אחת לאיזה זמן נרעשת ונרגשת הבִּצָּה הספרותית מגילוי חדש הנוגע לזהותה אפופת המסתורין של מושא אהבתם של משורר או משוררת מפורסמים.

כך כאשר נתגלו מכתבי רחל למיכאל, הסטודנט הרוסי, או כאשר נחשפו מכתבי ביאליק לאירה יאן, ושפכו אור חדש על כמה משיריו, וכך אצל זהבה ברלינסקי, אשת החברה התל אביבית ששמה נקשר עם הזהב השחור של חלפי. הדוגמאות לכך רבות.

אבל נדמה ששם אחד בשירה העברית מהלך קסם על הקוראים ומסקרן במיוחד: אִילְאִיל. שמה של גיבורת הפואמה הארוכה והנודעת של טשרניחובסקי "שִׁירִים לְאִילְאִיל".

את אחד עשר השירים לאִילְאִיל כתב שאול טשרניחובסקי לאורך שנת 1925 כשהיה כבר בגיל חמישים. השירים נכתבו בסוינמינדה, תל אביב, ברלין ופיכטנגרונד. הם הפכו בחלוף השנים לשירים כמעט מיתולוגיים ורבים מחשיבים אותם ליפים, הצרופים והמרגשים ביותר שבשירי האהבה העבריים.

בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֵנוּ לָהּ אֶקְרָא אִילְאִיל

וְאִם אָמוּת אָנֹכִי – וְיַחֲלֹף כָּלִיל

שׁוּב לֹא יִקְרָא לְעוֹלָם גֶּבֶר לְאִשָּׁה – אִילְאִיל.

אִילְאִיל…!

מיהי אותה אִילְאִיל שהציתה את דמיונו של טשרניחובסקי ולכבודה הגה שם חדש ובִּלְעָדִי, שם סתרים שבינו ובינה עד עולם? במהלך השנים היו כמה וכמה שטענו לכתר:

הסופר משה בן מנחם העיד על טשרניחובסקי:

"בחברת הנשים יפות נתעלה טשרניחובסקי האדם. הוא היה שופע בדיחות, אניקדוטות ומעשיות פיקנטיות ממולחות ומפולפלות מנסיונו כרופא- חומר שיש בו מהלכים בחברה בכלל ובחברת נשים נאות בפרט…

דוניה היתה הנערה החמודה ביותר בחבורת נשים זו. זקן ונער אהבוה ושיבחו את יופיה, ולה הִטָּה המשורר אוהב היופי חסד יותר מכל הנשים היפות שבכפר. השיר הנפלא "את אינך יודעת" הוא כולו מבושם מיפיה הסלאבי הגזעי של נערה צעירה זו שהתהלכה כמין יצור עליון ביער פיכטנגונד ואצלה מזיוה על כל אפלוליותו המקסימה"

 

בשנת 1975 התפרסמה לראשונה פרשת אהבה עלומה מחיי המשורר תחת הכותרת המנכסת את השיר: "אהבת שאול לאילאיל". בסקופ בעיתון "את" שהתפרסם רק לאחר מותה, התראיינה רחל רוזה רוזנשטיין שסיפרה על הרומן שלה עם טשרניחובסקי שלטענתה כתב את מחזור שירים לאילאיל עבורה.

לרשימת הנשים הפוטנציאליות שעבורן נכתבו השירים לאִילְאִיל אפשר לצרף את המסמך המתמיה או המצחיק (כרצונכם) הבא, בכתב ידו של המשורר, שכותרתו: "אלה אשר אהבתי".

אם תצפו למצוא פה רשימה לירית על מראות, מקומות ערים או יצירות ספרותיות שאהב המשורר, ודאי לא תתאכזבו לגלות שזוהי בעצם רשימה של כל ה"כיבושים" של טשרניחובסקי, או כל הנשים שאהב בחייו, ובתוספת ציון מקום האהבה ("ביער", "באניה", "בדרך") , מקצוע הנשים ("האחות", "המורה") וליד אחדות מהן, הגדיל לעשות כשסימן את הסימן הגרפי + . אולי לציון הטובות ביותר, או אולי לציון מערכת יחסים מתמשכת.

