בעבודה | על הלבנטינים של דרום אמריקה, מאת משה סקאל

"גם בבואנוס איירס ממלא כל אחד את תפקידו: הממשלות משגרות משלחות, הסופרים משוגרים או שאינם משוגרים, אחרים מוחים או מחזקים את ידי המשתתפים, שערוריות לרגע מתעוררות ואז גוועות". רשמיו של סופר נודד, מתוך ספר מסעות שיראה אור בקרוב

מרב סודאי, ברכה מזרחית, אקריליק על בד, 40X30 ס"מ, 2005

.

על הלבנטינים של דרום אמריקה / משה סקאל

.

בואנוס איירס

הרבה דברים חשבתי שאמצא בבואנוס איירס, ורק את פניהם לא יכולתי לשער. יש מקומות שאנחנו משתוקקים להגיע אליהם כי אנחנו רואים איזו תמונה מוחשית בעיני רוחנו, אבל בואנוס איירס הייתה בעבורי תמיד משאת נפש גם מבלי שידעתי מדוע. לא כמו דקלי הקוקוס הנטויים מעל לחופי ברזיל, לא כמסגדים המרהיבים במרוקו, לא כמנזרים החצובים בהר בגיאורגיה – את כל אלה ראיתי מתוך התפעלות גדולה, אבל לא מתוך הפתעה. הרי בעיני רוחי ראיתי אותם קודם. אבל על נופיה של בואנוס איירס לא ידעתי מראש כמעט דבר. על מועדוני הטנגו המהוללים שמעתי כמובן, אבל הם לא משכו אותי כלל. למען האמת הם נדמו בעיני כמין ריקודי חתונות נושנים ומלאכותיים. לא יכולתי לשער שדווקא במועדונים האלה, הפתוחים משעות הלילה ועד אור הבוקר, אראה את גילויי האהבה הדקים ביותר, הכואבים ביותר, שניתן לנו לראות על הכדור הקדחתני הזה.

ועוד דבר נהדר שמצאתי בבואנוס איירס, דבר שאותו לא יכולתי לשער אפילו בחלומות הלילה, הוא מה שאפשר לקרוא לו "הלבנטיניות הארגנטינאית". או, מדויק יותר יהיה לומר: הלבנטיניות גרידא. שהרי מי שיילך כיום עד לקצווי הלבנט ויחפש את הלבנטיניות, יעמוד תמיד כשפניו אל העבר, משום שהלבנטיניות כיום כרוכה תמיד בעולם שהיה ואינו עוד, בשפות ובתרבויות דועכות, שאיבדו את ממשלתן – כמו הצרפתית באיסטנבול ובביירות או האיטלקית באיים הדודקנזיים של יוון או היוונית באלכסנדריה, או האנגלית בספריה של ז'קלין כהנוב המנוחה. הרבה יופי יש בדעיכה הזאת, אבל היא גם צובטת את הלב. בעולם שבו הגבולות נחרטים עמוק יותר ויותר בבשר, שבו הגבולות עשֵנים והשפות מסתגרות בתוך לאום ובתוך טריטוריה, נדמה שאין דבר זר יותר מאשר הרוח הלבנטינית האדישה לגבולות, הנושאת אִתה – ממש כמו רוח הנושאת אבקנים מפרח לפרח ומפרה אותם – את השפות ואת המנהגים ואת התרבויות ממקום למקום. אכן, התרבות הלבנטינית חיה פחות ופחות, ולכן עלינו לחפש אותה בנבכי העבר. אבל כשהיא שבה ומתגלה פתאום בימינו, יש לה תוקף נבואי כמעט. נציגיה עלי אדמות הם הלבנטינים המתים או באֵי כוחם, וכל מפגש עם אדם כזה – חי או מת – מפיח רוח בזרעונים הללו ומפיץ אותם לכל עבר. ובכך יש נחמה כמוסה, ואפילו תקווה.

הלבנטינים – מעצם הווייתם – הם אנשים סובלים, או אולי נכון יותר לומר: אנשים חסרים. במקום שיש בו מַים, הם חסרים את היבשה. וביבשה – את המים. הם גולים בעל כורחם, זרים כמעט תמיד למקום שבו הם חיים, שמתוקף נסיבות ביולוגיות ופיזיות הוא תמיד, ולהכעיס, מקום אחד ויחיד. והרי כל המקומות הם מקומותיהם. מעצם הגדרתם הם בלתי מובנים, אך לעצמם הם מובנים עד בלי די, באופן כואב כמעט.

ויקטוריה אוקמפו – ה"לבנטינית" הארגנטינאית שלעולמה התוודעתי בביתה שבסן איסידרו – מרחק עשרים וחמישה קילומטרים מבואנוס איירס, ודאי לא הייתה מגדירה את עצמה "לבנטינית". על עצמה היא נהגה לומר שהיא "אשת העולם". השפה הצרפתית הייתה השפה שבה היא קראה ספרים. בצרפתית היא גם כתבה את ספרה הראשון, אף ששפת אמהּ הייתה הספרדית הארגנטינאית המתנגנת. השפה והתרבות הצרפתית, וכן הביקורים התכופים שלה בצרפת הרחוקה – הם אלה שנטעו בה את הכמיהה הקוסמופוליטית, שרגליה נטועות בקרקע אבל ראשה נישא הלאה משם ועיניה צופות למרחוק. זאת הכמיהה שיש בה דבר מאחֵד יותר מאשר מפריד, מתבולל ובלתי מתבדל, חופשי ולא מסתגר. שהרי במה מתבטאת הרוח הלבנטינית אם לא בכל אלה? ואם הלבנטינים הם מזיגה משונה ועקומה לפעמים, כמעט נגד הטבע, של מזרח ומערב, הרי שגם מחצי הכדור הדרומי ניתן לפרוש את היריעה הבלתי נראית הזאת של הלבטיניות ולמתוח אותה עד קצה היכולת, כמו כּילה הנפרשת מעל לגופים הישנים בלילה, מגינה עליהם מן הטפילים ומושחת את דמותם בקרום חלבי, שדמיון ומציאוּת משמשים בו בערבוביה.

את הדרך המפרידה בין בואנוס איירס לביתה של ויקטוריה אוקמפו שבסן איסידרו עשינו ברכבת הפרוורים ביום של גשם שוטף, ובזמן שביתה של התחבורה הציבורית. בחצי הכדור הדרומי כבר הורגשו דמדומי הקיץ, ומאות "פּוֹרטֶניוֹס" – תושבי בואנוס איירס – שבשבועות האחרונים לא היו רגילים לגשם אלא לשרב המכה בכוחותיו האחרונים, הצטופפו כעת בקרונות הדחוסים. הרכבת נעה באִטיות ועצרה באחת התחנות. איש לא ירד ממנה כמעט, אבל נוסעים רבים הוסיפו ועלו לקרון, עד שצעקו להם שֶדי, שאי אפשר עוד, ושוב נסגרו הדלתות, וכל הנוסעים, שחלקם היו ספוגי מים ואחרים לבשו מעין שכמיות מאולתרות ונוטפות, עשויות שקיות פלסטיק, מצאו את עצמם חבוקים בעל כורחם.

היה חם ולח. סקרתי את הנוסעים ונזכרתי בפניהם המכורכמים, מוכי התסכול והמרירוּת של תושבי פריז בשעות העומס במטרו. אלא שכאן, בדרך היוצאת מבואנוס איירס אל הפרברים, פניהם של הנוסעים הפיקו דווקא קורת רוח עמוקה, למרות הנסיבות ואולי בגללן: שיחות נקשרו, ידיים הונפו, ונוסעים רבים עשו לעצמם מכרים חדשים בזכות הגשם והשביתה והצפיפוּת. באחת התחנות נקרעתי מעל בני החבורה שליוותה את דורי ואותי: חברנו הארגנטינאי, אלפרדו, מרצה לספרות צרפתית באוניברסיטאות של לה פאס שבבוליביה ואסונסיון שבפרגוואי (שתי ערים שאליהן הוא טס כמה פעמים בחודש), ושתי היסטוריוניות מפרגוואי שהוא אירח בביקורן בעיר. למרות הצפיפות והחום ידעתי שבקצה הגשם מחכה לנו ביתה של ויקטוריה אוקמפו. ואף שברור היה שוויקטוריה עצמה לא תקביל שם את פנינו, שהרי היא מתה זה מכבר, ליוותה דמותה את הנסיעה ולא הרפתה ממני.

על ויקטוריה אוקמפו ידעתי שהיא נולדה בשנת 1890 למשפחה אריסטוקרטית. קראתי על המסעות שנהגו בני משפחת אוקמפו לערוך לאירופה (למסעם הראשון לפריז נטלו עמם – מלבד צוות משרתים ולהקת תרנגולות – גם שתי פרות, שתספקנה חלב טרי מדי יום). ידעתי שהיא תוצר של החינוך המעולה שקיבלה במפנה המאה, אבל שהיא גם התמרדה לא מעט כנגד התרבות הפטריארכלית שמתוכה יצאה. ובמיוחד זכרתי שאוקמפו ייסדה ב-1931 את החשוב בכתבי העת של אמריקה הלטינית, "סוּר" (דרום), ומשלה ביד רמה בו ובספרות הארגנטינאית במשך ארבעה עשורים. לאחר מותה ספד לה בורחס ואמר: "בְּארץ ובִתקופה שעל כל הנשים התבוננו כעל מקשה אחידה אחת, הצליחה אוקמפו להיות אדם ייחודי ומובחן. את הונה הרב היא הקדישה לחינוך ארצה והיבשת הדרום־אמריקאית. אני חב הרבה לוויקטוריה באופן אישי, אבל כארגנטינאי אני חב לה הרבה יותר". ואכן, בכתב העת "סור" התפרסמו לראשונה רבות מיצירותיו של בורחס, לצד יצירותיהם של כותבים חשובים אחרים. אבל "סור" היה יותר מזה: הוא היה אכסניה לכותבים בעלי מחשבה חופשית בשנים של דיכוי פוליטי וכלכלי; כתב עת שלקח על עצמו את מלאכת הקישור ותוויית הגשרים בין אמריקה הלטינית לבין אירופה.

ויקטוריה אוקמפו הייתה אפוא ארגנטינאית להפליא, אך בה בעת גם קוסמופוליטית דוברת צרפתית ואנגלית, שהתחנכה על ברכי החינוך האירופי והשקיעה את כל ממונה ומרצה – באמצעות פעילותה הספרותית, הפילנתרופית והאישית – בעידוד הספרות ובטיפוחה. היא הייתה מצנטית ואשת ספרות בזכות עצמה כאחד, שפעה נדיבות כלפי חבריה וכלפי הסופרים שהעריכה, וגם נתפסה כקוקטית ונהנתנית על פי דרכה. קודם שפגש אותה היה בורחס, כהגדרתו, "רואה ואינו נראה". הוא התחיל להיראות רק מעת שאוקמפו לקחה אותו תחת חסותה. שנים לאחר מכן – כך קראתי באתר של "בית אוקמפו" – כשכבר היה בורחס סופר בעל שם והחל להתעוור, עזרה לו אוקמפו במימון הניתוח, ואף טרחה בשבילו כדי שיקבל משרה בספרייה הלאומית.

כעת דהרנו בקרונות הרכבת הדחוסים אל ביתה של אוקמפו, שנבנה על ידי אביה לפי האופנה האירופית של סוף המאה התשע־עשרה, בית שיועד למגורי הקיץ של דודתה של ויקטוריה ולכן לא נבנתה בו מערכת חימום ושזכה בזמנו לקיתונות של לעג משכני המשפחה בשכונה האמידה והמצויצת הזאת. כיום כלול בית אוקמפו ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.

"מצאתם לכם יום להגיע", אמרה לנו מדריכת הסיור בחיוך. הבית היה כמעט ריק ביום הגשם הזה. ישבנו להשיב את נפשנו בבית הקפה המשקיף אל הגינה שגשם ירד בה, שתינו קפה ואכלנו "מדיה לונאס" ("חצי ירח"), אותם קרואסונים קטנים ומתוקים, המזכירים את הקרואסון הצרפתי אבל שונים ממנו באופן שקשה להסביר, אולי כמו העיר הזאת, המזכירה כל כך את אירופה, אבל משהו מקצה העולם בכל זאת נסוך עליה בנדיבות.

המארח שלנו, ארנסטו מונטקין, קיבל את פנינו בסבר פנים נעימות. הוא גבר כבן ארבעים, לבוש במכנסי ג'ינס מוקפדים ובחולצה אדומה מכופתרת ונעול בנעלי עור מצוחצחות. בדרכנו ברכבת הספיק אלפרדו לספר לנו שארנסטו מונטקין הוא המתרגם הטוב ביותר בארגנטינה כיום מצרפתית לספרדית. כעת התנצל בפנינו המארח – בצרפתית מעולה, כמובן – ואמר שלא יוכל להישאר אתנו זמן רב, משום שעליו להתכונן לנסיעה לפריז. יריד הספרים הבינלאומי עמד להיפתח בעיר האורות. ארגנטינה היא אורחת הכבוד ביריד הזה השנה, ואחת התערוכות ביריד הספרים מוקדשת לוויקטוריה אוקמפו.

שוב יריד הספרים הבינלאומי בפריז. מאז הגיענו לבואנוס איירס שמענו שוב ושוב על היריד הזה, ועל הפולמוס בדבר הרכב משלחת הסופרים הארגנטינאית לפריז. רבים מאנשי הספרות שפגשנו מחו על המשלחת הזו וטענו שהסופרים הנמנים אִתה מעידים על מאווי השלטונות ולא על בחירה איכותית כלשהי. כמעט מעודד היה להיווכח שגם בבואנוס איירס ממלא כל אחד את תפקידו: הממשלות משגרות משלחות, הסופרים משוגרים או שאינם משוגרים, אחרים מוחים או מחזקים את ידי המשתתפים, שערוריות לרגע מתעוררות ואז גוועות, וחוזר חלילה.

לפני שעזב ארנסטו את המקום הוא נתן לנו עותק מהמהדורה הראשונה של ספרהּ של ויקטוריה אוקמפו, גן העדן הירוק, שנכתב בצרפתית וראה אור בבואנוס איירס בשנת 1944. ועוד מִנחה אחת הייתה בידו: הגיליון המיוחד שהקדיש כתב העת "סור" בשנת 1958 לישראל, במלאת עשר שנים להקמתה, ובו הקדמה נלהבת מאת בורחס וטקסטים מפרי עטם של כותבים ישראלים שונים – מקצתם מוּכרים היטב כיום לקורא הישראלי, ומרביתם כבר הספיקו לצלול מאז בתהום הנשייה.

ויקטוריה אוקמפו, המארחת המתה שלנו, לא הרפתה מאִתנו משך כל הביקור על אף היעדרותה העיקשת. היא נכחה שם בכל מקום: בגינה, שברווזים מהדסים בה, בבית הקפה עם עוגיות ה"חצי ירח", וגם עלתה אִתנו במעלות המפותלות אל הקומה השנייה, שבה התחיל הסיור.
כל שנות ילדותה ונעוריה של ויקטוריה אוקמפו, כך סיפרה לנו המדריכה, עברו עליה בבית הזה, המוקף גנים ונמצא קרוב כל כך לנהר. בקומה העליונה גרו האומנות הצרפתיות, המשרתים, הסייסים ושאר בעלי המקצוע ששירתו את בני הבית. כעת טיילנו בין חדרי הבית המרווחים, שהגשם התדפק על חלונותיהם, ושמענו על ההעלאה הראשונה של פולחן האביב מאת סטרווינסקי בתיאטרון "קולון" בבואנוס איירס, כשוויקטוריה הייתה בת עשרים ושלוש. גם בבואנוס איירס, כמו בפריז, נבעת הקהל מה"רעשים" של סטרווינסקי ויצא בכעס מהאולם, כך סיפרה לנו המדריכה. אבל ויקטוריה הייתה המומה מכוחה של היצירה והכירה מיד בגדולתה.

"תמיד היא הייתה יוצאת דופן", הוסיפה וסיפרה לנו המדריכה. "בגיל עשרים היא למדה בסורבון, דבר שעשו מעט נשים בתקופתה בכלל, ונשים לטינו־אמריקניות בפרט. בפריז היא התרועעה עם אנשים כמו לה-קורבוזייה וקוקו שאנל, ובימים שבהם שנשים הלכו בשמלות, היא התעקשה ללבוש מכנסיים. כשחזרה לבואנוס איירס שפכו עליה קיתונות של ביקורת, כי זאת הייתה חברה גברית ומצ'ואיסטית מאוד".

באחד החדרים ראינו תמונות של אנשי ספרות שונים: וירג'יניה וולף, שהייתה ידידה קרובה של המארחת שלנו, אף שמעולם לא באה לביקור בבואנוס איירס, או המשורר ההודי חתן פרס נובל רבינדרנאת טאגור, שהתגורר במשך תקופה בבית המידות הזה, ואף כתב בו כמה מיצירותיו. אוקמפו, שפעלה למען שיתוף פעולה תרבותי בין תת־היבשת ההודית לבין אמריקה הלטינית, דאגה לכל מחסורו של טאגור, והמשורר הנודע הכיר לה טובה גדולה על כך. באחד החדרים, סמוך לספרייה הגדולה, ראיתי את הדיוקן של המשורר הצרפתי פול ואלרי – מכּר ותיק אף הוא – מיישיר את עיניו החכמות אל המצלמה: ראשו שעוּן על אצבעותיו, ומאחת מהן מזדקרת טבעת גדולה. בתמונה אחרת נראית גבריאלה מיסטרל – המשוררת הצ'יליאנית הפמיניסטית, אף היא כלת פרס נובל.

בספרייה העשירה, המונה יותר מ-10,000 ספרים, ראיתי את משקפיה הלבנים והענקיים של אוקמפו מונחים על אחד המדפים. המשקפיים האלה היו לסימן ההיכר שלה, ונשות הבוהמה הארגנטינאית אימצו אותן במעין טרנד בוהמייני, שחוזר גם בימינו, כפי שנוכחתי לדעת לאחרונה בעת שיטוטי ברחובות בואנוס איירס.

בחדר האמבטיה של בית אוקמפו, דווקא שם, נעצרתי על עומדי. תחושה בלתי נעימה – של פלישה למקום האינטימי ביותר של אדם – תקפה אותי שם, אבל גם סקרנות. החדר מרוצף בלוחות עץ, ויש בו אמבט גדול, ובפינה, קרוב לחלון המשקיף אל הגן, ניצב בית כיסא עשוי עץ, ומעליו מכסה בצבע חום כהה, המזכיר את המכסה שמגוללים קוסמים מעל תיבה ובה מתנדב מן הקהל המתעתד להיות מנוסר לשני חלקים ולשלושה. ליד בית הכיסא ניצב משקל, ולידו כיור רחב ידיים. "כבר בשנת 1901 היו בבית חשמל ומים זורמים", התנאתה המדריכה, שבינתיים שכחתי מקיומה. היא העיפה מבט קצר נוסף בחדר, הפטירה: "mujer coqueta" (אישה קוקטית), ופנתה משם לדרכה. נותרתי לבדי עוד רגע אחד בחדר האמבטיה הזה, ועזבתי גם אני. ניגשתי והצצתי בחדר השינה של ויקטורה, וחיש קל נסוגותי גם משם.

הגשם פסק בינתיים, והדרך חזרה ברכבת לבואנוס איירס עברה עלינו בשקט ובנעימים. הקרונות – שהיו דחוסים ומהבילים בדרכנו לביתה של ויקטוריה, היו כמעט ריקים עכשיו. כל אחד מאנשי המשלחת הקטנה שלנו, החובקת את ישראל, פראגוואי וארגנטינה, מצא לו מקום מרוחק, התיישב בו ושקע במחשבות. הוצאתי מהתיק את "גן העדן הירוק" – הספר הכתוב צרפתית שכתבה ויקטוריה אוקמפו, וקראתי בו על ילדותה, על החינוך שקיבלה, ובייחוד על אהבתה ומחויבותה לשפה ולתרבות הצרפתית. את הדברים האלה – שנוסחו בסגנון המושפע עמוקות ממרסל פרוסט – זיהיתי מיד כדברי אותם בני תרבות הדבקים בשפה הצרפתית באשר יילכו. בארגנטינה ממש כמו בלבנט. וכך גיליתי שהלבנט חי ופועם גם במקומות שלכאורה אין לו אִתם דבר וחצי דבר, למשל כאן, בדרום אמריקה. הקרונות שִׁקשקו. המשכתי וקראתי בספרה הצנום והיפה של ויקטוריה אוקמפו, וברגע מסוים זקפתי את ראשי למשמע נעימה שקטה, וראיתי איש לבוש בסינר טבחים דוחף עגלת לחם, שריח נפלא עלה ממנה, ומזַמר את מרכולתו.

