בעבודה | האיש שעטף את עצמו בשעוות נרות

"התכווצויות בחזה, רעידת השפתיים, דימוע ועוד כהנה תופעות גופניות, הן לשיטתו תוצר השפעה ישירה של החומר המִלולי על מערכת החישה." שלושה קטעים מאת מיכל קריסטל

תמיר דוד, מרדף, תחריט על נייר, 30X20 ס"מ, 2018

.

יאן אדם ברונסקי

מיכל קריסטל

.

.

*

.

באצבעות קטנות מושטות פשוטות, בעל קצות האצבעות בנעליים מבריקות, בגרביים לבנים מתוחים עד מתחת לברך, מתאמץ ונמתח כולו ועוד קצת וכבר הוא מגיע ותופס והנר נוטה בפמוטו וטיפה אחת של חלב נושרת על התחרה ועיניו נעוצות בה נוצצות וכבר ננעצות לו בבית שחיו ובזרועו הידיים של אימא ולחדר ילד רע. ושמה הוא יושב על קצה המיטה והרגליים הקטנות מתנדנדות באוויר והוא אוסף אותן אליו קרוב ומפשיל את הגרביים וחובק את השוקיים חזק ומערסל את עצמו קדימה ואחורה ועושה לעצמו שה שה לא ילד רע, יאן לא ילד רע, אימא סתם אמרה, ומניח סנטר על ברך, ודמעה אחת נושרת על התחרה שחרט על רגלו האריג, ויאן מרטיב באצבעו את הגבעות והעמקים כמו שהגשם. ולאן הלכו המים של הדמעה? המים נעלמו. המים הלכו לתוך הגוף ויֵצאו בפיפי. ובבוקר הוא קם כבר לא בעונש ורק הוא ער ובשקט בשקט על קצות האצבעות הוא ניגש אל המזנון, והנר כבר לא שם, וגם לא הפמוט, ומפית התחרה עוד כן, והוא מושך אותה אליו והשעווה נקרשה בה והיא קשה שם עכשיו. השעווה ירדה כמו מים מהנר, והיא לא נעלמה, היא נשארה שם על החוטים הדקים והם כבר לא רכים. ובארוחת הבוקר הוא טובל בחשאי קצה אצבע בקקאו וגורף את הקרום לדופנות הספל ושואל, אימא, אפשר לשתות שעווה?

– מה?

– אפשר לשתות שעווה? אפשר למזוג מהנר לכוס ולשתות שעווה אימא?

– לא, יאן, לא שותים שעווה.

– למה לא שותים שעווה? אם שותים שעווה היא נהיית קשה בתוך הגוף כמו על החוטים ואז ואז יכול לא לכאוב כלום בפנים, נכון? ואז אני לא אבכה, נכון אימא?

– מספיק עם השטויות יאן, תאכל בשקט.

.

*

.

הדירה

דבר ראשון רואים את הנרות. לפני רצפת העץ הכהה, לפני הקיר הכחול. ולפני שהיה האמבט. כמו מערת נטיפים. עשרות זקיפים ניצבים על צלחות פורצלן קטנות. מכל מקום שהיה בו שב עם צלחת קטנה. הוא השתדל לבחור כזו שהייתה מכורסמת בשפתה או סדוקה בשוליה או שחוקה בטבורה, או פרחונית. האור והחום מפיחים חיים בפרחים ועלי הכותרת מרקדים מרצדים בוורוד וזהב לקצב הלהבה ויאן רוקד עימם בסלון, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, עד שהשלג החם נערם על הפרחים וקובר אותם, שקוף ואחר כך אטום.

בקצה הסלון יש דלת כפולה שנפתחת למרפסת מרווחת שצופה אל הוויסלה ואל שדרת העצים שלאורכה. רוב היום היא פתוחה. וילון לבן שתלוי מעליה מתנפח אל תוך החדר כמו מפרש. ליד המטבח יש דלת יחידה שנפתחת למרפסת קטנה שצופה אל הבניין הסמוך ואל הרחוב הצר. הדירה מוארת תמיד. ביום מהשמש ובלילה מהנרות.

