בית הספר שעזר לילדים להחלים מזוועות השואה

בעיתון בית הספר נדפסו חלומות על חיים מהאגדות לצד זיכרונות רעב וכאב. העיתון שהעניק מקום לזיכרונותיהם של הילדים היהודים

ילדים יהודים מהקינדר-טרנספורט מגיעים ללונדון. פברואר, 1939

עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, נעשה הצורך של יהודים להימלט מאירופה לדוחק יותר. האלימות וההרס ב"ליל הבדולח" בשנת 1938 המחישו בצורה מיידית יותר את היקף האיום שנשקף להם.

באנגליה פנתה קבוצת ראשי קהילות לממשלה הבריטית בבקשה לסייע ליהודים באירופה. עם הפונים נמנה גם הרב סולומון שונפלד, ראש קהילה ואחד מגיבוריה העלומים של התקופה האפלה ההיא, שהציל בני אדם רבים במהלך השואה ואחריה, תוך נטילת סיכון אישי גדול לחייו-שלו.

אחרי שאישרה הממשלה הבריטית את ה"קינדר-טרנספורט" ("משלוח הילדים" בגרמנית), הורחקו במהירות אלפי ילדים פליטים מן הסכנה, והועלו על רכבות ששמו פעמיהן לאנגליה. הילדים היהודים נשלחו לבתי אומנה מתנדבים בכל רחבי אנגליה. ילדים יהודים אורתודוקסים מצאו עצמם לפתע חיים בבתים לא-אורתודוקסיים ואף בבתים לא-יהודים. מורשתם ותרבותם הפכו אט-אט לזיכרון רחוק.

מתוך דאגה למורשתם של אותם ילדים, לקח על עצמו הרב שונפלד ליצור פתרונות דיור חלופיים לילדים האורתודוקסים – מקומות דיור שבהם יוכלו לשמור על מנהגיהם הדתיים ועל המסורות שלהם.

 

תמונה קבוצתית של תלמידי בית הספר התיכון היהודי בעיר שֶׁפוֹרְד (Shefford), 1941. התמונה לקוחה מתוך הספר “Throw Your Feet Over Your Shoulders- Beyond the Kindertransport” מאת פרידה שטולצברג-קורובקין שראה אור בשנת 2008

 

בעת שבלונדון התכוננו למלחמה, נשלחו ילדים מהעיר אל הכפר, כדי להבטיח את שלומם. הרב שונפלד שלח רבים מילדי ה"קינדר-טרנספורט" לתיכון היהודי (JSS), שעם פרוץ המלחמה העתיק את מקום מושבו לעיירה שפורד, כדי שישמש להם מקום מקלט שבו יהיו מוקפים בחיים יהודיים, בתרבות יהודית ובלימודים יהודיים.

אחרי המלחמה עברו הילדים ובית הספר היהודי ללונדון, ושמו של זה האחרון שונה ל"בית הספר 'אביגדור'". בשלב זה, בשנת 1946, החל הרב שונפלד לסייע לילדים ניצולים במחנות עקורים ברחבי אירופה. לילדים אלה, ששרדו את זוועות הנאצים ונזקקו למקום שבו יוכלו להתחיל מחדש ולפתוח בתהליך החלמה, היה ביה"ס 'אביגדור' לבית.

 

איור של בית הספר 'אביגדור', כפי שהופיע בעיתון בית הספר

 

הצטרפותם של הפליטים הפולנים לבית הספר, שכבר שימש באותה עת בית לילדים בריטים ולילדים פליטים גרמנים, חוללה דינמיקה חדשה בתכלית. פרידה שטולצברג, מילדי ה"קינדר-טרנספורט" שמאוחר יותר פגשה את הרב שונפלד, תיארה את כור ההיתוך שהיה ביה"ס 'אביגדור' אחרי שהגיעו אליו הילדים הפליטים בספר זיכרונותיה, Throw Your Feet Over Your Shoulder:

"אנחנו, הוותיקים, קראנו לחדשים, 'הילדים הפולנים'. חלקם היו פראיים וקשה היה להשתלט עליהם, בגלל החוויות שעברו במלחמה. רבים מהם סבלו מסיוטים, ופעמים רבות נמצאו מתהלכים בשנתם," תיארה.

"התחושות שלנו כלפי הילדים הפולנים היו די אמביוולנטיות… בשלב זה כבר ראינו בעצמנו בריטים וחשנו עליונות על הזרים הללו, שדיברו שפה מכוערת, בחיתוך גרוני. בואם שיבש את האיזון ואת שגרת חיינו, גרם למתחים ועורר טינה."

הצוות החינוכי ומנהלי בית הספר התאמצו להתמודד עם הטראומה שהגיעה למוסד יחד עם הילדים הניצולים. הוחלט, שכאמצעי ריפוי, יוכלו הילדים להביע ולחלוק את חוויותיהם ואת הסיפורים שלהם – לפרוק את הכאב שחשו, בניסיון לפתוח בתהליך החלמה. הילדים לא יושתקו ותחת זאת יעודדו אותם להיזכר, לכתוב, לספר את סיפורם.

 

עיתון בית הספר 'אביגדור', שראה אור לקראת ראש השנה בשנת 1947

 

עיתונו של בית הספר 'אביגדור' הפך למרחב שבו יכלו תלמידים להביע עצמם ולשתף בחוויותיהם. בגיליון שראה אור לקראת ראש השנה, בספטמבר 1947, ניכרים הדיכוטומיה והבדלי החוויות של קבוצות הילדים השונות שהתגוררו ולמדו בצוותא אחרי השואה.

במדור בעיתון שהוקדש לכתבות מקור ולשירים שכתבו תלמידים, נדפס שיר שכתבה אחת הילדות הצעירות על חלומה להפוך לנסיכה, שבו היא סועדת בחברת הנסיך הנועז שלה, ולצדו הופיעו כתבות של ניצולי מלחמה, שסיפרו על פחדיהם ועל החוויות שעברו עליהם. כתבה אחרת, שכתבה פרידה שטולצברג, גוללה את ההצלחה הגדולה שנחלו קבוצות בית הספר ביום הספורט: "יישר כוח, 'אביגדור'! גם השנה זכינו בפרס!" עמודים בודדים לאחר מכן, אנחנו מוצאים עדות שמחברה מזוהה רק בראשי התיבות ג"ס:

"לא יכולנו להישאר יותר באיטליה כי עכשיו, אחרי שהגרמנים פלשו למדינה ויכלו לשלוח אותנו למחנות ריכוז, זה היה לנו מסוכן מאוד… עכשיו אנחנו באנגליה, אבל אני חושב שלעולם לא אשכח את הקשיים שנאלצנו לשאת כמעט שמונה שנים."

 

"הטרגדיה היהודית", קטע מתוך עדות שפורסמה בעיתון בית הספר 'אביגדור'

 

סיפורי הזוועה שחוו הילדים הללו קמו לתחייה בכתיבתם. במאמר שכותרתו "הטרגדיה היהודית" כתב תלמיד אחר על חווית המעבר ממחנה אחד למשנהו בקרונות משא לבהמות.

"לעולם לא אשכח איך בשעת בוקר מוקדמת הגיעו אלינו קצינים גרמנים אל הגטו. הם ציוו עלינו לארוז צרור בגדים… כעבור עשר דקות נלקחנו לתחנת הרכבת והוכנסנו לקרון משא לבהמות, שבתוכו כבר התגודדו 95 איש… שלושה ימים ושלושה לילות לא יכולנו לישון, אפילו לא בעמידה; ילדים בכו כל היום; הם בכו מצמא, מרעב, מחוסר שינה ומפחד, עד שהגענו אל היעד, לאושוויץ, רבים מהאנשים כבר מתו."

