השיר הפותח במילים "רק על עצמי לספר ידעתי" הפך לאחד משיריה המוכרים והמזוהים ביותר של רחל המשוררת. הוא נכתב בז' באדר בשנת תר"צ (1930), שנת חייה האחרונה של רחל, כאשר שכבה על מיטת חוליה בעליית הגג הקטנה שברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב. רוב שיריה של רחל נכתבו והתפרסמו בשנותיה האחרונות, אשר עמדו בסימן הגלייתה מאדמת דגניה ומנופי הכנרת.
את שני ספריה הראשונים, "ספיח" ו"מנגד", הספיקה רחל לראות מתפרסמים עוד בחייה, אולם ספרה "נבו – שירים אחרונים" יצא בשנת תרצ"ב (1932), כשנה לאחר מותה. השיר הפותח את הקובץ הוא השיר "רק על עצמי לספר ידעתי".
"רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי"
האם עדותה של רחל הקובעת; "רק על עצמי לספר ידעתי", היא עדות העוסקת באופי שירתה שלה?
או שמא אפשר לקרוא במילים אלו את עמדתה המתנצלת של רחל כלפי קוראיה ומבקריה, שזכו מידיה לשירה לירית אישית כל כך, ולא לשירה אידאולוגית או הגותית, כמיטב הכתיבה של משוררי בני דורה?
ואולי לפנינו ניסוח עקרוני ושירטוט גבולות גזרה של שירה באשר היא, כפי שרחל האמינה שצריך לכתוב אותה?
קצה חוט לפתרון שאלות אלה, אפשר למצוא בנאום הפתיחה שנשא ביאליק בפני ועידת הסופרים העבריים בארץ ישראל בשנת 1931, שנת פטירתה של רחל, ובו הוא מנצל את הבמה המכובדת כדי להספיד אותה:
"אבֵדה גדולה אבְדה לספרות העברית ולשירה העברית כאן בארצנו, בארץ ישראל, בְּמוֹת על שירתנו אחת מחברות המקהלה החדשה – מקהלת מרים… החזיון החדש הזה נתגלה ברוב יופי על ידי המקהלה הקטנה של בנות מרים, המשוררות העבריות, שנתנו, הכניסו את נעימתן בתוך מקהלת המשוררים העבריים והוסיפו לה טעימות חדשות… ערוגת שירתה עם פרחיה הלבנים ילבינו לנצח… בצידן של ערוגותיהם של מיכ"ל מאנה וגנסין תפרח לנצח ותתן את ריחה גם ערוגתה הקטנה והצנועה".
קשה שלא לשמוע מבין המילים מלאות הפאתוס שנשא ביאליק לזכרה של רחל, ומבין המליצות הגדולות והדימויים הרבים, את הטון המתנשא. ראשית שנות השלושים היו, אומנם, בסימן הֵחַלְשות מעמדו הבלתי מעורער של ביאליק כ'שר ואדון השירה העברית', אולם, ביחס לשירת המשוררות העבריות, מבטא כאן ביאליק פטרונות שממקמת את שירתה של רחל על הקוטב הנאיבי והמקומי; "בערוגה קטנה של מקהלת בנות מרים".
לא רק ביאליק. גם משוררים אחרים מבני דורה של רחל קראו בשירתה פשטות (ואף פשטנות) וביקרו אותה על כך.
יתכן שחוות דעת פושרות של קוראים ומבקרים לשירתה של רחל, קשורות בעובדה שהללו קיבלו כהנחות יסוד את עדותה של רחל על עצמה בשיריה שלה.
כך, למשל, בשיר ניב היא מעידה:
לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק וְעָנָו כֶּעָפָר.
בשיר נפתולים היא כותבת:
הַאֲנִי זֹאת, אֱמוּנִים נִשְׁבַּעְתִּי לְמִלִּים פְּשׁוּטוֹת כִּצְעָקָה?.
ומעל לכל אלה, הפתיחה המוכרת כל כך בה אנו עוסקים:
רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה.
אף על פי כן, קריאה מעמיקה בשירי רחל מלמדת שאומנם יש בהם טעם של פשטות ביטוי וצורה, אך הם אינם פשטניים כלל ברעיונותיהם. את ה'סאבטקסט' של הקביעות העצמיות של רחל ביחס לחייה הצרים והקטנים טורחת רחל להסוות היטב, ובתוך כך דורשת מקוראיה עיון מעמיק המגלה שירה מרובדת ואמיצה, מתוחכמת ופרועה, ולעיתים גם פוליטית ובעלת אופי מחאתי או לאומי.
"יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל"- מכתבו של ראובני
בשנת 1927, עם פרסום ספרה הראשון "ספיח", שיגרה רחל את הספר אל הסופר והמתרגם אהרון ראובני, אחיו של מי שיהיה לימים הנשיא השני יצחק בן צבי. את תגובתו לספר, ניסח ראובני במכתב שבו הוא לכאורה מחמיא לשירתה של רחל ומשבח אותה. למעשה, זו רשימה אכזרית וכואבת של 'ציונים' שמחלק ראובני מטעם עצמו לשיריה:
"רחל יקירתי
אני מודה לך מאד על "הספיח". מכבר לא קראתי שירים אשר תהיה בהם שירה. והשם ספיח. כמה יפה!… רציתי להגיד לך שאני מעריך שירייך לאין ערוך מהמאמרים הפרוגרמטיים (בחרוזים או בלי) של א.צ גרינברג או מהפילטונים בחרוזים או בכל מני מעשי רבותא נפלאים (מבחינת אמנות השפה בלבד) של שלונסקי…
ובשירייך יש שירה אמיתית. לא בכל השירים. רק בחלק מהם. אבל הטוב הוא ששלמותם האמנותית הולכת ועולה. בקוראי אותם ציינתים. אביא לך את הציונים:
"ספיח" – פרוגרמטי, כבד, מכוון ל"ספיח";
"היא אחרה" – לא מוצלח;
"בגנה" – חיקוי למשהו;
"הן יצאנו בסך" – לא נוח;
"צפיה" – סו"ס פקע המ(?)עון;
"בחלי" א' – שירת לב; ב' – גם זה; ג' – שירה!; ד' – שירה אמיתית!
"וגם ההד נדם" – מעט מעט כושל;
"עץ אגס" – התחכמות, פרוזה;
"הד" – חלק, כרוסטומטי;
"בביה"ח" א' – חבור ולא עוד; ב' – בהתחלה חבור שכלי, אח"כ שירת-לב;
"אני" – לולא פ. ז'ם האומלל!;
"בדרך" – סו"ס שיר! יפה;
"פגישה" – טוב, טוב!
"אֹשר שלֵו" – להרחיק האֹשר והשיר יפה;
"ששונות זעירים" – חיבור לא מוצלח ביותר;
"זמר נוגה" – טוב, אך משהו פגום;
"אביב" – יצירה!;
"כאלה באביב" – בינוני;
"חדרי החדש" – בינוני;
"ובכן הדור" –
"ובכן" זה…;
"מרד" – לא רע;
"אשתו" – אה, שיר!;
"לראות שנית" – יפה!;
"ניב" – כבד קצת, (לתקן, שורה 3: הן הולכות);
"בנכר" – מעולה;
"אינני קובלה" – שיר זהב!;
"נקישת דלתי" – טוב ולא טוב;
"נפתולים" – לא כל כך;
"רחל" – כבד, חיבור;"
מעניין לנסות להבין את טעמו והעדפותיו של ראובני על רקע פסיקותיו הנחרצות, ומעניין עוד יותר לשער את תחושותיה של רחל לאחר שקראה מכתב זה. כמשוררת שפרסמה את ספרה הראשון, וביקשה לה קוראים בעלי סמכות ותבונה שיגיבו לשיריה, שלחה רחל את הספר לאישים שונים מתחום הספרות והשירה על מנת לזכות בהתייחסותם, אולם האם דמיינה התייחסות מסוג זה? האם נפגעה מדבריו של ראובני, או שמא העריכה והוקירה את גילוי הלב שבו נכתבו הדברים? האם ביכרה את המשוב המחמיר על פני מחמאות מזוייפות או התעלמות גורפת?
כאשר כתבה רחל את שירה הנודע "ספר שירי", היא תיארה את הקושי הגדול שיש בפרסום שירה אינטימית, קושי הנובע מאטימותם של הקוראים והמבקרים:
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.
האם זוהי אותה היד של בעל הסמכות, יד ענקים בוטחת, הפוסקת בנחרצות שאין בה רחמים: "לא מוצלח", "בינוני", "כבד", "חיקוי" וכיו"ב?
"כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע" – הערה קטנה על רחל והכשל הביוגרפי
סיפורה האישי של המשוררת רחל בלובשטיין, הפך אותה עוד בחייה לאישיות מוכרת ואהודה: עלייתה של הנערה תכולת העיניים והאריסטוקרטית ארצה, הגעתה לחוות העלָמות, הקשר עם א.ד גורדון, עבודת האדמה ואהבתה לכינרת. כל אלו היו ועודם מסיפורי היסוד של חלוצי העלייה השנייה. הגירוש הטראומטי מדגניה והגוויעה האיטית והבודדה כל כך כתוצאה ממחלת השחפת הפכו את סיפורה האישי של רחל למיתולוגיה של ממש, ונדמה שבד בבד עם ההדים הגדולים שיצר סיפור זה, הוא גם שבה את שיריה בתוכו עד לבלי הפרד.
סברות על זהותו המדויקת של אהובה בניכר – "רחוקה שלה", או על זהות ה"מבשר" שבא בלילה לבשרה בשורת הגירוש מן הקבוצה, פלפולים על מהות הבגידה של מנהיגי תנועת העבודה המשתקפת בשירי העלבון שלה, דיאגנוסטיקה מדוייקת של סוג השחפת בכל תיאורי הכאב והדווי וכיו"ב, כל אלו כלאו את שיריה של רחל בתוך מסגרת פרשנות שאין ממנה מוצא אחר, ונראה שאין משורר או סופר שיצירותיו נלמדות במערכת החינוך הישראלית – גם היום – כשסיפור חייו מכתיב את דרכי ההוראה והפרשנות של יצירותיו, כמו שנעשה ליצירתה של רחל.
מעיד בן עמי פיינגולד, מחוקרי שירתה של רחל, שנכח פעם בשיעור ספרות בכיתה ט' שבו נלמד השיר "אל ארצי". המורָה הסבירה את הטור "אכן דלה מאד מנחת בתך", וטענה כי "רחל מתנצלת על שלא עבדה די למען הארץ בגלל המחלה, לעומת האחרים שהיו בריאים".
בהמשך דבריו הוא מספר על ניסוי פדגוגי שערך שתוצאותיו היו מדהימות, גם אם צפויות מראש:
לשם הוכחת הכשל בהוראת שירי רחל כתב פיינגולד שיר לירי קטן שדוברת-אשה קובלת בו על כך שביקשה "להעפיל אל פסגת הר" אך "מעדה אל התהום". השיר הוצג בשתי כיתות ח' שונות: באחת תחת שם המשוררת "תמר אופק", ובשנייה נאמר לתלמידים שזהו שיר של רחל.
תוצאות הניסוי, כאמור, היו צפויות ומעוררות מחשבה: בכיתה שלמדה את השיר כשירהּ של "תמר אופק" נפתח הדיון בשיר לאופקים ופרשנויות מגוונות ורחבות, ואילו בכיתה שלמדה את השיר כשירהּ של רחל נשמעו רק השערות הקושרות את שורות השיר למחלתה של רחל, לגירושה מהקבוצה או לימיה האחרונים.
הפרובלמטיות הגדולה והסכנות הטמונות בניתוח טקסטים ספרותיים באמצעות הביוגרפיה של היוצר ידועות ומפורסמות , וכבר קמו ונפלו אסכולות שלמות על הסוגיה הזו. נדמה שהקרבות שניטשו ביחס לסוגיה זו עוררו קריאה זהירה ומודעת, מפוכחת ומפוקחת יותר אולם דומה שבמקרה של רחל קריאות כאלה נדירות מאד.
על השאלה מדוע "זכתה" דווקא שירתה של רחל לפרשנות העוסקת באופן אינטנסיבי כל כך בביוגרפיה שלה ניתן לענות תשובות שונות; אולי סגנונה האישי כל כך, אולי דווקא נקודת הזמן בה התפרסמו שיריה של רחל – שנות חייה האחרונות, עם פרסום דבר מחלתה, ואולי סיבות אחרות.
אנקדוטה משעשעת בדבר הכשל הביוגרפי בשירתה של רחל מביא עמוס עוז, בספרו "סיפור על אהבה וחושך":
'רק על עצמי לספר ידעתי… צר עולמי כעולם נמלה… גם את דרכי כדרכה אל צמרת, דרך מכאוב ודרך עמל, יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל'
תלמיד עתיק אחד הגיש לי עם סיכום של השיר הזה:
מתי שרחל המשוררת הייתה כזאת קטנה היא נורא אהבה לטפס על עצים אבל כל פעם שהייתה מתחילה לטפס היה בא בריון אחד ומעיף אותה במכה אחת בחזרה למטה לרצפה. ובגלל זה היא הייתה מסכנה.
(עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 38)
להרחבה
זיוה שמיר: רקפת-ענוה וגאוה בשירת רחל
ביצוע השיר באתר הספריה הלאומית
המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.
