.
על קרן האַיִל / לאה קליבנוף־רון
.
וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.
(בראשית כב, ט–יג)
טעמים רבים נמנו במסורת לתקיעת השופר של ראש השנה. תרועת המלכת המלכים, מעמד הר סיני, הדמיון הצלילי של תקיעת השופר לאנחה ולבכי ועוד רבים. בין אלו שב ובולט סיפור עקדת יצחק; סיפור נכונותו של אברהם לעקוד את בנו בשל הציווי האלוהי, עקדה שבה החליף בסופו של דבר האַיִל את יצחק ונשחט לקורבן על גב המזבח.
"התקיעה בשופר מטרתה לעורר את זכויות האבות, ולהזכיר את עקידת יצחק ואת עמידתו של אברהם אבינו בניסיון, כפי שנאמר: אמר הקב"ה, תקעו לפני בקרן של איל, כדי שאזכור להם עקידת יצחק בן אברהם ויעלה זיכרונם לפני", כתב הרמב"ם.
אבל ההסבר הזה, שהתקיעה נועדה להזכיר את הנכונות לעקוד את יצחק, מחמיץ עובדה פשוטה מאוד: השופר אינו שייך ליצחק העקוד ולא לאברהם המוכן ומזומן לעקוד; השופר הוא קרנו של האיל. כשאנו תוקעים בו מה שאנו מזכירים אינו הקורבן שלא היה – אלא הקורבן שכן היה.
על האיל הוא מעיד.
על הנשחט הוא מעיד.
הנשחט, שלא הייתה גבורה או גדולה או מסירות נדירה בשחיטתו, ושחיטתו לא נחשבה אלא למעשה יום־יום באותם ימים, ויש שעודם מייחלים לחידושה. דורות רבים יחלפו עד אשר יאמר הנביא ישעיהו: "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי … לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה". לעת העקדה, הנשחט ההוא שגור, האיל שעבר במקום דרך מקרה ומצא בו את מותו כשהתמהמה לנוס כי קרניו הסתבכו בסבך.
ומהו הקורבן ההוא לאלוהים? לא פעם טוענים המדרשים כי כשנשא אברהם את עיניו וראה את האיל, הבין שהאיל מזומן לו, מעשה נס, להיות מוקרב תחת יצחק. אבל הפסוקים אינם מספרים דבר על תחליף שאלוהים ביקש לו לקורבן. הם מספרים אך על הקריאה לאברהם שלא לעשות לבנו מאומה. וזה הכול.
אלוהים לא אמר מילה על האיל. היה זה אברהם, עת הסיג את ידו האוחזת במאכלת, שראה את האיל; היה זה הוא שלא היה מסוגל לוותר על השחיטה וחיפש תחליף. הוא שחשב שאלוהים לא יצליח להסתדר בלי קורבן כלשהו.
ומצא את האיל. ושחט את האיל.
ואם קולו של השופר מזכיר אנחה ובכי, כפי שכותבים כמה מהמפרשים, אולי תגלה ההקשבה הדרוכה יותר כי קולו של השופר נשמע כקולו הזועק של הנשחט. השופר הוא הקול הבוקע מקרנו של האיל השחוט; אולי הוא מזכיר גם את זעקתו בעודו עקוד על גב המזבח להישחט.
וקולו של השופר נשמע בעיבורו של בית הכנסת, בתוך קהל המתפללים. התוקע אינו יוצא אל המדבר כפי שהיה שולח הכהן את השעיר לעזאזל, מבצע את הטקס הרחק מעין רואה ומאוזן שומעת. להפך, תקיעת השופר נועדה ראשית כול לאוזן האדם. אנו משמיעים, קודם כול לעצמנו, את קול הקרן הגדועה מגופו של הנשחט. הנשחט שאברהם שחט, הנשחט שאנחנו שחטנו. הרמנו את מבטנו, ראינו אותו וחשבנו שזה סימן שאלוהים רוצה שנשחט.
ומיד אחרי תקיעות השופר מתחדשת תפילת המוסף בפתיחת אחד משלושת חלקי התפילה שהתקיעות מסמנות את פתיחתם, בבקשה, "ארשת שפתנו יערב לפניך, אל רם ונישא" – עכשיו, אחרי התקיעה, אנו פונים אל אותו אל, שבשמו שחטנו, ומבקשים שיקשיב למילותינו.
ואולי רק לאחר שהסכמנו אנחנו לבוא לשמוע את תקיעת השופר, את קול זעקתו של הנעקד והנשחט, זה שאנחנו עקדנו ושחטנו, אנו יכולים לבוא לפני אלוהים ולבקש להישמע בעצמנו.
שנה טובה.
» עוד מאת לאה קליבנוף־רון: "אוויר" – קטע מרומן בכתובים, ורשימה על המשוררת מלכה חפץ־טוזמאן.
.
