אֶרְזֶ'בֶּט סימון. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
עם תום מלחמת העולם הראשונה וחתימת חוזה טריאנון חוותה הונגריה תקופה של אי-יציבות קיצונית ושל אי-נחת פוליטית.
התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית והולדתה-מחדש של הונגריה כרפובליקה עצמאית הובילו לתהפוכות אדירות. המדינה התקשתה – פוליטית, כלכלית ותרבותית – לכונן מחדש את מקומה בקרב שכנותיה ולשוב ולזכות במעמדה ביניהן. בשנת 1929, אחרי שנים של שינויים דרמטיים, נהנתה סוף סוף הונגריה מטעמה של הנורמליות, כאשר קיימה בפעם הראשונה בתולדותיה את תחרות מלכת היופי ההונגריה בתקווה שאחרי שנים של אי-נחת פוליטית מכוערת, תוכל האומה לשוב ליופיה מפעם.
עם פתיחת התחרות, ביום 6 בינואר 1929, היה האוויר טעון תחושת התרגשות. מאתיים ושמונה-עשרה מועמדות התייצבו להתחרות זו בזו בתחרות היופי הלאומית הראשונה שהתקיימה במדינה אי פעם. עם חבורת מלכות היופי נמנתה גם ארז'בט (אליזבת) "בּוֹזְ'קֶה" סימון, צעירה יהודיה ילידת 1909, בתו של שאנדוֹר סימון, אדם חשוב והרופא הראשי של העיירה הקטנה בה התגוררו, קֶסְטְהֵיי (Keszthely). בוז'קה עלתה לבמה ומיד לכדה את אור הזרקורים, כשהתבלטה בין המתחרות האחרות בשל יופיה הקלאסי, על עיניה הכחולות והבורקות ושיערה הבלונדיני המרשים. עד מהרה דורגה בראש טבלת המתחרות ושבתה את לב הקהל והשופטים. ארז'בט סימון הוכתרה למלכת היופי של הונגריה וזכתה בתואר הנערה היפה ביותר במדינה כולה.
הזכייה במקום הראשון במולדתה-שלה זיכתה את ארז'בט בתהילה ובכבוד, אך גם בכרטיס כניסה לתחרות מלכת היופי של אירופה. היא נסעה מהונגריה לפריז, שם התמודדה ביום 18 בפברואר 1929 מול שש-עשרה מלכות יופי אחרות מרחבי היבשת. כנגד כל הסיכויים הוכתרה הנערה היפה ביותר בהונגריה לנערה היפה ביותר באירופה כולה. בוז'קה זיכתה את מדינתה בכבוד גדול והשיבה את הונגריה למרכז הבמה. אצולת החברה הצרפתית בירכה אותה על בחירתה, ונשיא הרפובליקה הצרפתית, אמנים, מפורסמים ודיפלומטים הרעיפו עליה כולם שבחים.
ארז'בט (אליזבת) "בוז'קה" סימון. התמונה לקוחה מאוסף הפורטרטים של אברהם שבדרון בספרייה הלאומית
חודש לאחר שהוכרזה כמלכת היופי של אירופה, שבה סוף סוף סימון לביתה מפריז. קהל של אלפים קיבל אותה בתשואות וחגג את ניצחונה בשם הונגריה. היא זכתה לקבלת פנים מראש העיר של בודפשט, שהודה לה על כך שחלקה את יופיה עם מולדתה והשיבה לאומה את תהילתה מידי יריביה במלחמה הגדולה.
לרוע מזלה של בוז'קה, לא הכול שמחו בניצחונה. עד מהרה גילתה סימון, ששום הצלחה, גדולה ככל שתהיה, לא תחבב אותה על האנטישמים. במהלך קבלת הפנים לכבודה בתחנת הרכבת קראו לעברה כמה אנשים בקהל קריאות גנאי ובהן "מלכת היופי של פלשתינה" ו"יהודיה מלוכלכת", הגם שרוב הקהל התעלם מקריאותיהם.
ארז'בט "בוז'קה" סימון. התמונה לקוחה מאוסף הפורטרטים של אברהם שבדרון בספרייה הלאומית
סימון בחרה להימנע מקיום אירועים פומביים מרובים ותחת זאת החליטה לקיים אירוע חתימות יחידי, שתוכנן ליום 17 במרס, 1929 – אירוע שהופרע גם הוא בידי מפגינים אנטישמים רבים שהגיעו למקום על מנת להביע מחאה. הקהל תקף אותה, לעג לה, קרא לעברה קריאות בוז וכינה אותה "יהודיה מכוערת" כמו גם "הונגריה מזויפת". מאוחר יותר באותו היום הפגינה קבוצת סטודנטים לאומנים מחוץ לדירתה של בוז'קה, תוך הטחת עלבונות אנטישמית וקולנית, נגדה ונגד היהודים ככלל.