וחשבתי על כך שערים גדולות, באמת גדולות, הן תמיד כאלה שיש בהן עצלתיים בתוך הקדחתנות. אלה ערים שאפשר להיות בתוכן אנונימי מוחלט בתוך ההמון. שהרי מקום שבו אי אפשר להיות אלמוני גמור, אינו יכול להיחשב למטרופולין. רק בערים הגדולות יכול אדם להיות זר, מוקף באנשים שאינו מכיר ולא יכיר לעולם. האנונימיות שלו – באופן פרדוקסלי אולי – היא מקור החום הפושה באיבריו בעת שהותו במקום הזה. היא המגינה עליו. כאן איש לא יטרידו, איש לא יבקש להכיר אותו, ודאי לא להכירו לעומק. וכשאתה תייר מוחלט שאף אינו דובר את השפה המקומית – כמו בארגנטינה – המצב הזה מועצם עוד יותר, משום שאינך מובן. גם אם יפנו אליך בדברים, לא תדע להשיב. אינך מבין את הקודים, אינך שייך. אתה מופקע מן האנשים ולמרות זאת אתה טמון בחיקם. יש בידיעה הזאת איזה דבר משחרר מאוד ומעורר בעתה בעת ובעונה אחת.

וכשאתה זר בבואנוס איירס, בזמנים שבהם בחצי הכדור שלך מתהלכים הבריות במעילים ורועדים מקור (לפחות באירופה, שממנה הגענו לכאן), ונחיתת הביניים הארוכה שלך הייתה בברזיל בעלת האקלים הטרופי, וכאן אתה מוצא עצמך בגשם המכה בעיצומו של השרב, כבר אינך יודע מימינך ומשמאלך. קל וחומר בבואנוס איירס הרחוקה, שמזכירה מבחינות רבות כל כך את הנוף האירופי המוּכר. רק עזבת את החורף בעיצומו שם – בעולם הישן – וכבר מכה בך כאן סוף הקיץ בכל אונו, כמו להבה של נר לפני שהנר כבה. רוחות סתיו מתחילות לנשוב, ואחריהן שרב אחרון, נואש. כולם מלינים על המצב הכלכלי בארגנטינה, הארץ נתונה במצב כלכלי רעוע מאוד, אבל – אולי כמו אצלנו בישראל – בתי הקפה מלאים עד אפס מקום. חנויות הבגדים הרבות, באשר להן, כמעט ריקות. הבגדים זולים להחריד לכיסו של התייר הישראלי, וכמוהן גם המסעדות.

שני שערים לפֶּסוס, המטבע המקומי: השער היציג והשער השחור. במשרדיהם רחבי הידיים יושבים יהודים ושאינם יהודים מול שולחנות עמוסים בשטרות, ומחליפים כסף, מכל הבא ליד. לא הספיקו הבריות להחזיק בידיהם את השטרות – שדיוקנה של אוויטה פרון חקוק עליהם – וכבר עולים ויורדים שערי החליפין כמו מלאכים בסולמות השמיים. הכול אחיזת עיניים ותעתוע.

 

יומן המסע לבואנוס איירס יראה אור בספר המסעות של משה סקאל, בהוצאת "אפיק".

 

משה סקאל פרסם חמישה רומנים, בהם "יולנדה" (כתר, 2011), "הצורף" (כתר, 2014; ראה אור לאחרונה בארה"ב) ו"אחותי" (כנרת זמורה־ביתן, 2016). סקאל ניהל את המפעל לתרגום ספרות מופת. הוא מייסד אתר הארכיון – ספרות עברית בקול.

 

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: "יאן אדם ברונסקי", מאת מיכל קריסטל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

 

.

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו