Anti-Semitic cartoon published when David Salomons ran for public office. From "Life of Sir David Salomons from Newspaper Cuttings 1831-1869", the National Library of Israel collections
מבחינתם של יהודי אנגליה באמצע המאה התשע-עשרה, הרעיון שיחזיקו במשרה ציבורית לא היה רק מוזר אלא כמעט בלתי-אפשרי, בשל מגבלות שנודעו בשם "ההגבלות הדתיות", שהוטלו על הקהילה היהודית והדירו את חבריה מהשתתפות בחיים הפוליטיים, העירוניים והאזרחיים במדינה.
אדם בשם דיוויד סלומונס הפך את האמנסיפציה של יהודי אנגליה למשימת חייו. סלומונס נולד בלונדון בשנת 1797 ללוי סלומונס, חבר מצליח בבורסה של לונדון, ובהמשך אף הצטרף סלומונס הבן לעסק המשפחתי ובהדרכת אביו היה לאיש בורסה מצליח בעצמו.
דיוויד חש שאמונתו הדתית של אדם נועדה להיות דבר פרטי ולא אמורה להיות עניינו של הציבור – בהנחה שעיקרי אותה אמונה הם מוסריים ואינם עומדים בסתירה לעמדותיה של המדינה – וכי אמונותיו ודתו לא צריכות בשום אופן להגביל את זכויות הפרט שלו או את יכולתו לשרת את הציבור.
בלהיטותו להסיר את ההגבלות הדתיות שהוטלו על הקהילה היהודית, החליט דיוויד שבשלה העת לפרוץ את החסמים והכריז בתעוזה על מועמדותו למשרת השריף של לונדון. אף שבתחילה נתקלה מועמדותו בהתנגדות, ביום 24 ביוני 1835 היה דיוויד סלומונס ליהודי הראשון שאי פעם נבחר למשרת השריף בעיר. לא היה ביכולתו לנחש, שזוהי רק תחילתו של המאבק הקשה שעימו ייאלץ להתמודד לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו.
על מנת שיוכל להיכנס רשמית לתפקיד השריף נדרש דיוויד להישבע למשרה – שבועה שכללה את המשפט "אני מצהיר כך לפי אמונת האמת של הנוצרי". אף יהודי מאמין לא יכול היה לשאת שבועה כזאת. למרבה המזל, ממש כשנדמה היה שדיוויד ייאלץ לוותר על המשרה, התערבה הממשלה בעניין ומיהרה לחוקק את "חוק הצהרת השריף", שהתיר לדיוויד להיכנס לתפקיד מבלי להצהיר כאמור. ההצהרה נחגגה כניצחון על הדעות הקדומות וכהתקדמות בתחום הזכויות וזכויות היתר האזרחיות.
למרבה הצער, כשנבחר דיוויד בדצמבר 1835 לכהונה כחבר מועצת העירייה של לונדון – לא עמד החוק לצידו. דיוויד לא נשא את השבועה, בחירתו בוטלה ובחירות חדשות נערכו.
בעזרתם של יהודים נודעים אחרים, עתר דיוויד לבית המשפט ודרש לשנות את החוק – אך ללא הועיל. הוא החליט להמר, ורץ פעם נוספת לתפקיד חבר מועצת העירייה – הפעם מטעם אזור הבחירה פּוֹרְטְסוֹקֶן (Portsoken), שנכלל ברובע "הסיטי" של לונדון. המירוץ הפוליטי עורר גל חדש של רטוריקה אנטישמית שזקפה את ראשה המכוער בכתבות ובקריקטורות בעיתונות המקומית. אף שהצליח להיבחר למשרה, פעם נוספת נאסר על סלומונס לכהן בה בפועל, מאחר ושוב סירב לשאת את השבועה כלשונה.
לבסוף, אחרי שנים של עתירות ופעולות משפטיות אחרות נחקק בשנת 1845 חוק הסרת ההגבלות הדתיות היהודיות ולטובת היהודים הנבחרים למשרה ציבורית נוסחה הצהרה שונה. במקום להצהיר על אמונה בדת הנוצרית יכלו כעת היהודים להישבע שלא לפעול בשום דרך שתחתור תחת סמכותה של הכנסייה:
"בהיותי אדם המאמין בדת היהודית ולפיכך מנוע מטעמי מצפון להצהיר ככתוב בחוק… מצהיר בזאת חגיגית, בכנות ובתום לב, שבשום אופן לא אשתמש בכוח, בסמכות או בהשפעה שיעמדו לרשותי… על מנת לפגוע בכנסייה הפרוטסטנטית או להחליש אותה, כהוראת החוק באנגליה."
כאשר רץ שוב סלומונס בשנת 1847 לתפקיד חבר מועצת העירייה הותר לו לכהן בתפקידו אחרי שדקלם את השבועה בנוסחהּ החדש. הדבר לא מנע מהאנטישמים להוסיף ולהטיף לו מוסר מעל דפי העיתונים, כאשר עיתונאים התייחסו לסלומונס כ"רק חצי חבר מועצה".
כעבור שנים, אחרי שכיהן גם כשריף וגם כחבר מועצת העירייה, והפעם ללא כל מכשולים דתיים בדרכו, נבחר דיוויד למשרה הבכירה של הלורד ראש העיר של לונדון. בתשעה בנובמבר 1855, הושבע הלורד ראש העיר הנבחר, חבר מועצת העירייה דיוויד סלומונס, לתפקיד לורד ראש העיר, ונשא שבועה שלא עמדה בסתירה לאמונתו הדתית.
על פי המסורת נערך "מופע הלורד ראש העיר" – חגיגה מפוארת שכללה תהלוכה ומשתה לכבוד ראש העיר החדש. ראש העיר היהודי הטרי סבב ברחובות העיר בלוויית דגלנים, חיילים, מתופפים וחצוצרנים שצעדו לפני הכרכרה שלו בדרכו אל המשתה הגדול, שכלל למעלה מאלף בקבוקי יין וארוחה נהנתנית. עלות החגיגות הסתכמה ב – 2,813 פאונד, שהם שווי ערך לכ- 100,000 דולר כיום.
ליהודי לונדון היתה זו חגיגה לא רק של מינויו של ראש עיר חדש; היתה זו חגיגה של זכויות חדשות ושל הזדמנות חדשה.
חרף ההתנגדות העצומה והרטוריקה האנטישמית המדהימה שמולן ניצב, דיוויד סלומונס מעולם לא שכח את מטרתו העליונה: להביא לשיוויון של הקהילה היהודית באנגליה ולרחשי כבוד כלפיה. התמדתו והלהט שלו דחפו אותו לשרת בפרלמנט הבריטי – כהונה שהצריכה שינויים נוספים בחוק, כדי לאפשר ליהודים לשרת בתפקידי ממשל ברמה הלאומית. מסירותו של סלומונס ונחישותו לשנות את החוקים המפלים סייעו לסלול את דרכם של מנהיגים ופוליטיקאים יהודים בריטיים עתידיים להטבעת חותמם בהיסטוריה.
רשימה זו נכתבה במסגרת יוזמת "גשר לאירופה" של הספרייה הלאומית לחיבור עם אירופה והנגשת האוספים שלנו לקהלים מגוונים באירופה ומעבר לה.
"כל הקבוצה הזאת, המחלקה הזאת, לולא היתה נהרגת, מתוכה היית מוצא ראש ממשלה, שר חוץ, ראש כנסת, רמטכ"ל… והכול בקבוצה של 35 איש שרובם היו סטודנטים… אבידה נוראה".
במילים אלה מבכה הנשיא לשעבר יצחק נבון את מותם של אנשי מחלקת ההר, בינם גם בן דודו, ונזכר בכאב ברגעי קבלת הבשורה במטה הש"י בירושלים.
השמועה על מותם הטראגי של 35 הלוחמים שיצאו להביא מזון ותגבורת לגוש עציון הנצור חלחלה באיטיות זוחלת ללב הישוב. משלא הופיעו בכפר עציון בבוקרו של יום שישי, ה' בשבט, 16 בינואר 1948, יצאו כוחות סיור של הפלמ"ח לחפשם בהרים, ללא קצה חוט, ממאמנים לקבל הדין. הדאגה התחלפה בהדרגה בהכרה שהנורא מכל קרה, אך רק כעבור שתי יממות הובאו הגופות לקבורה בחסות הבריטים.
ההלם והזעזוע ניכרים מתוך עיתוני התקופה ומתוך שלל העדויות הכתובות והמסופרות. לעיתים רחוקות מזדמנת לך בארכיון עדות חדשה, רישום חי ואותנטי שנכתב מתוך טלטלת הנפש, ומאפשר הצצה להלך הרוח של הנוגעים בפרשה. כזה הוא מכתבה של המשוררת זלדה אל חברתה שושנה גולינסקי, שצילום שלו נמצא בארכיון עזה צבי בספרייה הלאומית.
לאחרונה פורסמה כאן רשימה פרי עטה של ד"ר יהושבע סמט-שיינברג, בה הוזכר בדרך אגב יחסה של זלדה לכפר עציון. יהושבע עזרה לי למצוא מכתב נוסף מאת זלדה אל שושנה גולינסקי, מכתב שנכתב בסערת רגשות גדולה סמוך לידיעה על אובדן שיירת הל"ה, וראוי להביא אותו כאן במלואו:
שלום שושנה יקירה! האומנם לא קיבלת את מכתבי? כותבת אני לך ויריות ופצצות נשמעות בלי הרף. מי יודע איזה חיים נפסקים ברגע זה – יריות קרובות קרובות – נדמה הנה יחדרו הכדורים לביתי. אתמול… אתמול נהרגו בדרך לעציון בין השלושים וחמשה – שנים מחברי הסטודיה של צבי – אחד מהם היה אצלי לפני שבועיים, וסיפר הרבה על עצמו ותוכניותיו – הוא היה צריך להיות הגיבור הראשי בהצגה שאני מתרגמת אותה – ואני רואה את בת-צחוקו – על עצמי מה אכתוב – מי אני ומה אני – מה חלקי בתפארת קדוש השם האיומה הזאת, שרק האדם, האל, בן החלוף, מסוגל לזה – ללכת ברגל בלילה לעזרת אנשים אחים שלא ראית פניהם מעולם – היי שלום וישמרך אלהים וכל משפחתך בתוך כלל ישראל – שלך באהבה זלדה כתבי לי אהובה –
אלהים יודע מתי נתראה
ניכר שזלדה כותבת את הדברים מתוך סערת נפש גדולה. יעידו על כך השורות הקטועות, כאילו מטחי הכדורים הנשמעים בחוץ קטעו אותן, והשמועה הטרייה על אובדן שיירת הל"ה – הן רק אתמול נהרגו בדרך לגוש עציון שלושים וחמישה בחורים, ומי יודע אילו חיים נפסקים ברגע זה. המכתב אינו מתוארך, אבל מתוכנו מסתבר שנכתב ביום ראשון ה-18 בינואר 1948 עם בואה של השמועה.
זלדה כותבת מתוך זעזוע, אך גם מתוך השתאות אל מול תעצומות נפש האדם – "מי אני ומה אני, מה חלקי בתפארת קדוש השם האיומה הזאת, שרק האדם, האל, בן החלוף מסוגל לזה, ללכת ברגל בלילה לעזרת אנשים אחים שלא ראית פניהם מעולם". אבל יש כאן יותר מזה. זלדה מעידה על עצמה שהיא מכירה אישית לפחות אחד מהנופלים, ששבועיים קודם לכן סיפר לה על עצמו ועל תוכניותיו, והיה צריך להיות הגיבור בהצגה בתרגומה.
מיהם אותם שני נופלים ומהי הסטודיה של צבי המוזכרת במכתב? כדי לענות על שאלות אלה עלינו לצאת למסע קצר בארכיון האישי של רפאל צבי.
הסטודיה הדרמטית הירושלמית נוסדה ע"י רפאל צבי (1984-1898), איש תיאטרון ארץ-ישראלי, "במאי-משורר ומורה" כפי שהספידה אותו בתו, עזה צבי.
בהיותו בן 20 הצטרף רפאל צבי (אז גרישה רבינוביץ') לתיאטרון "הבימה" ברוסיה, ולאחר עלייתו ארצה היה שותף בהקמת כמה קבוצות תיאטרון, שהמתמידה ביותר מבינם הייתה "הסטודיה הדרמטית" שפעלה בירושלים בשנים 1948-1940, תחילה כמעין חוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית, ובהמשך באופן עצמאי, עם תמיכה חלקית ומסוייגת של ההסתדרות הכללית.
רפאל צבי, "צבי" בקיצור, עסק בתיאטרון ובהוראת התיאטרון בארץ למעלה מיובל שנים, כשלצדו אשתו, הציירת, המאפרת ומעצבת התלבושת – חיה אלפרוביץ'. השניים קיימו כעין מפעל משפחתי קטן, שהצלע השלישית בו הייתה בתם היחידה עזה צבי, שעסקה בתרגום ובכתיבה.
כשהופקד הארכיון האישי של עזה צבי בספרייה הלאומית, הופקדו איתו עזבונותיהם של אביה – רפאל צבי, של אמה – חיה אלפרוביץ'-צבי, וגם של ידידת נפשה הקרובה – המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי. מיותר לציין שהקשר בין ארבע דמויות אלה היה הדוק ונשמר כך עד סוף ימיהם.
ובחזרה לסטודיה הדרמטית.
בארכיון רפאל צבי שמורים יומנים המתעדים בעקיבות ובתדירות גבוהה במיוחד את שנותיה האחרונות של הסטודיה, מנובמבר 1946 ועד מאי 1948. הקריאה ביומנים מרתקת ושובת לב; התמונה העולה מהם היא של קבוצה מאורגנת וממושמעת מאוד, בעלת סדר יום קשוח שכלל לימודי תיאוריה, דיקציה, ריתמיקה, הקפדה גדולה על העברית (נושא שהיה חשוב מאוד לרפאל צבי), משטר תשלומים קשוח, שוויון סוציאלסטי ברוח הימים ("אין 'כוכבים' בסטודיה, כל חבר מופעל בתפקידים שונים"), עבודה על רפרטואר רחב של מעל ל-20 הצגות, והופעות רבות בירושלים ובכל חלקי הארץ, מכפר מסריק ועד ים המלח.
היומנים כתובים בכתב יד יפהפה ומוקפד, בעברית קולחת וכמעט ללא מחיקות, והקול קול יעקב – זהו כתב ידו של יעקב כספי, מזכיר הסטודיה, שהצטרף אליה בדיוק אז, בראשית החורף של 1946, והפך עד מהרה לאחת הדמויות המובילות בה.
יעקב כספי נולד בוורשה בשנת 1922, בגיל 4 עלה ארצה עם משפחתו שנמנתה עם מייסדי כפר חסידים למרגלות הכרמל. עם תום לימודיו חזר כספי לכפר חסידים, ובמשך תקופה לא קצרה חיפש את דרכו האישית והמקצועית. במכתב ששלח אל חיים ויצמן בפברואר 1945 הוא פורש בפני הנשיא את לבטיו המקצועיים ואת הדחף שלו למשחק:
השנים חלפו, מלאו לי 23 שנים, והגיעו מים עד נפש, איני יכול יותר, אני מוכרח לשחק, לשחק ושוב הפעם לשחק, בלי זאת חיי אינם חיים, בלי משחק איני מסוגל לעשות מאומה – אני עובד כמי שכפאהו שד […] באתי לכלל דעה, שאם כך הוא המצב, הרי כנראה שמשהו יסודי מניע אותי לשחק…
קרוב לוודאי שכספי המתלבט והמתחבט, הוא שישב אצל זלדה שבועיים לפני מותו "וסיפר הרבה על עצמו ותכניותיו", והוא שהיה מיועד לתפקיד הראשי בהצגה "זויה הפרטיזנית" מאת מרגריטה אליגר, בתרגומה של זלדה.
כשנה לאחר כתיבת המכתב לוויצמן הגיע כספי אל הסטודיה הדרמטית בירושלים, והכניס לתוכה רוח רעננה שלא הייתה בה קודם. עד מהרה התמנה למזכיר הקבוצה, החל לנהל בעצמו יומן מסודר של פעילות הסטודיה, והיה לדובר מרכזי בישיבות הוועד ובמסיבות החברתיות.
בסטודיה הדרמטית פגש כספי את אליהו מזרחי, יליד ירושלים שבא מרקע אחר לחלוטין, אך השניים התחברו במהרה. אליהו מזרחי נולד למשפחת פועלים, בימים עבד בסנדרליה, בערבים למד, ובין לבין שיקע את זמנו ומרצו בסטודיה הדרמטית. מזרחי התאמץ במיוחד לבנות ו"להכיר" את הדמויות אותן שיחק, דבר שהעסיק אותו כל שעות היום.
ביומנו הוא כותב את הדברים הבאים (מתוך ספר הל"ה):
'ירוק' אני במשחק על במה, אך כוח הרצון אינו יודע מכשולים. פחד עבר בכל גופי בבואי לחזרה הראשונה. אמנם חשבתי הרבה מה עלי לעשות – אך רגש האחריות כלפי השם הנורא 'אמנות' הפחידני מאז ומתמיד […] לילות קשים היו אלה. אחרי יום של עבודה בבית המלאכה, עלי להופיע לשיעורים ולחזרות הנמשכות כמעט עד חצות הלילה. ואם העבודה בסטודיה בערב זה או אחר נתנה פרי, הריני בא הביתה אמנם עייף ורצוץ, אך שבע-רצון, ושנתי ערבה בחציו השני של הלילה.
נוסף על תפקידיו הדרמטיים שימש אליהו כגזבר הסטודיה. כשנקרא להתגייס ביקש לשרת יחד עם חברו יעקב. הוא נשלח להרטוב ויצא עם שיירת הל"ה לדרכו האחרונה.
הרבה ניתן ללמוד מיומני הסטודיה הדרמטית בירושלים על הלך הרוח של הקבוצה.
