"כל הקבוצה הזאת, המחלקה הזאת, לולא היתה נהרגת, מתוכה היית מוצא ראש ממשלה, שר חוץ, ראש כנסת, רמטכ"ל… והכול בקבוצה של 35 איש שרובם היו סטודנטים… אבידה נוראה".
במילים אלה מבכה הנשיא לשעבר יצחק נבון את מותם של אנשי מחלקת ההר, בינם גם בן דודו, ונזכר בכאב ברגעי קבלת הבשורה במטה הש"י בירושלים.
השמועה על מותם הטראגי של 35 הלוחמים שיצאו להביא מזון ותגבורת לגוש עציון הנצור חלחלה באיטיות זוחלת ללב הישוב. משלא הופיעו בכפר עציון בבוקרו של יום שישי, ה' בשבט, 16 בינואר 1948, יצאו כוחות סיור של הפלמ"ח לחפשם בהרים, ללא קצה חוט, ממאמנים לקבל הדין. הדאגה התחלפה בהדרגה בהכרה שהנורא מכל קרה, אך רק כעבור שתי יממות הובאו הגופות לקבורה בחסות הבריטים.
ההלם והזעזוע ניכרים מתוך עיתוני התקופה ומתוך שלל העדויות הכתובות והמסופרות. לעיתים רחוקות מזדמנת לך בארכיון עדות חדשה, רישום חי ואותנטי שנכתב מתוך טלטלת הנפש, ומאפשר הצצה להלך הרוח של הנוגעים בפרשה. כזה הוא מכתבה של המשוררת זלדה אל חברתה שושנה גולינסקי, שצילום שלו נמצא בארכיון עזה צבי בספרייה הלאומית.
לאחרונה פורסמה כאן רשימה פרי עטה של ד"ר יהושבע סמט-שיינברג, בה הוזכר בדרך אגב יחסה של זלדה לכפר עציון. יהושבע עזרה לי למצוא מכתב נוסף מאת זלדה אל שושנה גולינסקי, מכתב שנכתב בסערת רגשות גדולה סמוך לידיעה על אובדן שיירת הל"ה, וראוי להביא אותו כאן במלואו:
שלום שושנה יקירה!
האומנם לא קיבלת את מכתבי?
כותבת אני לך ויריות ופצצות נשמעות בלי הרף. מי יודע איזה חיים נפסקים ברגע זה – יריות קרובות קרובות – נדמה הנה יחדרו הכדורים לביתי.
אתמול…
אתמול נהרגו בדרך לעציון בין השלושים וחמשה – שנים מחברי הסטודיה של צבי –
אחד מהם היה אצלי לפני שבועיים, וסיפר הרבה על עצמו ותוכניותיו – הוא היה צריך להיות הגיבור הראשי בהצגה שאני מתרגמת אותה –
ואני רואה את בת-צחוקו –
על עצמי מה אכתוב – מי אני ומה אני – מה חלקי בתפארת קדוש השם האיומה הזאת, שרק האדם, האל, בן החלוף, מסוגל לזה – ללכת ברגל בלילה לעזרת אנשים אחים שלא ראית פניהם מעולם –
היי שלום וישמרך אלהים וכל משפחתך בתוך כלל ישראל –
שלך באהבה זלדה
כתבי לי אהובה –
אלהים יודע מתי נתראה
ניכר שזלדה כותבת את הדברים מתוך סערת נפש גדולה. יעידו על כך השורות הקטועות, כאילו מטחי הכדורים הנשמעים בחוץ קטעו אותן, והשמועה הטרייה על אובדן שיירת הל"ה – הן רק אתמול נהרגו בדרך לגוש עציון שלושים וחמישה בחורים, ומי יודע אילו חיים נפסקים ברגע זה. המכתב אינו מתוארך, אבל מתוכנו מסתבר שנכתב ביום ראשון ה-18 בינואר 1948 עם בואה של השמועה.