 

אף על פי שמספרן עולה על עשרים, ואף על פי שטשרניחובסקי היה צ'ארמר נודע, ולמרות שידע לאהוב בנדיבות (ממכתביו לאהובותיו עולה דמותו כמאהב נואש: " אני יוצא מדעתי – דברים נאים למטורפים אני נכון להגיד לך". "איני פוסק מלהגות בך. אך בך. אך בך" "אני אוהב, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, יותר משאת יודעת, יותר משאני בעצמי יודע זאת")  נראה לי שהשאלה למי מרשימת אהובותיו כתב טשרניחובסקי את הטקסט המופלא "שירים לאִילְאִיל" לא רלוונטית לתפקיד לו ייעד טשרניחובסקי את השיר במכלול השירה העברית.

כך מעיד בן ציון כ"ץ, ידידו של המשורר ומי שהניח את היסודות לכתיבת ביוגרפיה על טשרניחובסקי: "על השירים ל“אִילְאִיל” היה טשרניחובסקי אומר לי כי זו תהיה הפואמה היותר גדולה והיותר חשובה שכתב כל חייו" .

מכל שירי האהבה הרבים שכתב, ראה טשרניחובסקי דווקא בשירים לאילאיל חשיבות וגְּדֻלָּה, וייעד להם תפקיד משמעותי ביצירתו. לשם כך דאג מבעוד מועד להרחיק מהטקסט הזה כל ניסיון למצוא בו עקבות של אשה ספציפית:

הוא נתן לאהובתו בשיר שם שעוד לא נקרא מעולם בפי גבר, וגם טרח לציין בצורה די מפורשת:  "אֲנִי אֶתֵּן לָהּ שִׁירַי, שִׁירִים שֶׁל יָם וּשְׁמָהּ לֹא יִזָּכֵר וְלֹא יִהְיֶה שְׁמָהּ בָּם".

מהו התפקיד שייעד טשרניחובסקי לשיריה של אִילְאִיל?

כדי לענות על השאלה הזו עלינו להביט ימין ושמאל, אל האטמוספרה ההיסטורית והתרבותית שבתוכה נכתבו השירים, ולשאול שאלה גדולה בהרבה.

איך כותבים אהבה בעברית?

שירת דור התחייה, דורם של טשרניחובסקי וביאליק, מתמודדת באופן מרתק עם ההכרח החדש שיצרה התקופה:

מתוך גלות ממושכת מתחיל עם ישראל לשוב לארצו, המרכז הספרותי בארץ ישראל מתפתח, ומעמדה של העברית הולך ומתחזק. השפה העברית קמה לתחייה כשפת דיבור.

מתוך תחושת אחריות על התרבות העברית, ניגשים אנשי הרוח של תקופת התחייה לתרגם, לייבא וליצור ספרות יהודית חדשה שכוללת את כל מרכיביה של התרבות: שירים וסיפורים לילדים, שירי עם ופזמונים, שירים לאומיים ופרוזה מרוממת, וגם… שירי אהבה עבריים חדשים.

בווידאו: שאול טשרניחובסקי נושא דברים לכבוד שבוע השפה העברית 1937

מובן ששירי אהבה בעברית אינם המצאה חדשה. כבר בשירת המקרא נכללו שירי שיר השירים היפים והאלמותיים שהיו ויהיו המסד לרבים משירי האהבה בעברית עד ימנו.

גם השירה העברית בספרד המוסלמית עסקה באופן אינטנסיבי באהבה, ובאיטליה בעת החדשה נוצרה שירת אהבה בשפה העברית.