קריאה רציפה ביומנים לא משאירה מקום לספק – מה שעמד לנגד עיניהם של חברי הסטודיה היו המקצועיות וההופעות. הארץ נתונה במלחמה מתמדת, ירושלים מותקפת ומופגזת, אך יעקב כספי שמנהל את היומן לא נותן לרעשי רקע שכאלה להפריע לפעילות השוטפת.
"דובר על כך שהמשמעת ירדה קצת לרגל העוצר והמצב המיוחד בו נמצאת תמיד ירושלים, אולם החברים נדרשים למתח מתמיד" (רישום מה-19 באפריל 1947).
הדי המלחמה ודאי שניכרים ביומנים, שוב ושוב מוזכר ה"עוצר", אך לעולם לא כחוויה בפני עצמה, אלא תמיד כגורם משבש-חזרות או מבטל-הופעות, תמיד באגביות, וכמעט תמיד הוא מושם בתוך סוגריים, מבלי שתינתן לו הזכות "לגנוב את ההצגה", להסיט את תשומת הלב מן העיקר – החזרות והפעילות הדרמטית.
כל זה נפסק באחת בסוף 1947 בעקבות הגיוסים. כבר אי אפשר להתעלם ולהחביא את המלחמה, היא נוכחת במלוא עוזה בין דפי היומן. ב-27 בדצמבר גויס יעקב כספי, ואחריו ב-31 גויס אליהו מזרחי.
מיד עם גיוסם של השניים משתנה כתב היד ביומן. בהיעדרו של כספי נעשה רפאל צבי בעצמו מתעד הפעילות ביומן, ומי שקורא בו בחלוף השנים לא יכול שלא לחוש בשינוי מבשר הרעות. כבר בעמוד הבא מתגמד משבר הגיוסים אל מול האסון הנורא שפקד את הקבוצה, יעקב המזכיר ואליהו הגזבר נפלו בהרי חברון בשיירת הל"ה. "תמיד נראו יחד, המזכיר והגזבר שלנו, יחד הלכו ויחד נפלו" ספד להם רפאל צבי, וביומן הסטודיה מסגר את שמותיהם בתוך מסגרת שחורה.
הבוקר נודע לנו על נפילת 35 אנשי הגנה וביניהם שניים מטובי חברינו בהרי חברון… בערב התאספנו לאזכרה בביתה של רחל והעלינו את דמותם. אבל כבד השתרר בין החברים. כל החדר היה רווחי דמעות. העדרם זעזע את הקולקטיב המלוכד שלנו.
נדמה שגם כתב ידו של רפאל צבי רועד ומבולבל. הוא לא ידע שבתוך זמן קצר תגווע סופית הפעילות של הסטודיה שנפרשה על פני שמונה שנים.
קשה שלא לקשור בין מותם של השניים לסגירתה של הסטודיה הדרמטית. בדפים האחדים שנותרו מיומן הסטודיה ניכרים ניסיונות כנים של הקבוצה להתאושש, להמשיך את החזרות וההופעות כרגיל, שכן ההצגה חייבת להימשך. והיא אכן נמשכה, אפילו המחזה "זויה הפרטינזית" עלה בסופו של דבר, באיחור של כמה שבועות.
אולם נתח גדול משארית היומן מוקדש להספדים על יעקב ואליהו (שחלקם נכנסו לספר הל"ה), ולתיעוד השבעה, השלושים והאזכרות הרבות שנערכו להם.
בקיץ 1948 עזבו חיה ורפאל צבי את ירושלים ויצאו לדרך חדשה. עוד קודם לכן הולכת הכתיבה ביומן ומדלדלת, מחליפה ידיים, וב-2 במאי נרשמות בו המילים האחרונות: "אחר כך בגלל הפצצת התותחים הפסקנו את השיעור".
רבות כבר נכתב על מחלקת הל"ה, שהתקבצו בה כמה וכמה עילויים מבטיחים בתחום המדעים והחקלאות, החלוציות והחברה, הרוח והאומנות – גם אומנות הבמה, מסתבר. סיפורם של יעקב כספי ואליהו מזרחי המובא כאן בקצרה, יותר משהוא מאיר את דמותם הנשכחת, יש בו כדי ללמד על קבוצה מיוחדת ועיקשת בשם "הסטודיה הדרמטית בירושלים", על ניסיונותיה לייצר שגרה תרבותית בימי מלחמה, ולא פחות מכך, על ההלם שהותיר מותם של השניים על הקבוצה, ועל התחושות שאחזו ביישוב כולו עם היוודע מותם של הל"ה.