זלדה כותבת מתוך זעזוע, אך גם מתוך השתאות אל מול תעצומות נפש האדם – "מי אני ומה אני, מה חלקי בתפארת קדוש השם האיומה הזאת, שרק האדם, האל, בן החלוף מסוגל לזה, ללכת ברגל בלילה לעזרת אנשים אחים שלא ראית פניהם מעולם". אבל יש כאן יותר מזה. זלדה מעידה על עצמה שהיא מכירה אישית לפחות אחד מהנופלים, ששבועיים קודם לכן סיפר לה על עצמו ועל תוכניותיו, והיה צריך להיות הגיבור בהצגה בתרגומה.
מיהם אותם שני נופלים ומהי הסטודיה של צבי המוזכרת במכתב? כדי לענות על שאלות אלה עלינו לצאת למסע קצר בארכיון האישי של רפאל צבי.
גלו עוד על מלחמת העצמאות: הסיפורים, התמונות, עיתוני התקופה ועוד
הסטודיה הדרמטית בירושלים
הסטודיה הדרמטית הירושלמית נוסדה ע"י רפאל צבי (1984-1898), איש תיאטרון ארץ-ישראלי, "במאי-משורר ומורה" כפי שהספידה אותו בתו, עזה צבי.
בהיותו בן 20 הצטרף רפאל צבי (אז גרישה רבינוביץ') לתיאטרון "הבימה" ברוסיה, ולאחר עלייתו ארצה היה שותף בהקמת כמה קבוצות תיאטרון, שהמתמידה ביותר מבינם הייתה "הסטודיה הדרמטית" שפעלה בירושלים בשנים 1948-1940, תחילה כמעין חוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית, ובהמשך באופן עצמאי, עם תמיכה חלקית ומסוייגת של ההסתדרות הכללית.
רפאל צבי, "צבי" בקיצור, עסק בתיאטרון ובהוראת התיאטרון בארץ למעלה מיובל שנים, כשלצדו אשתו, הציירת, המאפרת ומעצבת התלבושת – חיה אלפרוביץ'. השניים קיימו כעין מפעל משפחתי קטן, שהצלע השלישית בו הייתה בתם היחידה עזה צבי, שעסקה בתרגום ובכתיבה.
כשהופקד הארכיון האישי של עזה צבי בספרייה הלאומית, הופקדו איתו עזבונותיהם של אביה – רפאל צבי, של אמה – חיה אלפרוביץ'-צבי, וגם של ידידת נפשה הקרובה – המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי. מיותר לציין שהקשר בין ארבע דמויות אלה היה הדוק ונשמר כך עד סוף ימיהם.
ובחזרה לסטודיה הדרמטית.
בארכיון רפאל צבי שמורים יומנים המתעדים בעקיבות ובתדירות גבוהה במיוחד את שנותיה האחרונות של הסטודיה, מנובמבר 1946 ועד מאי 1948. הקריאה ביומנים מרתקת ושובת לב; התמונה העולה מהם היא של קבוצה מאורגנת וממושמעת מאוד, בעלת סדר יום קשוח שכלל לימודי תיאוריה, דיקציה, ריתמיקה, הקפדה גדולה על העברית (נושא שהיה חשוב מאוד לרפאל צבי), משטר תשלומים קשוח, שוויון סוציאלסטי ברוח הימים ("אין 'כוכבים' בסטודיה, כל חבר מופעל בתפקידים שונים"), עבודה על רפרטואר רחב של מעל ל-20 הצגות, והופעות רבות בירושלים ובכל חלקי הארץ, מכפר מסריק ועד ים המלח.
היומנים כתובים בכתב יד יפהפה ומוקפד, בעברית קולחת וכמעט ללא מחיקות, והקול קול יעקב – זהו כתב ידו של יעקב כספי, מזכיר הסטודיה, שהצטרף אליה בדיוק אז, בראשית החורף של 1946, והפך עד מהרה לאחת הדמויות המובילות בה.