ובכל זאת – נראה ששירת האהבה העברית נכתבה במשך דורות בתבניות שגרתיות וסביב מוטיבים ונושאים קבועים וממוסדים. פעמים רבות חסרה בהם אותה בערה של האוהב הכותב את אהבתו, שאם היא יֶשְׁנָהּ, השיר שיר אהבה, ואם היא איננה – השיר מוחמץ.

גם בדור שקדם לשירת התחייה העברית, דורם של משוררי ההשכלה, כשמסביב נוצרו מיטב שירי האהבה של הרומנטיקה האירופית, קשה למצוא אצלנו, בשירה העברית, שירי אהבה. ואין לתמוה על כך. בדור שבו הממסד והקהילה עשו כל שניתן כדי לשמר סדר חברתי ישן, הדבר הקרוב ביותר לשירי אהבה שאפשר למצוא, אלו שירים העוסקים באי יכולתו של היהודי להכיר את מנעמי האהבה. שורתו הניצחית של יל"ג מדגימה זאת היטב:  "הֶאָהַבְתְּ? – אֻמְלָלָה, הֲטֶרֶם תֵּדָעִי כִּי אַהֲבָה בִּלְבַב בַּת יִשְׂרָאֵל אָיִן?"

מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

 אחר כך קמים שני ענקים – יכין ובועז של השירה העברית – ביאליק וטשרניחובסקי.

 

ביאליק עוד קצת מתנדנד. ברגל אחת הוא עומד על סף בית המדרש, עוד שייך לעולם הישן של השטעטל וחי את חייו על פי הַסֵּדֶר החברתי הישן, אך ברגל השנייה – הוא כבר בעולם אחר.

הוא שומע סביב על אהבה ומכיר בחולשותיו ובגבולותיו של העולם הישן. הוא מבקש להפנות לו עורף. להיות אחר. הוא רוצה לגעת בכוכבים, לחיות את היופי והתשוקה, להרגיש את החשמל.

אבל הוא לא יכול משום שאינו יודע "מה זאת אהבה".

פעם  סיפר עליו ראובן בריינין:

"דיברנו על אודות האהבה והנה הוא קופץ ממקומו וקורא ברגש: ייקחני אופל! מה מאד הייתי חפץ להתאהב!

ביאליק כותב שירי אהבה. ואולי נכון לדייק – ביאליק כותב שירי צָמָא לאהבה. הוא שואל "אַיֵּךְ?" ומחפש ומבקש אותה כל חייו. ועל פי רוב הוא איננו מוצא.

וכמו צל, מלווה את ביאליק גם מצוותו של רבו ומורו אחד-העם, שקבע עקרון מחמיר מאד לפרסום שירה ב"תעודת השילוח" שלו, שהוא בעצם עקרון מחמיר לכתיבת שירה: רק שירה שבכוחה להביא להתעוררות לאומית. בלי השתפכויות, בלי טבע ובלי אהבה:

"ופואזיא בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במידה מספקת"

לפעמים נענה ביאליק לצו של אחד העם, ולפעמים הוא מתמרד ומפרסם שירי אהבה, ודבר זה לא נעלם מעינו של אחד העם:

"רואה אני זה כבר בדאבון לב שביאליק שלנו פרץ את גדרי ופתח את 'השילוח' לדברי תאווה ופריצות. ומה אוכל לעשות? דור דור ועורכיו, דור דור ומושגיו"

וטשרניחובסקי?