 

עמודים 18 ו-19 מתוך עיתון בית הספר 'אביגדור'

באחת הכפולות מופיע שיר פרי עטה של ילדה בשם אדית, שמגולל את אהבתה לחורף הנפלא, ומתוארים בו כדורי שלג ונסיעות במזחלת כמקור לשמחה ולעליזות. בעמוד הנגדי באותה כפולה ממש, מופיע שיר כואב מאת מחבר לא-ידוע, שכותרתו "מותו של ורד", ובו הוא מספר על ורד מלבלב שנקטף באכזריות משיח פורח, ונזנח לנבול ולמות.

"עת מיהר בצעד חיש מהמקום
לאדמה נשמט הוורד מידו
שם הופקר, רמוס, מופשט מכל חינו,
כמהּ-כמהּ לשיח, שבעליזות צימחוֹ
פרח בר, שיד אדם חמסה
באשמתה כעת הוא נם
ולא יעור עוד לעולם
על גל חורבות עצום ומזוהם."

 

הסמיכות הרצופה בין שתי המציאויות הללו – מהתרגשותה של ילדה מימי החורף העליזים הקרבים אל זיכרונותיו המרסקים של ילד אחר, שנותק מכור מחצבתו – ממחישה כיצד שימש עיתון בית הספר מקור פורקן לילדים – יהיו אשר יהיו ההיסטוריה והחוויות שהם נושאים איתם.

העיתון היה לאתר שבו יכלו ילדים ניצולים לחלוק את הזיכרונות שלהם, את החוויות שעברו, את האימה שחוו ובמידה מסוימת – מקום שבו יכלו גם להתחיל ולהחלים. מנהלי בית הספר 'אביגדור' עמלו לכונן אווירה ייחודית ופתוחה של אחווה ושל הבנה, שרתמה ילדים מכל קצוות אירופה למשימת השיקום מהאובדן, מהכאב ומהטראומה, אותם הנחילה להם הטרגדיה האיומה ביותר שחוו יהודי אירופה.

 

למידע נוסף על חוויותיה של פרידה שטולצברג קראו את ספרה Throw Your Feet Over Your Shoulders- Beyond the Kindertransport מאת פרידה שטולצברג-קורובקין.

המאמר נכתב בעזרתו של ד"ר יואל פינקלמן, אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית.

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

 



״לכבוד החנוכה״: נתגלה לחן בן מאה שנה לשיר של ביאליק

התגלה בספרייה כתב יד ללחן מוקדם ולא מוכר של ״אבי הדליק נרות לי״

לכבוד החנוכה

מילות השיר "לכבוד החנוכה", ב״שירים ופזמונות לילדים״. איורים: נחום גוטמן

״לכבוד החנוכה״ – המוכר גם על פי שורתו הראשונה ״אבי הדליק נרות לי״ – הוא אחד משירי החנוכה הידועים והאהובים על ילדי ישראל. את מילותיו של השיר כתב חיים נחמן ביאליק והלחן הידוע והמושר בפי כל הוא ניגון חסידי, שמחברו אינו ידוע.

בסרטון הלחן המוכר לשיר בביצועה של רוחמה רז

ברשימה זו אציג לפניכם לחן נוסף של שיר זה שנתגלה לאחרונה ולא היה ידוע עד כה. הלחן נכתב על ידי אחת הדמויות החשובות בתולדות המוסיקה היהודית והחזנות, המלחין והחזן פנחס מינקובסקי (1924-1859), חזן, מלחין, סופר וחוקר מוזיקה יהודית, שהיה ממקורביו של ביאליק ואף הלחין כמה משיריו.

נתקלתי בלחן זה לשירו הידוע של ביאליק לגמרי במקרה, בעת שעיינתי בארכיון מינקובסקי במסגרת עבודת הדוקטורט. הארכיון מינקובסקי נמצא במחלקת המוסיקה בספריה הלאומית וכולל כתבים, מסמכים אישיים ויצירות מוסיקליות מורכבות למקהלה וחזן/טנור בליווי עוגב. מה הופתעתי למצוא בין הדפים המצהיבים והמתפוררים גם את שיר הילדים הידוע בלחן שלא היה ידוע עד כה.

כמה מילים על תולדותיו של השיר והתקבעותו ברפרטואר שירי החנוכה:

מילות השיר: על פי חוקר הספרות דן מירון, נדפס השיר לראשונה ב-1916 במקראה ״אלף-בית״ ללא חתימה ושם מחברו לא נזכר אף בתוכן העניינים. המקראה יצאה לאור בהוצאת ״מוריה״ – הוצאת הספרים של ביאליק באודסה. בשל היותו שיר חנוכה, הוא הועתק בדפוסים שונים, ייתכן אף שללא רשותו של המחבר, ולעיתים אף מיוחס בטעות למחברים אחרים. רק במקראה ״בתוך עמי״ בעריכת ש. בן ציון, שיצאה לאור ב-1928 בתל אביב, צויין ״לפי ח״נ ביאליק״. פרסומים נוספים בארץ בשנות השלושים של המאה העשרים ציינו את שמו של ביאליק כמחבר השיר. לבסוף זכה השיר למקומו הראוי ב״שירים ופזמונות לילדים״ – האוסף המכונן של שירי ביאליק לילדים, עם איוריו משובבי הנפש של נחום גוטמן (הוצאת דביר, תל-אביב, 1933).

ביאליק
מילות השיר "לכבוד החנוכה", ב״שירים ופזמונות לילדים״

לשיר גרסאות שונות, ומילותיו אף שונו מספר פעמים על ידי ביאליק עצמו. במיוחד ידועה השגתו של ביאליק על המילה ״סביבון״, במקומה מופיעה ב״שירים ופזמונות לילדים״ המילה ״כִּרְכַּר״.

לחנו המוּכר של השיר: על פי חוקר המוסיקה החסידית יעקב מזור, הלחן המוכר הוא ככל הנראה גלגול של ניגון ידוע של חסידות חב״ד, שהושר ללא מילים, והיה גם משירי העלייה השנייה. לניגון זה הותאמו ברבות השנים מילים אחרות, כגון ״יִבָּנֶה הַמִּקְדָּש וְעִיר צִיּוֹן תִּכּוֹנֵן וּבִרְנָנָה נַעֲלֶה״:

וכן גרסה זו למילים: ״תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי, כִּי אֲזַמְּרָה-לָּךְ; וְנַפְשִׁי, אֲשֶׁר פָּדִיתָ״ (תהילים ע״א). [דקות: [22:30–25:19]

תרננה שתפיי ניגון חבד
״תרננה שפתי״ מתוך "ספר הניגונים" של חב"ד בעריכת ישראל זלמנוב, יעקב מזור, איתן אביצור ומרטון יוסף (מהדורה שלישית, 1980) ניגון מס' 312.


על ידידותם ופועלם של מינקובסקי וביאליק באודסה העברית

ידידות עמוקה נרקמה בין ביאליק ומינקובסקי באודסה. שניהם היו אנשי מילה, אומנים, משכילים, משיחים וכותבים בעברית ומקדמים נמרצים לתחיית השפה. נראה כאילו השלימו זה את זה – ביאליק היה אמוּן על המילים, מינקובסקי על הלחן.

״במיוחד השפיעה עליו [על מינקובסקי] אישיותו של ביאליק, שנתקרב אליו ב[אגודת] ׳הזמיר׳. עם ביאליק נהג מנהג רעוּת, וכדרכו חמד לו גם לצון איתו דרך חיבה״.״

[יוסף ביאלסקי, ״על יוצרים ויצירות במוסיקה היהודית – לזכר פנחס מינקובסקי,״ ידיעות המכון הישראלי למוסיקה דתית, 3 (תשכ״ב): 351.]

פנחס מינקובסקי שימש כחזן בית הכנסת הברודי באודסה במשך שלושים שנה (1922-1892). בית הכנסת הברודי היה אחד מן המוסדות היהודים החשובים באודסה, אחד מבתי כנסת ה״מתוקנים״, שהתבססו על הסדר והאסתטיקה של בית הכנסת הגרמני המודרני.