התואר "מלכת היופי של אירופה" זיכה את בוז'קה בהשתתפות בתחרות מיס עולם, שאמורה היתה להתקיים באותה שנה בטקסס. בשל לחצים פוליטיים והתמשכות התופעות האנטישמיות נגדה, ויתרה בוז'קה על מקומה בתחרות כמו גם על מספר הצעות עבודה במשחק שהגיעו אליה מארצות הברית. האנטישמיות החריפה שחוותה הניעה את ארז'בט סימון לפרוש מהחיים הציבוריים, תוך ויתור על הבטחה לעתיד עתיר תהילה ועושר.
ארז'בט בחרה לחיות חיים פשוטים ושקטים יותר כאזרחית במדינתה. היא נישאה לעובד טקסטיל בשם פאל בראמר, אך נישואים אילו היו קצרי מועד. מאוחר יותר נישאה פעם נוספת למנהל תיאטרון בשם דניאל ג'וב, והזוג שרד את השואה בבודפשט. הם הצליחו להימנע מהשילוחים למחנות ומהאלימות. יתר בני משפחתם, לעומת זאת, לא זכו לכך ונרצחו.
דניאל ג'וב הלך הלך לעולמו בשנת 1950, ואילו אֶרְזֶ'בֶּט סימון, האישה היפה ביותר באירופה, נפטרה ב-8 באוקטובר 1970 בעקבות סיבוכים רפואיים.
״לכבוד החנוכה״ – המוכר גם על פי שורתו הראשונה ״אבי הדליק נרות לי״ – הוא אחד משירי החנוכה הידועים והאהובים על ילדי ישראל. את מילותיו של השיר כתב חיים נחמן ביאליק והלחן הידוע והמושר בפי כל הוא ניגון חסידי, שמחברו אינו ידוע.
בסרטון הלחן המוכר לשיר בביצועה של רוחמה רז
ברשימה זו אציג לפניכם לחן נוסף של שיר זה שנתגלה לאחרונה ולא היה ידוע עד כה. הלחן נכתב על ידי אחת הדמויות החשובות בתולדות המוסיקה היהודית והחזנות, המלחין והחזן פנחס מינקובסקי (1924-1859), חזן, מלחין, סופר וחוקר מוזיקה יהודית, שהיה ממקורביו של ביאליק ואף הלחין כמה משיריו.
נתקלתי בלחן זה לשירו הידוע של ביאליק לגמרי במקרה, בעת שעיינתי בארכיון מינקובסקי במסגרת עבודת הדוקטורט. הארכיון מינקובסקי נמצא במחלקת המוסיקה בספריה הלאומית וכולל כתבים, מסמכים אישיים ויצירות מוסיקליות מורכבות למקהלה וחזן/טנור בליווי עוגב. מה הופתעתי למצוא בין הדפים המצהיבים והמתפוררים גם את שיר הילדים הידוע בלחן שלא היה ידוע עד כה.
כמה מילים על תולדותיו של השיר והתקבעותו ברפרטואר שירי החנוכה:
מילות השיר: על פי חוקר הספרות דן מירון, נדפס השיר לראשונה ב-1916 במקראה ״אלף-בית״ ללא חתימה ושם מחברו לא נזכר אף בתוכן העניינים. המקראה יצאה לאור בהוצאת ״מוריה״ – הוצאת הספרים של ביאליק באודסה. בשל היותו שיר חנוכה, הוא הועתק בדפוסים שונים, ייתכן אף שללא רשותו של המחבר, ולעיתים אף מיוחס בטעות למחברים אחרים. רק במקראה ״בתוך עמי״ בעריכת ש. בן ציון, שיצאה לאור ב-1928 בתל אביב, צויין ״לפי ח״נ ביאליק״. פרסומים נוספים בארץ בשנות השלושים של המאה העשרים ציינו את שמו של ביאליק כמחבר השיר. לבסוף זכה השיר למקומו הראוי ב״שירים ופזמונות לילדים״ – האוסף המכונן של שירי ביאליק לילדים, עם איוריו משובבי הנפש של נחום גוטמן (הוצאת דביר, תל-אביב, 1933).
מילות השיר "לכבוד החנוכה", ב״שירים ופזמונות לילדים״
לשיר גרסאות שונות, ומילותיו אף שונו מספר פעמים על ידי ביאליק עצמו. במיוחד ידועה השגתו של ביאליק על המילה ״סביבון״, במקומה מופיעה ב״שירים ופזמונות לילדים״ המילה ״כִּרְכַּר״.
לחנו המוּכר של השיר: על פי חוקר המוסיקה החסידית יעקב מזור, הלחן המוכר הוא ככל הנראה גלגול של ניגון ידוע של חסידות חב״ד, שהושר ללא מילים, והיה גם משירי העלייה השנייה. לניגון זה הותאמו ברבות השנים מילים אחרות, כגון ״יִבָּנֶה הַמִּקְדָּש וְעִיר צִיּוֹן תִּכּוֹנֵן וּבִרְנָנָה נַעֲלֶה״:
וכן גרסה זו למילים: ״תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי, כִּי אֲזַמְּרָה-לָּךְ; וְנַפְשִׁי, אֲשֶׁר פָּדִיתָ״ (תהילים ע״א). [דקות: [22:30–25:19]
״תרננה שפתי״ מתוך "ספר הניגונים" של חב"ד בעריכת ישראל זלמנוב, יעקב מזור, איתן אביצור ומרטון יוסף (מהדורה שלישית, 1980) ניגון מס' 312.
על ידידותם ופועלם של מינקובסקי וביאליק באודסה העברית
ידידות עמוקה נרקמה בין ביאליק ומינקובסקי באודסה. שניהם היו אנשי מילה, אומנים, משכילים, משיחים וכותבים בעברית ומקדמים נמרצים לתחיית השפה. נראה כאילו השלימו זה את זה – ביאליק היה אמוּן על המילים, מינקובסקי על הלחן.
״במיוחד השפיעה עליו [על מינקובסקי] אישיותו של ביאליק, שנתקרב אליו ב[אגודת] ׳הזמיר׳. עם ביאליק נהג מנהג רעוּת, וכדרכו חמד לו גם לצון איתו דרך חיבה״.״
[יוסף ביאלסקי, ״על יוצרים ויצירות במוסיקה היהודית – לזכר פנחס מינקובסקי,״ ידיעות המכון הישראלי למוסיקה דתית, 3 (תשכ״ב): 351.]
פנחס מינקובסקי שימש כחזן בית הכנסת הברודי באודסה במשך שלושים שנה (1922-1892). בית הכנסת הברודי היה אחד מן המוסדות היהודים החשובים באודסה, אחד מבתי כנסת ה״מתוקנים״, שהתבססו על הסדר והאסתטיקה של בית הכנסת הגרמני המודרני.
פנחס מינקובסקי (1924-1859). צילום: אוסף שבדרון
לצד מינקובסקי, שימש המלחין המחונן דוד נובקובסקי (1921-1848) כמנהל המקהלה. הצמד מינקובסקי-נובקובסקי הפך את בית הכנסת למרכז מוביל למוזיקה ליטורגית יהודית, אשר משך אליו מבקרים ומאזינים רבים. בין מבקריו הקבועים של בית הכנסת נמנו רבים מסופרי אודסה והאליטה האינטלקטואלית שלה.
דוד נובקובסקי (1921-1848)
מינקובסקי נודע גם בזכות היותו סופר בעל סגנון כתיבה עשיר, צבעוני ושנון. הוא פרסם עשרות מאמרים וכתבים בעברית, רוסית, יידיש וגרמנית. מאמריו עסקו בתולדות המוזיקה היהודית, תיאוריה מוזיקלית וחזנות. כמו כן, היה מקורב אל ״סופרי אודסה״ (שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, טשרניחובסקי, אחד העם) ומיודד עמם.
מינקובסקי הלחין עשרות יצירות לבית הכנסת, שירים עבריים ושירי ילדים, בהם שירים של ידידו חיים נחמן ביאליק. מרבית יצירותיו נותרו בכתבי יד, וברבות הימים נתרמו על ידי בני משפחתו לספרייה הלאומית ביחד עם שאר ארכיונו.
מעבר לעבודתו בבית הכנסת הברודי באודסה, היה מינקובסקי מעורב בפעילות ציבורית וחינוכית עניפה. הוא היה פעיל באגודת "חובבי שפת עבר" (לימים "תרבות") ופרסם מאמרים אודות המוזיקה היהודית כאמצעי לכינונה של לאומיות יהודית. הוא ראה בחינוך מוסיקלי, ובמיוחד ביצירת רפרטואר שירי ילדים בעברית, אבן דרך מהותית בהנחלת ערכים עבריים לאומיים לדור הצעיר. אחד המפעלים החינוכיים בהם נטל חלק היה אסופת השירים ״הזמיר״, בעריכת איש החינוך נח פינס (יצא לאור באודסה ב-1903 בהוצאת ״מוריה״). בהם נכללו שירים מאת ביאליק ושאול טשרניחובסקי. על הלחנים הופקדו פנחס מינקובסקי ודוד נובקובסקי. אחד משירי ביאליק הידועים שהולחנו על ידי מינקובסקי ומופיעים באסופה זו הוא ״שבת המלכה״ ( מוכר גם כ״החמה מראש האילנות נסתלקה״).
ב״נגוני אלול״ כותב המשורר יעקב פיכמן:
"כשבאתי בראשית המאה לאודיסה, היתה מהלכת מימרה, כי לאודסה שלושה ׳בנים יחידים׳: אחד העם, ביאליק ופנחס מינקובסקי. וודאי היו שניים הראשונים חשובים יותר, אבל ייתכן, כי אותה שעה היה למינקובסקי קהל מעריצים גדול יותר. בתפילתו היה משהו שהעמיק את מהות היהדות והסביר אותה כאחת. מי ששמע את קבלת השבת שלו, עמד ליד הבאר- התחזק ליבו, האמין שמשהו עוד מינה לו גורלו."
בעקבות המהפכה הבולשביקית החלו השלטונות לסגור מוסדות דת ותרבות יהודיים. בראשית 1921, ביקשו סופרי אודסה לקבל מן השלטונות רשות לעזוב את רוסיה, שהיציאה ממנה היתה אסורה. הם החליטו לפנות למנהיגות הקומוניסטית במוסקבה ולהפעיל את קשריו של ביאליק עם הסופר מקסים גורקי כדי להשיג אישור יציאה. לאחר משא מפרך אל מרכז השלטון במוסקבה, התערבותו של גורקי אצל לנין והמתנה מורטת עצבים, הושג האישור המיוחל – אולם רק לשנים עשר סופרים ובני משפחותיהם. מינקובסקי לא נמנה עימם:
קודם הכניסו את מינקובסקי יחד עם המשורר טשרניחובסקי ל׳רשימת ביאליק׳, אבל לפני צאתם של הסופרים מאודיסה ב-20 ביוני, מחקו את שני המסכנים הנזכרים מן הרשימה, חשבו אותם לדרושים בארץ: טשרניחובסקי – רופא, ומינקובסקי – בעל מקצוע, שלכאורה היה צריך להיות זר לרוח הבולשביקית.
ערב מועד עזיבתם של הסופרים את רוסיה ב-1921, התכנסו כולם לתמונה משותפת. מינקובסקי ישב במרכז, משני צדדיו טשרניחובסקי וביאליק. איש בתמונה לא מחייך. פניהם העגומות והקודרות של הנוכחים מעידות על מצבם הנפשי ועל הידיעה, שחלקם לא יראו עוד זה את זה לעולם. ״ביאליק סיפר, כי בשעה שהצטלם עם הסופרים לפני צאתו מאודיסה, ישב החזן מינקובסקי באמצע הקבוצה, ומשני צדדיו הוא וטשרניחובסקי. אמר מינקובסקי: -מה תגידו על ׳המשוררים׳ שלי? חי נפשי, עם ׳משוררים׳ כאלה קען מען שוין גיין צום עמוד (כבר אפשר לעבור לפני העמוד).״
ואלו הם המופיעים בתצלום, משמאל לימין: מיכאל וילנסקי; אפרים וידרוביץ'; מ. ליכטנשטיין; מרדכי סובול; חיים אטינגר; משה גרנובסקי; יוסף ספיר. יושבים, משמאל לימין: בן ציון דינבורג (דינור); אלתר דרויאנוב; שאול טשרניחובסקי; פנחס מינקובסקי; חיים נחמן ביאליק; יהושע חנא רבניצקי; משה קליינמן. בשורה הראשונה, לרגלי היושבים, משמאל לימין: אריה סמיאטיצקי, אהרן ליטאי (רבינוביץ'); אביגדור המאירי (פוירשטיין); צבי וויסלבסקי.
חבורת הסופרים היהודים באודסה, ערב צאתם מרוסיה הסובייטית, 1921. מינקובסקי במרכז, מימינו ביאליק ולשמאלו טשרניחובסקי. מתוך אוסף התצלומים בספריה הלאומית בירושלים, פריט TM 8* 3983.
מינקובסקי הצליח לצאת ב-1922, אך שלא כחבורת הסופרים שעלתה לארץ ישראל, היגר הוא לארה״ב, שם התגוררו קרוביו. ב-11 במרץ 1923 נחגג נשף היובל באולם ״אפולו״ בניו יורק לכבודו של ביאליק. היה זה אחד האירועים הגדולים של הקהילות היהודיות בניו יורק באותה תקופה. התכבד בנוכחותו בנשף חיים וייצמן, ומינקובסקי, כידיד קרוב של ביאליק, הוזמן להיות בין הנואמים המרכזיים. ״כל הנאספים ערכו לו קבלת פנים נהדרה. מר מינקובסקי שר בטוב טעם. צלילי המנגינה המזרחית [יהודית-מסורתית] ואופן ביטוי המילים הפליאו את קהל השומעים״.
מינקובסקי נפטר בינואר 1924 שבור לב וחסר כל, לאחר שלא הצליח לחדש על אדמת אמריקה את ימי תפארתו כחזן.
נחזור ל״לכבוד החנוכה״:
כאשר נתגלה לעיניי כתב היד של ״אבי הדליק נרות לי״, לא היתה זו הפתעה מוחלטת עבורי. היתה זאת עדות לידידותם של מינקובסקי וביאליק ולחזונם החינוכי המשותף.
כותרת הדף בכתב ידו של מינקובסקי: ״מנגינה לזמר חנוכה. מינקאָווסקי [חתימתו] אוניזאָנאָ [= אוניסון Unison, שירה בקול אחד] בעד מקהלת ילדים״שורות תווים בכתב ידו של מינקובסקי מתוך דף השיר. [משמאל לימין מתחת לתווים באותיות כתב בעברית: ״אבי הדליק נרות לי, ושמש לו אבוקה, יודעים אתם לכבוד מי, לכבוד החנוכה״.]
״לכבוד החנוכה״ בלחנו של מינקובסקי מאופיין בסגנון טיפוסי של שיר עם גרמני. מבנהו סימטרי ומנגינתו קליטה ונעימה בסולם מג׳ורי.
עם גילויו של השיר, החלטתי להוציאו מנבכי הארכיון ולהקליטו. הזמרת והחזנית סבטלנה קונדיש נענתה לבקשתי ויחד הקלטנו את השיר בהקלטה ביתית, המצורפת כאן להנאתכם:
בעיני רוחי אני מדמיינת את נערי המקהלה, לבושים בגלימותיהם הארוכות, ניצבים באחד מלילות חנוכה הקפואים על בימת בית הכנסת הברודי באודסה, ולאור הנברשות המנצנצות מזמרים שיר זה להנאת הקהל.
בית הכנסת הברודי, מראה מבפנים בסביבות 1910, חזנים, גבאים ונערי המקהלה. מימין לארון הקודש החזן פנחס מינקובסקי, לימינו מנצח המקהלה דוד נובקובסקי. מתוך: http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Odessa
שלמה שבא, חוזה ברח: סיפור חייו של ביאליק, תל-אביב: דביר (זמורה ביתן) 1990, עמ׳ 173–179. קשריו של ביאליק עם גורקי החלו כבר ב-1915. ראה שם, 159.
מכתביו של ביאליק לאשתו מאניה: חיים נחמן ביאליק, אגרות חיים נחמןביאליק, עורך: ירחם פישל לחובר, כרך ב׳ (תל-אביב: דביר, 1938), ר׳–ר״ט. כמו כן ראה: שבא, חוזה ברח, 178–191. שמות הסופרים שהורשו לצאת מרוסיה: חיים נחמן ביאליק, אחיו – ישראל בער ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יהושע חנא רבניצקי, בן-ציון דינבורג, אלתר דרויאנוב, אביגדור המאירי (פוירשטיין), מיכאל וילנסקי, צבי וויסלבסקי, אפרים ישרולימסקי, אהרון ליטאי ואריה סמיאצקי – יחד עם בני ביתם, שלושים וחמש נפשות. הם הפליגו מאודסה ב-20 ביוני 1921. טשרניחובסקי נשאר עוד כשנה ברוסיה, ואז עזב.
אוסף התצלומים בספריה הלאומית בירושלים, פריט TM 8* 3983. הדפס כסף מקורי. בגב התצלום הוטבעה חותמת האגודה: "למען הספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, קישינוב", בתוספת ההערה כי תצלום זה נתרם לבית הספרים הלאומי, כנראה באמצע שנות העשרים של המאה העשרים, על ידי יולי גרינברג, קישינב. עוד נוספו בגב התצלום, שמותיהם של כל המצולמים.