טשרניחובסקי לא מתפלסף בשאלות כמו מה זאת אהבה. הוא יודע לאהוב מאד. ויודע לכתוב על אהבה. טשרניחובסקי יודע שהשירה העברית זקוקה לו שינסח עבורה, אולי לראשונה, שירי אהבה מחשמלים. כאלה שיש בהם הרבה גוף ("הַקַּו הַמְּרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ") והרבה לב ("הֵן כְּשֶׁבֶר תִּקְווֹתָיו הַנְּעִימוֹת,גַּם לִבּוֹ יִשָּׁבֶר בּוֹ חִישׁ"), וריחות משגעים ("אַתְּ כֹּה רֵיחָנִיָּה!"), ופרחים ("מִכָּל פִּרְחֵי מְלֵאֵי טָל"…) וטירוף חושים ("עִם טֵרוּף עִשְׂבֵי-מוֹר"). הקורא זקוק לו, על מנת ללמוד לדבר אהבה עברית.

ללא מחסומים ועכבות של בן ישיבה, ללא הגבלות אידאולוגיות של מנהיג לאומי, ללא תבניות ומוסכמות וללא התחכמויות: נטו אהבה.

 

 

אורי, אילאיל והלמ"ס:

אִילְאִיל…! הַיְדַעְתֶּם מַדּוּעַ?  עַל שׁוּם זֶה שֶׁשֵּׁם זֶה לֹא שָׁמְעָה מִפִּי אָב וָאֵם;

לאחר פרסום שירה של רחל "עקרה" הפותח במילים "בן לו היה לי" רבים מאנשי הישוב העברי נתנו לבנם את השם "אורי", בהשראתו של השיר הנודע.

כאשר יצר טשרניחובסקי עבור אהובתו השירית את השם אִילְאִיל, הוא דמיין שם סתרים שלא יִנָּשֵׂא לשווא בפי זרים. שם שהוא יציר דמיונו, לאהובתו בלבד.

האם שיער שבשנים לאחר שיקרא בשמה של אִילְאִיל לראשונה, יקראו אִילְאִיליות רבות בשם זה?  האם תיאר לעצמו את השפעת השיר?

פנינו ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי לקבל נתונים על השם אִילְאִיל ועל מידת השימוש בו.

בקובץ אקסל רחב מימדים תחת הכותרת: "שמות נדירים בשכיחות של 3-10 לשנה מ1948" מצאנו את אִילְאִיל. מאות רבות של פעמים, כלומר: אִילְאִיל אמנם נדירה, אך לא נדירה מאד.

 

כרית

האם גם אתם זמזמתם פעם את השיר בלחנו העדין של שלמה ארצי וכשהגעתם לשורה היפה: "כְּעִקְּבוֹת בַּת-גַּלִּים עַל גַּבֵּי תֵל-חוֹל שֶׁלְּאַחַר הַכְּרִית" שאלתם את עצמכם מהי "כְּרִית"? 

כְּרִית היא המילה העברית המתארת את קו הקצף הלבן שיוצרת השתברות הגלים על החוף. וראו איזה פלא: אילאיל יפהפייה בעדינותה, אף יותר מקו הקצף הלבן. היא מדומה לפס הדקיק שנותר כעקבות בחול לאחר הקצף! 

 

"מה זאת? שיר לירי? אין כאן שום רגש!"

ולסיום מציאה. מכתב קטן מארכיון טשרניחובסקי שהוא מעט המחזיק את המרובה.

השנה שנת 1943. טשרניחובסקי שוכב על מיטת חוליו, והוא על ערש דווי.

צעיר ירושלמי פונה אל טשרניחובסקי כמנטור בענייני שירה. הוא מעיד על עצמו שהוא בעל כשרון כתיבה ומבקש מטשרניחובסקי שישיא לו עצה איך לעלות "על במתי השירה" ולהכנס לעניינים. המכתב המנוסח בעברית פומפוזית ונמלצת נחתם בבקשה נוגעת ללב: "ואם אנכי כרוך בדמיון כוזב, ולאמיתו של הדבר אין לי שום מושג בחיבורי שירים אף זאת יודיעני, ולמען האמת אודה לו בכל לב".

 לבקשה זו מצרף הכותב 'שיר למבחן'. הנה הוא לשיפוטכם:

האם זהו שיר טוב?