פנחס מינקובסקי
פנחס מינקובסקי (1924-1859). צילום: אוסף שבדרון

לצד מינקובסקי, שימש המלחין המחונן דוד נובקובסקי (1921-1848) כמנהל המקהלה. הצמד מינקובסקי-נובקובסקי הפך את בית הכנסת למרכז מוביל למוזיקה ליטורגית יהודית, אשר משך אליו מבקרים ומאזינים רבים. בין מבקריו הקבועים של בית הכנסת נמנו רבים מסופרי אודסה והאליטה האינטלקטואלית שלה.

דוד נובקובסקי (1848- 1921)
דוד נובקובסקי (1921-1848)

מינקובסקי נודע גם בזכות היותו סופר בעל סגנון כתיבה עשיר, צבעוני ושנון. הוא פרסם עשרות מאמרים וכתבים בעברית, רוסית, יידיש וגרמנית. מאמריו עסקו בתולדות המוזיקה היהודית, תיאוריה מוזיקלית וחזנות. כמו כן, היה מקורב אל ״סופרי אודסה״ (שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, טשרניחובסקי, אחד העם) ומיודד עמם.

מינקובסקי הלחין עשרות יצירות לבית הכנסת, שירים עבריים ושירי ילדים, בהם שירים של ידידו חיים נחמן ביאליק. מרבית יצירותיו נותרו בכתבי יד, וברבות הימים נתרמו על ידי בני משפחתו לספרייה הלאומית ביחד עם שאר ארכיונו.

מעבר לעבודתו בבית הכנסת הברודי באודסה, היה מינקובסקי מעורב בפעילות ציבורית וחינוכית עניפה. הוא היה פעיל באגודת "חובבי שפת עבר" (לימים "תרבות") ופרסם מאמרים אודות המוזיקה היהודית כאמצעי לכינונה של לאומיות יהודית. הוא ראה בחינוך מוסיקלי, ובמיוחד ביצירת רפרטואר שירי ילדים בעברית, אבן דרך מהותית בהנחלת ערכים עבריים לאומיים לדור הצעיר. אחד המפעלים החינוכיים בהם נטל חלק היה אסופת השירים ״הזמיר״, בעריכת איש החינוך נח פינס (יצא לאור באודסה ב-1903 בהוצאת ״מוריה״). בהם נכללו שירים מאת ביאליק ושאול טשרניחובסקי. על הלחנים הופקדו פנחס מינקובסקי ודוד נובקובסקי. אחד משירי ביאליק הידועים שהולחנו על ידי מינקובסקי ומופיעים  באסופה זו הוא ״שבת המלכה״ ( מוכר גם כ״החמה מראש האילנות נסתלקה״).

ב״נגוני אלול״ כותב המשורר יעקב פיכמן:

"כשבאתי בראשית המאה לאודיסה, היתה מהלכת מימרה, כי לאודסה שלושה ׳בנים יחידים׳: אחד העם, ביאליק ופנחס מינקובסקי. וודאי היו שניים הראשונים חשובים יותר, אבל ייתכן, כי אותה שעה היה למינקובסקי קהל מעריצים גדול יותר. בתפילתו היה משהו שהעמיק את מהות היהדות והסביר אותה כאחת. מי ששמע את קבלת השבת שלו, עמד ליד הבאר- התחזק ליבו, האמין שמשהו עוד מינה לו גורלו."

בעקבות המהפכה הבולשביקית החלו השלטונות לסגור מוסדות דת ותרבות יהודיים. בראשית 1921, ביקשו סופרי אודסה לקבל מן השלטונות רשות לעזוב את רוסיה, שהיציאה ממנה היתה אסורה. הם החליטו לפנות למנהיגות הקומוניסטית במוסקבה ולהפעיל את קשריו של ביאליק עם הסופר מקסים גורקי כדי להשיג אישור יציאה. לאחר משא מפרך אל מרכז השלטון במוסקבה, התערבותו של גורקי אצל לנין והמתנה מורטת עצבים, הושג האישור המיוחל – אולם רק לשנים עשר סופרים ובני משפחותיהם. מינקובסקי לא נמנה עימם:

קודם הכניסו את מינקובסקי יחד עם המשורר טשרניחובסקי ל׳רשימת ביאליק׳, אבל לפני צאתם של הסופרים מאודיסה ב-20 ביוני, מחקו את שני המסכנים הנזכרים מן הרשימה, חשבו אותם לדרושים בארץ: טשרניחובסקי – רופא, ומינקובסקי – בעל מקצוע, שלכאורה היה צריך להיות זר לרוח הבולשביקית.

ערב מועד עזיבתם של הסופרים את רוסיה ב-1921, התכנסו כולם לתמונה משותפת. מינקובסקי ישב במרכז, משני צדדיו טשרניחובסקי וביאליק. איש בתמונה לא מחייך. פניהם העגומות והקודרות של הנוכחים מעידות על מצבם הנפשי ועל הידיעה, שחלקם לא יראו עוד זה את זה לעולם. ״ביאליק סיפר, כי בשעה שהצטלם עם הסופרים לפני צאתו מאודיסה, ישב החזן מינקובסקי באמצע הקבוצה, ומשני צדדיו הוא וטשרניחובסקי. אמר מינקובסקי: -מה תגידו על ׳המשוררים׳ שלי? חי נפשי, עם ׳משוררים׳ כאלה קען מען שוין גיין צום עמוד (כבר אפשר לעבור לפני העמוד).״

ואלו הם המופיעים בתצלום, משמאל לימין: מיכאל וילנסקי; אפרים וידרוביץ'; מ. ליכטנשטיין; מרדכי סובול; חיים אטינגר; משה גרנובסקי; יוסף ספיר. יושבים, משמאל לימין: בן ציון דינבורג (דינור); אלתר דרויאנוב; שאול טשרניחובסקי; פנחס מינקובסקי; חיים נחמן ביאליק; יהושע חנא רבניצקי; משה קליינמן. בשורה הראשונה, לרגלי היושבים, משמאל לימין: אריה סמיאטיצקי, אהרן ליטאי (רבינוביץ'); אביגדור המאירי (פוירשטיין); צבי וויסלבסקי.

סופרי אודסה לפני עזיבתך את רוסיהחבורת הסופרים היהודים באודסה, ערב צאתם מרוסיה הסובייטית, 1921. מינקובסקי במרכז, מימינו ביאליק ולשמאלו טשרניחובסקי. מתוך אוסף התצלומים בספריה הלאומית בירושלים, פריט TM 8* 3983.

 

מינקובסקי הצליח לצאת ב-1922, אך שלא כחבורת הסופרים שעלתה לארץ ישראל, היגר הוא לארה״ב, שם התגוררו קרוביו. ב-11 במרץ 1923 נחגג נשף היובל באולם ״אפולו״ בניו יורק לכבודו של ביאליק. היה זה אחד האירועים הגדולים של הקהילות היהודיות בניו יורק באותה תקופה. התכבד בנוכחותו בנשף חיים וייצמן, ומינקובסקי, כידיד קרוב של ביאליק, הוזמן להיות בין הנואמים המרכזיים. ״כל הנאספים ערכו לו קבלת פנים נהדרה. מר מינקובסקי שר בטוב טעם. צלילי המנגינה המזרחית [יהודית-מסורתית] ואופן ביטוי המילים הפליאו את קהל השומעים״.

מינקובסקי נפטר בינואר 1924 שבור לב וחסר כל, לאחר שלא הצליח לחדש על אדמת אמריקה את ימי תפארתו כחזן.

 

נחזור ל״לכבוד החנוכה״:

כאשר נתגלה לעיניי כתב היד של ״אבי הדליק נרות לי״, לא היתה זו הפתעה מוחלטת עבורי. היתה זאת עדות לידידותם של מינקובסקי וביאליק ולחזונם החינוכי המשותף.