אחרי הנרות ולאורם הצהוב הרועד אפשר להבחין בקיר הכחול. את הקיר הכחול צבע יאן בעצמו. כחול, מלמלה פעם הלנה כשהחמיא לה על שמלתה, נוסך עליה שלווה. למחרת קנה צבע ומברשת וצבע את הקיר. הוא קיווה שהיא תבוא, שפעם אחת תיכנס. כשהיו נפגשים במסדרון הייתה שואלת לשלומו וממהרת להסב את מבטה ועושה עצמה נחפזת ודוחה בנימוס את הצעתו להצטרף אליו לתה. כשבאה לבקש דבר־מה – סוכר או נייר מכתבים – נשארה תמיד בפתח, מציצה אל הקריפטה ומצטמררת.

יאן אהב את הדירה. בעיקר אהב לפתוח בבוקר את דלת המרפסת ולהחליף את ריחות הלילה והשעווה באוויר לבן ולפשוט את ידיו הארוכות אל המשקוף ולהתמתח. ובעיקר אהב לשוב אל הדירה. גם כשהיה נהנה שם בחוץ. למשל במפגשים השבועיים אצל סוניה ומארֶק. פתאום היה רוצה לחזור. באיזה רגע אחד, פתאום, בלי כל סיבה נראית לעין, בלי שהשתנה דבר בצחוק או במוזיקה או בשיחות, ככה פתאום ברגע אחד הוא היה רוצה לחזור כבר, פתאום היה לו דחוף, הוא כבר ממש היה חייב ללכת, הרגליים התחילו לרעוד, האצבעות תופפו בעצבנות על הברכיים. ואז הוא קם אל המעיל והכובע והפטיר שלום מנומס לכולם והודה לסוניה ולמארק על האירוח והתנצל ומלמל שהוא כבר ממש חייב עכשיו ללכת, ובחוץ שעט בצעדים כבושים אל הדירה שלו ונכנס ונשם אותה סוף־סוף. פעם הוא היה מדליק את עשרות הנרות שחיכו לו דבוקים על עשרות צלחות הפורצלן הקטנות. ויום אחד ראה ברחוב אמבט חבוט שוכב בערימת שברי רהיטים ופסולת, והפשיל שרוולים וגרר אותו משם. פועל שהבחין בהזדמנות העסקית הציע לו עזרה, ותמורת כך וכך זלוטי נשא איתו את האמבט אל הקומה השלישית, ומשך בכתפיו כשיאן אמר לו שכאן זה בסדר, כן, פה באמצע, ולקח את כספו והלך. מאז, מיד אחרי שהיה נכנס לדירה ונושם אותה סוף־סוף, היה מדליק את האש בגיגית שמתחת לאמבט שעמד באמצע הסלון וממלא אותו בנרות. פעם, לפני האמבט, הוא היה מתיישב עירום ליד המכתבה ומתחיל להטליא לעצמו את כתונת השעווה שלו. טיפה טיפה, מכפות הרגליים ומעלה, מתמסר לחום, לשבירות, להגנה, לידיעה שדי בתנועה אחת קטנה. ועכשיו הוא טובל וצולל ונעטף כולו ויוצא בזריזות ונעמד שעות רבות מאוד, ללא ניע, עד אור הבוקר.

.

» סיפור קצר מאת מיכל קריסטל התפרסם בגיליון מס' 9 של המוסך.

.

» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: "סניטר", מאת לאוניד לוינזון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

קיצור תולדות הקרמבו

"בראשית הייתה 'גלידה חמה'. כך קראו לגוש הקצף המוקשה שנדחס לתוך גביע של גלידה וצופה בשוקולד. אחר כך העסק התפתח לקרמבו" - הכול על התופין הממולא בקרם והמצופה בשוקולד

"הקרמבו, אהובת ילדותי, תשווק מעתה ללא עטיפת האלומיניום, על פי בעלי העסק יחסכו יריעת אלומניום שיכולה להמתח מכאן ועד להודו. אני מקבל את החדשה ברגשות מעורבים. לא. לא אוהב את הקרמבו האהוב חשוף לעיני כל. מושפל. כבודו של הקרמבו פנימה."