בעפרון ובעט העיר טשרניחובסקי את הערותיו על השיר:

"החריזות דלות"

"איוולת!"

"מה זאת? שיר לירי? אין כאן שום רגש!"

  ומעברו השני של הדף ניסח טשרניחובסקי תגובה כללית למכתב, שלא להשיב את פניו של הצעיר ריקם:

יקירי,

אם כבר אתה משוכנע שיש לך כשרון ורגש בשירה (מה זאת רגש בשירה?) למה אתה פונה אלי? לצערי השיר למבחן אינו מאשר זאת. אין תאור. אין רגש. אין מוסיקה ואין קצב ומשקל. שיר של ילד בן שמונה. למד עברית. קרא את השירים של הקדמונים והאחרונים. קנה לך את ספרו של א. ברש תורת הספרות ודבר בלשון בני אדם. ומה לך המליצות הנבובות והתפוחות….

מכתב קטן שיש בו כל כך הרבה: ניתוק וכנות, מחשבות על שירה ועל חינוך, על אמפתיה ושרירות לב, חלומות שמגרדים את השמיים, ושברם – כשהם מתנפצים ארצה. ומעל לכל אלה – המשורר שיודע היטב שבחשבון אחרון: לֹא תָּמוּת בַּת-הַשִּׁיר, לֹא תָּמוּת לְעוֹלְמֵי-עַד!

 

 

המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.

ארכיון האישי של שאול טשרניחובסקי שמור בארכיון גנזים אגודת הסופרים.  

 

כתבות נוספות

אתר שאול טשרניחובסקי של הספרייה הלאומית

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

על שירה הנודע של רחל "רק על עצמי", ועל קוראים חסרי חמלה 

 

השיר הפותח במילים "רק על עצמי לספר ידעתי" הפך לאחד משיריה המוכרים והמזוהים ביותר של רחל המשוררת. הוא נכתב בז' באדר בשנת תר"צ (1930), שנת חייה האחרונה של רחל, כאשר שכבה על מיטת חוליה בעליית הגג הקטנה שברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב. רוב שיריה של רחל נכתבו והתפרסמו בשנותיה האחרונות, אשר עמדו בסימן הגלייתה מאדמת דגניה ומנופי הכנרת.

את שני ספריה הראשונים, "ספיח" ו"מנגד", הספיקה רחל לראות מתפרסמים עוד בחייה, אולם ספרה "נבו – שירים אחרונים" יצא בשנת תרצ"ב (1932), כשנה לאחר מותה. השיר הפותח את הקובץ הוא השיר "רק על עצמי לספר ידעתי".

 

 

"רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי"

האם עדותה של רחל הקובעת; "רק על עצמי לספר ידעתי", היא עדות  העוסקת באופי שירתה שלה?

או שמא אפשר לקרוא במילים אלו את עמדתה המתנצלת של רחל כלפי קוראיה ומבקריה, שזכו מידיה לשירה לירית אישית כל כך, ולא לשירה אידאולוגית או הגותית, כמיטב הכתיבה של משוררי בני דורה?

ואולי לפנינו ניסוח עקרוני ושירטוט גבולות גזרה של שירה באשר היא, כפי שרחל האמינה שצריך לכתוב אותה?

קצה חוט לפתרון שאלות אלה, אפשר למצוא בנאום הפתיחה שנשא ביאליק בפני ועידת הסופרים העבריים בארץ ישראל בשנת 1931, שנת פטירתה של רחל, ובו הוא מנצל את הבמה המכובדת כדי להספיד אותה:

 

 

 

"אבֵדה גדולה אבְדה לספרות העברית ולשירה העברית כאן בארצנו, בארץ ישראל, בְּמוֹת על שירתנו אחת מחברות המקהלה החדשה – מקהלת מרים… החזיון החדש הזה נתגלה ברוב יופי על ידי המקהלה הקטנה של בנות מרים, המשוררות העבריות, שנתנו, הכניסו את נעימתן בתוך מקהלת המשוררים העבריים והוסיפו לה טעימות חדשות…  ערוגת שירתה עם פרחיה הלבנים ילבינו לנצח… בצידן של ערוגותיהם של מיכ"ל מאנה וגנסין תפרח לנצח ותתן את ריחה גם ערוגתה הקטנה והצנועה".