לכבוד החנוכה
כותרת הדף בכתב ידו של מינקובסקי: ״מנגינה לזמר חנוכה. מינקאָווסקי [חתימתו] אוניזאָנאָ [= אוניסון Unison, שירה בקול אחד] בעד מקהלת ילדים״
לכבוד החנוכה
שורות תווים בכתב ידו של מינקובסקי מתוך דף השיר. [משמאל לימין מתחת לתווים באותיות כתב בעברית: ״אבי הדליק נרות לי, ושמש לו אבוקה, יודעים אתם לכבוד מי, לכבוד החנוכה״.]

״לכבוד החנוכה״ בלחנו של מינקובסקי מאופיין בסגנון טיפוסי של שיר עם גרמני. מבנהו סימטרי ומנגינתו קליטה ונעימה בסולם מג׳ורי.

עם גילויו של השיר, החלטתי להוציאו מנבכי הארכיון ולהקליטו. הזמרת והחזנית סבטלנה קונדיש נענתה לבקשתי ויחד הקלטנו את השיר בהקלטה ביתית, המצורפת כאן להנאתכם:

בעיני רוחי אני מדמיינת את נערי המקהלה, לבושים בגלימותיהם הארוכות, ניצבים באחד מלילות חנוכה הקפואים על בימת בית הכנסת הברודי באודסה, ולאור הנברשות המנצנצות מזמרים שיר זה להנאת הקהל.

בית הכנסת הברודי באודסה בסביבות 1910
בית הכנסת הברודי, מראה מבפנים בסביבות 1910, חזנים, גבאים ונערי המקהלה. מימין לארון הקודש החזן פנחס מינקובסקי, לימינו מנצח המקהלה דוד נובקובסקי. מתוך: http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Odessa

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

לקריאה נוספת

יעקב פיכמן, ״נגוני אלול,״ בתוך ערוגות: דברי שירה ופרוזה, 228. כתבי יעקב פיכמן, כרך ה׳. ירושלים: מוסד ביאליק, 1954.

שלמה שבא, חוזה ברח: סיפור חייו של ביאליק, תל-אביב: דביר (זמורה ביתן) 1990, עמ׳ 173–179. קשריו של ביאליק עם גורקי החלו כבר ב-1915. ראה שם, 159.

מכתביו של ביאליק לאשתו מאניה: חיים נחמן ביאליק, אגרות חיים נחמן ביאליק, עורך: ירחם פישל לחובר, כרך ב׳ (תל-אביב: דביר, 1938), ר׳–ר״ט. כמו כן ראה: שבא, חוזה ברח, 178–191. שמות הסופרים שהורשו לצאת מרוסיה: חיים נחמן ביאליק, אחיו – ישראל בער ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יהושע חנא רבניצקי, בן-ציון דינבורג, אלתר דרויאנוב, אביגדור המאירי (פוירשטיין), מיכאל וילנסקי, צבי וויסלבסקי, אפרים ישרולימסקי, אהרון ליטאי ואריה סמיאצקי – יחד עם בני ביתם, שלושים וחמש נפשות. הם הפליגו מאודסה ב-20 ביוני 1921. טשרניחובסקי נשאר עוד כשנה ברוסיה, ואז עזב.

יעקב וינברג, ״פגישתי האחרונה עם מינקובסקי,״ דואר היום, 7 במרץ 1924, עמ׳ 6.

אוסף התצלומים בספריה הלאומית בירושלים, פריט TM 8* 3983. הדפס כסף מקורי. בגב התצלום הוטבעה חותמת האגודה: "למען הספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, קישינוב", בתוספת ההערה כי תצלום זה נתרם לבית הספרים הלאומי, כנראה באמצע שנות העשרים של המאה העשרים, על ידי יולי גרינברג, קישינב. עוד נוספו בגב התצלום, שמותיהם של כל המצולמים.

 חיים גליקסברג, ביאליק יום-יום: פרקי זכרונות, ציורים ורישומים, תל-אביב: דביר 1953, עמ׳ 95.

 ״לבוא משורר העברים לירושלם״, דואר היום, 18 באפריל 1924, עמ׳ 5.

 

 

כתבות נוספות

שני היוצרים העיוורים שהפיצו את אור החנוכה

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

 




הימים הלבנים של לאה גולדברג

הימים הלבנים הם ימים של חשבון נפש בזמן ובמרחב. ימים של בדידות, אבל גם של יופי שאפשר למצוא לצִידה. ימים שמחים שמזמנים החיים גם למי שחשה שבדידותה מוחלטת, שליבה נשבר מאהבה נכזבת ושבטוחה שלעולם לא תאהב שוב ושתישאר לבדה

8

כתב־היד של ״ימים לבנים״ (1932) ולאה גולדברג בתקופת לימודיה בברלין (תחילת שנות ה־30), מכון גנזים

יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה.
שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר.
חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה.
גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו.
וּלְמֶתֶק הַקֶּצֶב הָרַךְ נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר,
כְּתִינוֹק מְזַמֵּר שִׁיר-עַרְשׂוֹ טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו,
עֵת הָאֵם הַלֵּאָה נִרְדְּמָה וּפָסְקָה מִזַּמֵּר.

כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!
הֵן עֵינַי לָמְדוּ לְחַיֵּךְ וְחָדְלוּ מִשֶּׁכְּבָר
לְזָרֵז עַל לוּחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים.
יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים הַגְּשָׁרִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

 

באוסף פרטי שקלט לאחרונה מכון גנזים נמצא כתב היד של השיר "יָמִים לְבָנִים" שאותו כתבה לאה גולדברג באפריל 1932. בימים ההם חיה המשוררת בבון שבגרמניה, אך פניה כבר היו מועדות לארץ ישראל. עוד ב-1926, שנה אחרי שנפתחה האוניברסיטה העברית, כתבה גולדברג על "רצון כביר […] ללמוד באוניברסיתה הירושלמית", אך הדרך הובילה אותה קודם למחוזות אחרים.

בשנת 1928 למדה גולדברג שנתיים באוניברסיטה הליטאית (כמו שכתבה בקורות חיים אקדמיים משנת 1956 השמורים בארכיון האוניברסיטה העברית: "המקצועות: שפות שמיות, גרמניסטיקה, היסטוריה"). אחרי זה זכתה במלגה מטעם הקהילה היהודית בעיר ולמדה בברלין ובסמינר האוריינטלי בבון "שפות שמיות, היסטוריה ופדגוגיקה".

תקופת הלימודים של גולדברג בגרמניה בשנות ה-30, היא תקופה מוכרת פחות בחייה. גולדברג חיה חיי סטודנטית צעירה וחופשייה, חיים מלאי שאר רוח. היא פגשה דמויות מרתקות מכל העולם שלמדו ולימדו לצידה, התמסרה ללימודים אך גם סבלה לא מעט מבדידות.

 

לאה גולדברג הסטודנטית בת ה-19 בחדרה בברלין. מכון גנזים

סביבה התרחשו האירועים הדרמטיים של עליית הנאציזם. הנאצים נכנסו גם למוסדות הלימוד שבהם למדה גולדברג, וברשימה ל'על המשמר' משנת 1944 סיפרה על סטודנטים לובשי מדים חומים שיושבים איתה בכיתה.

גולדברג, דוקטורנטית מוכשרת, המשיכה את לימודיה בסמינר האוריינטלי בבון בהדרכת פאול ארנסט קַאהְלֶה, מומחה לשפות שמיות שהיה דמות משמעותית מאוד בחייה (ושהוא ומשפחתו התנגדו לנאצים ושילמו על כך מחיר), וביולי שנת 1933 נבחנה לתואר דוקטור על הנושא "התרגום השומרוני – בדיקת המקורות הקיימים". היא זכתה בתואר הדוקטור בזכות זה שהייתה אזרחית ליטאית, סטודנטים יהודים גרמנים לא יכלו באותם ימים לזכות בתואר דוקטור בגלל חוקי הגזע.

