבר הפכה לתופעה היסטרית.
ורק שאלה אחת נותרה פתוחה: האם קיימת חיילת בשם דינה ברזילי שעונה לקריטריונים של השיר?
הכירו את החיילים/העיתונאים של מגזין הנח"ל "במחנה נחל", שסיקר בהרחבה את גרעיני הנח"ל וגם את להקת הנח"ל. מערכת העיתון החליטה לפשפש ולנסות לגלות דינה ברזילי שמתאימה לשיר.
"גיבורת שירו של חפר עוררה בנו התעניינות", משחזר כתב "במחנה נחל' מרדכי נאור. "החלטנו לחפש נערה ישראלית הנושאת את השם דינה ברזילי… היה זה מבצע מסובך שרק עתה הגיע לסיומו".
אז מתברר, לפי 'תחקיר' העיתון כי היו קיימות בכל הארץ רק ארבע דינות ברזילי. אחת מהן – כך שמחו לגלות החיילים – התאימה בערך לנתונים של דינה ברזילי של חיים חפר. שמה היה עדינה ברזילי בת 21 מחדרה. הם יצרו עמה קשר ונערכה ההשוואה המתבקשת.
שער "במחנה נחל". 1 ביוני 1959. לחצו על התמונה לגודל מלא
שם:
דינה של חפר: דינה ברזילי
דינה מחדרה: שמה הפרטי בתעודת זהות הוא "עדינה", אבל כל חבריה ומכריה משמיטים את הע' וקוראים לה דינה
מספר אישי:
דינה של חפר: 496351
דינה מחדרה: 372128
צבע עיניים:
דינה של חפר: כחול
דינה מחדרה: כחול
צבע שיער:
דינה של חפר: ערמוני
דינה מחדרה: ערמוני
גובה:
דינה של חפר: 1.60 ס"מ
דינה מחדרה: 1.70 ס"מ
משקל:
דינה של חפר: 58 ק"ג
דינה מחדרה: "אין תגובה"
שנת לידה:
דינה של חפר: 20 באוגוסט 1940
דינה מחדרה: ככל הנראה 1938
תחביבים:
דינה של חפר: שחייה ופסנתר
דינה מחדרה: שחייה אבל גם לסרוג ולרקום
ואחר כך גם נערכה הפגישה המתבקשת בדירתו של חפר בתל אביב בין המשורר ל(ע)דינה ברזילי. במהלך הפגישה סיפרה ברזילי כי היא ביקשה להתגייס לתפקיד קרבי, ואחרי מלחמת סיני אפילו נפגעה ברפיח ממוקש.
דינה ברזילי בזמן ששרתה ביחידת תותחנים
מתברר שדינה הספיקה גם להתחתן חודשים ספורים לפני פרסום הכתבה. הבעל הטרי, צעיר מחדרה, מספרת דינה "לא שש לעניין (הפגישה עם חפר), אך גם לא התנגד לנסיעתי". כמובן שהשיר שנעשה ללהיט, גם שינה במשהו את חייה של ברזילי. "חברי פנו אלי ושאלו אותי: 'מה פתאום חיבר חיים חפר שיר לכבודך. עד היום מצביעים עלי ברחוב ואומרים: 'זוהי דינה ברזילי המפורסמת'".
חיים חפר מוזג כוסית יין לדינה ברזילי
במהלך הפגישה, גם חשף חפר עצמו כמה פרטים על הסיפור שמאחורי השיר. "לאחר שהציעו לי, פחות או יותר את הנושא של השיר, ביקשתי שימציאו לי ילקוט שירות של חיילת", מספר חפר. "עיינתי בפרטים ובסעיפים, גרעתי כמה, הוספתי אחדים משלי, וכך נולדה ארבע-תשע-שש-שלוש-חמש-אחת טוראית דינה ברזילי.
דינה ברזילי מקשיבה לשיר 'דינה ברזילי' מהפטיפון של חיים חפר
אבל הסיפור לא מסתיים כאן.
חולפות להן שנים, ואל מערכת עיתון "במחנה" מגיע סקופ של ממש: אל צה"ל מתגייס חייל הנושא את המספר האישי המפורסם של דינה ברזילי 496351!
ומכיוון שכבר ציינו שלג'ובניקים של צה"ל יש יותר מדי זמן חופשי – מתקיים הטקס החגיגי: ראיון עם החייל הטרי ופגישה יזומה עם חיים חפר שתוצאותיו פורסמו בעיתון "במחנה" ב-20 באוגוסט 1963.
ועכשיו, הכירו את המגויס דרור רוטנברג שזכה לקבל את המספר האישי הכי מפורסם בישראל. חוץ מהמספר, גם לדרור עיניים כחולות, אבל זהו בערך. שיערו בלונדיני ולא אדמוני, גובהו 1.70 ס"מ והוא שוקל יותר מ-58 ק"ג.
"איזה מין צבא זה? למה לא נתנו את המספר הזה לבחורה", זו הייתה התגובה הראשונה של חיים חפר שהתבשר כי דינה ברזילי שלו היא בכלל דרור רוטנברג.
חיים חפר בודק את הגובה, מספר אישי וצבע שיער של דרור רוטנברג
ומסכן דרור רוטנברג. המפקדים והחברים לא עשו לו את החיים הקלים עם מספר אישי כזה. כאשר חבריו למחלקה התפרעו קצת באימוני הכושר בטירונות מיד אחרי גיוסו, המדריכים היו קוראים לעברו ופוקדים עליו: "דינה ברזילי לרוץ 100 מטר! כל המחלקה אחריו!". הוא כבר השלים אז עם העובדה שאף אחד בצבא כבר לא יקרא לו דרור רוטנברג.
רוטנברג סיפר כי כאשר הגיע לראשונה לבסיס הטירונים כבר המתינה לו משלחת שלמה בראשות המג"ד, הסמג"ד, השליש והרס"ר והם כולם באו אליו בטענות. "הם היו די מאוכזבים", סיפר רוטנברג, "הם אמרו שהם רוצים לשלוח אותי חזרה, כיוון שלא עניתי על כל הנתונים של הכפילה שלי".
"כשכתבתי את השיר", סיפר חפר במפגש עם דרור, "הייתי משוכנע שיש כבר חייל במספר האישי הזה!".
השיר המקורי "דינה ברזילי" עם תיקונים בעט של חיים חפר. השיר נקרא בתחילתו "ילקוט השירות", ורק אחר כך שונה שמו ל"דינה ברזילי". מתוך: ארכיון חיים חפר בספרייה הלאומית. לחצו על התמונה לשיר המלא
בסיום המפגש שאל חפר את רוטנברג: "לפי הנתונים של השיר, היית מתאהב בבחורה כמו דינה ברזילי?". אך רוטנברג ממהר להשיב: "ראשית כל אני כבר מאוהב באחרת. פרט למשקל (האהובה שוקלת פחות) תואמים כל הפרטים המופיעים בשיר".
חוץ מלציין שהאהובה שלו מנס-ציונה, סירב רוטנברג לספק פרטים נוספים על אודותיה, כי אם יגלה את שמה "כולם ירוצו עכשיו אליה".