 

 

קשה שלא לשמוע מבין המילים מלאות הפאתוס שנשא ביאליק לזכרה של רחל, ומבין המליצות הגדולות והדימויים הרבים, את הטון המתנשא. ראשית שנות השלושים היו, אומנם, בסימן הֵחַלְשות מעמדו הבלתי מעורער של ביאליק כ'שר ואדון השירה העברית', אולם, ביחס לשירת המשוררות העבריות, מבטא כאן ביאליק פטרונות שממקמת את שירתה של רחל על הקוטב הנאיבי והמקומי; "בערוגה קטנה של מקהלת בנות מרים".

לא רק ביאליק. גם משוררים אחרים מבני דורה של רחל קראו בשירתה פשטות (ואף פשטנות) וביקרו אותה על כך.

יתכן שחוות דעת פושרות של קוראים ומבקרים לשירתה של רחל, קשורות בעובדה שהללו קיבלו כהנחות יסוד את עדותה של רחל על עצמה בשיריה שלה.

כך, למשל, בשיר ניב היא מעידה:

לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק וְעָנָו כֶּעָפָר.

בשיר נפתולים היא כותבת:

הַאֲנִי זֹאת, אֱמוּנִים נִשְׁבַּעְתִּי לְמִלִּים פְּשׁוּטוֹת כִּצְעָקָה?.

ומעל לכל אלה, הפתיחה המוכרת כל כך בה אנו עוסקים:

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה.

אף על פי כן, קריאה מעמיקה בשירי רחל מלמדת שאומנם יש בהם טעם של פשטות ביטוי וצורה, אך הם אינם פשטניים כלל ברעיונותיהם. את ה'סאבטקסט' של הקביעות העצמיות של רחל ביחס לחייה הצרים והקטנים טורחת רחל להסוות היטב, ובתוך כך דורשת מקוראיה עיון מעמיק המגלה שירה מרובדת ואמיצה, מתוחכמת ופרועה, ולעיתים גם פוליטית ובעלת אופי מחאתי או לאומי.

"יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל"- מכתבו של ראובני

בשנת 1927, עם פרסום ספרה הראשון "ספיח", שיגרה רחל את הספר אל הסופר והמתרגם אהרון ראובני, אחיו של מי שיהיה לימים הנשיא השני יצחק בן צבי. את תגובתו לספר, ניסח ראובני במכתב שבו הוא לכאורה מחמיא לשירתה של רחל ומשבח אותה. למעשה, זו רשימה אכזרית וכואבת של 'ציונים' שמחלק ראובני מטעם עצמו לשיריה:

 

 

"רחל יקירתי

אני מודה לך מאד על "הספיח". מכבר לא קראתי שירים אשר תהיה בהם שירה. והשם ספיח. כמה יפה!… רציתי להגיד לך שאני מעריך שירייך לאין ערוך מהמאמרים הפרוגרמטיים (בחרוזים או בלי) של א.צ גרינברג או מהפילטונים בחרוזים או בכל מני מעשי רבותא נפלאים (מבחינת אמנות השפה בלבד) של שלונסקי…

ובשירייך יש שירה אמיתית. לא בכל השירים. רק בחלק מהם. אבל הטוב הוא ששלמותם האמנותית הולכת ועולה. בקוראי אותם ציינתים. אביא לך את הציונים:

"ספיח" – פרוגרמטי, כבד, מכוון ל"ספיח";

"היא אחרה" – לא מוצלח;

"בגנה" – חיקוי למשהו;

"הן יצאנו בסך" – לא נוח;

"צפיה" – סו"ס פקע המ(?)עון;

"בחלי" א' – שירת לב; ב' – גם זה; ג' – שירה!; ד' – שירה אמיתית!

"וגם ההד נדם" – מעט מעט כושל;

"עץ אגס" – התחכמות, פרוזה;

"הד" – חלק, כרוסטומטי;

"בביה"ח" א' – חבור ולא עוד; ב' – בהתחלה חבור שכלי, אח"כ שירת-לב;

"אני" – לולא פ. ז'ם האומלל!;

"בדרך" – סו"ס שיר! יפה;

"פגישה" – טוב, טוב!

"אֹשר שלֵו" – להרחיק האֹשר והשיר יפה;

"ששונות זעירים" – חיבור לא מוצלח ביותר;

"זמר נוגה" – טוב, אך משהו פגום;

"אביב" – יצירה!;

"כאלה באביב" – בינוני;

"חדרי החדש" – בינוני;

"ובכן הדור" –

"ובכן" זה…;

"מרד" – לא רע;

"אשתו" – אה, שיר!;

"לראות שנית" – יפה!;

"ניב" – כבד קצת, (לתקן, שורה 3: הן הולכות);

"בנכר" – מעולה;

"אינני קובלה" – שיר זהב!;

"נקישת דלתי" – טוב ולא טוב;

"נפתולים" – לא כל כך;

"רחל" – כבד, חיבור;"

 

מעניין לנסות להבין את טעמו והעדפותיו של ראובני על רקע פסיקותיו הנחרצות, ומעניין עוד יותר לשער את תחושותיה של רחל לאחר שקראה מכתב זה. כמשוררת שפרסמה את ספרה הראשון, וביקשה לה קוראים בעלי סמכות ותבונה שיגיבו לשיריה, שלחה רחל את הספר לאישים שונים מתחום הספרות והשירה על מנת לזכות בהתייחסותם, אולם האם דמיינה התייחסות מסוג זה? האם נפגעה מדבריו של ראובני, או שמא העריכה והוקירה את גילוי הלב שבו נכתבו הדברים? האם ביכרה את המשוב המחמיר על פני מחמאות מזוייפות או התעלמות גורפת?

כאשר כתבה רחל את שירה הנודע "ספר שירי", היא תיארה את הקושי הגדול שיש בפרסום שירה אינטימית, קושי הנובע מאטימותם של הקוראים והמבקרים:

וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

האם זוהי אותה היד של בעל הסמכות, יד ענקים בוטחת, הפוסקת בנחרצות שאין בה רחמים: "לא מוצלח", "בינוני", "כבד", "חיקוי" וכיו"ב?

---

"כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע" – הערה קטנה על רחל והכשל הביוגרפי

סיפורה האישי של המשוררת רחל בלובשטיין, הפך אותה עוד בחייה לאישיות מוכרת ואהודה: עלייתה של הנערה תכולת העיניים והאריסטוקרטית ארצה, הגעתה לחוות העלָמות, הקשר עם א.ד גורדון, עבודת האדמה ואהבתה לכינרת. כל אלו היו ועודם מסיפורי היסוד של חלוצי העלייה השנייה. הגירוש הטראומטי מדגניה והגוויעה האיטית והבודדה כל כך כתוצאה ממחלת השחפת הפכו את סיפורה האישי של רחל למיתולוגיה של ממש, ונדמה שבד בבד עם ההדים הגדולים שיצר סיפור זה, הוא גם שבה את שיריה בתוכו עד לבלי הפרד.

סברות על זהותו המדויקת של אהובה בניכר – "רחוקה שלה", או על זהות ה"מבשר" שבא בלילה לבשרה בשורת הגירוש מן הקבוצה, פלפולים על מהות הבגידה של מנהיגי תנועת העבודה המשתקפת בשירי העלבון שלה, דיאגנוסטיקה מדוייקת של סוג השחפת בכל תיאורי הכאב והדווי וכיו"ב, כל אלו כלאו את שיריה של רחל בתוך מסגרת פרשנות שאין ממנה מוצא אחר, ונראה שאין משורר או סופר שיצירותיו נלמדות במערכת החינוך הישראלית – גם היום – כשסיפור חייו מכתיב את דרכי ההוראה והפרשנות של יצירותיו, כמו שנעשה ליצירתה של רחל.

 

 

מעיד בן עמי פיינגולד, מחוקרי שירתה של רחל, שנכח פעם בשיעור ספרות בכיתה ט' שבו נלמד השיר "אל ארצי". המורָה הסבירה את הטור "אכן דלה מאד מנחת בתך", וטענה כי "רחל מתנצלת על שלא עבדה די למען הארץ בגלל המחלה, לעומת האחרים שהיו בריאים".

בהמשך דבריו הוא מספר על ניסוי פדגוגי שערך שתוצאותיו היו מדהימות, גם אם צפויות מראש:

לשם הוכחת הכשל בהוראת שירי רחל כתב פיינגולד שיר לירי קטן שדוברת-אשה קובלת בו על כך שביקשה "להעפיל אל פסגת הר" אך "מעדה אל התהום". השיר הוצג בשתי כיתות ח' שונות: באחת תחת שם המשוררת "תמר אופק", ובשנייה נאמר לתלמידים שזהו שיר של רחל.

תוצאות הניסוי, כאמור, היו צפויות ומעוררות מחשבה: בכיתה שלמדה את השיר כשירהּ של "תמר אופק" נפתח הדיון בשיר לאופקים ופרשנויות מגוונות ורחבות, ואילו בכיתה שלמדה את השיר כשירהּ של רחל נשמעו רק השערות הקושרות את שורות השיר למחלתה של רחל, לגירושה מהקבוצה או לימיה האחרונים.

הפרובלמטיות הגדולה והסכנות הטמונות בניתוח טקסטים ספרותיים באמצעות הביוגרפיה של היוצר ידועות ומפורסמות , וכבר קמו ונפלו אסכולות שלמות על הסוגיה הזו. נדמה שהקרבות שניטשו ביחס לסוגיה זו עוררו קריאה זהירה ומודעת, מפוכחת ומפוקחת יותר אולם דומה שבמקרה של רחל קריאות כאלה נדירות מאד.

על השאלה מדוע "זכתה" דווקא שירתה של רחל לפרשנות העוסקת באופן אינטנסיבי כל כך בביוגרפיה שלה ניתן לענות תשובות שונות; אולי סגנונה האישי כל כך, אולי דווקא נקודת הזמן בה התפרסמו שיריה של רחל –  שנות חייה האחרונות, עם פרסום דבר מחלתה, ואולי סיבות אחרות.

אנקדוטה משעשעת בדבר הכשל הביוגרפי בשירתה של רחל מביא עמוס עוז, בספרו "סיפור על אהבה וחושך":

'רק על עצמי לספר ידעתי… צר עולמי כעולם נמלה… גם את דרכי כדרכה אל צמרת, דרך מכאוב ודרך עמל, יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל'

תלמיד עתיק אחד הגיש לי עם סיכום של השיר הזה:

מתי שרחל המשוררת הייתה כזאת קטנה היא נורא אהבה לטפס על עצים אבל כל פעם שהייתה מתחילה לטפס היה בא בריון אחד ומעיף אותה במכה אחת בחזרה למטה לרצפה. ובגלל זה היא הייתה מסכנה.

(עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 38)

 

 

להרחבה

זיוה שמיר: רקפת-ענוה וגאוה בשירת רחל

ראובן קריץ: על שירת רחל

כתבי יד של רחל בספריה הלאומית

ביצוע השיר באתר הספריה הלאומית

 

המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.