ובעברית | שירים מאת המשורר הארגנטינאי חֶרַרדוֹ לוין, בתרגום טל ניצן

אֵין אִישׁ שׁוּב מְצַפֶּה לְדָבָר מֵאִתָּנוּ, / תְּהוֹמוֹת זְעוּפוֹת שׁוֹטְפוֹת אֶת הַצֶּבַע מֵעֵינֵינוּ / וְכָל מִשְׁפָּטֵינוּ בִּעְבּוּעַ מֵת. / יְרֹקֶת עֲצוּבָה מַכְתִּירָה וּמַרְקִיבָה אוֹתָנוּ.

ליאור שטיינר, ביני ובינך, שמן על ניירות, 40X30 ס"מ, 2018

.

שירים מאת חֶרַרדוֹ לוין (ארגנטינה)

מספרדית: טל ניצן

 

תנועה

לְאַט
מִתְקַדֶּמֶת הַתְּנוּעָה.
מְאֻבָּנִים
אֲנַחְנוּ בֵּין רְחוֹבוֹת וּרְחוֹבוֹת.

לַשָּׁוְא נִשְׁלְחוּ אַלְפֵי מִכְתָּבִים
מִקָּצֶה אֶחָד שֶׁל חַיַּי לְאַחֵר.
שׁוּב אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ לִקְרֹא אוֹתָם
וּמֶה עָלַי לְהָשִׁיב.
הֵם כָּאן, כְּמוֹ רֶמֶץ קַר
מִבְּעֵרוֹת עָבָר.

בָּאתִי לִמְקוֹם הַשִּׁיר
מְאֻחָר.
לֹא עָבַרְתִּי אֶת הַסַּף
שֶׁמִּלִּים מִתְאַבְּדוֹת עָלָיו
בִּקְפִיצָה, כְּמוֹ אָבָק שֶׁנִּזְרֶה
מִלַּהַט אָבוּד,
אֶל אוֹתָהּ תְּהוֹם נִסְתֶּרֶת.

תְּנוּעָה אִטִּית.

בֵּינְתַיִם
אֲנִי פּוֹתֵחַ מִכְתָּב אַחַר מִכְתָּב
אַלִּים וְעָצוּב, בְּזַעַם יָגֵעַ,
רוֹצֵחַ זִכָּרוֹן בִּדְקִירַת סַכִּין:
דְּיוֹ שֶׁדָּהֲתָה עִם הַשָּׁנִים,
אַשְׁלָיוֹת שֶׁשָּׁכְחוּ לָמוּת.

 

תנועה II

זוֹחֲלוֹת הַמְּכוֹנִיּוֹת
תַּחַת הָאוֹר הַפַּסְקָנִי.

סוּלִי בָּאָה לִקְרָאתִי.

אֲנִי מוֹחֵק וְשָׁב וְכוֹתֵב
מִלָּה אַחַת: טְבִיעָה.
טָבַעְתִּי
בְּיַם
הָרְגָעִים הָאַחֲרוֹנִים הָאֵלֶּה.

בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה יָשַׁבְתִּי וְדָפַקְתִּי בְּפַטִּישׁ.

הַאִם אָבַדְתְּ, אֲהוּבָה,
בְּפִנּוֹת רְחוֹב שֶׁל כִּשּׁוּף מְרֻשָּׁע,
בַּעֲתִידוֹת שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְנוּ לִשְׁכֹּחַ?

הַכֹּל מַחְלִיק מִיָּדַי וְנוֹפֵל,
נִשְׁמָתָם שֶׁל יָמִים אֲחֵרִים נִשְׁפֶּכֶת
כְּמוֹ הַקָּפֶה בְּרֶגַע זֶה.

אַתְּ בָּאָה כְּבָר?
אֲנִי נֶאֱחָז בְּזֵכֶר קוֹלֵךְ
עַל שְׂפַת תְּהוֹם קְטַנָּה,
כִּמְעַט חַסְרַת חֲשִׁיבוּת:
"אַל תִּשְׁכַּח לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי"
אוֹ "מָה תִּרְצֶה לַאֲרוּחַת עֶרֶב, אָהוּב".

 

קפה הנרייטה

לטל ניצן

סְפוּג בֶּנְזִין, כָּרָאוּי,
אֲנִי יוֹצֵא לִקְרַאת הָאִשָּׁה־הַדְּרָקוֹן.