8
הסמינר האוריינטלי באוניברסיטת בון (1933-1932). לאה גולדברג שנייה מימין, ומשמאלה פרופ׳ קאהלה. מכון גנזים

בחזרה לאפריל 1932 וליום השלג שבו נכתב כנראה "ימים לבנים".

הימים הלבנים הם ימים של חשבון נפש בזמן ובמרחב. ימים של בדידות, אבל גם של יופי שאפשר למצוא לצִידה. ימים שמחים שמזמנים החיים גם למי שחשה שבדידותה מוחלטת, שליבה נשבר מאהבה נכזבת ושבטוחה שלעולם לא תאהב שוב ושתישאר לבדה, כמו שכתבה לאה גולדברג ביומניה ובמכתביה באותם ימים לבנים שבהם נכתב השיר:

בון, יום חמישי 28.4.32

מתוך בדידות ושעמום ניגשת אני הפעם לכתיבת יומן. הבדידות, השעמום, אינם מדכאים, ואני מרגישה את עצמי – עליזה ומבודחת משום מה. בלי כל סיבה כנראה. הבדידות אמנם מוחלטת. אין לי כאן איש שאכירנו. כל היום כמעט אין אפשרות להוציא מילה, ואני מתפלאת בעצמי עד כמה זה אינו נוגע בי. אני אפילו לא נוגה. מובן, יש רגעים… אבל רוב היום מצב רוחי מצוין-ודעתי צלולה. ואני שבעת רצון —

הלב התרגל אל עצמו "וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו" הימים שותקים, "יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!" ולאה גולדברג הצעירה, רק בת 21, כותבת על הרצון ועל הצורך לאהוב. כותבת וחושבת שהאהבה היא המנוף של יצירתה. של שירתה.

[…] אני נמצאת כנראה במצב של "בין אהבה אחת לשניה," אלא שהשני מתמהמה ונדמה לי שאם גם יבוא, בטח לא בבון.

אני רוצה לאהוב – זה מוזר, אך אני סוף סוף הכרתי יפה את האישה שבי, ויודעת – האהבה בשבילי המנוף החשוב ביותר בכל המנגנון היצירתי שלי — אך אני חושבת משום מה שאוהַב שוב (אם אוהַב עוד) אדם שלא ארצה מסיבה זו או אחרת לאהבו, ולא אהיה מאושרת.

ואולי… 

(מתוך "יומני לאה גולדברג", עורכים: רחל אהרוני ואריה אהרוני, ספריית פועלים, 2005, עמ' 217-216)

 

8
כתב היד של "ימים לבנים", אפריל 1932, מכון גנזים

 

גולדברג שאהבה לפרסם שירים סמוך לזמן שבו נכתבו שלחה את "ימים לבנים" אל חבריה ב"פֶּתַח", כתב עת לשירה וספרות עברית מודרניסטית שראה אור בקוֹבנה שבליטא.

תעודת החבר של לאה גולדברג ב"פֶּתַח" – גליון לספרות בהוצאת קבוצת סופרים עברים, מכון גנזים

כעבור חודשיים התפרסם השיר בכתב העת.

הפרסום הראשון של "ימים לבנים" בכתב העת "פֶּתַח". 28 ביוני, 1932

אבל הדרך ארצה ארכה עדיין וב-1933 חזרה גולדברג לליטא ולימדה בבית ספר תיכון עברי ספרות עברית, תנ"ך, והיסטוריה עברית וכללית.

רק בשנת 1935, ב-14 בינואר, כמעט שלוש שנים אחרי שכתבה את "ימים לבנים", עלתה סוף סוף גולדברג ארצה.

חודש אחרי כן, בפברואר 1935, התפרסם בארץ "טבּעוֹת-עשן", ספר הביכורים שלה, ובו שבעים שירים שכתבה בגולה וביניהם גם השיר "ימים לבנים".

"'טבעות עשן' – לפי העשן הרב שבשירי", כתבה גולדברג במכתב לחברתה מינה לַנדוי. הספר יצא בהוצאת "יחדיו", ב-1935

 

הספר החדש היה המתנה שהכינו לכבודה חבריה הסופרים: ספר שירים ראשון משלה בעברית. ספר השירים שכתבה בגולה ושראה אור בארץ. השירים שהם הגשרים בין אתמול ומחר.

לאה גולדברג זמן קצר אחרי עלייתה ארצה, עם חבורת "יחדיו", 1935. מכון גנזים

 

רשמים? כל כך קשה לדבר על זה. תל אביב עיר אירופית מאוד. רועשת. נבנית. משהו בינוני בין וֶסטֶן של ברלין [רובע בעל אופי בורגני בעיר] והעיר הישנה של קובנה. לאנשים שאין להם חֶברה רצויה כנראה כלל וכלל לא נעים לחיות פה. אבל אני רוצה להישאר בתל אביב, ועושה הכול למען להישאר פה, מפני שמצאתי אנשים שהם באמת קרובים לי. בייחוד אני אוהבת את שלונסקי. כל האגדות על אי-הסימפטיות שלו — הנן באמת רק אגדות.

היחס אלי של הסופרים הוא יוצא מן הכלל. מפנקים אותי כתינוקת בת יומה. אני בכלל מצאתי פה יותר אנשים שקראו את אשר כתבתי, ומכירים אותי, מאשר יכולתי לשער. […] לי יש רושם, שאני אסתדר לא באופן מזהיר ביותר, אבל בכל זאת אני שבעת רצון.

(מתוך המכתב הראשון ששלחה לאה גולדברג לאחר עלייתה ארצה בינואר 1935 לחברתה הקרובה שנשארה בברלין. המכתב מופיע בספר "האור בשולי הענן" מאת גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, 2011).

 

ימים לבנים קצת אחרת

"ימים לבנים" מוכר ואהוב גם בזכות הלחן היפהפה שחיבר לשיר שלמה יידוב לקראת סוף תקופת "קצת אחרת". במסגרת תוכנית הרדיו "מפגשים מוזיקליים" שעסקה בשירי לאה גולדברג, קיבל כל מלחין כמה משיריה, ויידוב קיבל את הטקסט של "ימים לבנים".

וכך הוא מספר:
"לא הייתי צריך לעשות כלום, המנגינה כבר הייתה בפנים, הייתי צריך רק להוציא את השכבה העליונה… זה היה קצת לפני פסח. בחג עצמו נסעתי להורים בירושלים כשהטקסט איתי. עד שאמא הכינה את השולחן לסדר אני פרשתי לחדר הנעורים שלי ופשוט התחלתי להתמודד עם זה. ככה זה קרם עור וגידים ואחריי שהיסוד היה מונח חידדתי כמה נקודות במלודיה ולקול צעקותיה של אימא שהתעצבנה שאני לא מגיע לארוחה — נולד השיר".

 

התערוכה המשותפת לאו​ניברסיטה העברית ולספרייה הלאומית עוקבת אחר שבעה מלומדים שהחלו את דרכם המקצועית בגרמניה והנסיבות הדרמטיות בגרמניה ובאירופה בכלל הביאו אותם לאוניברסיטה העברית בשנותיה הראשונות. באמצעות חומרים מאוספי הספרייה הלאומית ומארכיון האוניברסיטה העברית יוצגו לקהל בפעם הראשונה מסמכים, יומנים, תעודות, מכתבים ותיקים אישיים של שבעה מלומדים שפועלם המקצועי והאקדמי ניכר עד היום: לאה גולדברג שנמנתה עם סגל ההוראה של האוניברסיטה העברית כעשרים שנה, מתחילת שנות החמישים ועד מותה, מרטין בובר, גרשום שלום, אריה לודוויג שטראוס, אליקים גוטהולד וייל, דוד ורנר סנטור וריכרד קבנר.

תודה לאוצרות התערוכה: עדה ורדי ועדי לבני

תודה לד"ר גדעון טיקוצקי על המחקר על לאה גולדברג שעשה עבור התערוכה

תודה למכון גנזים של אגודת הסופרים העברית בארץ ישראל. ארכיון הספרות העברית גנזים נתון בשנים האחרונות בתנופת התחדשות. במסגרת שותפות עם הספרייה הלאומית נסרקים ארכיוניהם של סופרים ומשוררים מרכזיים בתרבות הישראלית ומועלים לרשת לטובת הציבור באתר "רשת ארכיוני ישראל".

 

 

לקריאה נוספת:

"יומני לאה גולדברג", עורכים: רחל אהרוני ואריה אהרוני, ספריית פועלים, 2005

"נערות עבריות – מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1935-1923", עורכים יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, ספריית פועלים הקיבוץ המאוחד, 2009

"האור בשולי הענן" מאת גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, 2011

"נסיעה ונסיעה מדומה – לאה גולדברג בגרמניה 1933-1930", יפעת וייס, מרכז זלמן שז"ר, 2014

בן לכבוד אמא: אורי צבי גרינברג מתגעגע לאמו

גם נביא זעם הוא לפני הכל בן של אמא

.

אצ"ג, אמו ואחיותיו. לבוב 1930.

אורי צבי.

כך לימדו את לשונם לומר אוהביו וקוראי שירתו, בעת שהם מדברים בו. לא אורי צבי גרינברג, הרשמי והארוך, המטיל את מוראו, ולא אצ"ג הפונקציונלי שכמו נוצר למאמרים אקדמיים. כך בפשטות. אורי צבי. כמו מכר אהוב שדי להזכיר את שמו הפרטי ומיד כולם מהנהנים בהסכמה שלא מדעת: אורי צבי.

בני המשמרת הצעירה של קוראי השירה בארץ, נולדו בשנותיו האחרונות או שנים ספורות לאחר מותו (1981), וכשעמדו על דעתם ועל טעמם הספרותי, כבר חיכתה לה עבורם מהדורת "כל כתבי", ערוכה וסדורה על מדף שלם, מאירת עיניים, נוחה לשימוש וקלה מדי לעיכול:

הם לא חזו באותיות האדומות הזועקות אימה גדולה-אקספרסיוניסטית, אפילו לא במהדורות פקסימיליה. לא נשאו עיניים אל הגברות העולה מבין גבהות הדפים וקומת השירים, ולא נחתכו מחיתוכי העץ, ומשיריהם הפוצעים של רחובות הנהר.

 

.
כריכות הוצאות הספר הראשונות מתוך אוסף הספרייה הלאומית

 

כריכת הספר "רחובות הנהר". תחריט של יעקב שטיינהרדט

אנחנו הילדים של מהדורת מירון

בני הדור הצעיר לא חזו מתוך כריכות הספרים באיליות וכח; החכליל לא היה חכליל; ורק הכחול היה כחול חדגוני לאין קץ ובדפוס אחיד.

 

כל כתבי אורי צבי גרינברג במהדורת דן מירון

בשביל רבים מאיתנו, אורי צבי גרינברג הוא תופעה שמחוץ להשגה: הפואטיקה המסורבלת והארכנית שזכתה לכינוי המפוצץ "ריתמוס הרחבות" מנעה אולי את החיבור שלנו – בני דור ה-x ובני דור ה-y המוסחים למסכים – לשירתו. השורות הבלתי נגמרות, ובהלת המילים שרדפה את הטקסטים שלו איימו עלינו – המקצרים, המקמצים והמסמסים.

אחדים הסתייגו מהטון. "אמת אחת ולא שתיים", פסק אצ"ג המקטרג, ואנחנו – בני דור אין-דעה, שאפילו זריחת החמה על ראשינו בגדר ספק –  קראנו את המניפסטים הפוליטיים שלו, שמענו מבעד למילים את הזעם הקדוש, ושאלנו בנונשלנט פוסט-מודרני מתחכם: מה עושים עם כל הצדק הזה על הבוקר?

והיו גם אחרים, והם מתי מעט:

קוראי שירה ואוהביה שצלחו את כל העכבות שבדפוס, ואת כל המניעות שבסגנון ובטעם, ומצאו להם גשרים ומסלולים אל ליבה החם והפועם של שירתו של אצ"ג, שהפך עבורם, חרף זמנו המוקדם וזמנם המאוחר, מאצ"ג – לאורי צבי.

אותם קוראים שהתחשמלו ממש מפרקי הנבואה המודרניסטים של שירתו מראשית שנות העשרים, ונמסו מניסוחיו בדבר הגברות העולה, שרעבו עמו בארץ ישראל, תבעו את עלבונו המר על הבגידה שנבגד, ביחד עם שירתו הפוליטית. קוראים שנכספו בכוסף, והמו געגועים לירושלים שבדמיון, כפי שרק אורי צבי חזה אותה עבורם.

אותם קוראים בני הדור הצעיר ביקשו להם למצוא בשירתו של אורי צבי המבוגר שירה אישית, אינטימית ועמוקה, משפחתית ואנושית, כדי למצוא בה הד גם לעצמם, דור שלא ידע תהפוכות לאום.

 

מהנערה ה'גינג'ית לאם המתה

כבני דורי, גם אני קוראת את שיריו של אורי צבי מאז ימי התיכון ומאז שאלות הבגרות על 'שיר נס השיר' ו'מתכונת מולדתי', ואני מוצאת את עצמי שוב ושוב מגלה בו פנים חדשות. בכל יום שעבר מאז פגישתי הראשונה עם שיריו בגרתי אל שורותיו הארוכות, שהפכו לפתע נהירות וקצרות יותר, ויהיו בעיני כתגי דפוס אחדים – באהבתי אותן.

כשהפכתי לאמא גיליתי את אמו של אורי צבי מכל פינה ופינה בשירתו, והבנתי עד כמה שזורה אמו בשירתו,  ועד כמה הכל נמשך ממנה ואליה, אל אמו שבמציאות, בת שבע גרינברג לבית לנדמן בת העיירה ביאליקמין, ואל דמותה שבשירה:

נערה ג'ינג'ית יפהפיה ומלאת להט, שהיתה לאם טוטאלית ומסורה לבנה הקטן, ולאם זקנה הכותבת מכתבים מלאי געגוע לבנה שרחק מהבית, וסופה – אם רצוחה בידי הגרמנים, גופתה מחוצה מתפלשת בעפר ובדם – על אדמת הסלאבים.

את "שיר אמי והנחל?, אולי המוכר מבין שירי אצ"ג לאמו, אני מוצאת בארכיונו של המשורר,  משורבט בעט כחול בפנקס קטנטן ככף יד, רחוק מאד במידותיו ובאופיו הגרפי מן הכרכים הגדולים:

 

פנקס שיריו של אצ"ג. מתוך עזבון המשורר שבספריה הלאומית

 

"שיר אמי והנחל" בכתב ידו של אצ"ג. ארכיון אורי צבי גרינברג

 

משחק הפרספקטיבות של המשורר ב"שיר אמי והנחל" הוא מרתק: השיר נכתב מנקודת מבטו של הבן המבוגר המביט באמו מן הצד, כמציץ. האם הטובלת בנחל, בטרם הייתה לאם, היא נערה צעירה ובוערת הטובלת במי הנחל, ואין היא יודעת שבנה שטרם נולד ישוב לחזותה בדמיונו, כעבור זמן רב, וידון את מראה עיניו על שם סופה כנרצחת ועל שם סופו של הבן שלא זכה לנקום את נקמת דמה השפוך:

בית אמו

ביאליקמין של שלהי המאה ה-19 היא עיירה קטנה וציורית בגליציה המזרחית. שם נולד, בכור להוריו, הילד אורי-צבי בסוכות של שנת 1896.

 

רחוב Wysockiego, ביאליקמין.

 

הוא נולד בבית בו גדלה אמו, בית קטן וכפרי, על גדותיו של נהר הבוג. כמשורר, חזר שוב ושוב בשיריו אל בית ילדותה הלבן של אמו. ב"שיר בית אמי" משחק הבית בביאליקמין בתפקיד הראשי, והקיום היהודי הנינוח והשלם שב וחוזר בתפיסתו של המשורר את עיירתו, ואת נהר הבוג שלחופיה אותם הוא מכנה "עיירה יהודית ירדנית על הבוג".

 

מתוך: שיר בית אמי

לתמונת אמא

כדי להבין את אישיותה של האם, שהפכה למרכזית כל כך בשירתו, אני מצרפת פיסות מידע קטנות זו לזו. שורות שיר שמתפרסות על פני מרחב שירתו של בנה, תכתובות מן הארכיון ועדויות מבאי ביתו של אצ"ג ששמעו ממנו סיפורים על אמו.

 

.
בת שבע גרינברג. כל הזכויות לתמונה זו שייכות לעזבונו של המשורר

 

בת שבע גרינברג מתוארת כאשה אנרגטית ואמוציונלית, שהיתה נתונה באי שקט פנימי מתמיד ביחס לעצמה. בשיריו של אצ"ג היא צבועה תמיד בצבעי אש לוהטים, אבל ברבים מן השירים מופיעה דמותה גם לצידי מעין, בעומק מימי נחל צלולים, או על לשפתו של נהר זורם. ויש לחשוב על שילוב התכונות הזה שאולי התגשם גם בבנה: מחד הטוהר, החיות והחיוניות, הזרימה והשקיקה של מים צוננים, ומנגד – הלהט המכלה של האש. ב"שיר על אמי והמעין" מעיד אורי צבי על משמעות יסוד המים בחיי שניהם:

 

.
מתוך: שיר על אמי והמעין

 

אורי צבי גדל לצידה של האם הסוערת שהיתה עבורו האדם הקרוב והדומיננטי ביותר. קריאה פסיכואנליטית בשיריו העוסקים בילדותו המוקדמת מפרנסת מספר מאמרים.  "סמביוזה ילדית ארוטית", "העדר ספרציה", "ליבידו" "נרקיסיזם" "אדיפליות"  ועוד שאר מונחים מאיימים, נקשרו עם השירים של אורי צבי על אמו, ובמיוחד על רקע הדימוי החוזר בכמה משיריו לזוג המקראי אוריה ובת- שבע, דימוי שיותר ממרמז על שמו אורי, ושם אמו.

אני משתדלת להשתיק את הקריאות הללו. לפחות לזמן מה. לקרוא את השורות היפות על אמו ועל המעין מחדש. ולא משום שאין בקריאות הפסיכואנליטיות ממש. אדרבה, לפעמים נראה לי שהן בגדר הברור מאליו. אבל עומדת לפניי תחינה אחת של אצ"ג, במכתבו לחוקר שירתו שמואל הופרט:

"אנא הנח לי! רצוני לומר לך, שלא ללבי המנהג הזה שמטפלים בארץ בעניינים האישיים של סופר או משורר. יתכן שיש אחרים שנהנים מזה".

והנה עומד לפניי השיר, ומבקש להיקרא שוב מחדש, לפכות מאותו מעיין טהור, בלי רעשי רקע.

אמא יקרה לו – אצ"ג לילדים

שירי האם שכתב אצ"ג, נכתבו לאורך כל שנות יצירתו. חלקם משחזרים את דמותה של האם כנערה צעירה בטרם נישאה, חלקם מעמידים במוקד את זיכרונות הילדות המוקדמת והפסטורלית של הילד אורי צבי לצד אמו. רבים משיריו המוקדשים לאם עוסקים בגעגוע אליה, או ברגשות האשמה הקשים שליוו אותו מיום ששמע על מותם של הוריו.

בהיותו בוורשה בשנת 1922, והוא בן עשרים ושש, פרסם אצ"ג שיר ילדים במאסף לדברי ספרות לילדים "שבולים". זהו אחד השירים המוקדמים ביותר המעמידים את דמותה של האם במרכזם.

 

.
שבלים תרפ"ב, מתוך אוספי הספריה הלאומית.

אף על פי שהוא שיר ילדים, מציג השיר את דמות האם כדמות השרויה בצער גדול. היא רחוקה מבנה שכותב את געגועיו מוורשה הרחוקה, בה הוא חי כעת את חייו כמשורר צעיר המסתובב בחוגי האינטלגנציה היהודית.

 

אורי צבי גרינברג (מימין) בחברת פרץ מארקיש, דניאל לייבל, מענדל עלקין. וורשה 1922.

הבן שרחק יודע היטב כי חשרת עננים רובצת על אמו בערבי שבתות. זוהי אותה עננה כבדה שרובצת על משפחתו משנת הפוגרום הגדול שעבר על העיר שאליה עברו לגור, לבוב, והתרחש בשנת 1918. אז עמדו בסכנת חיים ממשית וחזו באימה גדולה בהרג יהודים בני עירם.

מתוך עיתון הצפירה 5 בדצמבר 1918, כשבוע לאחר הפוגרום בעיר מגוריה של משפחת אצ"ג

תחנות רבות וכואבות עבר אורי צבי בחייו, וכל תחנה פצעה את נפשו ובנתה בו קומת משורר נוספת: מימי מלחמת העולם הראשונה כחייל בחזית הסרבית, דרך הפוגרום הנורא בלבוב, ועד לשואת יהודי אירופה שמחקה באחת את כל משפחתו והותירה אותו אכול אשמה וגעגוע.

גם בהולכו ברחובות ברלין התוססת, במסיבות התרבות, בבתי הקפה והבושת, באווירה קוסמופוליטית מודרניסטית, או בשביליהם מוכי הקדחת של חלוצי עמק יזרעאל, הלך אורי צבי תמיד אל בית אמו.

 

 

בארכיונו של אצ"ג מצויים עשרות רבות של מכתבים שכתבה אמו של המשורר לבנה במהלך השנים בהן היה רחוק מהבית, כולם כתובים ביידיש מתובלת בעברית, ויודעי דבר (כלומר, יודעי יידיש שקראו במכתביה) מעידים שהיתה בעלת כושר ביטוי וכשרון בלתי רגיל.

שיר בן לכבוד אמא – באמצע העולם

נשוב לאצ"ג הכותב על אמו. הנה דוגמה לשיר ידוע שכתב אורי צבי הצעיר בן השלושים, שכבר הפך בכוחו הפיוטי לאחד מן הבולטים במשוררי ישראל. גם אז הוא לא מפסיק לשיר לאמו ועליה. ב"שיר בן לכבוד אמא" הוא מנסח את מקומה של אמו בחייו, באופן אוניברסלי למדי. שיר שאפשר שכל בן בכל זמן, יכתוב עבור כל אם טובה בעולם.

 

שיר בן לכבוד אמא. מתוך: הגברות העולה.

ואחר כך מתרגשים על היישוב העברי בארץ ישראל מאורעות דמים. החלוץ היחפן והרעב המסתובב בכותנתו לעורו, המתגעגע לזמר לאמו האהובה בשלושים כלי זמר את אהבתו, הפך לנביא זעם. גבר באמצע העולם ובאמצע הזמנים שלא יכול לכבוש את נבואתו ועל כן הופך מנודה בקרב רבים מאנשי היישוב העברי. מוכה ושבור, ומתוך געגוע גדול, הוא מתחנן לעזוב את כל שברונות הלב האלה ואת כל "מבוכות חייו בציון" , ולחזור הביתה, להיות שוב הילד הקטן של אמא:

"שאלוהים ישמור אותך ואת הוריך היקרים"…

ב10 בספטמבר שנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלחת גלויה בהולה לבית הוריו מידידתו הקרובה של אורי צבי, מרים ייבין, בתקווה לשמוע ממנו סימן חיים.

"הייתי רוצה לדעת שאתה נמצא יחד עם הוריך היקרים. שאתה נמצא אתם בבית. אנחנו דואגים לכם מאד ואני לא יודעת מה לעשות… שאלוהים ישמור אותך ואת הוריך היקרים ואחיותך עם משפחותיהן וירחם את כל היהודים"…

 

מכתבה של מרים יביין לאצ"ג. 10 בספטמבר 1939. כל הזכויות שמורות לעזבונו של אצ"ג.

מכתבה של מרים ייבין לא הגיע לידיו של אצ"ג שהספיק בדרך לא דרך לחזור ברגע האחרון באניה לארץ ישראל ולהמלט על נפשו.

פה בארץ הסתובב אורי צבי כארי בסוגר. עד לשנת 1941 הייתה לבוב תחת הכיבוש הסובייטי והקשר עוד נשמר בצורת מכתבים דואגים, המפצירים באורי צבי שוב ושוב להתחתן ולהקים משפחה. עם פלישת הגרמנים לרוסיה ביוני של אותה שנה נותק הקשר.

השמועות על אודות מצבם של יהודי אירופה הגיעו טיפין טיפין ומאוחר מדי: בהשתדלות אדירה הצליח אורי צבי להשיג אשרות עליה להוריו ולאחיותיו בשנת 1943, ולא ידע שהצליח במשימתו זו כשנה לאחר שכבר נספו בבלז'ץ.

בספרו "רחובות הנהר" נפגש אורי צבי עם אמו המתה שוב ושוב. היא חוזרת לחייו בגלגולים שונים ומשונים, ובכולם הופעותיה מבעיתות ומצמררות. בשיר "המשורר ואמו בעמם" חוזרת האם בחלומו של בנה. פגישתם, כמו בזכרונותיו היפים וטובים ביותר, מתרחשת על הבאר. האם הרצוחה מקוננת על בנה שניבא את אימי השואה הנוראה, במקום להיות ככל הגברים: להינשא לאשה יפה ולחיות את חייו.

 

מתוך: המשורר ואמו בעמם. רחובות הנהר.

פגישה מפתיעה עם מכרה של האם

בדף מוסף שצירף אצ"ג ל"רחובות הנהר" מופיע שיר סיפורי שצד את עיני. זהו שיר המתאר פגישה של אורי צבי עם אשה "שהגיעה משם, אוד מוצל מאש ומדם וממעמד תהום". האשה, כך עולה מן השיר, שהתה עם אמו של אורי צבי באותו מחנה השמדה, והכירה אותה היטב.  עד עכשיו, מעיד אורי צבי "היתה מחיצת סוד מות אמי בכל, והנה נפלה המחיצה!". סוף סוף יוכל לשמוע את סיפור מותה של אמו!

האשה  הניצולה בשירו של אצ"ג ממלאת אחר כל הציפיות, ואף מעבר: היא מספרת לבן בפרטי פרטים על אמו הנפלאה, על קולה הרך והיפה, על גאוותה הגדולה, שהשמיעה לאזני כל, בבנה המשורר. היא מספרת לבנה המתגעגע כי האם העבירה לה מסר עבורו: שיקח אשה, ילד בנים ובנות, ויקרא לכולם בשמות בני המשפחה שנשרפה.

בעת שהוא מקשיב לדברי האשה מתרחשת בין השניים סיטואציה מצמררת:  אורי צבי משתוחח קרוב קרוב, כדי להביט לתוך עיני האשה, מתוך איזו תקווה חסרת תוחלת שבבואת אמו עוד נשמרה בעיניים שהביטו בה. האשה נרתעה ממבטו ואמרה: "אל תכנס לתוכי! לא לתוכי נכנסה האם!"

 

מתוך: שיר מחזה ממעמד התהום. דף מוסף ל"רחובות הנהר".

 

"האם באמת פגשת את האשה?" שאל פעם את אורי צבי, חוקר שירתו שמואל הופרט. אורי צבי השתהה. אחר כך סיפר בקול צרוד שפגש יום אחד באדם משכונתו שהתנצל בפניו: גיסתו של אותו אדם הייתה עם אמו במחנה, והוא כבר יודע על כך למעלה משלוש שנים ולא מצא את העוז לספר לו על כך.

"עמדתי במקומי ותמכתי עצמי בגדר שלא אפול" מעיד אורי צבי על עצמו. הוא ביקש מהאיש לנסוע תכף ומיד לאשה ולשמוע ממנה על אמו והאיש התחמק וטען שצריך לבדוק אם גיסתו מוכנה לספר. כעבור שבועיים מורטי עצבים חזר לאצ"ג ואמר שגיסתו מסרבת להפגש…

את הפגישה שלא קיים אצ"ג במציאות, הוא קיים בדמיון השירי.

"תלד בנים ובנות ותקראם בשמות בני המשפחה"

"שתקח אשה ותלד בנים ובנות ותקראם בשמות בני המשפחה" אמרה לו אמו שבדמיון, אך גם במכתביה הממשיים חזרה שוב ושוב על בקשה זו.

ופעם אמר אצ"ג לידידתו מרים ייבין: "אני לפעמים חושב: טוב שאין לי אשה. לו היתה לי אשה והיא היתה נבונה – הרי היתה צריכה לבכות יומם ולילה. בבית הבינו את זה ולא דיברו אתי על התחתנות אף מילה".

ובפעם אחרת אמר לה: "הייתי רוצה שיהיה לי ילד. זה לא יפה בשבילי בלי. בתור יהודי, צריך שיהיה לי, כמו כולם, ילד, שאתפלל בטלית".

לבסוף, כפי בקשתה של אמו הוא נשא אשה והביא לעולם בנים ובנות, וקרא אותם בשמם של בני משפחתו.

לבתו הראשונה שנולדה קרא אצ"ג בשמה של אמו בת שבע, ובארכיון אני מוצאת מספר עדויות לעוצמת הרגש שרחש לבת שבע בתו שנשאה את שם סבתה:

 

.
מודעה בעתון על לידת בת שבע גרינברג. הבוקר 1952

 

הקדשה של אצ"ג לבתו על כריכת קטלוג התערוכה שהודפס במלאת לו שמונים. כל הזכויות על פריט זה שמורות לעזבונו של אצ"ג

שיר מיוחד הקדיש אורי צבי לבתו בת השנתיים ולשמה המיוחד. בכתב יד כותרתו: "בת שבע בתי", ואילו בדפוס השיר זכה לכותרת "אב אומר שיר":

 

"לבת שבע בתי" בכתב ידו של המשורר, כל הזכויות שמורות לעזבונו של אצ"ג

"יקרא לאמו כי הוא לבדד בקיצו"

לעת זקנה לא שכח אורי צבי את אמו. כאשר הוא הסב מבטו לאחור, אל עברו למוד הייסורים והאכזבות הוא חזר שוב לילדותו ולאמו: "אדם בקצה הדרך חוזר לטבע הילדות. יקרא לאמו כי הוא לבדד בקיצו"…

אצ"ג, 1967. מתוך אוסף התמונות של דן הדני.

 

בשיר "אדם במסה ומריבה" אני מוצאת את אחד הניסוחים הנוגעים והנוגים ביותר בכל שירתו של אצ"ג. זהו שירו של גבר בערוב ימיו,השוכב על מיטת חוליו. באה עתו למות. הוא מתבונן בחיים שעברו עליו, בבדידות הגדולה בה עבר את כל התלאות והכאבים. עתה נפרץ סוף סוף סכר הדמעות והוא מרשה לעצמו לבכות על אמו אהובתו, את כל הדמעות שלא בכה במהלך כל חייו:

 

אדם במסה ומריבה. מתוך: ממתכת השכל החצוב

כל הפריטים המשובצים ברשימה זו, לרבות שירים, כתבי יד, תמונות ומכתבים, הם מארכיון אורי צבי גרינברג בספרייה הלאומית.

 

כתבות נוספות

אורי צבי גרינברג כועס: לא רוצה נדבות

"השולט בהר-הבית שליט על הארץ כולה": על אבן השיש שנשא אורי צבי גרינברג מהר הבית

שִׁירִים לְאִילְאִיל: איך כותבים שיר אהבה בעברית?

המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.