יש גם לכם יומן מימי תש"ח? התחלנו באיסוף יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן
כך הושג המימון להדפסת הספר הראשון של שי עגנון
מבוקר עד ערב עבד עגנון על הסיפור "והיה העקוב למישור", כשסיים היו אלה חבריו שלקחו את המושכות לידיהם
עגנון בן ה-25 עבד על הנובלה בסתיו 1911, בשבתו ביפו. הוא כתב את הסיפור ברצף, כשהוא עובד במשך ארבעה ימים, מארבע בבוקר ועד ארבע אחר-הצהריים, ניזון מלחם וזיתים, ואינו מרפה ממלאכת הכתיבה.
"מתי כותב אדם את הסיפור הטוב? בשעה שלא חשב כלל לכתוב אותו. זה נוצר בלבו מאליו. לפתע הוא מקבל כוויה, הצורבת ואינה מרפה, הוא מנסה לכתוב, וזה 'הולך'…", יאמר לימים עגנון בראיון.
עגנון מיהר להראות את הסיפור לרב הראשי של יפו והמושבות היהודיות, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שישב בשכונת נוה-צדק. הרב קוק התלהב מהסיפור ואמר עליו "זהו סיפור עברי באמת, נובע מן הצינורות בלא שום חציצה." עגנון, שהיה צמא לשמוע דעות על סיפוריו, בוודאי דעותיהם של מי שהוא החשיב כגדולים בספרות, החליט לשלוח את כתב-היד לחברו הטוב י"ח ברנר, שהתגורר אז בירושלים. ברנר נשבה כליל ביצירה ומיהר להכיר באיכותה הספרותית – לאחר שנים יכתוב המבקר ברוך קורצווייל על "והיה העקוב למישור" כי זוהי "יצירת נעורים מזהירה שכולה בגרות מתמיהה ושלמות אפית שאין למעלה ממנה"
לאחר קריאת כתב-היד, ברנר כינס חבורה של אינטלקטואלים בחדרו הקטן וקרא להם את הסיפור, יושב על ספת קרשים מתיבות נפט, והוא קורא שורה-שורה, כמי שקורא בספר תורה. הוא רצה להוציא אותו לאור כספר. נוצרה מחלוקת בין צדדים מעוניינים שונים. העיתונאי והסופר ר' בנימין רצה שברנר יפנה לסופר א"ל בן-אביגדור, עורך הוצאת "תושיה" בוורשה, שיוציא את הספר. יוסף אהרונוביץ' רצה לפרסם את הסיפור בהמשכים ב"הפועל הצעיר". הכול רצו חלק בפרסום "והיה העקוב למישור".
לבסוף, הושגה פשרה. תחילה יתפרסם הסיפור ב"הפועל הצעיר" ולאחר מכן ברנר יפרסם אותו כספר. הסיפור הופיע בשבעה המשכים, בין ינואר ומאי 1912. עבודת סידור הטקסט לדפוס נעשתה בבית-הדפוס של אהרן איתין ביפו. לוחות-הדפוס ששימשו לפרסום ב"הפועל הצעיר" שימשו את ברנר להפקת הספר, וכך הוא חסך חלק מההוצאות. מי שסידר את הספר לדפוס היה ר' מאיר אנשין שכונה גם ר' מאיר בראצלאבר, חסיד ברסלב, שעבד לצדו של ברנר. כפי שכתב גרשם שלום, השילוב בין השניים בישר את היחס ליצירה של עגנון מאז ועד היום: "בעיני ברנר היה סיפור זה יצירה ראשונה של ספרות עברית חילונית, שבה הפכה המסורת לאמצעי ביטוי אמנותי טהור… בעיני הסדר, מאיר בראצלאבר… היווה הסיפור התגלמות אמיתית של תורת החסידות ורוחה".
ברנר נזקק לסיוע כספי כדי להוציא לאור את "והיה העקוב למישור". מעבר לחיסכון שהשיג תודות לשימוש בסדר של "הפועל הצעיר", הוא חיפש בין חברי הקהילה הספרותית הארץ-ישראלית מקורות מימון כדי להשלים את דמי הקדימה לאהרן איתין, בעל בית-הדפוס. נרתמו לעניין האחים שלום וישעיהו שטרייט, חבריו של עגנון ובני-גליציה כמוהו. נוסף עליהם ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן), שברנר הציע לו להיות שותף-משקיע בספר. ר' בנימין, עוד בן גליציה ממקורבי עגנון, הסכים לשאת במחצית ההוצאות, וביקש שהעותקים המודפסים יהיו עירבון להשקעתו.