יעקב כספי נולד בוורשה בשנת 1922, בגיל 4 עלה ארצה עם משפחתו שנמנתה עם מייסדי כפר חסידים למרגלות הכרמל. עם תום לימודיו חזר כספי לכפר חסידים, ובמשך תקופה לא קצרה חיפש את דרכו האישית והמקצועית. במכתב ששלח אל חיים ויצמן בפברואר 1945 הוא פורש בפני הנשיא את לבטיו המקצועיים ואת הדחף שלו למשחק:
השנים חלפו, מלאו לי 23 שנים, והגיעו מים עד נפש, איני יכול יותר, אני מוכרח לשחק, לשחק ושוב הפעם לשחק, בלי זאת חיי אינם חיים, בלי משחק איני מסוגל לעשות מאומה – אני עובד כמי שכפאהו שד […] באתי לכלל דעה, שאם כך הוא המצב, הרי כנראה שמשהו יסודי מניע אותי לשחק…
קרוב לוודאי שכספי המתלבט והמתחבט, הוא שישב אצל זלדה שבועיים לפני מותו "וסיפר הרבה על עצמו ותכניותיו", והוא שהיה מיועד לתפקיד הראשי בהצגה "זויה הפרטיזנית" מאת מרגריטה אליגר, בתרגומה של זלדה.
כשנה לאחר כתיבת המכתב לוויצמן הגיע כספי אל הסטודיה הדרמטית בירושלים, והכניס לתוכה רוח רעננה שלא הייתה בה קודם. עד מהרה התמנה למזכיר הקבוצה, החל לנהל בעצמו יומן מסודר של פעילות הסטודיה, והיה לדובר מרכזי בישיבות הוועד ובמסיבות החברתיות.
בסטודיה הדרמטית פגש כספי את אליהו מזרחי, יליד ירושלים שבא מרקע אחר לחלוטין, אך השניים התחברו במהרה. אליהו מזרחי נולד למשפחת פועלים, בימים עבד בסנדרליה, בערבים למד, ובין לבין שיקע את זמנו ומרצו בסטודיה הדרמטית. מזרחי התאמץ במיוחד לבנות ו"להכיר" את הדמויות אותן שיחק, דבר שהעסיק אותו כל שעות היום.
ביומנו הוא כותב את הדברים הבאים (מתוך ספר הל"ה):
'ירוק' אני במשחק על במה, אך כוח הרצון אינו יודע מכשולים. פחד עבר בכל גופי בבואי לחזרה הראשונה. אמנם חשבתי הרבה מה עלי לעשות – אך רגש האחריות כלפי השם הנורא 'אמנות' הפחידני מאז ומתמיד […] לילות קשים היו אלה. אחרי יום של עבודה בבית המלאכה, עלי להופיע לשיעורים ולחזרות הנמשכות כמעט עד חצות הלילה. ואם העבודה בסטודיה בערב זה או אחר נתנה פרי, הריני בא הביתה אמנם עייף ורצוץ, אך שבע-רצון, ושנתי ערבה בחציו השני של הלילה.
נוסף על תפקידיו הדרמטיים שימש אליהו כגזבר הסטודיה. כשנקרא להתגייס ביקש לשרת יחד עם חברו יעקב. הוא נשלח להרטוב ויצא עם שיירת הל"ה לדרכו האחרונה.
הרבה ניתן ללמוד מיומני הסטודיה הדרמטית בירושלים על הלך הרוח של הקבוצה.
קריאה רציפה ביומנים לא משאירה מקום לספק – מה שעמד לנגד עיניהם של חברי הסטודיה היו המקצועיות וההופעות. הארץ נתונה במלחמה מתמדת, ירושלים מותקפת ומופגזת, אך יעקב כספי שמנהל את היומן לא נותן לרעשי רקע שכאלה להפריע לפעילות השוטפת.
"דובר על כך שהמשמעת ירדה קצת לרגל העוצר והמצב המיוחד בו נמצאת תמיד ירושלים, אולם החברים נדרשים למתח מתמיד" (רישום מה-19 באפריל 1947).
הדי המלחמה ודאי שניכרים ביומנים, שוב ושוב מוזכר ה"עוצר", אך לעולם לא כחוויה בפני עצמה, אלא תמיד כגורם משבש-חזרות או מבטל-הופעות, תמיד באגביות, וכמעט תמיד הוא מושם בתוך סוגריים, מבלי שתינתן לו הזכות "לגנוב את ההצגה", להסיט את תשומת הלב מן העיקר – החזרות והפעילות הדרמטית.
כל זה נפסק באחת בסוף 1947 בעקבות הגיוסים. כבר אי אפשר להתעלם ולהחביא את המלחמה, היא נוכחת במלוא עוזה בין דפי היומן. ב-27 בדצמבר גויס יעקב כספי, ואחריו ב-31 גויס אליהו מזרחי.
מיד עם גיוסם של השניים משתנה כתב היד ביומן. בהיעדרו של כספי נעשה רפאל צבי בעצמו מתעד הפעילות ביומן, ומי שקורא בו בחלוף השנים לא יכול שלא לחוש בשינוי מבשר הרעות. כבר בעמוד הבא מתגמד משבר הגיוסים אל מול האסון הנורא שפקד את הקבוצה, יעקב המזכיר ואליהו הגזבר נפלו בהרי חברון בשיירת הל"ה. "תמיד נראו יחד, המזכיר והגזבר שלנו, יחד הלכו ויחד נפלו" ספד להם רפאל צבי, וביומן הסטודיה מסגר את שמותיהם בתוך מסגרת שחורה.
הבוקר נודע לנו על נפילת 35 אנשי הגנה וביניהם שניים מטובי חברינו בהרי חברון… בערב התאספנו לאזכרה בביתה של רחל והעלינו את דמותם. אבל כבד השתרר בין החברים. כל החדר היה רווחי דמעות. העדרם זעזע את הקולקטיב המלוכד שלנו.
נדמה שגם כתב ידו של רפאל צבי רועד ומבולבל. הוא לא ידע שבתוך זמן קצר תגווע סופית הפעילות של הסטודיה שנפרשה על פני שמונה שנים.
קשה שלא לקשור בין מותם של השניים לסגירתה של הסטודיה הדרמטית. בדפים האחדים שנותרו מיומן הסטודיה ניכרים ניסיונות כנים של הקבוצה להתאושש, להמשיך את החזרות וההופעות כרגיל, שכן ההצגה חייבת להימשך. והיא אכן נמשכה, אפילו המחזה "זויה הפרטינזית" עלה בסופו של דבר, באיחור של כמה שבועות.
אולם נתח גדול משארית היומן מוקדש להספדים על יעקב ואליהו (שחלקם נכנסו לספר הל"ה), ולתיעוד השבעה, השלושים והאזכרות הרבות שנערכו להם.
בקיץ 1948 עזבו חיה ורפאל צבי את ירושלים ויצאו לדרך חדשה. עוד קודם לכן הולכת הכתיבה ביומן ומדלדלת, מחליפה ידיים, וב-2 במאי נרשמות בו המילים האחרונות: "אחר כך בגלל הפצצת התותחים הפסקנו את השיעור".
רבות כבר נכתב על מחלקת הל"ה, שהתקבצו בה כמה וכמה עילויים מבטיחים בתחום המדעים והחקלאות, החלוציות והחברה, הרוח והאומנות – גם אומנות הבמה, מסתבר. סיפורם של יעקב כספי ואליהו מזרחי המובא כאן בקצרה, יותר משהוא מאיר את דמותם הנשכחת, יש בו כדי ללמד על קבוצה מיוחדת ועיקשת בשם "הסטודיה הדרמטית בירושלים", על ניסיונותיה לייצר שגרה תרבותית בימי מלחמה, ולא פחות מכך, על ההלם שהותיר מותם של השניים על הקבוצה, ועל התחושות שאחזו ביישוב כולו עם היוודע מותם של הל"ה.
