בעבודה | האיש שעטף את עצמו בשעוות נרות

"התכווצויות בחזה, רעידת השפתיים, דימוע ועוד כהנה תופעות גופניות, הן לשיטתו תוצר השפעה ישירה של החומר המִלולי על מערכת החישה." שלושה קטעים מאת מיכל קריסטל

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
05.09.2018
תמיר דוד, מרדף, תחריט על נייר, 30X20 ס"מ, 2018

.

יאן אדם ברונסקי / מיכל קריסטל

.

.

* .

באצבעות קטנות מושטות פשוטות, בעל קצות האצבעות בנעליים מבריקות, בגרביים לבנים מתוחים עד מתחת לברך, מתאמץ ונמתח כולו ועוד קצת וכבר הוא מגיע ותופס והנר נוטה בפמוטו וטיפה אחת של חלב נושרת על התחרה ועיניו נעוצות בה נוצצות וכבר ננעצות לו בבית שחיו ובזרועו הידיים של אימא ולחדר ילד רע. ושמה הוא יושב על קצה המיטה והרגליים הקטנות מתנדנדות באוויר והוא אוסף אותן אליו קרוב ומפשיל את הגרביים וחובק את השוקיים חזק ומערסל את עצמו קדימה ואחורה ועושה לעצמו שה שה לא ילד רע, יאן לא ילד רע, אימא סתם אמרה, ומניח סנטר על ברך, ודמעה אחת נושרת על התחרה שחרט על רגלו האריג, ויאן מרטיב באצבעו את הגבעות והעמקים כמו שהגשם. ולאן הלכו המים של הדמעה? המים נעלמו. המים הלכו לתוך הגוף ויֵצאו בפיפי. ובבוקר הוא קם כבר לא בעונש ורק הוא ער ובשקט בשקט על קצות האצבעות הוא ניגש אל המזנון, והנר כבר לא שם, וגם לא הפמוט, ומפית התחרה עוד כן, והוא מושך אותה אליו והשעווה נקרשה בה והיא קשה שם עכשיו. השעווה ירדה כמו מים מהנר, והיא לא נעלמה, היא נשארה שם על החוטים הדקים והם כבר לא רכים. ובארוחת הבוקר הוא טובל בחשאי קצה אצבע בקקאו וגורף את הקרום לדופנות הספל ושואל, אימא, אפשר לשתות שעווה?

– מה?

– אפשר לשתות שעווה? אפשר למזוג מהנר לכוס ולשתות שעווה אימא?

– לא, יאן, לא שותים שעווה.

– למה לא שותים שעווה? אם שותים שעווה היא נהיית קשה בתוך הגוף כמו על החוטים ואז ואז יכול לא לכאוב כלום בפנים, נכון? ואז אני לא אבכה, נכון אימא?

– מספיק עם השטויות יאן, תאכל בשקט. .

* .

הדירה

דבר ראשון רואים את הנרות. לפני רצפת העץ הכהה, לפני הקיר הכחול. ולפני שהיה האמבט. כמו מערת נטיפים. עשרות זקיפים ניצבים על צלחות פורצלן קטנות. מכל מקום שהיה בו שב עם צלחת קטנה. הוא השתדל לבחור כזו שהייתה מכורסמת בשפתה או סדוקה בשוליה או שחוקה בטבורה, או פרחונית. האור והחום מפיחים חיים בפרחים ועלי הכותרת מרקדים מרצדים בוורוד וזהב לקצב הלהבה ויאן רוקד עימם בסלון, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, עד שהשלג החם נערם על הפרחים וקובר אותם, שקוף ואחר כך אטום.

בקצה הסלון יש דלת כפולה שנפתחת למרפסת מרווחת שצופה אל הוויסלה ואל שדרת העצים שלאורכה. רוב היום היא פתוחה. וילון לבן שתלוי מעליה מתנפח אל תוך החדר כמו מפרש. ליד המטבח יש דלת יחידה שנפתחת למרפסת קטנה שצופה אל הבניין הסמוך ואל הרחוב הצר. הדירה מוארת תמיד. ביום מהשמש ובלילה מהנרות.

אחרי הנרות ולאורם הצהוב הרועד אפשר להבחין בקיר הכחול. את הקיר הכחול צבע יאן בעצמו. כחול, מלמלה פעם הלנה כשהחמיא לה על שמלתה, נוסך עליה שלווה. למחרת קנה צבע ומברשת וצבע את הקיר. הוא קיווה שהיא תבוא, שפעם אחת תיכנס. כשהיו נפגשים במסדרון הייתה שואלת לשלומו וממהרת להסב את מבטה ועושה עצמה נחפזת ודוחה בנימוס את הצעתו להצטרף אליו לתה. כשבאה לבקש דבר־מה – סוכר או נייר מכתבים – נשארה תמיד בפתח, מציצה אל הקריפטה ומצטמררת.

יאן אהב את הדירה. בעיקר אהב לפתוח בבוקר את דלת המרפסת ולהחליף את ריחות הלילה והשעווה באוויר לבן ולפשוט את ידיו הארוכות אל המשקוף ולהתמתח. ובעיקר אהב לשוב אל הדירה. גם כשהיה נהנה שם בחוץ. למשל במפגשים השבועיים אצל סוניה ומארֶק. פתאום היה רוצה לחזור. באיזה רגע אחד, פתאום, בלי כל סיבה נראית לעין, בלי שהשתנה דבר בצחוק או במוזיקה או בשיחות, ככה פתאום ברגע אחד הוא היה רוצה לחזור כבר, פתאום היה לו דחוף, הוא כבר ממש היה חייב ללכת, הרגליים התחילו לרעוד, האצבעות תופפו בעצבנות על הברכיים. ואז הוא קם אל המעיל והכובע והפטיר שלום מנומס לכולם והודה לסוניה ולמארק על האירוח והתנצל ומלמל שהוא כבר ממש חייב עכשיו ללכת, ובחוץ שעט בצעדים כבושים אל הדירה שלו ונכנס ונשם אותה סוף־סוף. פעם הוא היה מדליק את עשרות הנרות שחיכו לו דבוקים על עשרות צלחות הפורצלן הקטנות. ויום אחד ראה ברחוב אמבט חבוט שוכב בערימת שברי רהיטים ופסולת, והפשיל שרוולים וגרר אותו משם. פועל שהבחין בהזדמנות העסקית הציע לו עזרה, ותמורת כך וכך זלוטי נשא איתו את האמבט אל הקומה השלישית, ומשך בכתפיו כשיאן אמר לו שכאן זה בסדר, כן, פה באמצע, ולקח את כספו והלך. מאז, מיד אחרי שהיה נכנס לדירה ונושם אותה סוף־סוף, היה מדליק את האש בגיגית שמתחת לאמבט שעמד באמצע הסלון וממלא אותו בנרות. פעם, לפני האמבט, הוא היה מתיישב עירום ליד המכתבה ומתחיל להטליא לעצמו את כתונת השעווה שלו. טיפה טיפה, מכפות הרגליים ומעלה, מתמסר לחום, לשבירות, להגנה, לידיעה שדי בתנועה אחת קטנה. ועכשיו הוא טובל וצולל ונעטף כולו ויוצא בזריזות ונעמד שעות רבות מאוד, ללא ניע, עד אור הבוקר.  

» סיפור קצר מאת מיכל קריסטל התפרסם בגיליון מס' 9 של המוסך. .

» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: "סניטר", מאת לאוניד לוינזון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation