הדלקת נרות חנוכה במחנה המעבר המשטרתי ליהודים וסטרבורק בהולנד, 1943. צילום: יד ושם
בזמן השואה חגגו היהודים את חג החנוכה בגטאות ואפילו במחנות בסתר. הקלטות נדירות מאוסף הספרייה מגלות את שירי החנוכה שנתנו תקווה לילדים בזמן המלחמה.
קיץ 1948. בן סטונהיל, יהודי אוהב יידיש ותרבות יהודית, סוחב ציוד הקלטה מקצועי וכבד ברכבת התחתית של ניו יורק. הגיעה אליו ידיעה שפליטים יהודים הובאו להשתכן במלון מרסי באפר ווסט סייד, והוא עושה את דרכו לשם. כשהוא מגיע למלון הוא מגלה לובי שנראה כמו תחנת רכבת אירופית עמוסה אחרי המלחמה: מבוגרים, צעירים וילדים ישבו שם על מזוודות, כולם ניצולי שואה. הוא מקים עמדה בלובי וקורא להם לשיר לו כל שיר שהם זוכרים ששרו לפני המלחמה. סטונהיל מקליט מפיהם יותר מ-40 שעות ויותר מ-1,000 שירים שכמעט אבדו לעולם.
נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, שרו לסטונהיל בעברית, ברוסית ובפולנית, אבל רובם שרו לו בשפת אמם – יידיש. ילדים וילדות הצטופפו סביב מכשיר ההקלטה והתחננו להזדמנות לשיר למיקרופון. הם רצו להקשיב לקולות של עצמם כשסטונהיל השמיע להם אחר כך את ההקלטה. הם היו מלאי התלהבות מפלאי הטכנולוגיה וגם נרגשים לשיר בידיעה שהשירים השמורים איתם מבית אמא ואבא, מבית הספר העברי, מהתנועה, מהגטו, מהמחנה או ממקום המחבוא – ישמרו, בקולות שלהם, לדורות הבאים. בהקלטות אפשר לשמוע לא רק את השירים אלא גם את הניצולים האחרים ברקע – בוכים, צוחקים ואפילו מצטרפים בשירה.
בן סטונהיל (במרכז) עם ילדיו, ניו יורק, 1948
בין הילדים ששרו לסטונהיל היה גם ילד קטן בשם מאיר, ניצול שואה בן 9 שהגיע זה עתה לניו יורק. את השיר הראשון ששר על אדמת ארצות הברית הוא שר לסטונהיל והשיר היה שיר החנוכה "שימו שמן" שחיבר מרדכי בריסמן ושאת מילותיו העבריות כתב לוין קיפניס.
לפני המלחמה חגגו את חג החנוכה בתנועות הנוער ובמשפחה, ובזמן המלחמה חגגו את החג בגטאות ואפילו במחנות בסתר. האמונה והתקווה שתקופת הסבל תיגמר והיהודים יצאו שוב לחופשי קיבלה חיזוקים מההיסטוריה של עם ישראל – וחנוכה הפך אחד הסמלים הבולטים בשואה.
ילדי רייפלד-ולנר חוגגים את חג החנוכה, 1936, מוזיאון השואה בוושינגטון, ארה"ב
השיר "אנטיוכוס" הוא אחד משירי החנוכה ששרו הילדים לפני וגם בזמן המלחמה. בהקלטה שר אותו ניצול מגטו לודז' בן 18 והוא מספר בשיר על כל הנסים שקרו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. את המילים כתב יצחק קצנלסון. לחן: אברהם צבי דוידוביץ'.
האזנה להקלטות הנדירות של הילדים ניצולי השואה שהקליט בן סטונהיל, מרגשת ומגלה עולם ישן נשכח ודור שלם של אנשים, שכמעט ואבד.
למזלנו, בזכות בן סטונהיל, אנחנו יכולים לשמוע בזמן הזה מעט מהימים ההם.
הכתבה חוברה בעזרתה של ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל הלאומי בספרייה. אוסף בן סטונהיל שנמצא בארכיון הצליל קוטלג כולו על ידי איימי סימון.
ביום חמישי, העשרה בנובמבר 1938, התעוררה לילי טאובר בווִינֶר נוֹיְשְׁטַט (Wiener Neustadt), עיירה הממוקמת מעט דרומית לווינה. הבוקר היה מעונן ככל הבקרים בעונה, ולילי פתחה בשגרת יומה: היא אכלה ארוחת בוקר, צחצחה שיניים, נפרדה לשלום בנשיקה מאמה ושמה כרגיל פעמיה אל בית הספר היהודי – מבלי לדעת שבתוך שעות ספורות ישתנה הכול.
בשלב מוקדם באותו יום, במהלך שיעורי הבוקר, נכנס מישהו לכיתה שבה למדו לילי בת השתים-עשרה וחבריה. המבקר לחש משהו בדחיפות על אוזנה של המורה. זו בתורה שחררה מיד את התלמידים ואמרה להם למהר הביתה – קרה משהו, ועליהם ללכת הביתה בזה הרגע. לילי הבינה באחת, שמשהו אינו כשורה
.
העיירה וינר-נוישטט, אוסטריה. המרכז למחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית, ירושלים. לחצו על מנת להגדיל את התמונה
'ליל הבדולח', כך התברר, הגיע אל עיירת הולדתה של לילי.