תוך כדי פרויקט הפקת ספר הביכורים של עגנון, עלה הסופר הצעיר לירושלים. אולי כדי לספוג מדמויותיה הססגוניות, שילוב של ישן וחדש, אולי כדי לבקר את ברנר חברו, ואולי כדי לבלות ימים ארוכים בקריאה בלתי-פוסקת ב"בית נאמן", הספרייה הגדולה בעיר (שהייתה אחד הגלגולים הראשונים של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, לימים הספרייה הלאומית).
בירושלים מיהר עגנון להיפגש עם יוסף חיים ברנר. בחדרו הצר של ברנר, חלקו השניים לחם וזיתים וגבינה וקקאו, המשקה החביב על עגנון. אגב הארוחה, סיפר עגנון לברנר כי המדפיס איתין דורש עוד ארבע או חמישה פרנקים תמורת ההדפסה. ברנר לא אמר דבר. הוא נטל בידו איזה חפץ והזמין את עגנון לטיול רגלי. שני החברים הגיעו לחנות ליד שער יפו, ושם התבררה לעגנון מטרת הטיול. ברנר הניח כתפיות שקנה בחנות לא מזמן, וביקש לקבל בחזרה את תמורתן. אומר על כך עגנון: "עכשיו שהוצרך לארבעה-חמישה פרנקים לשם הוצאת ספר עברי החזיר את הכתפיות לחנווני וחזר לחגור עצמו ברצועתו הישנה והמרופטת…."
עגנון חותם את הסיפור במלים הבאות:
"בבקשה מכם הנמצא בזה איש שמוותר על עצמו בשביל ספר של אחר".
נכתב על סמך "חיי עגנון" מאת דן לאור, ו"גם אהבתם, גם שנאתם: ביאליק, ברנר ועגנון" מאת חיים באר.
עלה לרשת: העיתון שחשף את יהודי מצרים לעולם
סיפורו של העיתון שלא חשש להסתכסך עם איש: "הבה נהרוס כדי לבנות מחדש: כולנו נחנקים באותה אווירה חשוכה של קהילה הנתונה כולה בידי רודפי בצע ותאוות ממון."
חגיגות יום הניצחון על גרמניה הנאצית בבית כנסת באלכסנדריה, מצרים. צילום: רודי גולדשטיין, מתוך אוספי ביתמונה
הכיבוש הבריטי של מצרים שהחל בשנת 1882 נחשב לתור הזהב של מצרים מהטעמים הבאים: חדרו למצרים הלכי רוח מודרניים והישגים טכנולוגיים משמעותיים והגיעו למצרים מהגרים זרים ובמיוחד יהודים.
עם תום מלחמת העולם הראשונה החל גם תור הזהב של העיתונות המצרית ועמו, גם של העיתונות היהודית המצרית. היהודים הוציאו יותר כתבי עת בהשוואה למיעוטים האחרים במצרים: 90 כתבי עת, כששני שליש מהם פנו ליהודים בדרך כלל בצרפתית, ולעיתים על פי עדותיהם ובשפתם: ערבית-יהודית, יידיש ולדינו. שליש מכתבי העת שהיו בבעלות יהודית, פנו לציבור הרחב.
אחד מהעיתונים היהודיים החשובים במצרים היה L'AURORE (השחר). בעליו ועורכו הראשון היה לוסיאן שיוטו LUCIEN SCIUTO (סלוניקי 1886- אלכסנדריה 1947). שיוטו, עיתונאי סופר ומחנך, ייסד את L'AURORE בקונסטנטינופול שבתורכיה. סכסוכים עם ראשי הקהילה היהודית במקום הביאו לסגירת השבועון. שיוטו היגר למצרים בשנת 1919 וייסד את L'AURORE, שבועון בצרפתית שהופיע בקהיר בין השנים 1924–1941.
השבועון התאפיין בזיקה ציונית ויהודית אופיינית, וכיסה תחומי עניין רבים: הקהילה הדתית וראשי הקהילה, הקשר עם היהדות בעולם ובארץ ישראל, קשרי הגומלין עם המשטר המצרי, תרגום של מאמרים בעיקר מארץ ישראל וגם נושאים קלילים יותר כבידור וספורט. בשנת 1938 צירף העיתון גם דף בשפה האיטלקית.
L'AURORE נחשב לעיתון ביקורתי ופרובוקטיבי שלא חשש לבקר את ראשי הרבנות וראשי הקהילה היהודית במצרים. הוא אף היה העיתון הראשון, מבין העיתונות היהודית במצרים, לשלוח כתבים לשטח, להפעיל מקורות ולבצע תחקירים כדי לחשוף בפני הקורא ליקויים בקרב המנהיגות היהודית.