כך מקונן העורך ואיש הספרות חיים פסח על הפשטת הקרמבו מעטיפת האלומיניום שלו, מהלך שעליו הכריזה חברת  שטראוס של יוניליוור בסוף אוגוסט 2018.

חיים פסח אינו היחיד שמרגיש נבגד, הגולש יויו מ-Ynet מכריז: "חווית אכילת קרמבו כוללת את הורדת האלומיניום. אעבור למתחרים. חרם על כל מוצרי החברה!"

שינויי הקרמבו הביאו אותנו לחשוב על ראשית ימי הקרמבו בארץ ולנסות לנסח עבורכם הקוראים את קיצור תולדות הקרמבו:

"בראשית הייתה 'גלידה חמה'. כך קראו לגוש הקצף המוקשה שנדחס לתוך גביע של גלידה וצופה בשוקולד. אחר כך העסק התפתח לקרמבו. עוגייה, עליה כיפה של קצף ממותק בטעמים שונים – הראשון והפופולרי שהם וניל – מכוסה בשכבת ציפוי בטעם שוקולד. כשמבקיעים את שכבת השוקולד, הקצף נמרח על הפה וכל סביבותיו, אבל זה חלק מהעניין." כותבים אורן נהרי ושלמה פפירבלט בספרם "אוכל, קדימה אוכל!" (אריה ניר, 2008).

בערך שמוקדש לקרמבו מסבירים המחברים איך הקרמבו שמוגש בטמפרטורת החדר נעשה בארץ למאכל עונתי – גלידת חורף ולהיט החורף, וגם, שישראל היא שיאנית בתחום הקרמבו – מאות אלפי קרמבו מיוצרים בארץ מדי יום ועשרות מיליונים נאכלים כאן בשנה. אבל הקרמבו, למרות שהוא כה קרוב לליבנו, נולד במרחקים ואיננו המצאה ישראלית.

שוויצרי? דני? או איטלקי? 

לפי הספר הומצא הקרמבו בדנמרק לפני למעלה ממאתיים שנה, אבל הדעות בקשר לעובדה הזו חלוקות.

בעמוד ארגון יוצאי מרכז אירופה טוענים: "מקורו באיטליה ויש דומים לו בגרמניה שם הוא נקרא בעבר "Negerkuss" (נֶגֵרְקוּס – נשיקת הכושי), אך לפני מספר שנים שונה שמו כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור כהה-העור, והוא מכונה כיום Schokokuss – 'נשיקת שוקו'. באוסטריה הקרמבו נקרא Schwedenbomben (שְׁוֵדֵנבּוֹמְבֵּן), כלומר "פצצה שוודית".

קרמבו, הגרסה האוסטרית

 

גורמים זרים מוסרים שהארגון שכח לציין שבהולנד הוא נקרא – ונֶחֶרִינֶטֶט (שַד או פטמת הכושית). אבל לא רק בשפות מרכז אירופה תולדתו של הקרמבו או לפחות של שמו, בחטא גזעני, בערבית הוא נקרא "ראס אל-עבד" – ראש העבד. ובעברית…

"די מדהים לחשוב שפעם, לפני הפוליטיקלי קורקט, היה מותר לומר ואפילו לכתוב באורח חופשי את המלה כושי ואף אחד לא הזדעזע. היה אפילו מוצר דמוי קרמבו שקראו לו 'כושי'", מספרים אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, בספרם "איפה היינו ומה עשינו", כתר 1996.

לא רק שכך נקראה אחת מגרסאות הקרמבו, אלא שגם כך, כדמות כהת עור בגרסה של קריקטורה גזענית, עוצב הלוגו לקרמבו העברי הראשון של חברת ארטיק – "קרמבו – התופין הממולא בקרם והמצופה בשוקולד. עשוי מהחומרים המשובחים ביותר ובשיטות הייצור החדישות ביותר. ערב לחיך ילדים ובוגרים כאחד. נמכר בקיוסקים ובחנויות המכולת המובחרות."