אֵשׁ עֲצוּבָה מְקַנֶּנֶת בִּגְרוֹנָהּ:
כָּל שֶׁתֹּאמַר יִבְעַר עַד לַקַּרְקָעִית.

מַצִּיעִים לָהּ לִחְיוֹת אֶת שְׁאֵרִית חַיֶּיהָ הָרַבִּים
בְּכֶלֶא עַלִּיז שֶׁצִּיּוּרִים פּוֹרְחִים עַל כְּתָלָיו.

גְּאוֹנִים דְּגוּלִים וְדוֹקְטוֹרִים מְהֻלָּלִים
נָעֲצוּ חֶרֶב בְּלִבָּהּ.
מַבָּטָהּ מַזְהִיר:
"חֲשֹׁב בְּטֶרֶם תְּנַסֶּה לְהַצִּיל אוֹתִי."

מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת? הַזְּמַן טָס וּמוֹחִי בּוֹעֵר.
מִישֶׁהוּ הִזְמִין אֶת מְכַבֵּי הָאֵשׁ.

אֲנִי מַזְמִין קָפֶה.

מַדּוּעַ אֲנִי מְשַׁקֵּר?
מַדּוּעַ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֲנִי מֵבִין
אִם הַמִּלִּים מְזַמְזְמוֹת כְּמוֹ זְבוּבִים?
מַדּוּעַ אֲנִי סָבוּר שֶׁאוּכַל לְתַרְגֵּם אוֹתָהּ
אִם לֹא רָאִיתִי אֶלָּא עָשָׁן אָדֹם
בּוֹקֵעַ מִפִּיהָ?

זֶה הַמִּשְׂחָק הַקָּבוּעַ שֶׁל הַקָּמִיקָזֶה הַבּוֹדֵד,
שֶׁל הַמִּתְאַבֵּד הַחַיְכָן:
נִשְׁפִי אֶת הַלֶּהָבָה שֶׁלָּךְ לְמַעֲנִי.

אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת חָרוּךְ בְּאִשֵּׁךְ הַטְּהוֹרָה,
לְהִשָּׂרֵף מֵאֵיזוֹ אֲמִירָה אוֹ שְׁנִינָה שֶׁל כְּלוּם.

מֶחֱוָה, טַלְטֵלָה אַחֲרוֹנָה: אֲנִי מְשַׁלֵּם.

לְפָחוֹת זֶה.

 

סוף שבוע בסולאריס

לֹא יִהְיוּ עוֹד עוֹלָמוֹת אֶלָּא זֶה
שֶׁאֲנִי מְזַמֵּן לְמַעֲנֵךְ,
לֹא יִהְיֶה עוֹד חֹמֶר אֶלָּא זֶה
שֶׁאֲנִי מְכַשֵּׁף כָּאן.

אֲנִי צוֹלֵחַ תַּעְתּוּעִים,
צוֹלֵל אֶל הֲזָיוֹת
שֶׁעוֹטוֹת אֶת מַסֵּכַת פָּנַיִךְ.
כְּזָבִים עַרְטִילָאִיִּים שֶׁבּוֹדִים אֶת נִיחוֹחֵךְ.

וְסִכּוּיִים נִתְעָבִים קוֹשְׁרִים נֶגְדִּי,
חֻקִּים עוֹיְנִים אוֹסְרִים עַל פְּגִישָׁתֵנוּ.

כַּמָּה חַיִּים עָלַי לִחְיוֹת
עַד שֶׁבּוּעַת סַבּוֹן זוֹ
תִּלְבַּשׁ אֶת צוּרוֹתֵינוּ?

לֹא נוֹתָר לִי מִמֵּךְ אֶלָּא הֵעָדְרֵךְ.

 

משימה בלתי אפשרית

המשימה שלך, ג'ים,
אם תחליט לקבל אותה…

אֲנִי יוֹדֵעַ מָהֵם
חַיִּים שֶׁל הִסְתַּתְּרוּת וּמְנוּסָה,
לְבַד.
הַגֹּעַל הֶעָצוּב,
הַמִּפְגָּשִׁים הַחֲמַקְמַקִּים,
הַהַפְתָּעוֹת הַמְּיֻחָלוֹת.

וְשׁוּב:
אֵפֶר הוֹדָעוֹת
מְמֹעָנוֹת אֵלַי,
מִלִּים שֶׁמִּתְפּוֹגְגוֹת בְּיָדַי.