חודשים מספר אחרי שהחל לצאת לאור, טען העיתון:
את מנהיגות הקהילה צריכים לנהל אנשים היכולים לתת מזמנם יותר מאשר מכספם. מה הטעם בנשיא שאינו ממלא את תפקידו ונעדר תקופות ארוכות? לפני שנדאג לזהותו של הנשיא, יש לדאוג שמועצת קהילה תורכב מאנשים פעילים, מכובדים ומעורים בחיי הקהילה, שיירתמו מיד לביצוע הרפורמות הנדרשות במנגנון המנהלי, שאינו מתפקד."
(L'AURORE, גיליון 14, 23 במאי 1924, עמ' 2).
שיוטו פעל במלוא המרץ, האופייני כל כך עם אישיותו, והחל להיאבק למען התעוררות והתחדשות לאומית של הציבור היהודי והגנה על זכויותיו. בכותרת העיתון בחר לכתוב:
"הבה נהרוס כדי לבנות מחדש: כולנו נחנקים באותה אווירה חשוכה של קהילה הנתונה כולה בידי רודפי בצע ותאוות ממון. בואו הצטרפו אלינו ונשתלט על המבצר הזה ואבן אחר אבן, נהרוס אותו כדי לבנות את הבית היהודי שחלונותיו פתוחים לרווחה אל הקדמה."
(L'AURORE, גיליון 22, 18 ביולי 1924, עמ' 1).
שיוטו הרבה לתקוף את ראשי הקהילה היהודית ומשך אליו אש מצד הממסד הקהילתי שהחרים את העיתון והתנפל על שיוטו בהיותו כביכול "מחפש בעיות".
בשנת 1931 שיוטו החליט לפרוש מניהול העיתון ולהעבירו למנהל שיעבירו לפסים שקולים וכלכליים. הוא מינה לעורך העיתון את ז'אק מאלח, יליד קהיר, משכיל ובנקאי, לעורך העיתון. מאלח הפיח חיים בעיתון על-ידי שיפור ניהולו הפיננסי ושיקום תדמיתו. הוא הצליח לרקום יחסים תקינים עם ראשי הקהילה היהודית וגייס אישים בכירים מארגון "בני-ברית".
עם עליית היטלר לשלטון בינואר 1933 ותחילת הרדיפות נגד היהודים בגרמניה פתחו יהודי מצרים במערכת ציבורית נגד האנטישמיות הגרמנית. הם הקימו ארגון-גג: "הליגה למאבק נגד האנטישמיות", שבראשה עמד לאון קסטרו (איזמיר/תורכיה 1883 – קהיר 1948). קסטרו, עורך דין, עיתונאי ואיש ציבור מראשי הפדרציה הציונית בקהיר, רכש חלק מהבעלות על L'AURORE, נטל חלק בעריכתו והפך את העיתון לשופרה של "הליגה".
לדוגמה, במכתב גלוי לממלא מקום ראש ממשלת מצרים, טען העיתון:
"ההיטלריזם במצרים: גילוי זה הכשיר את הקרקע לאזהרה שאם לא יגייסו יהודי העולם את כל משאביהם כדי לדכא את האנטישמיות בעודה באיבה היא תתפשט כמו מגפה"
(L'AURORE, גיליון 50, 16 בפברואר 1933, עמ' 1).
המערכת התעמולתית של יהודי מצרים והחרם הטוטלי מצידם על מוצרים גרמניים הביאו לאיום מצד הגרמנים להטיל חרם נגדי על יבוא הכותנה המצרית. חוגים לאומיים במצרים הזהירו את היהודים שאם ימשיכו בחרם על גרמניה ועל יבוא מוצריה אזי תסייע מצרים לערביי פלשתינה במאבקם נגד היישוב היהודי.
על אף המכשולים והמשברים הצליח L'AURORE לשרוד שנים רבות, אולם ההשלכות הכלכליות של מלחמת העולם השנייה הכריעו את גורלו של השבועון והביאו לסגירתו בשנת 1941.
בחודש דצמבר 2018 הועלו גליונות העיתון לאתר עיתונות יהודית היסטורית מבית הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב, ובסיוע התאחדויות עולי מצרים בישראל, בריטניה וצרפת.
מקורות ביבליוגרפים
L'AURORE, 1924- 1941.
הגר, הלל/ "ישראל" בקהיר, עיתון ציוני במצרים הלאומית 1920 – 1939, תל אביב: המכון לחקר הציונית ע"ש חיים וייצמן, אוניברסיטת תל-אביב, הוצאת עם עובד, תשס"ה.
מצרים, עורך: נחם אילן. מסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", ירושלים: מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, התשס"ח.
קמחי, רות/ ציונות בצל הפירמידות, התנועה הציונית במצרים 1918 – 1948, עם עובד, תשס"ט.