דבר, 20.12.1962, עיתונות יהודית היסטורית

ב-1963 אפשר שהקרמבו ארטיק התעורר כבר לפוגענות שבלוגו שלו ושונה:

מעריב, 4.11.1963, עיתונות יהודית היסטורית

אגב, לגבי שאלת ערש הולדת הקרמבו, בפרסומת הזאת של חברת "ארטיק" כתוב: "'קרמבו' המוצר השוויצרי הנפלא בטעמו…"

"קרמבו דה לוקס" המוצר השוויצרי הנפלא – המתנה הנכונה לימי הולדת וימי שמחה לילדים, "מעריב", 17 בדצמבר 1963, עיתונות יהודית היסטורית


והיא נתנה לי להחזיק לה את הקרמבו

חברת "ארטיק" הייתה חלוצה בקידום המוצרים שלה באמצעות מבצעים, שהבטיחו פרסים לאוכלי הארטיקטים והקרמבו האדוקים. למשל כאן: "בכל קרמבו ארטיק תמצאו אות אחת מהמשחק החינוכי והמעניין 'צרף נא' אספו 40 עטיפות מקרמבו ארטיק ושלחו לארטיק בת-ים… הקפידו לקנות קרמבו ארטיק ואספו את האותיות".

מעריב, 8.12.1967, עיתונות יהודית היסטורית

בשנות השישים והשבעים גילינו תופעה – הקרמבו הובטח בתור פרס לילדים בעלי חושיים בלשיים שהתבקשו לעזור במציאת מכוניות גנובות:

רק 20 קרמבו, אבל יש כרטיסים לקרקס מוסקבה, נראה שגנבי המכוניות ממש אוהבים קרמבו. "מעריב", 31 באוגוסט 1966, עיתונות יהודית היסטורית

 

כדורגל או 50 קרמבו, "מעריב", 20 בינואר 1972. מודעה אמיתית לגמרי, עיתונות יהודית היסטורית

 

מעריב, נובמבר 1967, עיתונות יהודית היסטורית

זה המקום לציין שבחלוף השנים חלו שינויים בשוק הקרמבו – חברת ארטיק נסגרה, חברות אחרות רצו להשתתף בחגיגות החורף וכך נולדו "בובו של ויטמן – בכיר מוצרי החורף של ויטמן" וגם ה"מנבו" וה"טעמבו" וחבריהם.

ב-2002 השתמשו שני צעירים ישראלים בשמו של הקרמבו האהוב וייסדו את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". לאור חדשות היום על השינוי בעטיפת הקרמבו – שנעטפו כל השנים ועד היום, אחד אחד, בעבודת יד, כותבת הגולשת נוני טל (בתגובה לאותו פוסט של חיים פסח): "תנועת הנוער ה נ פ ל א ה לילדים עם צרכים מיוחדים וילדים רגילים – כנפיים של קרמבו – נקראת כך, כי כמו שעוטפים כל קרמבו בנפרד, לפי צרכיו ובאהבה, כך עוטפים באהבה כל ילד בנפרד, על פי צרכיו. מה יהיה עכשיו?"

אנחנו נקווה לטוב ונקנח, איך לא, בשני שירים:

הראשון, שיר נהדר של המשוררת אגי משעול שכתבה עם התקבל הידיעה על הפרידה מהעטיפה: "יותר לא יעטפו קרמבו באלומיניום. החלטה מבורכת. הסוף לנייר האלומיניום הכחלחל. לפחות יישאר בשיר שלי כמזכרת."

שיר מאת אגי משעול
והשיר השני, שיר המכולת האהוב של להקת כוורת, שלא שכחו לרגע את הקרמבו ואת חשיבותו:

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ מֵהַמַּכֹּלֶת
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ קוֹנָה שָׁם סֹלֶת
וְהִיא נָתְנָה לִי לְהַחֲזִיק לָהּ
אֶת הַקְּרֵמְבּוֹ
וְגַם בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי בַּקְבּוּ…
קִים שֶׁל טֶמְפּוֹ.

