.

מכתבים אל מילנה / פרנץ קפקא

.

הנה, מזה זמן כה רב לא כתבתי אליך, גב' מילנה, גם היום לא היתה זו אלא יד המקרה, שהניעה אותי לכתוב. למותר, בעצם, שאתנצל על אי כתיבתי, הן מי כמוך יודע, מה שנואים עלי מכתבים. כל פורענויות חיי – ואין אני בא לקבול על גורלי, כי אם לקבוע עובדה שיש עמה מוסר השכל לכלל – שורשן נעוץ מן הסתם במכתבים או באפשרות הנתונה, לכתוב מכתבים. מעטים מאוד בני האדם שאי פעם בגדו בי, בעוד שמכתבים בגדו בי תמיד, וגם כאן לא מכתבי האחרים הם שבגדו כי אם אלה שאני בעצמי כתבתי. לגבי דידי אמנם יש לה, לפורענות זו, משמעות פרטית מיוחדת שאין ברצוני להרחיב עליה את הדיבור, אך יחד עם זאת צרת הכלל היא. הן הדעת נותנת, שאותה אפשרות קלה לכתוב מכתבים הביאה לעולם – מבחינה תאורטית גרידא – התערערות מחרידה של נפש האדם. הן בעצם כתיבת מכתבים אינה אלא מגע ומשא עם צללי־רפאים, ולא רק עם צל־הרפאים של הנמען כי אם גם עם צל הרפאים של הכותב עצמו, כשזה מתפתח וגדל תחת ידו בשעת כתיבת המכתב, לא כל שכן בסידרת מכתבים, כאשר מכתב אחד סומך את ענינו של האחר ויכול לשמש לו עדות וראיה. כיצד, בכלל, נתפסו לרעיון שמכתבים עשויים לשמש אמצעי למגע ומשא בין בני אדם! אפשר להגות באדם מרוחק ממךָ, אפשר לאחוז באדם הנמצא בקרבתך, כל השאר הוא למעלה מכוח־אנוש; ואילו לכתוב מכתבים פירושו, לחשוף עצמו נוכח פני רוחות הרפאים, דבר שהן מצפות לו בלהיטות. נשיקות כתובות אינן מגיעות אל יעדן כי בעודן בדרך, רוחות הרפאים גומעות אותן עד תום; והרי תודות למזון דשן זה פורים הם ומתרבים במידה כה מדהימה. האנושות אמנם חשה בכך ונחלצה להאבק עמן ולהכריען. על מנת לבער אותם צללי בלהות מן המגע ומשא בין יצורי אנוש ולהבטיח את היחס הטבעי, את שלוותה של נפש האדם, היא המציאה את הרכבת, את המכונית, את המטוס, אולם כל זה אין בו עד כדי להושיע, מן הסתם כי אלה המצאות שהומצאו בעוד ההדרדרות כבר החלה, הצד שכנגד שלו ורב־אונים יותר לאין ערוך, אחרי הדואר הוא המציא את הטלגראף, את הטלפון, את האלחוט. רוחות הרפאים לא יגוועו ברעב, אולם אנו נרד לטמיון.

.

פרנץ קפקא, "מכתבים אל מילנה", הוצאת שוקן, 1997, עמ' 206–207. מגרמנית: יונתן ניראד.

 

***

 

העיר והבית / נטליה גינצבורג

.

לוּקרֶציה לג'וּזפּה
מונטֶה פֶרמו, 5 במארס

.
ג'וּזפּה היקר,
קיבלתי את מיכתבך, והוא הפיל עלי עצבות גדולה. איני מבינה מדוע אינך אומר מתי בכוונתך לחזור. טילפנתי לרובֶּרטה, וגם היא אמרה לי שאינה יודעת. רצית להיות עם אחיך, אבל עכשיו הוא מת, אז מה אתה עושה שם.
אתה מדבר הרבה על אנה מאריה, ועל הגברת מורטימר, ועל אנשים אחרים שאיני מכירה ולא אכיר לעולם. אני לא מבינה מדוע אינך משאיר שם את כולם להתבשל במיץ של עצמם.
איגנאציו פֶג'יץ הגיע, וסיפרתי לו על מיכתבך. הוא ממש הקפיא אותי, הלב שלי היה קר כקרח, והייתי צריכה לדבר עם מישהו על הקור הזה. עשינו טיול רגלי ארוך, עם הילדים, וחזרנו כשכבר היה חושך. פְיירו ואֶג'יסטו באו לקראתנו עם פנסים. פְיירו נבהל כשראה שאיננו חוזרים.
אני לא אוהבת לכתוב "איגנאציו פֶג'יץ", משום שאיני אוהבת את השם איגנאציו, וגם את שם המשפחה איני אוהבת. לכן, כשאדבר עליו במיכתבים, אכתוב רק את האותיות הראשונות, "א.פ.". "א.פ." מוסר לך ד"ש. בדרך־כלל הוא לא כותב מיכתבים, אבל אולי יכתוב לך פעם.
לוּקרֶציה

.

נטליה גינצבורג, "העיר והבית", הוצאת הספרייה החדשה, 1998, עמ' 84. מאיטלקית: אלון אלטרס.

 

***

 

מכתבים ללואיז קולה / גוסטב פלובר

.

[קרוּאסה, יום ראשון, 23 באוגוסט 1846]

.
כשהערב יורד, כשאני לבדי ובטוח שאיש לא יפריע לי, ומסביבי הכל ישֵנים כבר, אז אני פותח את המגירה שסיפרתי לך עליה, מוציא ממנה את כל השׂרידים הקדושים שלי ושוטח אותם על השולחן. ראשונות נעלי־הבית שלך, אחר־כך המטפחת, קווּצת שערותייך, השׂקיק שבו שמורים מכתבייך, ואני שב וקורא בהם, ואני שב ונוגע בהם. מכתב הוא כמו נשיקה: האחרון הוא תמיד המשובח מכולם. מכתבך מהבוקר פתוח לפנַי. בין המשפט הקודם למשפט הזה, שעדיין איננו גמור, שַבתי וקראתי את מכתבך כדי לראות אותך ביתר־בהירוּת ולחוש ביתר־עוז בניחוחך. אני חולם על תנוחת גופך שעה שאַת כותבת, על המבטים שאַת נועצת בחלל־האוויר בשעה שאַת הופכת את הדפים. אַת כותבת לְאור אותה המנורה שהאירה את נשיקותינו הראשונות, על אותו השולחן המשמש לך כשאַת כותבת את שירייך. הדליקי לעת ערב את מנורת אבן־הבהט שלך, הביטי באורהּ הבהיר, החַוורוּרי, והיזכרי באותו ערב שבו אהבנו. אמרת לי ששוב לא תשתמשי בה. מדוע? הרי היא חלק מאִתנו, אני אוהב אותה. אני אוהב את כל מה שאצלך או ששייך לך, את כל מה שסביבך ושנוגע בך. היית מאמינה שאני דבֵק אפילו באדון ובגברת סֶגָלָאס שהיו שם, ואף באותו אספן־ספרים חביב, שהתמהמה אצלך עוד ועוד ומרט את עצבַּי? מדוע? מי חכם ויֵדע. הרי זו תולדתהּ של החדווה שידעתי. היא עלתה על גדותיה וגלשה ללא הבחנה על חפצים ועל אנשים מִקריים. כשאוהבים, הכל אהוּב; הכל כחול כשמרכיבים משקפיים כחולים. האהבה, כמו כל דבר אחֵר, אינה אלא דרך לראות ולחוש דברים. היא נקודת תצפית גבוהה מעט יותר, רחבה מעט יותר, המגלה נופים שאין להם סוף, אופקים שאין להם גבול. אבל מה יש מאחוריה?! בשום אופן אסור להביט לאחור! זה הדבר שנשים אינן רוצות לשמוע את עצמן אומרות, זה הדבר המייסר אותך כשאַת שומעת אותו מפי. ועל־כן אל תחשבי שאני נוקשה בשעה שלאמיתו־של־דבר אני שקול, אל תַחרצי משפט על צינתי כשאני נוקט אמצעי זהירות, ובעיקר, יקירתי האומללה, אל תניחי לעצמך להוקיע אותי בשל מה שאפשר שאינו אלא טוּב־לב.

.
[…]

.
את האחת־והיחידה שלמענה אפשר היה שאצא למסע כזה, הראשונה שאהבתי די, כי מעולם לא אהבה אותי אִשה כפי שאַת אוהבת אותי. לא, לפנייך אף אשה לא הזילה עלי דמעות כאלה, ולא התבוננה בי במבט רך ועצוב כשלך. כן, זֵכר לילו של יום רביעי הוא זִכרון האהבה הנפלא ביותר שלי. זה הזיכרון שהיה נוסף בי געגוע לחיים, לו בן־לילה נהפכתי לזקֵן.

.
[…]

.
היי שלום. מחר יום חגך. אני שולח לך כזֵר את מיטב נשיקותי. קבּלי את אורחייך, היי טובה ונעימה כתמיד. – שובי לשגרת־חייך, חזרי לעבוד, היי חזקה; מעט מאמץ, וההרגל יעשה את שלו. עִמו יבוא גם הטעם. עשי זאת בשבילי, אני מבקש, אל תניחי לעֶצב להשתלט עלייך. שהרי דרכו של הצער להציב פתיונות ולתעתע.
שוב שלום לך, ונשיקה נוספת על שפתייך, שבהן אני מוצֶה את נשמתך.
אם אינך שולחת את הפסלון והספרים, אין צורך שתכתבי על החבילה "מאת פְּרַאדְיֶה".

.

גוסטב פלובר, "מכתבים ללואיז קולה", הוצאת המעורר, 1999, עמ' 23–25. מצרפתית: דורי מנור.

 

***

 

מכתבים מנסיעה מדומה / לאה גולדברג

.

קלן, מלון אבא־ריין
26.10.34

.
בליל, במסע ברלין־קלן שוב ושוב קראתי את מכתבךָ. המילים שבו כבאלפי ידיים מושכות אותי חזרה. העיר שלךָ נשקפת מבין השיטין כבית נתיבות עזוב. ובכל זאת, אני יודעת, אֶל, אילו שבתי הייתה עיר זו רק ליום אחד לובשת חיוּך בשבילךָ. למחרת היית מתחיל להשתעמם שוב.
איני יכולה לישון במסע. על כן אמרתי לחלון הלילה הזע, הכחול – "צר לי מאוד, סניורינו, אבל כך אסוּר להתנהג, אילו אמרת לי זאת שם, סניורינו, לא הייתי הולכת ממך. מפני שלאמתו של דבר, סניורינו, יורקת אני על הברלינאים והפריזאים גם יחד. הרי לכל מקום לוקחת אני את עצמי ואת הכובד הזה בחזה משמאל. סניורינו – ואת הכאב עליך. ואורי ניסן גנסין האהוב עלי מאוד, אהוּב מכל ההַמסונים ומשוררי סין, אמר: "שונאים זה את זה וגורמים ייסוּרים זה לזה, אוהבים זה את זה וגורמים ייסוּרים זה לזה, רחוקים זה מזה וגורמים ייסוּרים זה לזה"…
בתא סמוך ישבו שלושה. יצאתי למסדרון. שמעתי: דיברו על נשים – האחד בשנאה, השני באירוניה ובוז, השלישי בלקקו את שפתיו – כך הרגשתי. מוזר הדבר, כמה פעמים שמתי לב – אתם הגברים, כשהנכם ביניכם לבין עצמכם, אינכם יכולים להתגבר על הצורך המשונה הזה לדבר על נשים – כאנטישמים על היהודים.
אך זה היה דרך אגב. הרבה יותר חשובים היו אלה הפסים שמתחתי, אשר לא יכולתי לראותם בלילה. היה רק מוזר וברוּר: אם נוציא את לב האדם מחזהוּ, נקשור אותו אל הקטר ונכוונהו אל הפסים, הלב הזה, הקשור מאוד אל ה"השם" שלו, לא יזוז ממקומו. אם כן, מדוּע "האדם בשלמוּתו" עם דמו ופניו ומוחו האווילי והאירוני ולבבו הכבד, הקשוּר אל "שם" אשר בו אתה, נוסע ואינו מסרב?
ואני נסעתי ואִתי נסע הלילה והיה לנו… לא טוב.

[…]

.

לאה גולדברג, "מכתבים מנסיעה מדומה", הוצאת ספריית פועלים, 2007, עמ' 39–40.

 

***

.

התכתבות / פאול צלאן ונלי זק"ש

.

פריז, 28 ביולי 1960

.
נלי שלי היקרה, היקרה!
את מרגישה יותר טוב – אני יודע.
אני יודע זאת, שכּן אני מרגיש שהרוע שרודף אותָך – שרודף גם אותי – נמוג אל תוך אי־המהות, ושם מקומו: שכּן אני מרגיש ויודע שהוא לא ישוב לעולם משום שהתפורר לתלולית קטנה של כלום.
אז, כעת אַת חופשייה, אחת ולתמיד. ואם תרשי לבטא את המחשבה הזאת – אני אתך, אנו כולנו יחד איתך.
אני שולח לך עוד משהו שמסייע כנגד הספקות הקטנים שמתעוררים בנו לעִתים; זוהי חתיכה של קליפת עץ הדולֶב. לוקחים אותה בין האגודל לאצבע המורָה ומחזיקים בה חזק וחושבים על משהו טוב, אבל – לא אסתיר זאת ממך – שירים, בייחוד שירייך, טובים בהרבה מקליפּת הדולב. לכן, כתבי שוב, בבקשה. ותני להם להגיע לידנו. אַת יודעת, עד כמה אנו – ולא רק אנו – זקוקים להם.
ואם תרצי שאבוא לשטוקהולם, כדי ללמוד עוד כמה ניבים שוודיים, אנא, אמרי לי זאת, אני יכול לתאר לעצמי שהייתי בא ולא רק בגלל הניבים.
מכל הלב
שלך, פאול

אֶריק שולח לך חלון זכוכית מעשה ידיו – מהזכוכית הכי אמִתית.

.

פאול צלאן ונלי זק"ש, "התכתבות", הוצאת קשב לשירה, 2014, עמ' 79. מגרמנית: דינה פון־שוורצה.

 

***

 

מכתב לשופט / ז'ורז' סימנון

.

למר אֶרְנֶסְט קומֶלְיו, שופט חוקר
רחוב סֶן 23 ב', פריס (הרובע השישי)

.
אדוני השופט,
הייתי רוצה שמישהו, שאדם אחד, יבין אותי. והייתי רוצה שאותו אדם יהיה אתה.
שעות רבות עברו עלינו יחד בשבועות של החקירה. אבל אז עוד היה מוקדם מדי לכך. אתה שופט, היית השופט החוקר שלי, והיה אפשר לחשוב שאני מנסה להצדיק את עצמי. עכשיו אתה יודע שזה לא כך, נכון?
אינני יודע מה חשת כשנכנסת לאולם המשפט. האולם הזה ודאי מוכר לך. אני זוכר היטב את כניסתך. הייתי לבדי בין שני השומרים שלי. השעה היתה חמש בערב והאפלולית החלה להתעבות כמו עננים באולם.
אחד העיתונאים – שולחנם היה לידי – עיתונאי הוא אפוא הראשון שהתלונן לפני שכנו כי כבר אינו רואה ברור. השכן אמר זאת ליושב לצדו, זקֵן לא־נקי בעל עיניים ציניות, מן הסתם מבקר ותיק בבתי־המשפט. אינני יודע, אולי אני טועה, אבל נדמה לי שהוא שכתב עלי בעיתונו שאני נראה כקרפדה האורבת לטרפה.
גם בשל כך אני תוהה איזה רושם עשיתי עליך. הספסל שלנו – כוונתי לספסל הנאשמים – נמוך כל־כך שרק ראשינו צצים למעלה. כמובן, השענתי את סנטרי על ידי. הפנים שלי רחבות, רחבות מדי, ונוטות להבריק מזיעה. אבל למה לקרוא לי קרפדה? כדי להצחיק את קוראיו? מפני שהפרצוף שלי לא מצא בעיניו?

.

ז'ורז' סימנון, "מכתב לשופט", הוצאת עם עובד, 2005, עמ' 9. מצרפתית: יהושע קנז.

 

***

 

מכתבים אל משורר צעיר / רילקה

.

טוב גם לאהוב, כי האהבה קשה היא. לרחוש אהבה מאדם לאדם: זה אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הנסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה. לכן האנשים הצעירים, בהיותם מתחילים בכל, עדיין אינם שולטים באהבה: עליהם ללמוד אותה. בכל ישותם, בכל כוחותיהם הנאספים סביב לבם הבודד, החרד, המפנה את הלמותו כלפי מעלה, שומה עליהם ללמוד לאהוב. אלא שעת־למידה היא תמיד פרק־זמן ארוך ומוגדר, ולפיכך לאהוב זמן רב ואל־תוך החיים פנימה פירושו לגבי האוהב – בדידות, פירושו: להיות־לבד בחוזק־משנה ובעומק־משנה. בשלב זה אין האהבה אף לא אחד מן הדברים המכונים התבטלות, התמסרות או התאחדות עם אחר (שכן מה טעם להתאחד עם הלא־מובהר, הלא־גמור, המשועבד־עדיין?): היא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות משהו בתוכו, להיות עולם, להיות עולם לעצמו למען האחר: היא אתגר גדול ותובעני, משהו הבוחר אותו מבין אחרים ומועיד אותו לדברים רחוקים. רק במובן זה, כמטלה לעבוד על עצמם ("לצותת ולהלום בפטישים יומם ולילה…") מן הדין שאנשים צעירים יצרכו את האהבה הנתונה להם. התבטלות והתמסרות וכל סוגי השותפות לא נועדו להם (שעד זמן רב מאוד מצווים לחסוך ולאגור), בהיותם הדבר הסופי, אולי דבר זה שחיי אדם בזמן הזה כמעט צרים עדיין מלהכילם.

.

ריינר מריה רילקה, "מכתבים אל משורר צעיר", הוצאת כרמל, 2004, עמ' 57–58. מגרמנית: עדה ברודסקי.

 

השתתפה בהכנת האסופה: נגה שיאון

.

» עוד מכתב אחד: "ורדה", סיפור קצר מאת ירון כץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

.

טוני קרטיס

מאנגלית: ליאור שטרנברג

.

מזג אויר נאה

הַאִם מְשׁוֹרְרִים מַגִּיעִים אֵי פַּעַם לִיְעֲדָם?
אֲנִי שׁוֹאֵל לֹא מִשּׁוּם שֶׁהֵם דּוֹמִים לְאוֹטוֹבּוּסִים כַּפְרִיִּים –
אִם כִּי נַפְשָׁם צְפוּפָה מִדַּי, וְהֵם אָכֵן נוֹטִים
לָקַחַת נְתִיבִים פְּתַלְתָלִים –
אֲנִי שׁוֹאֵל מִשּׁוּם שֶׁכָּל מִי שֶׁפָּגַשְׁתִּי
הָיוּ מֻדְאָגִים, דְרוּכִים,
רַק הִגִּיעוּ אוֹ בְּדִיּוּק עוֹמְדִים לָצֵאת,
חַסְרֵי מְנוּחָה כְּמוֹ דַּוָּר עַל אוֹפַנָּיו.

הָאֱמֶת הִיא שֶׁחָשַׁבְתִּי עַל סְפִינוֹת,
סְפִינוֹת מִטְעָן יְשָׁנוֹת וַחֲלוּדוֹת,
בִּמְיֻחָד כָּאֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת בָּלַיְלָה
הַרְחֵק מֵעֵבֶר לַמִּפְרָץ,
אוֹרָן מִתְעַמְעֵם,
מִטְעָנַן תַּעֲלוּמָה,
יָעֲדַן לֹא יָדוּעַ,
אֲהָהּ, מְאֻחָר מִכְּדֵי לְאַחֵל לְרַב הַחוֹבֵל מֶזֶג אֲוִיר נָאֶה.

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר, בִּקְצֶה הַמֵּזַח
קָרָאתִי אֶל מַלָּח, "בָּרוּךְ הַבָּא!"
"אָה לֹא," הוּא אָמַר, "עָגַנּוּ אֶתְמוֹל בְּלַיְלָה.
אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים לְהַפְלִיג."

סוֹפוֹ שֶׁל מַסָּע הוּא תְּחִילָּתוֹ שֶׁל מַסָּע.
אִחַלְתִּי לוֹ מֶזֶג אֲוִיר נָאֶה.
וּכְשֶׁצָּפִיתִי בִּסְפִינָתוֹ הַשַּׁבְרִירִית נֶאֱבֶקֶת בָּרוּחַ
חָשַׁבְתִּי, כָּךְ זֶה גַּם עִם מְשׁוֹרְרִים,
סוֹפוֹ שֶׁל שִׁיר הוּא תְּחִילָּתוֹ שֶׁל שִׁיר.

וְלָכֵן אֲנִי שׁוֹאֵל שֵׁנִית,
הַאִם מְשׁוֹרְרִים מַגִּיעִים אֵי פַּעַם לִיְעֲדָם?

.

שתי האנפות הזקנות

"מָה אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו?" אַתְּ שׁוֹאֶלֶת.
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר לָךְ שֶׁאֲנַחְנוּ נָהָר,
אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁאֲנַחְנוּ שְׁתֵּי צִפֳּרִים,
שְׁתֵּי אֲנָפוֹת זְקֵנוֹת, אֲפֹרוֹת.
כָּךְ שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְסַפֵּר לָךְ עַל אַחַת
שֶׁרָאִיתִי עוֹמֶדֶת לְיַד נָהָר
בְּאוֹרֶגוֹן: יְצוּר כָּחוּשׁ
שֶׁהִזְכִּיר לִי אוֹתָךְ.
אֲנִי לֹא בָּטוּחַ אִם אֲנַחְנוּ עוֹד
מְחַבְּבִים זֶה אֶת זֶה, אֲבָל הָאַהֲבָה הַיְשָׁנָה,
כְּמוֹ הַכֶּסֶף בִּשְׂעָרֵךְ,
לֹא תִדְהֶה לְעוֹלָם.
כְּשֶׁהִבַּטְתִּי בַּאֲנָפָה
יָרְדָה עָלַי שַׁלְוָה,
כְּאִלּוּ פָּתְחָה נַפְשִׁי
דֶּלֶת כְּבֵדָה;
הָיְתָה זוֹ אוֹתָהּ שַׁלְוָה בְּדִיּוּק שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּהּ פָּגַשְׁתִּי בָּךְ.

.

חסכנות

בְּשֶׁל יָפְיָם
הֶחְלַטְתִּי לְכַיֵּס
מַחֲרֹזֶת אַוְזֵי בָּר.
וּמִפְּנֵי שֶׁיַּחְסְרוּ לִי
אִם יֵעָלְמוּ
אָסַפְתִּי שְׁנֵי שַׂקֵּי עֲנָנִים,
דְּלִי שֶׁל גֶּשֶׁם
וְשָׂדֶה שֶׁל עֲרָפֶל מְשֻׁבָּח.

אֶת הָאִי הַקָּטָן
עִם הַמִּגְדָּל, הַכְּנֵסִיָּה
וַחֲמֵשֶׁת אַלְפֵי הפָּאפִינִים
הִנַּחְתִּי בְּקֻפְסָה
בִּקְצֵה הַסְּכָכָה
בֵּין הָאַקְוַרְיוּם הַקָּטָן
שֶׁלִּוְיָתָן כָּחֹל שׂוֹחֶה בּוֹ
וּמְכַל הַדָּגִים
בּוֹ אִחְסַנְתִּי
אֶת הַגַּלִּים, אֶת הַחוֹף
וְאֶת שׁוּרַת בָּתֵּי הַלְּבֵנִים הָאֲדֻמּוֹת
הַמּוֹלִיכָה אֶל הַנָּמֵל.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁם
יוֹתֵר מִדַּי אוֹר,
אֲבָל אִם תְּכַוְּצוּ אֶת עֵינֵיכֶם
תּוּכְלוּ לִרְאוֹת אֶת דַּיָּגֵי הַמִּכְמֹרֶת
בָּאִים וְהוֹלְכִים;
זוֹ דֶּרֶךְ מְצֻיֶּנֶת
לְהַעֲבִיר שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם.
וְאֶת כָּל הַכּוֹכָבִים הַדּוֹהִים
הַנִּשְׁקָפִים מִדַּלְתִּי הָאֲחוֹרִית
הוֹרַדְתִּי בָּזֶה
אַחַר זֶה.
הִנַּחְתִּי אוֹתָם בְּתוֹךְ מְרִיצָה
בִּקְצֵה הַגִּנָּה;
טוֹב לָהֶם לִהְיוֹת בַּחוּץ.

אַתֶּם וַדַּאי תּוֹהִים
מַה קָּרָה לַפַּאבּ,
לְבֵית הַקָּפֶה וְלַמַּכֹּלֶת,
אַל דְּאָגָה,
עָטַפְתִּי אוֹתָם בְּקַשׁ.
הִנַּחְתִּי אוֹתָם בְּתֵבַת תֵּה
בַּעֲלִיַּת הַגָּג בֵּין
קִשּׁוּטֵי חַג הַמּוֹלָד
וַעֲרֵמָה שֶׁל סְפָרִים יְשָׁנִים.
בְּקָרוֹב אֶצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סֵדֶר,
לִמְכֹּר אוֹ לָתֵת אֶת כָּל
מַה שֶּׁאֵינוֹ שִׁירָה.
אֲנִי זָקוּק לְמָקוֹם
לְהַחְבִּיא בּוֹ
אֶת הָעוֹלָם שֶׁהִכַּרְתִּי
לִפְנֵי שֶׁיֶּאֱזַל, יֻתַּשׁ,
יֻפַּל עַל בִּרְכָּיו. וְדַי.

.

המסע

חָלְפוּ שָׁנִים מֵאָז חָצִיתִי אֶת הַיָּם
בִּסְפִינָה לְאִירְלַנְד,
אֲבָל הַלַּיְלָה אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה
עַל גַּב הַגַּלִּים.
הַשָּׁמַיִם מְלֵאִים בְּכוֹכָבִים דּוֹהִים,
אוֹרָם נָסַע מֶשֶׁךְ מִילְיוֹן שָׁנִים
וְהֵם עֲיֵפִים; רֶמֶז אַחֲרוֹן
שֶׁל אוֹר שֶׁנּוֹתַר לָנוּ כָּאן.

הִבְטַחְתִּי לְהַגִּיעַ לְדַבְּלִין עַד הַקַּיִץ
אֲבָל עַכְשָׁו כְּבָר אֶחָד בְּנוֹבֶמְבֶּר,
יוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַחֹרֶף.
הַסִּפּוּנִים חֲלַקְלַקִּים מִקֶּרַח תַּחַת הַסּוּלְיוֹת,
פְּתוֹתֵי שֶׁלֶג בָּאֲוִיר. מֵאֲחוֹרַי
גֶּבֶר שׁוֹאֵל אִשָּׁה אִם הִיא אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.
יוֹתֵר מִדַּי קַר לִשְׁאֵלוֹת גְּדוֹלוֹת כָּאֵלֶּה.
זֶהוּ לַיְלָה אִירִי, תַּחַת שָׁמַיִם אִירִיִּים.

וַאֲנִי מַתְחִיל לִזְכֹּר אֶת הַמַּסָּע הַזֶּה:
הַבִּירָה, הַשִּׁירָה, הַסִּיגַרְיוֹת,
חִרְחוּרוֹ הָאַסְתְמָטִי שֶׁל הַמָּנוֹעַ
בְּעוֹדוֹ מֵנִיף אוֹתָנוּ מֵעַל עוֹד גַּל עָצוּם.
הַדֶּרֶךְ לְאִירְלַנְד כֻּלָּהּ בַּעֲלִיָה;
מוּל הַגֵּאוּת, מוּל הָרוּחַ,
מוּל הַחֲשֵׁכָה וְהַקֹּר.
הַמַּסָּע, מֵכִין אוֹתָנוּ לַיַּבָּשָׁה.

.

הסגת גבול

הַבֹּקֶר, בִּזְמַן שֶׁקָּרָאתִי בָּעִתּוֹן,
מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בִּמְדוֹר הָעֲסָקִים,
הֵיכָן שֶׁלֹּא הָיָה לִי שׁוּם עֵסֶק לִהְיוֹת;
אֲנִי, שֶׁאַךְ לְעִתִּים נְדִירוֹת מַרְחִיק אֶל מֵעֵבֶר
לִמְדוֹרֵי הַתַּרְבּוּת אוֹ הַסִּפְרוּת;

אֶרֶץ שֶׁל תְּמוּנוֹת יְשָׁנוֹת,
בִּקּוֹרוֹת סְפָרִים, בִּיּוֹגְרַפְיוֹת,
וּמֵעֵת לְעֵת אֵיזֶה אִי שֶׁל שִׁירָה;
מָקוֹם שֶׁבּוֹ בִּקֹּרֶת וְדֵעָה
הֵן רַק מַצְפֵּן, שַׁבְשֶׁבֶת, אֵדִים.

תָּאֲרוּ לָכֶם אֶת הַפְתָּעָתִי
כְּשֶׁהִבְחַנְתִּי לְפֶתַע
כִּי אֲנִי בְּאַרְצָם שֶׁל הַהוֹן הָעַצְמִי,
בַּעֲלֵי הַמְּנָיוֹת, רֶכֶשׁ וְקִנְיָן.
נִרְאֶה הָיָה שֶׁלְּאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת שֶׁאֲנִי שָׁם.

שָׁעָה שֶׁחָמַקְתִּי לִי מִן הַמָּקוֹם
יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לִכְתֵפִי
מַה מָּשַׁךְ אוֹתִי אֵלָיו:
הַמַּזָּל הָרַע, הָאַפְלוּלִית,
עַגְמוּמִיּוּתָה שֶׁל הַפְּרוֹזָה –

עוֹלָם שֶׁנֶּחְשַׂף עַד הָעֶצֶם. הָיָה זֶה כְּמוֹ
פְּתִיחָה שֶׁל מַחֲזֶה מֵאֵת צֶ'כוֹב אוֹ בֶּקֶט:
פְּגִיעוּתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַקָּטָן,
יֵאוּשׁוֹ שֶׁל הַכּוֹפֵר,
שְׂפָתָיו נָעוֹת בִּתְפִלָּה אִלֶּמֶת.

.

כַּפָּרָה

וַעֲדַיִן הֵם חַיִּים בִּמְקוֹמוֹת חַסְרֵי מְחִילָה,
בְּמוֹרַד גְּבָעוֹת דְּלוּקוֹת פְּרָקִים,
שָׁם חוֹמוֹת נְמוּכוֹת מַסְתִּירוֹת אֶת הַיָּם וְהַיָּם
מַסְתִּיר אֶת הַמֵּתִים, אִם כִּי הַמֵּתִים עוֹד לוֹחֲשִׁים
בְּקִבְרֵיהֶם הַשּׁוֹקְטִים, "קַר לִי, קַר לִי".

יֵשׁ כָּאן מַסְפִּיק כָּבוּל לְתַדְלֵק אֶת כִּבְשְׁנֵי הַשְּׁאוֹל,
וַאֲבָנִים כֹּה רַבּוֹת עַד שֶׁנִּדְמֶה כִּי הֵן צוֹמְחוֹת
מִן הַקַּרְקַע. אִם כִּי דָּבָר לֹא צוֹמֵחַ.
אֱלֹהִים יוֹדֵעַ שֶׁהָיוּ יוֹתֵר עֵצִים בְּגָלְגָּלְתָּא.

הַבֹּקֶר, בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה מֵעֵבֶר לִקְלִיגֶן,
חָלַפְתִּי עַל פְּנֵי הֲרִיסוֹתָיו שֶׁל בַּיִת נָטוּשׁ,
וְעַל פְּנֵי בַּיִת הָרוּס שֶׁנִּרְאָה נָטוּשׁ,
אֶלָּא שֶׁאָדָם צָפָה בִּי. שָׁאַלְתִּי לְאָן מַגִּיעָה הַדֶּרֶךְ?
"עַד הַסּוֹף," אָמַר, "הַסּוֹף." וְהִסְתַּלֵּק.

 

מתוך המבחר שלושה מראות של האי שיראה אור בקרוב בהוצאת "קשב לשירה".

 

טוני קרטיס, יליד דבלין, 1955, הוא מן הקולות המקוריים והמרעננים בשירה האירית החדשה. שיריו מתאפיינים בישירות ובהומור ומציעים שיבה אל מקומות ראשוניים של התבוננות אופטימית ומלאת אהבה בנוף ובאדם. קרטיס פרסם עד כה עשרה ספרי שירה. בשנת 2006 השתתף בפסטיבל המשוררים הבינלאומי של משכנות שאננים.

ליאור שטרנברג פרסם עד כה שישה ספרי שירה וכמה תרגומים מן השירה האירית המודרנית, ביניהם "מטבעות הטיט" – מבחר משירתו של פאטריק קאוואנה, "אשה בפתחו של בית" – מבחר משירי איוואן בולנד, ו"הפסקת אש" – מבחר משיריו ורשימותיו של שיימוס היני (בשיתוף עם אריאל זינדר). ספר שיריו האחרון עד כה, "מעט", ראה אור בקיבוץ המאוחד, 2016.

 

» לכבוד יום התרגום הבינלאומי, מבחר תרגומים מגיליונות המוסך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

.

פרק ראשון מתוך רומן בכתובים / מרים יחיל־וקס

.

יום רביעי, 31 במאי 1967

אהובי,
שלשום קראו גם לי למילואים. אתה בטח צוחק. אני דווקא מרוצה. פחות זמן להיות לבד בבית, פחות זמן לסבול את הנדנודים של השכנה: למה לא תשימי נייר דבק על החלונות מותק. פחות זמן לחשוב: הלוואי שרק החלונות יישברו. הרחקתי מהם את המרבד עם פיטו שרובץ עליו מבוקר עד ערב מאז הלכת. לא זז, הזקן, מעמדתו מול הדלת. בסוף הלילה, כשמחזירים אותי מהמשמרת, אני מוציאה אותו. אמש נגררתי בעקבותיו כסהרורית בארץ הכבויה לאור שביל דל שסימן הירח על המפרץ. נזכרתי בסיפור של אביך על ההטסה שלו ארצה בתום השליחות, איך התעקשת לחכות לו בכל חניית ביניים עם מזון ומים ולהוציא אותו לסיבוב. עכשיו הוא סגור בבית ימים שלמים, האציל השבדי, ולא עשה את צרכיו בדירה אפילו פעם אחת.
אני הרוגה. מחר אשלים את המכתב ואשלח. לילה טוב, יקר שלי. אני מקווה שאתה מצליח לישון קצת.

כבר יום חמישי. ששון ושמחה! בדיוק כשבאו לקחת אותי למשמרת לילה השכנה קראה לי לטלפון. אמך הודיעה שאתה יוצא הביתה לשבת. נשמעה מאוכזבת כי עכשיו הביתה זה לחיפה. איזה נס! אם נותנים חופשות אולי ההמתנה, המילה הניטרלית הזאת שאני לא יכולה לסבול, תתפוגג במפח נפש לכל הששים אלי קרב? מחר בבוקר אנקה את הבית ועכשיו, בדרך למילואים אקנה לנו מטעמים ופרחים, חבצלות אם יהיו. נחגוג לך יום הולדת בשבת במקום בראשון. כבר אין טעם לשלוח את המכתב, אתן לך אותו ביד! לילה שקט לכם.

נ"ב, יום שישי. ההסעה החזירה אותי הביתה טרם שחר, ההרים מעבר למפרץ היו עדיין גוש של קדרות מעובה. עשיתי סיבוב קצר עם פיטו, שטפתי רצפה ואני מחכה לך. לא מסוגלת לישון. פרשתי מפה לבנה, ארזתי בצלופן את מתנת יום ההולדת שהכנתי לך (הפתעה!), מיהרתי להתקלח ואנסה בכל זאת לחטוף תנומה. פיטו איתי. התרגשותי דבקה בישישון והוא נטש את עמדתו, נשרך אחרי אנה ואנה צמוד כשובל שמלה, ובחדר השינה שקע ליד המיטה בצד שלך. רגע, דופקים בדלת. כבר? אני לא לבושה…

אימא שלך בטלפון. כל החופשות בוטלו.

שבת ריקה. קמתי והתבוננתי על סביבותיי, במפה, בחבצלות הלבנות, בכל החג המיותר שבבית, ואני כותבת לך על היום הזה שהכזיב. הים מנצנץ בקימור המפרץ כמו כרס של לווייתן שבע. נייר הדבק של השכנה מונח על השיש במטבח, מזכרת עוון. שרק החלונות יישברו. מה אעשה בעצמי כל היום? ומחר? אפילו לברך אותך ליום ההולדת לא אוכל. גם אתה עצוב עכשיו, יקר שלי, או שאין לך פנאי לחשוב על זה בכלל ואתה טרוד באימון חייליך? תמהני אם מישהו מהם יודע שמחר יום הולדתך. אני לוקחת את פיטו לטיול. ארוך. אטפס איתו על ההר להרוג זמן.

אני ממשיכה לכתוב במונית לירושלים! כן, כן, תפסתי אומץ ואני בדרך אליך, אחרי שחיכיתי חצי שעה בתחנה ושום אוטובוס לא הגיע כי הנהגים במילואים, אחרי שהתחלתי לבכות באמצע הרחוב כי התלבשתי לכבודך והתייפיתי ואני צריכה לחזור הביתה בפחי נפש, עצר לידי טנדר. איתו נסעתי לעיר התחתית, אני שאף פעם לא נסעתי בטרמפים. הנהג היה משופם וממושקף ודוחה. הנוסע, נער בעל פני תינוק חלקים, פתח לי את הדלת. עליתי וישבתי לצידו. הוא הושיט יד צנומה מעליי, נזהר לא לגעת בי, וסגר אותה. בדרך ניסה גם הנהג פעמיים להושיט יד כביכול על מנת לבדוק אם הדלת שלי סגורה, למעשה כדי לחכך זרוע בברכי. הצטערתי שלא לבשתי מכנסיים ארוכים במקום השמלה שאתה אוהב. בעיר התחתית כשביקשתי לרדת הנהג, בלי בושה, הושיט ידו בשלישית! הפעם העיף אותה הנער ופתח לי בעצמו את הדלת. חייכתי אליו והוא הסמיק.

זאת המונית השנייה שלי היום. בראשונה לתל אביב, אחרי הטרמפ, היה נורא חם ולח. נקווה שבהרים נעים יותר. מזג האוויר. אני יודעת מאיה שאתה באזור מעלה החמישה ומקווה למצוא אותך איכשהו, אלא אם הצבא יחליט לא לאפשר לי, מה שעלול לקרות. איך לא חשבתי על זה קודם. איזו שטות עשיתי. אני הולכת להסתובב שם סתם, כל ההרפתקאה הזאת עוד תהיה לחינם.

 

איה יקרה,
עכשיו מוצאי שבת, ואני באוטובוס מירושלים לחיפה. את בטח מתפלאה שבאתי לירושלים ולא התקשרתי. טוב, כן התקשרתי! מההורים של יונתן! אבל לא היית בבית. הייתי בטוחה שתהיי ותצטרפי אלינו. נורא חבל שלא יצא. היינו אצלם עד הערב! שנינו! את בטח לא מבינה כלום. חכי, אני כבר עושה לנו סדר כי גם ראשי עדיין הומה עליי כגלגל. תני גם לאסנת ואביטל לקרוא את המכתב הזה. אני אנסה לתאר פה חוויה שקשה לי לנסח במילים.

ראשית, נסעתי בטרמפ בפעם הראשונה בחיי! בטנדר של ערבי. ואחר כך במוניות עד מעלה החמישה. בזכותך ידעתי שהוא מוצב שם, אז תודה! בקצה כביש הגישה לקיבוץ עמד צנחן, סג"מ כזה גבוה, די חמוד, ואכל ארטיק. הוא התבדח איתי, שאל אם באתי אליו, שטויות כאלה, והסביר לי איך להגיע אל העמדות של החטיבה הירושלמית על ההר. אשת הסוד שבי התקוממה על הקלות שבה מסר לי מידע צבאי אבל שתקתי. אם את לא מוצאת את החבר שלך, אני פה, לא התייאש מלפלרטט בשפתיים משוחות ארטיק. עליתי להר בכביש הגישה עד שבין האורנים הבחנתי באוהלי סיירים. מעבר להם, בקצה המדרון הפונה אל גבעת הרדאר, האדמה הייתה פצועת תעלות קשר שעפר תחוח שפוך סביבן. עוד צנחן הופיע, בלונדיני, סמל. את אשתו אני כבר קורא לו, אמר בלי פיסוק ונעלם בין העצים. איך הוא יודע? אחר כך התברר לי שהאיש שלי מרבה להשוויץ בתמונה שלי שהוא מחזיק בארנק…

את לא מתארת לך כמה הוא היה מופתע. נסעת בטרמפים? את?? עיניו מלאו אור והוא אחז במותניי, בקושי התאפק מלהניף אותי באוויר לעיני חייליו. העמקנו לתוך יער האורנים עד שנותרנו לבדנו. התחבקנו והתחבקנו, כמו כשהיינו בצבא, וסיכת המ"מ שלו שרטה את פני כמו אז. בואי נישאר כאן, הוא אמר והשתרע על מצע מחטי אורן. שכבתי על האדמה לצידו והשחלתי אצבעות בתלתליו שהיו מלאים אבק. מזל טוב ליום ההולדת מחר, אמרתי. עיניי השתקפו בעיניו המחייכות שהלכו ונעצמו. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך עייף. לא התבטל בשבועיים של ההמתנה, את הרי מכירה אותו, התעקש לאמן יום יום את חיילי המילואים המבוגרים שלו, להחזיר אותם לכושר קרבי. שכחו לגמרי מה זה צבא, מלמל באוזני מנומנם, הרדאר שם ממול הוא היעד שלנו. שרק לא תהיה מלחמה… זרועי תחת ראשו התאבנה, אך לא זזתי. נשמתי בזהירות, נורא רציתי ללטף אותו, אבל חששתי שיתעורר. טור נמלים צד את עיני. מוזר למה שמים לב ברגעים כאלה. הטור צעד בסך מצידו השני, במקביל לגופו. דרור נחת ביניהן, שיבש את המצעד, הציץ בי בעין אחת והתעופף הלאה. הנמלים שנפוצו לכל עבר התרוצצו תחילה כמטורפות, אך מיד התנערו מעפר, התארגנו מחדש בטור והמשיכו לצעוד. כעבור אני לא יודעת כמה זמן, צץ בין העצים הסמל הבלונדיני ולחש לי שאפשר לצאת העירה לכמה שעות, יש הסעה, אבל אולי עדיף שהמפקד יישן… אהובי קם על רגליו בזינוק, לגם מים פושרים מן המימייה, ושלושתנו רצנו אל משאית שהייתה כבר עמוסה חיילים ששיחק להם מזלם להיות ירושלמים.

את אמא שלו הקשוחה את מכירה, ואת היחס שלו אליה. היא פתחה את הדלת ופלטה זעקת גיל שכמותה לא שמע הבית הייקי מעולם. בהתרגשות עצומה חיבקה אותו והוא לא העז להתנגד, אבל עמד כמו קרש, לא החזיר חיבוק. אסירת תודה היא חייכה אליי מעל לכתפו ושחררה אותו. הוא מיד חזר לעצמו וביקש – ציווה עליה – שתיסע להביא את אמי, חמותו. אותה הוא אוהב, כידוע לך. אמו צייתה ויצאה. ברוח נמוכה, יורשה לי לציין. אביו שתק. ראיתי שהוא מתלבט אם לנזוף בו כילדו הסורר שהיה או לקבל את דין הגבר העיקש שנהיה. לבסוף חיבק ונישק אותו בחגיגיות, טפח על שכמו, ליטף את ראשו, הצר על כך שאחיו יגיע מאמריקה רק מחר. גם אותי חיבק, הודה לי על שקמתי ועשיתי מעשה, יצאתי מגדרי והבאתי את הבן הביתה. לא סתם חיבב אותי מיום שהוצגתי לפניהם, כה נבונה ואמיצה ורבת תושייה הנני וכולי.

שמחתי לשמח אותו. האיש הטוב נראה חיוור, זה לא מכבר עבר התקף לב. הוא זה שהציע להזמין אותך כי את גרה קרוב, ואני הסכמתי שזה רעיון מצוין וטילפנתי אליך אבל לא היית בבית. אחר כך בירך את בנו ליום הולדתו בשפתיים כבות ואמר עד חצי המלכות. אהובי שהאבק כיסה אף את ריסי עיניו ביקש רק לעשות "אמבטיה אנושית" ומתוכה קרא לי ואני נכנסתי אליו וכל האורחים שהגיעו בינתיים חייכו בהבנה. חוץ מאמא שלי שהביטה בו בעיניים כלות. הוא נעל את הדלת ו… נו, תדמייני. על הרצפה, על השטיחון. החזקתי בו בכל הכוח אבל הוא אמר אם אני חוזר בשלום זה לא הזמן לילד, ואם לא מה את צריכה את זה. אחר כך עשינו אמבטיה ואני האצתי בו והוא צחק. שיחכו בסבלנות.
אני שולחת לך את המכתב מהיחידה בדואר צבאי. אל תשכחי להראות אותו לאסנת ואביטל.

 

יום ראשון, 4 ביוני 1967, יום הולדתך

הרדיו ביחידה פתוח כל הזמן. מחכים. אני עובדת כאילו כרגיל אבל הפחד מושל בי. מתאפקת מבכי, מריצה אליך מכתבים לקשור אותך אליי, לאחוז אותך בי, בחיי, בחיינו. אולי אשלח ואולי לא יהיה טעם, כי אם לא תהיה מלחמה ישחררו אותך הביתה. תיאמתי עם הקירשנרים והם באו היום לקחת את פיטו לירושלים עד שתיגמר ההמתנה הארורה או המה שיבוא בעקבותיה. אין סיבה שיסבול כך, בגילו. אמש, בשובי לחיפה בחצות כמעט, הרוסה מעייפות, הספקתי להוציא אותו לסיבוב. הוא הריח אותך בי ולא מצא אותך, לא הבין אם כבר עת לשמוח אם לאו. שכבתי לישון מרוצה מעצמי, מהעזתי. בזכותי לא היית לבד בשבת. בזכותי היו לנו רגעי קסם ביער. בזכותי חגגת בחיק המשפחה ואפילו התנהגת כמעט טוב אל אמא שלך.

יום שני. ברדיו הודיעו: מלחמה. בראשי המולה. יש מלחמה. עכשיו בסיני. אולי לא תפרוץ בחזית הירדנית, הזהרנו את חוסיין לשבת בשקט, לחשו אצלנו ביחידה. מי ייתן מי ייתן. עבדתי כאחוזת בולמוס, התנדבתי למשמרת נוספת וגם היא הסתיימה. לא רציתי לחזור הביתה. בלי פיטו הדירה עוד יותר ריקה. זה לילה ראשון שבו אני לגמרי לבד. לא מצליחה לישון. תליתי בחדר העבודה שלך את הווילונות שקניתי ליום הולדתך, זרקתי לפח את המטעמים שהקפאתי, את החבצלות שנבלו. חזרתי לחדר השינה והכנסתי ראש לארון לרחרח את חלוק הרחצה שלך כמו שפיטו עושה. אתה יכול לצחוק. פתחתי חלון אל החושך.

יום שלישי. כבשנו את גבעת הרדאר. הירדנים לא שעו לאזהרתנו. מי זה כבשנו? אתה והמילואימניקים שלך? ההמולה בראשי על סף פיצוץ. איפה אתה, אהובי? יצאתם מחסות היער אל המדרון, אל הרדאר החשוף בקצה האדמה פצועת תעלות הקשר? אולי נשלחתם ליעד אחר? אולי בכלל לא הפעילו אתכם? חטיבת מילואים אינה חוד חנית. הלילה אחרי המשמרת לא נרדמתי כלל. השחר עלה מולי, השמש זרחה בחלון, כיסיתי את העיניים אבל ללא הועיל, הן נעצמו לרגע ומיד נפקחו שוב. נדודי שינה, חוויה חדשה. הלילה במשמרת אשלח לך את המכתב הזה. אני לא יודעת איך אתפקד בלי שינה. קרביי מכווצים.

יום רביעי. הרדיו מלא חדשות מירושלים. העיר העתיקה בידינו. בידיך? כולם ביחידה מצטרפים למצהלות המשודרות מן השטח. אני בולעת את הגוש בגרוני שלא להשבית את האושר הנשפך מעל גלי האתר. החברים סביבי בקושי עובדים. מתלהבים, מתרגשים.

יום חמישי. הפסקתי להאזין לחדשות. No news good news. קודם התקשרה איה. גם היא במילואים והסיווג הביטחוני שלה אִפשר לה להשיג את מספר הטלפון אצלנו. שמחתי לשמוע אותה אך לא היה נעים להאריך בדברים, המכשיר עומד על שולחנו של המפקד. איה הבטיחה לנסות ליצור איתך קשר, אמרה שעדיין נלחמים באזור ירושלים. הסיבה לטלפון הייתה להודיע לי שראתה את אחיך שהגיע מאמריקה. הרדיו ממשיך לשדר התרגשות. אנחנו מנצחים. מי זה אנחנו? אני שומעת בעל כורחי, לא מפסיקה לעבוד. עוד פעם החברה שלך, הכריז מפקדי בזעף כאשר הטלפון צלצל בשעה שתיים לפנות בוקר. תקצרי.
איה אמרה שהיא באה לקחת אותי לירושלים. מסתובבות בעיר שמועות, לא יודעים מה בדיוק. אבל מה שלא יהיה, אם הכול בסדר ואם לא, מוטב שאני אהיה בירושלים ולא לבד בחיפה. כנראה קפאתי שם עם האפרכסת ביד. מה הכתובת, איה שאלה מרחוק. המפקד שמע אותה. הוא חילץ מידי את האפרכסת, אמר הלו, זה המפקד שלה, והקשיב. פניו הצהיבו.

 

ד"ר מרים יחיל־וקס, סופרת, מתרגמת ודרמטורגית. תרגמה כחמישים רומנים ומחזות, שימשה מנהלת אמנותית של התיאטרון לילדים ולנוער, ייסדה וניהלה את פסטיבל חיפה להצגות ילדים. פרסמה ספר שירים, "בלי כוונה" (עקד, 1977), ושני ספרי פרוזה – "נורדאו פינת וול־סטריט" (כנרת זמורה־ביתן, 2009) ו"הפרק החסר" (כרמל, 2016). כעת שוקדת על רומן זה, שעלילתו מתרחשת בשנה שאחרי מלחמת ששת הימים, בחיפה. גיבוריו הם בני דור ראשון בארץ, וזו להם המלחמה הראשונה. סיפורה "ילדה איך קוראים לך" התפרסם בגיליון 23 של המוסך.

 

» במדור בעבודה בגיליון המוסך הקודם: על הלבנטינים של דרום אמריקה, מאת משה סקאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.