מעט אחרי שהגיעה הביתה, צלצל פעמון הדלת בבית משפחת טאובר. אנשי גסטפו במדים מלאים נכנסו אל הבית ועצרו את אביה של לילי מבלי לספק למשפחתו ההמומה כל הסבר. הגסטפו השחית את ביתה של משפחת טאובר, ניפץ את שערי הכניסה וסרק את המרפסת הקדמית ואת חדרי הבית. רק בשלב מאוחר יותר באותו היום גילתה המשפחה שגברים יהודים נוספים בשכונה נעצרו גם הם באורח דומה ונשלחו גם הם לכלא.
גבריה היהודים של וינר-נוישטדאט הושמו בתא מעצר כה קטן, עד שלא היתה להם אפשרות לשבת בו. הם נותרו בתא עד שהנאצים פיצלו את הקבוצה והחליטו מי מהעצורים יישלח למחנה העבודה 'דכאו' ומי יורשה לשוב לביתו.
אזרחים גרמנים חולפים בברלין על פני חנויות של יהודים שנבזזו, ביום למחרת 'ליל הבדולח'
לאחר שהורחקו הגברים מהאזור, קובצו הנשים והילדים שנותרו בעיירה וכל רכושם נגזל מהם. תחת איומים באלימות נאלצו הנשים לוותר על הבעלות על בתיהן, ולנגד עיניה של לילי היכו אנשי הגסטפו את הגברת גרסטל, אמה של חברתה, עד שהסכימה לוותר על הבעלות על ביתה.
עם רדת הערב על העיירה שנבזזה, הובלו הנשים והילדים אל בית הכנסת של הקהילה, הוכנסו פנימה בכוח וננעלו במקום למשך הלילה. הרצפה כוסתה בחציר כדי שתשמש כמיטות, ו-וילונות ארון הקודש ומעילי ספרי התורה שימשו כשמיכות.
בית הכנסת בווינר-נוישטט לפני שנחרב באירועי 'ליל הבדולח' בשנת 1938. התמונה באדיבות 'צנטרופה'. לחצו על מנת להגדיל את התמונה
לילי ושאר האסירים נאלצו להישאר בתוך בית הכנסת במשך שלושה ימים, מבלי לדעת מה עלה בגורל אבות המשפחה, הבנים והאחים, ובלי לדעת מה יהיה עליהם עצמם. בשלב מסוים הציצה לילי החוצה דרך חלונות בית הכנסת והבחינה בקהל מתגודד בסמוך לשערי הברזל של הבניין. הקהל הציץ מבעד למוטות הברזל של השערים ולטש ביהודים הכלואים בבניין מבט משועשע.
במהלך שלושת הימים שבהם היו כלואים בבית הכנסת המחניק, התפרצה מחלת השָׁנִית בין הכלואים בבניין. לילי נמנתה עם החולים והורשתה לצאת מבית הכנסת אל בית החולים בלוויית אמה. הן לוו בידי קצין נאצי כדי להבטיח שלא יברחו. בבית החולים טיפלו הרופאים בחולים היהודים בדיוק באותו אופן שבו טיפלו בחולים לא-יהודים והאחיות שעבדו במקום העבירו בחשאי ללילי ולאמה מעט מזון.
בסופו של דבר שוחררו הנשים והילדים שנכלאו בבית הכנסת, והועברו באוטובוס לקהילה היהודית בווינה. לילי שוחררה מבית החולים כעבור שישה שבועות. אביה, ששוחרר ממעצרו, הביא אותה לווינה ושם התאחדה עם משפחתה. הם לא שבו עוד לביתם, ומעולם לא השיבו אליהם את רכושם הגנוב.
אחרי המאורעות המזעזעים של 'ליל הבדולח' והקשיים שהפכו למנת חלקה של משפחת טאובר, החלה המשפחה עד מהרה להתמקד בתוכנית בריחה. מבחינת הוריה של לילי, משמעות הדבר היתה לשלוח את בתם הרחק מהם, על מנת לגונן עליה.
הוריה של לילי טאובר, וילהלם ויוהאנה שישה. התמונה באדיבות 'צנטרופה'. לחצו על התמונה על מנת להגדיל
אישור בדבר מגוריו של אביה של לילי טאובר, וילהלם שישה, בעיירה וינר-נוישטט. באדיבות 'צנטרופה'. לחצו על התמונה על מנת להגדיל
ביוני 1939 לקחו הוריה של לילי את בתם אל תחנת הרכבת בווינה. בקהל נראו לובשי מדים רבים, שעל שרוול בגדם מתנוססים צלבי קרס. חיילים במדי צבא גרמני שהתגודדו במקום היו סימן מובהק לכך שווינה שוב איננה אותה עיר חופשית שהיתה בעבר.
בנים ובנות שסביב צווארם תגים אדומים ומספרי זיהוי עלו על משלוח הילדים, הקינדר-טרנספורט, שעתיד היה לקחת אותם לאנגליה. לילי, מספר 39, גחנה החוצה מהחלון ונופפה בפעם האחרונה לפרידה מהוריה. חרף קשייה להסתגל לשפה ולתרבות חדשות והקושי של החיים ללא הוריה, לילי שרדה את המלחמה באנגליה. למרבה הצער, הוריה לא זכו לשרוד אותה גם הם.
