"זה מה שאני מרגישה כשאני כותבת: שאין לי גוף. את אומרת לי שזו אשליה, שהגוף שלי, עם מכלול הזהויות שלו, נוכח מאוד ומקרין על הכתיבה אפילו כשהוא כביכול נעדר; את אומרת שבעל כורחי, אם ארצה או לא, הטקסט הספרותי שאני כותבת הוא כמו מפת שולחן שהחתול ביקר עליה בלילה והשאיר את עקבותיו: עקבות המין שלי, מוצאי, זהותי הלאומית וכו'. ואת בוודאי צודקת בכל אלה."
רונית מטלון, "'סליחה שאני אומר לך את זה, אבל': על כתיבה, תשוקה, זהות ושני מיליארד רעבים", מתוך הספר "עד ארגיעה".
• תמונת השער: חיה גרץ רן, שמלות לבנות, שמן על עץ, 40X22 ס"מ, 2004 • אוצרת אמנות: הדר גד • רכזת מערכת: יפעת שחם • רוצות לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכן!
"השופר אינו שייך ליצחק העקוד ולא לאברהם המוכן ומזומן לעקוד; השופר הוא קרנו של האיל. כשאנו תוקעים בו מה שאנו מזכירים אינו הקורבן שלא היה – אלא הקורבן שכן היה." רשימה מאת לאה קליבנוף־רון
"בת דודה שלי, שקראה את הספר שלך, חשבה שהוא דוחה מבחינה אנושית ומבחינה פוליטית. איזה מין אנשים חולניים ומעוותים את מתארת ואיפה בכלל יש אנשים כאלה?" רונית מטלון משיבה לשאלה שהופנתה אליה
כָּעֵת אָנוּ סְבוּכִים בְּתוֹךְ נֶפֶשׁ אַחַת זוֹהֶרֶת, / לְרֶגַע אֶחָד וְיָחִיד שֶׁל כִּשּׁוּף / הֲלֹא בָּרֶגַע הַבָּא נִפָּרֵד אִישׁ־אִישׁ לְדַרְכּוֹ.
"הציווי החברתי טמון בתוכן עמוק כל כך, שהן לא מצליחות להשתחרר מן המבט החיצוני שנגדו הן מתריסות וליהנות מן החירויות שמביאה איתה הבחירה שלהן". על אל־הורות ועל המלכודות החברתיות שאורבות ל"אחרות" בבחירתן
אֵין אִישׁ שׁוּב מְצַפֶּה לְדָבָר מֵאִתָּנוּ, / תְּהוֹמוֹת זְעוּפוֹת שׁוֹטְפוֹת אֶת הַצֶּבַע מֵעֵינֵינוּ / וְכָל מִשְׁפָּטֵינוּ בִּעְבּוּעַ מֵת. / יְרֹקֶת עֲצוּבָה מַכְתִּירָה וּמַרְקִיבָה אוֹתָנוּ.
"הבנו את המילים – הורים. פגישה. לא חייבים. אבל להבין בראש זה לא שווה כלום. זה כמו שאומרים מאפרה או כדור או סמרטוט. מבינים את הצלילים וזה הכול."
"התכווצויות בחזה, רעידת השפתיים, דימוע ועוד כהנה תופעות גופניות, הן לשיטתו תוצר השפעה ישירה של החומר המִלולי על מערכת החישה." שלושה קטעים מאת מיכל קריסטל