שָׁנִים אֲרֻכּוֹת שֶׁל אִמּוּן
בְּאַהֲבָה וּבִבְגִידָה,
גְּבָרִים וְנָשִׁים נְטוּשִׁים
מֵעֵבֶר לְקַוֵּי הָאוֹיֵב.
מֵעוֹלָם לֹא רָאָה בִּי אִישׁ
אֶלָּא אֶת מַסֵּכוֹתַי.

נוֹתְרוּ שִׁירִים קְצָרִים
שֶׁסַּנְהֶדְרִין נִסְתָּרִים יִקְרְאוּ בְּעֹנֶג.
אַרְכִיּוֹנִים שֶׁקָּפְאוּ
בִּלְשָׁכוֹת קַיָּמוֹת־בְּקֹשִׁי.

וְכַמּוּבָן:
עָלַיִךְ לְהַכְחִישׁ כָּל הֶכֵּרוּת
עִם זִכְרִי וְעִם שְׁמִי
אוֹ עִם כָּל הַהַבְטָחוֹת הַזְּהֻבּוֹת
שֶׁל נְעוּרֵינוּ הַגְּמוּרִים.

 

Mickey is back

עִם שׁוּבוֹ שֶׁל שׁוּלְיַת הַקּוֹסֵם,
סִימְפוֹנְיַת הַנְּקָמָה אוֹ הָעָצְמָה,
סִימְפוֹנְיַת הַמִּלָּה הַחֲסֵרָה בְּלַחַשׁ הַכִּשּׁוּף,
נִשְׁמַעַת נִפְלָא.

דָּבָר לֹא יַעֲצֹר בַּעֲדוֹ: הַתַּרְמִית הַמַּתְרִיסָה מוֹלֶכֶת
וּצְבָא מַטְאַטְאִים עַמְלָנִי
עוֹשֶׂה מַיִם.

אֲנַחְנוּ הַקּוֹסְמִים הַזְּקֵנִים טוֹבְעִים
בְּנָהָר זֶה עַצְמוֹ.
הַגֵּאוּת מוֹחָה אֶת מַעְגְּלֵי הַגִּיר
שֶׁמִּתּוֹכָם נָהַגְנוּ לְזַמֵּן
אֶת שֵׁדֵי הָאָרֶץ הַגְּדוֹלִים וְאֶת אַהֲבוֹתֵיהֶם,
אֶת הַטִּפָּה הַמְּפַזֶּזֶת שֶׁהִמְתִּיקָה עֲנָבִים,
אֶת הַחוֹל הַיָּבֵשׁ, אֶת הָאֵשׁ.

אֵין אִישׁ שׁוּב מְצַפֶּה לְדָבָר מֵאִתָּנוּ,
תְּהוֹמוֹת זְעוּפוֹת שׁוֹטְפוֹת אֶת הַצֶּבַע מֵעֵינֵינוּ
וְכָל מִשְׁפָּטֵינוּ בִּעְבּוּעַ מֵת.
יְרֹקֶת עֲצוּבָה מַכְתִּירָה וּמַרְקִיבָה אוֹתָנוּ.

עַל כַּרְבֹּלֶת הַגַּלִּים הַבָּאִים,
מִמְּרוֹמֵי כֵּס הַמַּלְכוּת שֶׁגָּזַל,
הוּא
מְפַזֵּם לוֹ
בְּשִׂמְחָה.

 

חֶרַרדוֹ לוין (Gerardo Lewin), משורר, מתרגם ומרצה, נולד בבואנוס איירס בשנת 1955, ומתגורר בה. למד משחק בבית הספר הגבוה לאמנויות בבואנוס איירס, ובימוי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. פרסם שני ספרי שירה בארגנטינה: "אהבות מתות" ו"שם לא פרטי + מעבָר" (2017), שמתוכו השירים האלה. מאז 2007 הוא מפרסם מבחר נרחב של שירה עברית בתרגומו לספרדית – למעלה מ-120 משוררות ומשוררים – בבלוג de_canta_sión.

 

» במדור ובעברית בגיליון הקודם של המוסך: תמונה מתוך "חתונת דמים" מאת גרסייה־לורקה, בתרגום טל ניצן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

בעבודה | האיש שעטף את עצמו בשעוות נרות

"התכווצויות בחזה, רעידת השפתיים, דימוע ועוד כהנה תופעות גופניות, הן לשיטתו תוצר השפעה ישירה של החומר המִלולי על מערכת החישה." שלושה קטעים מאת מיכל קריסטל

תמיר דוד, מרדף, תחריט על נייר, 30X20 ס"מ, 2018

.

יאן אדם ברונסקי

מיכל קריסטל

.

.

*

.

באצבעות קטנות מושטות פשוטות, בעל קצות האצבעות בנעליים מבריקות, בגרביים לבנים מתוחים עד מתחת לברך, מתאמץ ונמתח כולו ועוד קצת וכבר הוא מגיע ותופס והנר נוטה בפמוטו וטיפה אחת של חלב נושרת על התחרה ועיניו נעוצות בה נוצצות וכבר ננעצות לו בבית שחיו ובזרועו הידיים של אימא ולחדר ילד רע. ושמה הוא יושב על קצה המיטה והרגליים הקטנות מתנדנדות באוויר והוא אוסף אותן אליו קרוב ומפשיל את הגרביים וחובק את השוקיים חזק ומערסל את עצמו קדימה ואחורה ועושה לעצמו שה שה לא ילד רע, יאן לא ילד רע, אימא סתם אמרה, ומניח סנטר על ברך, ודמעה אחת נושרת על התחרה שחרט על רגלו האריג, ויאן מרטיב באצבעו את הגבעות והעמקים כמו שהגשם. ולאן הלכו המים של הדמעה? המים נעלמו. המים הלכו לתוך הגוף ויֵצאו בפיפי. ובבוקר הוא קם כבר לא בעונש ורק הוא ער ובשקט בשקט על קצות האצבעות הוא ניגש אל המזנון, והנר כבר לא שם, וגם לא הפמוט, ומפית התחרה עוד כן, והוא מושך אותה אליו והשעווה נקרשה בה והיא קשה שם עכשיו. השעווה ירדה כמו מים מהנר, והיא לא נעלמה, היא נשארה שם על החוטים הדקים והם כבר לא רכים. ובארוחת הבוקר הוא טובל בחשאי קצה אצבע בקקאו וגורף את הקרום לדופנות הספל ושואל, אימא, אפשר לשתות שעווה?

– מה?

– אפשר לשתות שעווה? אפשר למזוג מהנר לכוס ולשתות שעווה אימא?

– לא, יאן, לא שותים שעווה.

– למה לא שותים שעווה? אם שותים שעווה היא נהיית קשה בתוך הגוף כמו על החוטים ואז ואז יכול לא לכאוב כלום בפנים, נכון? ואז אני לא אבכה, נכון אימא?

– מספיק עם השטויות יאן, תאכל בשקט.

.

*

.

הדירה

דבר ראשון רואים את הנרות. לפני רצפת העץ הכהה, לפני הקיר הכחול. ולפני שהיה האמבט. כמו מערת נטיפים. עשרות זקיפים ניצבים על צלחות פורצלן קטנות. מכל מקום שהיה בו שב עם צלחת קטנה. הוא השתדל לבחור כזו שהייתה מכורסמת בשפתה או סדוקה בשוליה או שחוקה בטבורה, או פרחונית. האור והחום מפיחים חיים בפרחים ועלי הכותרת מרקדים מרצדים בוורוד וזהב לקצב הלהבה ויאן רוקד עימם בסלון, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, עד שהשלג החם נערם על הפרחים וקובר אותם, שקוף ואחר כך אטום.

בקצה הסלון יש דלת כפולה שנפתחת למרפסת מרווחת שצופה אל הוויסלה ואל שדרת העצים שלאורכה. רוב היום היא פתוחה. וילון לבן שתלוי מעליה מתנפח אל תוך החדר כמו מפרש. ליד המטבח יש דלת יחידה שנפתחת למרפסת קטנה שצופה אל הבניין הסמוך ואל הרחוב הצר. הדירה מוארת תמיד. ביום מהשמש ובלילה מהנרות.

אחרי הנרות ולאורם הצהוב הרועד אפשר להבחין בקיר הכחול. את הקיר הכחול צבע יאן בעצמו. כחול, מלמלה פעם הלנה כשהחמיא לה על שמלתה, נוסך עליה שלווה. למחרת קנה צבע ומברשת וצבע את הקיר. הוא קיווה שהיא תבוא, שפעם אחת תיכנס. כשהיו נפגשים במסדרון הייתה שואלת לשלומו וממהרת להסב את מבטה ועושה עצמה נחפזת ודוחה בנימוס את הצעתו להצטרף אליו לתה. כשבאה לבקש דבר־מה – סוכר או נייר מכתבים – נשארה תמיד בפתח, מציצה אל הקריפטה ומצטמררת.

יאן אהב את הדירה. בעיקר אהב לפתוח בבוקר את דלת המרפסת ולהחליף את ריחות הלילה והשעווה באוויר לבן ולפשוט את ידיו הארוכות אל המשקוף ולהתמתח. ובעיקר אהב לשוב אל הדירה. גם כשהיה נהנה שם בחוץ. למשל במפגשים השבועיים אצל סוניה ומארֶק. פתאום היה רוצה לחזור. באיזה רגע אחד, פתאום, בלי כל סיבה נראית לעין, בלי שהשתנה דבר בצחוק או במוזיקה או בשיחות, ככה פתאום ברגע אחד הוא היה רוצה לחזור כבר, פתאום היה לו דחוף, הוא כבר ממש היה חייב ללכת, הרגליים התחילו לרעוד, האצבעות תופפו בעצבנות על הברכיים. ואז הוא קם אל המעיל והכובע והפטיר שלום מנומס לכולם והודה לסוניה ולמארק על האירוח והתנצל ומלמל שהוא כבר ממש חייב עכשיו ללכת, ובחוץ שעט בצעדים כבושים אל הדירה שלו ונכנס ונשם אותה סוף־סוף. פעם הוא היה מדליק את עשרות הנרות שחיכו לו דבוקים על עשרות צלחות הפורצלן הקטנות. ויום אחד ראה ברחוב אמבט חבוט שוכב בערימת שברי רהיטים ופסולת, והפשיל שרוולים וגרר אותו משם. פועל שהבחין בהזדמנות העסקית הציע לו עזרה, ותמורת כך וכך זלוטי נשא איתו את האמבט אל הקומה השלישית, ומשך בכתפיו כשיאן אמר לו שכאן זה בסדר, כן, פה באמצע, ולקח את כספו והלך. מאז, מיד אחרי שהיה נכנס לדירה ונושם אותה סוף־סוף, היה מדליק את האש בגיגית שמתחת לאמבט שעמד באמצע הסלון וממלא אותו בנרות. פעם, לפני האמבט, הוא היה מתיישב עירום ליד המכתבה ומתחיל להטליא לעצמו את כתונת השעווה שלו. טיפה טיפה, מכפות הרגליים ומעלה, מתמסר לחום, לשבירות, להגנה, לידיעה שדי בתנועה אחת קטנה. ועכשיו הוא טובל וצולל ונעטף כולו ויוצא בזריזות ונעמד שעות רבות מאוד, ללא ניע, עד אור הבוקר.

.

» סיפור קצר מאת מיכל קריסטל התפרסם בגיליון מס' 9 של המוסך.

.

» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: "סניטר", מאת לאוניד לוינזון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

רואי לוי חושף: הסיפור מאחורי השיר "הייתי מניאק"

"אני חושב שההתחלה הפרובוקטיבית לשיר, אם להיות כנה לגמרי, מבוססת על סרט ישראלי בשם "מאחורי הסורגים"."

שוטי הנבואה בתחילת דרכם

הָיִיתִי מַנְיָאק וְלֹא יָדַעְתִּי

שֶׁאֲנִי מַנְיָאק עַד שֶׁהֵבַנְתִּי

שֶׁמַּתְאִים לִי לְהִתְחַבֵּר לַטּוֹב

שֶׁעָדִיף מִלִּשְׂנֹא זֶה לֶאֱהֹב

שֶׁכָּל אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּרְחוֹב

רוֹצִים לִחְיוֹת בְּאַהֲבָה.

 

לֹא אֵין אִידִילְיָה גַּם בְּסִיצִילְיָה

וְגַם בַּיָּפוֹ יֵשׁ בְּעָיוֹת

וַאֲנַחְנוּ נוֹלַדְנוּ כְּדֵי לִחְיוֹת

הַחַיִּים מְלֵאִים מַשְׁמָעוּיוֹת

וְתַ'מַּשְׁמָעוּת שֶׁל הַחַיִּים שֶׁלְּךָ

אַתָּה תִּשְׁמַע בְּעַצְמְךָ.

 

השיר "הייתי מניאק" מתקשר לי ליפו של סוף שנות התשעים, ולעבודה שהייתה לי אז. עבדתי בתור מטפל לילד מקסים שקראו לו אביב. היום הוא כבר לא ילד.  העבודה שלי הייתה להוציא את אביב כל יום מהגן, לצפות איתו בסרטים של דיסני, להכין לו צהריים ולבלות ביחד עד שההורים שלו היו באים.

הייתי אז סטודנט תפרן למדעי הרוח, לא היה לי פסנתר בבית. הפסנתר היחיד שהייתה לי גישה קבועה אליו חיכה לי בבניין הפקולטה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב שבה למדתי. אני זוכר אצלי נכנס לאחד החדרים האלה ויוצא עם המנגינה לשיר "הייתי מניאק".

בבניין המוזיקה היה פסנתר. אצל אביב בבית הייתה גיטרה שמדי פעם אני ואביב מג'מג'ים איתה על הגג של הבית שלו. שמה העברתי את המנגינה מהפסנתר לגיטרה.

המילים התלבשו על המנגינה. אני חושב שההתחלה הפרובוקטיבית לשיר, אם להיות כנה לגמרי, מבוססת על סרט ישראלי בשם "מאחורי הסורגים". סרט קלאסי על אסירים יהודים וערבים. "יש מניאק שיודע שהוא מניאק ויש מניאק שלא יודע", אומר אחד האסירים ארנון צדוק בסרט. זאת ההשראה לשורה – הייתי מניאק ולא ידעתי עד שהבנתי שאני מניאק. המילים התחילו שם.

רואי לוי בביתו ביפו

זאת הייתה התחלה עוקצנית. ודווקא בשיר בלדי ומלטף להתחיל במילה עוקצנית – אהבתי את הניגוד הזה. ככל שהמשכתי להתעסק בשיר הבנתי ש"מתאים לי להתחבר לטוב", שזה משהו שאני עד היום מנסה, שרובנו מנסים, אני חושב, וגם ש"עדיף מלשנוא זה לאהוב". ניסיתי להעביר שמדובר בבחירה – צריך לבחור בחיובי, בטוב, לבחור באהבה בצורה מודעת, כי המחשבה יכולה לסטות, ואז אנחנו נמצאים בשנאה ובנקמנות ובמחשבות שליליות. לא עדיף לי להזיז את המחשבות למקום טוב?

את המילים של השיר, שהתחיל כאמור כמנגינה בבניין המוזיקה באוניברסיטה, כתבתי בדרך אליה, על המדרכה, ברגל. החניתי את הפורד פיאסטה ליד בניין הנדסאים כי לא היה לי כסף להחנות בחניון. בהליכה הזאת רצו לי חרוזים בראש. ככה כתבתי את הבתים. אולי בהליכה אחת, אולי בשתיים.

הקלטתי סקיצה ראשונית אצל אברהם טל באולפן הביתי ועמית (עמית כרמלי, חבר בשוטי הנבואה) נדלק על זה, והוסיף את קולות הרקע בסוף. את הקלטה הסופית, שהייתה נורא פשוטה וקצרה, עשינו באולפן BB בדרום תל אביב. טייק אחד של גיטרה ושירה. אחר-כך הוסיפו את השִׁירות.

 

 

כתבות נוספות

רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית

קיצור תולדות הקרמבו

"בראשית הייתה 'גלידה חמה'. כך קראו לגוש הקצף המוקשה שנדחס לתוך גביע של גלידה וצופה בשוקולד. אחר כך העסק התפתח לקרמבו" - הכול על התופין הממולא בקרם והמצופה בשוקולד

"הקרמבו, אהובת ילדותי, תשווק מעתה ללא עטיפת האלומיניום, על פי בעלי העסק יחסכו יריעת אלומניום שיכולה להמתח מכאן ועד להודו. אני מקבל את החדשה ברגשות מעורבים. לא. לא אוהב את הקרמבו האהוב חשוף לעיני כל. מושפל. כבודו של הקרמבו פנימה."

כך מקונן העורך ואיש הספרות חיים פסח על הפשטת הקרמבו מעטיפת האלומיניום שלו, מהלך שעליו הכריזה חברת  שטראוס של יוניליוור בסוף אוגוסט 2018.

חיים פסח אינו היחיד שמרגיש נבגד, הגולש יויו מ-Ynet מכריז: "חווית אכילת קרמבו כוללת את הורדת האלומיניום. אעבור למתחרים. חרם על כל מוצרי החברה!"

שינויי הקרמבו הביאו אותנו לחשוב על ראשית ימי הקרמבו בארץ ולנסות לנסח עבורכם הקוראים את קיצור תולדות הקרמבו:

"בראשית הייתה 'גלידה חמה'. כך קראו לגוש הקצף המוקשה שנדחס לתוך גביע של גלידה וצופה בשוקולד. אחר כך העסק התפתח לקרמבו. עוגייה, עליה כיפה של קצף ממותק בטעמים שונים – הראשון והפופולרי שהם וניל – מכוסה בשכבת ציפוי בטעם שוקולד. כשמבקיעים את שכבת השוקולד, הקצף נמרח על הפה וכל סביבותיו, אבל זה חלק מהעניין." כותבים אורן נהרי ושלמה פפירבלט בספרם "אוכל, קדימה אוכל!" (אריה ניר, 2008).

בערך שמוקדש לקרמבו מסבירים המחברים איך הקרמבו שמוגש בטמפרטורת החדר נעשה בארץ למאכל עונתי – גלידת חורף ולהיט החורף, וגם, שישראל היא שיאנית בתחום הקרמבו – מאות אלפי קרמבו מיוצרים בארץ מדי יום ועשרות מיליונים נאכלים כאן בשנה. אבל הקרמבו, למרות שהוא כה קרוב לליבנו, נולד במרחקים ואיננו המצאה ישראלית.

שוויצרי? דני? או איטלקי? 

לפי הספר הומצא הקרמבו בדנמרק לפני למעלה ממאתיים שנה, אבל הדעות בקשר לעובדה הזו חלוקות.

בעמוד ארגון יוצאי מרכז אירופה טוענים: "מקורו באיטליה ויש דומים לו בגרמניה שם הוא נקרא בעבר "Negerkuss" (נֶגֵרְקוּס – נשיקת הכושי), אך לפני מספר שנים שונה שמו כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור כהה-העור, והוא מכונה כיום Schokokuss – 'נשיקת שוקו'. באוסטריה הקרמבו נקרא Schwedenbomben (שְׁוֵדֵנבּוֹמְבֵּן), כלומר "פצצה שוודית".

קרמבו, הגרסה האוסטרית

 

גורמים זרים מוסרים שהארגון שכח לציין שבהולנד הוא נקרא – ונֶחֶרִינֶטֶט (שַד או פטמת הכושית). אבל לא רק בשפות מרכז אירופה תולדתו של הקרמבו או לפחות של שמו, בחטא גזעני, בערבית הוא נקרא "ראס אל-עבד" – ראש העבד. ובעברית…

"די מדהים לחשוב שפעם, לפני הפוליטיקלי קורקט, היה מותר לומר ואפילו לכתוב באורח חופשי את המלה כושי ואף אחד לא הזדעזע. היה אפילו מוצר דמוי קרמבו שקראו לו 'כושי'", מספרים אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, בספרם "איפה היינו ומה עשינו", כתר 1996.

לא רק שכך נקראה אחת מגרסאות הקרמבו, אלא שגם כך, כדמות כהת עור בגרסה של קריקטורה גזענית, עוצב הלוגו לקרמבו העברי הראשון של חברת ארטיק – "קרמבו – התופין הממולא בקרם והמצופה בשוקולד. עשוי מהחומרים המשובחים ביותר ובשיטות הייצור החדישות ביותר. ערב לחיך ילדים ובוגרים כאחד. נמכר בקיוסקים ובחנויות המכולת המובחרות."

דבר, 20.12.1962, עיתונות יהודית היסטורית

ב-1963 אפשר שהקרמבו ארטיק התעורר כבר לפוגענות שבלוגו שלו ושונה:

מעריב, 4.11.1963, עיתונות יהודית היסטורית

אגב, לגבי שאלת ערש הולדת הקרמבו, בפרסומת הזאת של חברת "ארטיק" כתוב: "'קרמבו' המוצר השוויצרי הנפלא בטעמו…"

"קרמבו דה לוקס" המוצר השוויצרי הנפלא – המתנה הנכונה לימי הולדת וימי שמחה לילדים, "מעריב", 17 בדצמבר 1963, עיתונות יהודית היסטורית


והיא נתנה לי להחזיק לה את הקרמבו

חברת "ארטיק" הייתה חלוצה בקידום המוצרים שלה באמצעות מבצעים, שהבטיחו פרסים לאוכלי הארטיקטים והקרמבו האדוקים. למשל כאן: "בכל קרמבו ארטיק תמצאו אות אחת מהמשחק החינוכי והמעניין 'צרף נא' אספו 40 עטיפות מקרמבו ארטיק ושלחו לארטיק בת-ים… הקפידו לקנות קרמבו ארטיק ואספו את האותיות".

מעריב, 8.12.1967, עיתונות יהודית היסטורית

בשנות השישים והשבעים גילינו תופעה – הקרמבו הובטח בתור פרס לילדים בעלי חושיים בלשיים שהתבקשו לעזור במציאת מכוניות גנובות:

רק 20 קרמבו, אבל יש כרטיסים לקרקס מוסקבה, נראה שגנבי המכוניות ממש אוהבים קרמבו. "מעריב", 31 באוגוסט 1966, עיתונות יהודית היסטורית

 

כדורגל או 50 קרמבו, "מעריב", 20 בינואר 1972. מודעה אמיתית לגמרי, עיתונות יהודית היסטורית

 

מעריב, נובמבר 1967, עיתונות יהודית היסטורית

זה המקום לציין שבחלוף השנים חלו שינויים בשוק הקרמבו – חברת ארטיק נסגרה, חברות אחרות רצו להשתתף בחגיגות החורף וכך נולדו "בובו של ויטמן – בכיר מוצרי החורף של ויטמן" וגם ה"מנבו" וה"טעמבו" וחבריהם.

ב-2002 השתמשו שני צעירים ישראלים בשמו של הקרמבו האהוב וייסדו את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". לאור חדשות היום על השינוי בעטיפת הקרמבו – שנעטפו כל השנים ועד היום, אחד אחד, בעבודת יד, כותבת הגולשת נוני טל (בתגובה לאותו פוסט של חיים פסח): "תנועת הנוער ה נ פ ל א ה לילדים עם צרכים מיוחדים וילדים רגילים – כנפיים של קרמבו – נקראת כך, כי כמו שעוטפים כל קרמבו בנפרד, לפי צרכיו ובאהבה, כך עוטפים באהבה כל ילד בנפרד, על פי צרכיו. מה יהיה עכשיו?"

אנחנו נקווה לטוב ונקנח, איך לא, בשני שירים:

הראשון, שיר נהדר של המשוררת אגי משעול שכתבה עם התקבל הידיעה על הפרידה מהעטיפה: "יותר לא יעטפו קרמבו באלומיניום. החלטה מבורכת. הסוף לנייר האלומיניום הכחלחל. לפחות יישאר בשיר שלי כמזכרת."

שיר מאת אגי משעול
והשיר השני, שיר המכולת האהוב של להקת כוורת, שלא שכחו לרגע את הקרמבו ואת חשיבותו:

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ מֵהַמַּכֹּלֶת
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ קוֹנָה שָׁם סֹלֶת
וְהִיא נָתְנָה לִי לְהַחֲזִיק לָהּ
אֶת הַקְּרֵמְבּוֹ
וְגַם בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי בַּקְבּוּ…
קִים שֶׁל טֶמְפּוֹ.

אבל טמפו כמובן זה כבר סיפור אחר…

 

 

בעת הכנת הכתבה פניתי לאספן הדי אור כדי שישתף אותנו בתמונות של כרזות, עטיפות ופרסומות לקרמבו מתוך אוסף ישראליאנה הנהדר שלו, אך הוא השיב שהוא בדיוק עובר עם האוסף למקום חדש ומסדר אותו ולכן לא יוכל הפעם לעזור. נשארתי לחפש אוצרות באוסף "עיתונות יהודית היסטורית" שלנו ואני מזמינה גם אתכם לצאת למסע באוסף. אולי תמצאו בו חומרים שלא היכרתם וקשורים למשפחה שלכם (אני מצאתי בו פעם כתבה של הסבא-רבא שלי שדיווח מיפו ב-1911) ואולי תמצאו בו עוד תמונות וסיפורים שישיבו אתכם לימי הילדות ויעוררו בכם זיכרונות מתוקים.

כתבות נוספות

הארטיק העברי הראשון

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!