אבל טמפו כמובן זה כבר סיפור אחר…

 

 

בעת הכנת הכתבה פניתי לאספן הדי אור כדי שישתף אותנו בתמונות של כרזות, עטיפות ופרסומות לקרמבו מתוך אוסף ישראליאנה הנהדר שלו, אך הוא השיב שהוא בדיוק עובר עם האוסף למקום חדש ומסדר אותו ולכן לא יוכל הפעם לעזור. נשארתי לחפש אוצרות באוסף "עיתונות יהודית היסטורית" שלנו ואני מזמינה גם אתכם לצאת למסע באוסף. אולי תמצאו בו חומרים שלא היכרתם וקשורים למשפחה שלכם (אני מצאתי בו פעם כתבה של הסבא-רבא שלי שדיווח מיפו ב-1911) ואולי תמצאו בו עוד תמונות וסיפורים שישיבו אתכם לימי הילדות ויעוררו בכם זיכרונות מתוקים.

כתבות נוספות

הארטיק העברי הראשון

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

הכירו את האמא של אלפוני

אשת החינוך צביה וילנסקי שהמציאה את "דנה קמה" נהגה תמיד לומר: "אני התחתנתי עם כיתה א'"

"דנה נמה, דנה קמה" מתוך המהדורה הראשונה של 'אלפוני', שנת 1965. הוצאת מסדה

"דנה נמה, דנה קמה" – המשפט האלמותי הזה נולד באחד הספרים הכי משפיעים בעברית, הלא הוא אלפוני. אלפוני היה ספר לימוד הקריאה ששימש את ילדי ישראל במשך עשרות שנים, ספר שבזכותו רבים מאתנו מסוגלים כעת לקרוא את הכתבה הזאת.

מתישהו (סוף המאה התשע-עשרה) העלה מישהו (אחד מהתומכים הפנאטיים של פרויקט החייאת העברית) את הרעיון הפשוט אך הגאוני: אם אנחנו רוצים להקים דור של דוברים טבעיים לעברית, למה לא ללמד אותה כאילו מדובר בשפת אם חיה? הרי דובר צרפתית צעיר לא למד את שפת האם שלו דרך שפה אחרת שכבר שלט בה, אז מדוע שמקבילו העברי יצטרך בשפה מתווכת אחרת, ואפילו הוא דובר אחת שכזאת, כנראה יידיש? לרעיון הפשוט הזה ניתן שם פשוט עוד יותר, קראו לו "עברית בעברית".

אחד מספרי היסוד של שיטת עברית בעברית, "מקרא לפי הטף: ספר התלמיד, הוראת הכתיבה והקריאה" מאת המחנך דוד ילין. שנת 1906, הוצאת תושיה בוורשה

בראשית המאה העשרים הייתה צביה-אתל שיבובסקי אחת מאותן דוברות עברית חדשות. היא נולדה בעיירה סבינצ'אן בפולין בשנת 1907. שפת-אמה הייתה אומנם יידיש – אותה אהבה אהבת אמת עזה ויציבה כל חייה – אך מרגע שהחלה בלימודיה העבריים גילתה שיש בליבה מקום גם לאהבה נוספת: העברית. משסיימה את חוק לימודיה, הצטרפה צביה-אתל לסמינר המורות בווילנה שהפעילה רשת בתי הספר העבריים "תרבות" והוכשרה ללמד בשיטת "עברית בעברית". בסמינר הכירה גם את בעלה, חיים וילנסקי, לו נישאה בשנת 1930.

בשנת 1936, בעקבות המתיחות בגבול הגרמני שתתפרץ כעבור שלוש שנים עם פלישת הנאצים לפולין, נמלטו בני הזוג לברית המועצות של סטאלין, שם העבירו את שנות המלחמה האיומה. בסיומה, כשעשו בני הזוג את המסע המפרך חזרה לפולין, עברו בנובוגרודק (כיום בבלארוס), ושמעו על ילדה יהודייה יתומה שהסתתרה בשנות המלחמה בבית יתומים בעיר. צביה, שלא יכלה להביא ילדים משל עצמה, פגשה את הילדה העזובה, התאהבה בה מייד וביקשה לאמץ אותה.

צביה לא שעתה להתנגדות הנזירות – היא ידעה שהסיכויים שמשפחתה של הילדה היתומה שרדה את התופת אפסיים, ולכן החליטה לקחת אותה עימה. היא לימדה את ביתה המאומצת עברית, הרעיפה עליה אהבה ולא שכחה להסביר לה שוב ושוב, בכל עת ששאלה אותה בתה האם לספר לבנותיה שלה שנים מאוחר יותר כי היא מאומצת, ש"אנחנו משפחה רגילה, בלי משקעים של אימוץ ושואה." במשך שנתיים נדדה המשפחה הקטנה בין מחנות עקורים בפולין, עד שהשיגה אישור עלייה ארצה – אל המדינה שתוקם שנה מאוחר יותר.

בארץ שמעה צביה (שעם נישואיה שינתה את שמה לצביה וילנסקי) על המחסור החמור שיש במורים בכפר סבא. ידיעה זו הובילה אותה ואת משפחתה להשתקע בעיר. בבית הספר היסודי "אוסישקין" שבכפר סבא, המשיכה צביה את המלאכה שנאלצה לזנוח מאז שנמלטו היא ובעלה אל ברית המועצות: הוראת העברית.

המורה צביה וילנסקי. תמונה באדיבות המשפחה

בימים ליוותה צביה את תלמידיה ותלמידותיה בכיתות הנמוכות בצעדיהם הראשונים בקריאה ובכתיבה בעברית – כשלחלקם, מהגרים טריים בעצמם, הייתה העברית שפה שנייה, שלישית ואף רביעית (ובכל מקרה, שפה חדשה ולא מוכרת). בלילות שקדה על פיתוח שיטת הלימוד הייחודית שלה.

צביה שאבה את השראתה לא רק מהשיטה שבה התחנכה, שיטת ה"עברית בעברית". היא הרחיקה עד שיטת הלימוד של "החדר" המסורתי. כך נולדה "שיטת העיצורים" שלה – תחילה לומדים הילדים את צורת האות, לאחר מכן את סימני הניקוד העבריים ובהמשך את החיבור בין האות לניקוד (לדוגמה: ד + קמץ = דָ).

הכירו את דנה. איורים: בינה גבירץ. מתוך המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה

צביה, שהכירה היטב את הדרך אל ליבם של הלומדים הצעירים, העשירה את הספר על צורת האות וניקודה שכתבה בלילות, בסיפורים קצרים להפליא ומלאי חן המדגימים לילד ולילדה כיצד הידע הנרכש מקבל חיים חדשים על הדף. כך גם נולדה אחת הדמויות המוכרות (והמסתוריות ביותר) בישראל הצעירה – דנה, גיבורת פיוט הקָמָצִים העברי-חילוני המוכר 'דָנָה קָמָה דָנָה נָמָה'. דנה, שהופיעה במקראה אלפוני בחלק הראשון הנקרא 'במשפחה', היא ילדה של פעולות יותר מאשר של דיבורים: לאורך הספר היא קמה, נמה, באה, שבה ועוד ועוד.

דנה נמה, דנה קמה. איורים: בינה גבירץ. מתוך המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה

את אותם ניירות שכתבה בלילות לקחה צביה אל הוצאות ספרים שונות בארץ. כתב היד צד את עינה של שרה ברש, בתה של המו"לית האגדית ברכה פלאי מהוצאת מסדה, והיא – המוציאה לאור בעלת הניסיון – צירפה לרשימת היוצרים של הספר שני מחנכים ותיקים וידועים, את זלמן אריאל ואת נתן פרסקי, כמעין חותמת הכשר.

המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה

בשנת 1965 ראתה אור המהדורה הראשונה של אלפוני. הספר של צביה כבש לעצמו עד מהרה מקום של כבוד כשנעשה לספר היסוד שאיתו ובעזרתו למדו אז כמעט כל ילדי ישראל לקרוא ולכתוב בעברית. הדעות חלוקות מתי בדיוק יצא ספר זה מתוכניות הלימוד של בתי הספר בארץ. לא נתיימר לספק תשובה חד-משמעית, אך מה שבטוח הוא שבשנת הלימודים התשנ"ה- תשנ"ו, היא שנת 1995, השנה שבה הלכה צביה וילנסקי לעולמה, 30 שנה מפרסום המהדורה הראשונה עם איוריה הקסומים של בינה גבריץ, למדו תלמידי כיתה א'2 בבית הספר 'התומר' בעכו לקרוא ולכתוב בעזרת הספר הזה ממש, ואני הקטן ביניהם.

"אני התחתנתי עם כיתה א'" נהגה צביה וילנסקי לומר כל חייה. הילד שנולד מנישואים אלה, אלפוני על שלל מהדורותיו וכרכיו, גדל וצמח והעמיד בעצמו דורות של קוראי וכותבי עברית.

 

גלו עוד גיבורות בקבוצת הפייסבוק שלנו:

 

הכתבה חוברה בעזרתה של נכדתה של צביה וילנסקי, הסופרת מיכל שטיינר. בימים אלו שוקדת מיכל על כתיבת הסיפור של אמה, יתומת שואה שאומצה על ידי צביה וילנסקי וסיפור אימוצה נשמר בסוד עד לאחר מותה של צביה.

 

כתבות נוספות

"אַל-תּאֹמַר – אֱמֹר"

סיפורם של המורים שעמלו לעורר את העברית מתרדמתה באמצעות שיטה מהפכנית

עברית למתחילים עם קפקא

אפסות הקיום מול הנצח של יפו: הסיפור מאחורי 'פה ביפו'

"המילים שהתחילו להיכתב בראש שלי התאימו את עצמם למנגינה של Streets of London."

חַיִּים הַמַּשְׁתַּ"פּ שָׁכַח מִזְּמַן כְּבָר שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אַחְמֵד,

כְּשֶׁהוּא עָזַר לִתְפֹּס מְבֻקָּשִׁים,

וְהַיּוֹם הוּא חַי בְּיָפוֹ בְּלִי שָׂפָם אֲבָל עִם פַּחַד,

שֶׁיִּפְגְּעוּ בּוֹ אֲנָשִׁים קָשִׁים.

 

לְתָמִי הַזּוֹנָה יֵשׁ חֶדֶר בִּשְׂדֵרוֹת יְרוּשָׁלַיִם,

הִיא מְגַדֶּלֶת לְבַד אֶת הַיַּלְדָּה.

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֵין קְלִיֶנְטִים אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם,

הִיא מְנַדְנֶדֶת אוֹתָהּ בַּנַּדְנֵדָה.

 

פֹּה בְּיָפוֹ כֻּלָּם מְכֻבָּדִים

פֹּה בְּיָפוֹ אֲפִלּוּ הַיְלָדִים

שֶׁבֵּינֵינוּ אַחִים וַאֲחָיוֹת,

פֹּה בְּיָפוֹ הַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת.

 

אַיְוָה עָלֵק, אַיְוָה עָלֵק, אַיְוָה עָלֵק, פַאהֵד…

 

אוֹלֵג, לֵב וְסָשָׁה מְחַסְּלִים בַּקְבּוּק חָדָשׁ שֶׁל ווֹדְקָה,

וּמְגָרְשִׁים לְאַט אֶת הַזְּבוּבִים,

כְּבָר עָבְרָה שָׁנָה מֵאָז שֶׁהֵם הִגִּיעוּ לַעֲבֹד כָּאן,

וּבֵינְתַיִם הֵם מִסְתּוֹבְבִים.

 

יָפוֹ הָעַתִּיקָה הִיא רָאֲתָה הַכֹּל כְּבָר בְּחַיֶּיהָ,

פֹּה יוֹנָה הַנָּבִיא הִבְרִיז לֵאלֹהִים,

מִדּוֹרֵי דּוֹרוֹת הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּהּ שָׁרִים עָלֶיהָ,

נוֹגְעִים בַּנֶּצַח וּמִתְפּוֹרְרִים.

 

פֹּה בְּיָפוֹ, עִם יוֹנֶה הַנָּבִיא, פֹּה בְּיָפוֹ,

וְכָל מַה שֶּׁנָּבִין עַל עַצְמֵנוּ, אַחִים וַאֲחָיוֹת

פֹּה בְּיָפוֹ, הַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת…

 

הכל חוזר ליפו. גרתי ביפו בסוף שנות התשעים עם ננסי אשתי הראשונה, לימדתי אנגלית בתיכון סוקולוב לאור, וחלמתי חלומות על הקמת להקה. את התואר עשיתי בתל-אביב, למדתי באוניברסיטה תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ו-B.A כללי.

הייתי ואני עדיין באהבה אמנותית לבני אדם. לציורים ולסיפורים של אנשים. תמיד הייתי יושב ותוהה מה הסיפור של זה ומה העניין של זאת. זה עניין שמלווה אותי מגיל צעיר. אני זוכר שבאותה התקופה ראיתי ציור של ואן גוך, ציור שנקרא 'אוכלי תפוחי האדמה'. התחברתי למה שוואן גוך ניסה להעביר בציור, לרצון של הצייר לספר את הסיפור של המשפחה הכפרית האבודה והעצובה הזאת.

אוכלי תפוחי האדמה (De Aardappeleters), וינסנט ואן גוך. שנת 1885

יצירה נוספת שהתקשרה לסיפור היא שיר שנקרא Streets of London, הייתי שר אותו לפעמים בהליכה לבית הספר שבו לימדתי וחושב על כמה זה יהיה מעניין לכתוב שיר דומה על האנשים של יפו. המילים שהתחילו להיכתב בראש שלי התאימו את עצמם למנגינה של Streets of London. וככה השכן שלי, משת"ף משוקם ששכחתי את שמו (לא קראו לו חיים וגם לא אחמד), כתב את עצמו לתוך המנגינה.

 

חַיִּים הַמַּשְׁתַּ"פּ שָׁכַח מִזְּמַן כְּבָר שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אַחְמֵד,

כְּשֶׁהוּא עָזַר לִתְפֹּס מְבֻקָּשִׁים,

וְהַיּוֹם הוּא חַי בְּיָפוֹ בְּלִי שָׂפָם אֲבָל עִם פַּחַד,

שֶׁיִּפְגְּעוּ בּוֹ אֲנָשִׁים קָשִׁים.

 

 

כתבתי על הדמויות שהיו מסביבי. אפילו הקריאה "אַיְוָה עָלֵק, פַאהֵד" ("כל הכבוד פאהד"). פאהד היה הבן של המשת"ף,  אני זוכר את אימא שלו צועקת לו בחדר המדרגות. שתי מראות נוספים שפגשתי כל הזמן והכנסתי לשיר הם: נשים כמו תמי הזונה, והמוני פועלים זרים (אולג, לב וסשה מהשיר) שהיו שותים בחבורות עד שהיו מתעלפים בשעות הצהריים, סביבות השעה שחזרתי מיום עבודה בבית הספר.

 

אוֹלֵג, לֵב וְסָשָׁה מְחַסְּלִים בַּקְבּוּק חָדָשׁ שֶׁל ווֹדְקָה,

וּמְגָרְשִׁים לְאַט אֶת הַזְּבוּבִים,

כְּבָר עָבְרָה שָׁנָה מֵאָז שֶׁהֵם הִגִּיעוּ לַעֲבֹד כָּאן,

וּבֵינְתַיִם הֵם מִסְתּוֹבְבִים.

 

השיר הזה נובע מעניין שחזר שוב ושוב בשירים של שוטי הנבואה – ההתפעמות היהודית התנ"כית ממרחק שלושת אלפים שנה. הרגשתי שאני חולייה נוספת בשרשרת האנשים ששרים שירים ביפו, שמנסים לגעת בנצח, אבל גם אני כמו אלה שבאו לפני ועוד יבואו אחריי בדרך להתפורר. אפסות הקיום מול הנצח של יפו, שראתה הרבה מלבד רואי לוי בשנות התשעים המאוחרות.

את המנגינה הקיימת מצאתי בחיבור עם אברהם טל. אבל הייתי תקוע בפזמון, הייתה לי התחלה של שורה, "פה ביפו…", ננסי הוסיפה את "כולם מכובדים". את ההמשך אני כתבתי.

 

 

כתבות נוספות

רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית