שירה | שירים חדשים מאת מיטל זהר, איל דוננפלד ועינת גדעוני

כָּעֵת אָנוּ סְבוּכִים בְּתוֹךְ נֶפֶשׁ אַחַת זוֹהֶרֶת, / לְרֶגַע אֶחָד וְיָחִיד שֶׁל כִּשּׁוּף / הֲלֹא בָּרֶגַע הַבָּא נִפָּרֵד אִישׁ־אִישׁ לְדַרְכּוֹ.

אמירה זיאן, ללא כותרת, צילום, 70X50 ס"מ, 2012

.

מיטל זהר

הבטחתי לעצמי שיותר אני לא כותבת לך

אִמָּא
אֲנִי רוֹצָה לַחְפֹּר בָּאֲדָמָה הַזּוֹ
לֶאֱחֹז בָּךְ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם
לָקַחַת אוֹתָךְ אֶל הַפַּרְדֵּס הַגָּדוֹל שֶׁמֵּעֵבֶר לַכְּבִישׁ.
אֲנִי רוֹצָה לִקְבֹּר אוֹתָךְ מֵחָדָשׁ, אִמָּא
כְּמוֹ שֶׁקּוֹבְרִים כֶּלֶב –
בְּעַצְמִי
מִתַּחַת לָעֵץ שֶׁאָהַבְתְּ.

אֲנִי נִשְׁבַּעַת לָךְ, אִמָּא
מִכָּל הַדְּבָרִים בָּעוֹלָם זֶה הָיָה עוֹשֶׂה מִמֶּנִּי בֶּן אָדָם

וּכְמוֹ אָז
עַל הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת, לִפְנֵי הַטִּיסָה הַגְּדוֹלָה לְאָמֶרִיקָה
שְׁתֵּינוּ בַּבְּגָדִים הֲכִי יָפִים
טוֹבוֹת, מְנוֹפְפוֹת לְשָׁלוֹם
כָּכָה סוֹף סוֹף הָיִיתִי נִפְרֶדֶת.

.

מיטל זהר, ילידת 1984. לומדת לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. ספרנית למחייתה ועורכת לעת מצוא. ספרה הראשון, "הבית לָקח", ראה אור ב-2014 בהוצאת הליקון.

.

.

איל דוננפלד


אֶת הָרִקּוּד הַזֶּה
יֵשׁ לִרְקֹד
כָּל הַחַיִּים בְּאִטִּיּוּת, בִּזְהִירוּת, בְּשֶׁקֶט
בִּצְעָדִים קְרִיסְטָלִיִּים,
בִּתְנוּעוֹת מֶשִׁי,
בְּסַבְלָנוּת לְלֹא סֵבֶל,
כָּל הַחַיִּים צָרִיךְ לִרְקֹד אֶת
הָרִקּוּד הַזֶּה
כֵּן
גַּם מִתּוֹךְ שֵׁנָה.

אַחֲרֵי הָרִקּוּד הַזֶּה
לְעוֹלָם
אַךְ לְעוֹלָם לֹא נִהְיֶה כְּמוֹ שֶׁהָיִינוּ.
הַס,
בַּשֶּׁקֶט הַמֻּחְלָט שֶׁבֵּין הַתֹּהוּ לַבֹּהוּ
זֶהוּ הַזְּמַן הַקָּדוֹשׁ שֶׁבּוֹ נַפְשׁוֹתֵינוּ אַט-אַט
נִסְפָּגוֹת זוֹ בָּזוֹ.
הָיוּ לָהֶן גְּבוּלוֹת חַדִּים,
כָּעֵת אָנוּ סְבוּכִים בְּתוֹךְ נֶפֶשׁ אַחַת זוֹהֶרֶת,
לְרֶגַע אֶחָד וְיָחִיד שֶׁל כִּשּׁוּף
הֲלֹא בָּרֶגַע הַבָּא נִפָּרֵד אִישׁ אִישׁ לְדַרְכּוֹ.
מֵעַכְשָׁו וְאֵילָךְ
הַכֹּל חַי קְצָת אַחֶרֶת.


הִשְׁאַרְנוּ מֵאָחוֹר אֶת גּוּפֵנוּ הַיּוֹמְיוֹמִי
וְעַפְנוּ אֶל הַשָּׁמַיִם,
מְנַתְּרִים מִכּוֹכָב לְכוֹכָב,
רוֹקְדִים עַל הַקָּרוּסֶלָה הַמְּהִירָה שֶׁל טַבְּעוֹת שַׁבְּתַאי.
פְּעִימוֹת מוּזִיקָה שְׁמֵימִית
מְחַקּוֹת אֶת פְּעִימוֹת לֵב הַלַּיְלָה כְּמוֹ אוֹרְגָּן חַשְׁמַל.
כָּל מִי שֶׁהָיָה שָׁם הִרְגִּישׁ שֶׁהוּא
נִגְאַל.

.

איל דוננפלד, בעל תואר ראשון במתמטיקה מהטכניון ותואר דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית. בימי בחרותו הִרבה לכתוב שירה, ורק לאחרונה, אחרי כשלושים שנה, חזר לעשות זאת. שני השירים הללו – מתוך מחזור שנכתב בהשראת השתתפות בקבוצת ריקוד. זה לו פרסום ראשון בשירה.

.

.

עינת גדעוני

הר הרצל

בְּעוֹנָת הַחֲלָלִים,
לִפְנֵי שֶׁכִּסּוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת אֶת הָהָר,
יָצָאנוּ כָּל הַכִּתָּה
לְהַרְאוֹת לַחַיָּלִים כַּמָּה גָּדַלְנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁחָלְפָה.

גִּבְעוֹת הַדֶּשֶׁא הַמְּסֻתָּתוֹת
הָיוּ לָנוּ דְּיוּנוֹת חוֹל
וְאָהַבְנוּ לְהִתְגַּלְגֵּל בָּהֶן בְּצַעֲקוֹת,
לִגְבֹּר עַל גְּדוֹלֵי הָאֻמָּה.
לִפְעָמִים הִתְגַּלְגַּלְנוּ עַד לַחַיָּלִים הַמֵּתִים
וְהִמְשַׁכְנוּ לְשַׂחֵק,
לְהִתְלַכְלֵךְ מִשְּׂרַף אֳרָנִים
וּלְהָכִין שַׁרְשְׁרָאוֹת מִמְּחָטִים.

אֲנַחְנוּ נִכְנָסִים בַּשַּׁעַר
מְרַשְׁרְשִׁים בַּחֲצַץ,
מַחְזִיקִים אֶת הַזֵּרִים
שֶׁהֵכַנּוּ אֶתְמוֹל –
צִפָּרְנִים לְבָנִים וַאֲדֻמִּים
מֻדְבָּקִים לְעָנָף בְּרוֹשׁ
בְּפַסֵּי דֶּבֶק שְׁחֹרִים.

אֲנַחְנוּ מְנִיחִים אֶת הַזֵּרִים בַּמָּקוֹם שֶׁמַּרְאִים לָנוּ.
הַמּוֹרוֹת לוֹחֲשׁוֹת תִּהְיוּ בְּשֶׁקֶט, תְּנוּ כָּבוֹד לַנּוֹפְלִים,
אֲבָל אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים תַּחֲרוּת מִי מַשִּׂיג יוֹתֵר פִּינְיוֹנֶס
וְשׁוֹבֵר לָהֶם אֶת הַקְּלִפָּה
בַּאֲבָנִים.

.

עינת גדעוני נולדה וגדלה בירושלים. עורכת דין בשירות הציבורי. למדה משפטים, קרימינולוגיה וספרות עברית. בוגרת מסלול השירה של הליקון.

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת מרב פיטון, רבקה איילון, ערן צלגוב ואורית נוימאיר פוטשניק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

ובעברית | שירים מאת המשורר הארגנטינאי חֶרַרדוֹ לוין, בתרגום טל ניצן

אֵין אִישׁ שׁוּב מְצַפֶּה לְדָבָר מֵאִתָּנוּ, / תְּהוֹמוֹת זְעוּפוֹת שׁוֹטְפוֹת אֶת הַצֶּבַע מֵעֵינֵינוּ / וְכָל מִשְׁפָּטֵינוּ בִּעְבּוּעַ מֵת. / יְרֹקֶת עֲצוּבָה מַכְתִּירָה וּמַרְקִיבָה אוֹתָנוּ.

ליאור שטיינר, ביני ובינך, שמן על ניירות, 40X30 ס"מ, 2018

.

שירים מאת חֶרַרדוֹ לוין (ארגנטינה)

מספרדית: טל ניצן

 

תנועה

לְאַט
מִתְקַדֶּמֶת הַתְּנוּעָה.
מְאֻבָּנִים
אֲנַחְנוּ בֵּין רְחוֹבוֹת וּרְחוֹבוֹת.

לַשָּׁוְא נִשְׁלְחוּ אַלְפֵי מִכְתָּבִים
מִקָּצֶה אֶחָד שֶׁל חַיַּי לְאַחֵר.
שׁוּב אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ לִקְרֹא אוֹתָם
וּמֶה עָלַי לְהָשִׁיב.
הֵם כָּאן, כְּמוֹ רֶמֶץ קַר
מִבְּעֵרוֹת עָבָר.

בָּאתִי לִמְקוֹם הַשִּׁיר
מְאֻחָר.
לֹא עָבַרְתִּי אֶת הַסַּף
שֶׁמִּלִּים מִתְאַבְּדוֹת עָלָיו
בִּקְפִיצָה, כְּמוֹ אָבָק שֶׁנִּזְרֶה
מִלַּהַט אָבוּד,
אֶל אוֹתָהּ תְּהוֹם נִסְתֶּרֶת.

תְּנוּעָה אִטִּית.

בֵּינְתַיִם
אֲנִי פּוֹתֵחַ מִכְתָּב אַחַר מִכְתָּב
אַלִּים וְעָצוּב, בְּזַעַם יָגֵעַ,
רוֹצֵחַ זִכָּרוֹן בִּדְקִירַת סַכִּין:
דְּיוֹ שֶׁדָּהֲתָה עִם הַשָּׁנִים,
אַשְׁלָיוֹת שֶׁשָּׁכְחוּ לָמוּת.

 

תנועה II

זוֹחֲלוֹת הַמְּכוֹנִיּוֹת
תַּחַת הָאוֹר הַפַּסְקָנִי.

סוּלִי בָּאָה לִקְרָאתִי.

אֲנִי מוֹחֵק וְשָׁב וְכוֹתֵב
מִלָּה אַחַת: טְבִיעָה.
טָבַעְתִּי
בְּיַם
הָרְגָעִים הָאַחֲרוֹנִים הָאֵלֶּה.

בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה יָשַׁבְתִּי וְדָפַקְתִּי בְּפַטִּישׁ.

הַאִם אָבַדְתְּ, אֲהוּבָה,
בְּפִנּוֹת רְחוֹב שֶׁל כִּשּׁוּף מְרֻשָּׁע,
בַּעֲתִידוֹת שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְנוּ לִשְׁכֹּחַ?

הַכֹּל מַחְלִיק מִיָּדַי וְנוֹפֵל,
נִשְׁמָתָם שֶׁל יָמִים אֲחֵרִים נִשְׁפֶּכֶת
כְּמוֹ הַקָּפֶה בְּרֶגַע זֶה.

אַתְּ בָּאָה כְּבָר?
אֲנִי נֶאֱחָז בְּזֵכֶר קוֹלֵךְ
עַל שְׂפַת תְּהוֹם קְטַנָּה,
כִּמְעַט חַסְרַת חֲשִׁיבוּת:
"אַל תִּשְׁכַּח לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי"
אוֹ "מָה תִּרְצֶה לַאֲרוּחַת עֶרֶב, אָהוּב".

 

קפה הנרייטה

לטל ניצן

סְפוּג בֶּנְזִין, כָּרָאוּי,
אֲנִי יוֹצֵא לִקְרַאת הָאִשָּׁה־הַדְּרָקוֹן.

אֵשׁ עֲצוּבָה מְקַנֶּנֶת בִּגְרוֹנָהּ:
כָּל שֶׁתֹּאמַר יִבְעַר עַד לַקַּרְקָעִית.

מַצִּיעִים לָהּ לִחְיוֹת אֶת שְׁאֵרִית חַיֶּיהָ הָרַבִּים
בְּכֶלֶא עַלִּיז שֶׁצִּיּוּרִים פּוֹרְחִים עַל כְּתָלָיו.

גְּאוֹנִים דְּגוּלִים וְדוֹקְטוֹרִים מְהֻלָּלִים
נָעֲצוּ חֶרֶב בְּלִבָּהּ.
מַבָּטָהּ מַזְהִיר:
"חֲשֹׁב בְּטֶרֶם תְּנַסֶּה לְהַצִּיל אוֹתִי."

מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת? הַזְּמַן טָס וּמוֹחִי בּוֹעֵר.
מִישֶׁהוּ הִזְמִין אֶת מְכַבֵּי הָאֵשׁ.

אֲנִי מַזְמִין קָפֶה.

מַדּוּעַ אֲנִי מְשַׁקֵּר?
מַדּוּעַ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֲנִי מֵבִין
אִם הַמִּלִּים מְזַמְזְמוֹת כְּמוֹ זְבוּבִים?
מַדּוּעַ אֲנִי סָבוּר שֶׁאוּכַל לְתַרְגֵּם אוֹתָהּ
אִם לֹא רָאִיתִי אֶלָּא עָשָׁן אָדֹם
בּוֹקֵעַ מִפִּיהָ?

זֶה הַמִּשְׂחָק הַקָּבוּעַ שֶׁל הַקָּמִיקָזֶה הַבּוֹדֵד,
שֶׁל הַמִּתְאַבֵּד הַחַיְכָן:
נִשְׁפִי אֶת הַלֶּהָבָה שֶׁלָּךְ לְמַעֲנִי.

אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת חָרוּךְ בְּאִשֵּׁךְ הַטְּהוֹרָה,
לְהִשָּׂרֵף מֵאֵיזוֹ אֲמִירָה אוֹ שְׁנִינָה שֶׁל כְּלוּם.

מֶחֱוָה, טַלְטֵלָה אַחֲרוֹנָה: אֲנִי מְשַׁלֵּם.

לְפָחוֹת זֶה.

 

סוף שבוע בסולאריס

לֹא יִהְיוּ עוֹד עוֹלָמוֹת אֶלָּא זֶה
שֶׁאֲנִי מְזַמֵּן לְמַעֲנֵךְ,
לֹא יִהְיֶה עוֹד חֹמֶר אֶלָּא זֶה
שֶׁאֲנִי מְכַשֵּׁף כָּאן.

אֲנִי צוֹלֵחַ תַּעְתּוּעִים,
צוֹלֵל אֶל הֲזָיוֹת
שֶׁעוֹטוֹת אֶת מַסֵּכַת פָּנַיִךְ.
כְּזָבִים עַרְטִילָאִיִּים שֶׁבּוֹדִים אֶת נִיחוֹחֵךְ.

וְסִכּוּיִים נִתְעָבִים קוֹשְׁרִים נֶגְדִּי,
חֻקִּים עוֹיְנִים אוֹסְרִים עַל פְּגִישָׁתֵנוּ.

כַּמָּה חַיִּים עָלַי לִחְיוֹת
עַד שֶׁבּוּעַת סַבּוֹן זוֹ
תִּלְבַּשׁ אֶת צוּרוֹתֵינוּ?

לֹא נוֹתָר לִי מִמֵּךְ אֶלָּא הֵעָדְרֵךְ.

 

משימה בלתי אפשרית

המשימה שלך, ג'ים,
אם תחליט לקבל אותה…

אֲנִי יוֹדֵעַ מָהֵם
חַיִּים שֶׁל הִסְתַּתְּרוּת וּמְנוּסָה,
לְבַד.
הַגֹּעַל הֶעָצוּב,
הַמִּפְגָּשִׁים הַחֲמַקְמַקִּים,
הַהַפְתָּעוֹת הַמְּיֻחָלוֹת.

וְשׁוּב:
אֵפֶר הוֹדָעוֹת
מְמֹעָנוֹת אֵלַי,
מִלִּים שֶׁמִּתְפּוֹגְגוֹת בְּיָדַי.

שָׁנִים אֲרֻכּוֹת שֶׁל אִמּוּן
בְּאַהֲבָה וּבִבְגִידָה,
גְּבָרִים וְנָשִׁים נְטוּשִׁים
מֵעֵבֶר לְקַוֵּי הָאוֹיֵב.
מֵעוֹלָם לֹא רָאָה בִּי אִישׁ
אֶלָּא אֶת מַסֵּכוֹתַי.

נוֹתְרוּ שִׁירִים קְצָרִים
שֶׁסַּנְהֶדְרִין נִסְתָּרִים יִקְרְאוּ בְּעֹנֶג.
אַרְכִיּוֹנִים שֶׁקָּפְאוּ
בִּלְשָׁכוֹת קַיָּמוֹת־בְּקֹשִׁי.

וְכַמּוּבָן:
עָלַיִךְ לְהַכְחִישׁ כָּל הֶכֵּרוּת
עִם זִכְרִי וְעִם שְׁמִי
אוֹ עִם כָּל הַהַבְטָחוֹת הַזְּהֻבּוֹת
שֶׁל נְעוּרֵינוּ הַגְּמוּרִים.

 

Mickey is back

עִם שׁוּבוֹ שֶׁל שׁוּלְיַת הַקּוֹסֵם,
סִימְפוֹנְיַת הַנְּקָמָה אוֹ הָעָצְמָה,
סִימְפוֹנְיַת הַמִּלָּה הַחֲסֵרָה בְּלַחַשׁ הַכִּשּׁוּף,
נִשְׁמַעַת נִפְלָא.

דָּבָר לֹא יַעֲצֹר בַּעֲדוֹ: הַתַּרְמִית הַמַּתְרִיסָה מוֹלֶכֶת
וּצְבָא מַטְאַטְאִים עַמְלָנִי
עוֹשֶׂה מַיִם.

אֲנַחְנוּ הַקּוֹסְמִים הַזְּקֵנִים טוֹבְעִים
בְּנָהָר זֶה עַצְמוֹ.
הַגֵּאוּת מוֹחָה אֶת מַעְגְּלֵי הַגִּיר
שֶׁמִּתּוֹכָם נָהַגְנוּ לְזַמֵּן
אֶת שֵׁדֵי הָאָרֶץ הַגְּדוֹלִים וְאֶת אַהֲבוֹתֵיהֶם,
אֶת הַטִּפָּה הַמְּפַזֶּזֶת שֶׁהִמְתִּיקָה עֲנָבִים,
אֶת הַחוֹל הַיָּבֵשׁ, אֶת הָאֵשׁ.

אֵין אִישׁ שׁוּב מְצַפֶּה לְדָבָר מֵאִתָּנוּ,
תְּהוֹמוֹת זְעוּפוֹת שׁוֹטְפוֹת אֶת הַצֶּבַע מֵעֵינֵינוּ
וְכָל מִשְׁפָּטֵינוּ בִּעְבּוּעַ מֵת.
יְרֹקֶת עֲצוּבָה מַכְתִּירָה וּמַרְקִיבָה אוֹתָנוּ.

עַל כַּרְבֹּלֶת הַגַּלִּים הַבָּאִים,
מִמְּרוֹמֵי כֵּס הַמַּלְכוּת שֶׁגָּזַל,
הוּא
מְפַזֵּם לוֹ
בְּשִׂמְחָה.

 

חֶרַרדוֹ לוין (Gerardo Lewin), משורר, מתרגם ומרצה, נולד בבואנוס איירס בשנת 1955, ומתגורר בה. למד משחק בבית הספר הגבוה לאמנויות בבואנוס איירס, ובימוי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. פרסם שני ספרי שירה בארגנטינה: "אהבות מתות" ו"שם לא פרטי + מעבָר" (2017), שמתוכו השירים האלה. מאז 2007 הוא מפרסם מבחר נרחב של שירה עברית בתרגומו לספרדית – למעלה מ-120 משוררות ומשוררים – בבלוג de_canta_sión.

 

» במדור ובעברית בגיליון הקודם של המוסך: תמונה מתוך "חתונת דמים" מאת גרסייה־לורקה, בתרגום טל ניצן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | "שניים", סיפור מאת שגית אמת

"הבנו את המילים - הורים. פגישה. לא חייבים. אבל להבין בראש זה לא שווה כלום. זה כמו שאומרים מאפרה או כדור או סמרטוט. מבינים את הצלילים וזה הכול."

חיה גרץ רן, סנדלים ותחבושות, שמן על עץ, 30X25 ס"מ, 2017

.

שניים / שגית אמת

.

היינו ישֵנים כשהגענו לשמה. היינו שניים. היינו ישָנים. עשר וחצי וחמש ושלושת־רבעי, זה כבר יָשָן. זה ענתיקה. זה נחשב אבוד. זה אומר בלי משפחה לנצח נצחים. זה אומר בלי בית.

היינו ישֵנים. מרוב שזה היה נס, נרדמנו בדרך.

באותו בוקר באו המון אנשים לפנימייה. הם לבשו חולצות שחורות עם ציור של לב אדום שמעליו היה כתוב באנגלית ומתחתיו היה כתוב השם של הפנימייה בעברית. MATRIX – לב – כפר הילדים. ככה היה כתוב על החולצות שלהם. הם הדפיסו אותן במיוחד כי העבודה שלהם, שקוראים לה מטריקס, ככה קלרה הסבירה, מתנדבת בשבילנו. האנשים עם החולצות השחורות בנו על הדשא דוכנים. סוכר על מקל, ומגלשות מתנפחות, וקליעה למטרה. הם שמו מוזיקה עם שירים של סטטיק ובנאל. הם כל הזמן חייכו וצעקו בקול רם – מה העניינים ילדים?! איזה כיף היום, הא?!

בהתחלה רק הצצנו מהחלון של החדר ואחר כך יצאנו החוצה ועשינו כל מה שהיה צריך – גם התגלצ'נו וגם אכלנו מקל עם סוכר ורוד וגם קפצנו בטרמפולינה.

ואחרי שאכלנו נקניקיה בלחמנייה והמון סוכר ורוד, הלכנו להציץ לתוך הג'יפים שלהם. הם חנו בכניסה לחדר־אוכל. החלונות היו כהים אבל כשהדבקנו את הפרצוף ראינו הכול. את העצים עם הריח שהיו תלויים מהמראה. את המטבעות כמו מסטיקים מפוזרים ליד הכיסא של הנהג. גם את הכיסאות הקטנים שהיו מחוברים בחגורות בטיחות למושבים האחוריים ראינו.

ג'יפ אחד היה פתוח. גילינו את זה אחרי שלחצנו על הידית של הדלת והיא נפתחה. למרות שידענו שאסור, נכנסנו פנימה וישבנו על הכיסאות הקטנים שמאחורה. התקפלנו לתוכם ואחר כך היה קשה לקום. זה היה מצחיק. כיסא ליד כיסא, החזקנו ידיים. חשבנו מה יקרה אם נרדם פה והאיש של הג'יפ ימצא אותנו רק כשיגיע לבית שלו. אבל אז קלרה בדיוק הופיעה. מה אתם עושים? היא כעסה. השתגעתם?! צאו מפה מיד! בְּלָאט!

אחר כך הגיע גם האיש של הג'יפ. היה לו שיער אפור קצוץ ואפילו שהאוטו היה שלו, הוא דווקא לא כעס. הוא אפילו המשיך לחייך ולדבר בקול רם – מה העניינים ילדים? אוהבים מכוניות, הא?? קלרה ביקשה סליחה ושלחה אותנו בחזרה לטרמפולינה.

ראינו שהיא מסתודדת עם האיש של הג'יפ. ראינו אותה משלבת את הכפות ידיים. ידענו שהיא אומרת עם השפתיים: אלה, לא יודעת מה יהיה איתם. ככה היא תמיד אומרת. ידענו שהיא מדגישה את המילים עם הידיים שלה שהיא משלבת ועם ה-ל' הזאת שלה של הרוסית: אלה – צמודים היא בטח אמרה לו, שני אלה – רק ביחד. בגלל שאת המילים שלה ברוסית אנשים לא מבינים, והמילים בעברית לא מספיקות לה, קלרה חייבת את הידיים שלה שידברו גם. קודם היא מנגבת אותן בחלוק האדום שקשור למותניים, ואחר כך היא מכניסה אצבעות של יד אחת לרווחים של השנייה ואז מהדקת. אלה – כמו תאומים סיאמיים. האצבעות שלה כמו שתי מגרפות שהסתבכו. מה לא ניסינו איתם, היא בטח נאנחת. מה לא ניסינו… בלאט. בהתחלה שמנו אותם בנפרד, ככה דמיינו אותה מספרת לאיש של הג'יפ כמו שכבר שמענו אותה פעם – את הקטן בבית של הבנים הקטנים, ואת הילדה בבית של הבנות הגדולות. אבל הקטן היה בורח אליה בלילה, וכל בוקר היינו מחזירים אותו צורח לחדר של הקטנים. אפילו עם מפתח סגרנו את הבית של הקטנים, בלאט.

האיש של הג'יפ הקשיב ועשה כן עם הראש. ניחשנו את המילים של קלרה. יכולנו לדמיין את ה-ל' שלה כמו ליקריץ' נמס ברוק שבפה שלה.

.

***

.

כשהגענו לפנימיית הכפר היינו שבע וחצי ושנתיים ושלושת־רבעי. בלילות הראשונים נשארנו ערים. כל אחד בבית קטן אחר. כל אחד עם ילדים זרים בגיל שלו. שכבנו על המיטות ופקחנו עיניים בכוח כדי לא להירדם. מתחנו את העפעפיים שלנו חזק חזק כדי לא לחלום על דברים שמבוגרים עושים לילדים. שמענו דלת חורקת וחלמנו צעדים כבדים במסדרון וזכרנו ריחות של גוף ושערות וזיעה, נמעכה לנו הבטן. לא הצלחנו להירדם.

בבוקר השלישי, אחרי שגילינו את המחבוא של המפתחות במגירה של החדר צוות, הם כבר מצאו אותנו ביחד. ישנים עמוק. מצטופפים על אותה מיטה. בלילה הבא הם החביאו את המפתח. דפקנו על הדלת. השתוללנו. נשכנו את קלרה. בכינו. קיללנו. בסוף ניצחנו.

רוב האנשים רוצים תינוק חמוד. שחור אפילו, העיקר שיהיה תינוק, שיהיה קטן. כזה שלא מבין כלום. שאפשר לעשות לו דברים בלי שידבר. שאפשר לעשות לידו דברים בלי שהוא יבין. שידע רק את מה שהגוף שלו יודע – לעשות גרעפס, לישון, לבכות, לפהק. רוב האנשים לא רוצים ילד שהוא כבר גדול, והפה שלו מלוכלך, שהוא יודע לקלל, ולנשוך, ולגנוב מפתחות ולעשות פיפי בלילה, ולפעמים גם בורח לו קקי מסריח. מה הם צריכים ילד שיודע לעשות פרצופים מפחידים, ומהפה הקטן שלו דרך השיניים המצוחצחות שלו יוצאות מילים כמו בן זונה כושלאמא שלך, לך מפה, יא בן אלף מזדיין. מה הם צריכים? הם לא.

אנחנו כבר לא תינוקות. אנחנו כבר יותר מדי. גם אחד זה קשה, אז שניים? זה אין סיכוי. ככה שמענו את קלרה נאנחת לנחום יום אחד, והבנו למה ילדים חדשים באים, ילדים ישָנים נעלמים, ורק אנחנו עדיין פה. אה, וגם אבבה שהוא בן שלוש עשרה, והתאומים לאונידוב שהם גם גדולים וגם שניים. כמונו.

בכל מקרה, כשהגענו לשמה היינו ישֵנים. נרדמנו כי היינו עייפים מכל היום כיף של ההתנדבות. וגם בגלל הנס. זה היה יותר מדי בשבילנו. תוך שנייה התעלפנו לתוך המושב האחורי של המכונית של נחום. הספקנו לראות אותו מחייך מתוך המראה כשביקש – ילדים – חגורות בטיחות, והשינה זחלה לנו על הגופים. טבענו בתוך הריפוד, הנחיריים התמלאו לנו בריח של הגוף שלנו המוכר, התמסטלנו. הבשר הרך של הבטן, השפתיים הפתוחות. חוטים של רוק טפטפו על המושב. גוף בתוך גוף, חום בתוך חום. יש שיר כזה. האמא האומנת הראשונה שרה אותו, או שזו הייתה בעצם האמא האומנת השנייה. אנחנו לא זוכרים בדיוק.

היינו ישָנים. בגלל שכבר לא היה סיכוי שמישהו ירצה אותנו, הבנו בראש כשאמרו לנו לפני שבוע, אתם הולכים לפגוש הורים. שמענו מה שאמרו – אתם רק תפגשו אותם, אתם לא חייבים. הבנו את המילים – הורים. פגישה. לא חייבים. אבל להבין בראש זה לא שווה כלום. זה כמו שאומרים מאפרה או כדור או סמרטוט. מבינים את הצלילים וזה הכול. זאת אומרת שומעים אותם, אבל המילים צפות באוויר. לא קורה לך כלום בגוף. לא קרה לנו בגוף כלום.

זה היה לפני שבוע. נחום הסיע אותנו לקניון בעיר אחרת. הוא הלך איתנו כאילו שהוא אבא ואנחנו ילדים. כאילו שאנחנו ילדים כמו אלה שרצו שם בקניון ואמרו לאמא ולאבא שלהם שיקנו להם דברים. עברנו ליד החנויות ונתנו ידיים חזק. הריח של הקניון היה נהדר. והאורות, וגם כל האנשים, והרעש.

רצינו לרחרח את הסבונים הקטנים שנראו כמו סופגניות על מגשים. רצינו להכניס אותם לפה, את הסבונים הקטנים שהיו בהם בפנים עלים ירוקים וכחולים קפואים, כמו המאובנים בחדר־טבע. רצינו לנשוך אותם. אבל נחום אמר לנו לא לגעת ולקח אותנו ישר לקומה השלישית, איפה שכולם אוכלים.

כבר מרחוק ידענו. לחצנו אחד לשני את היד כדי לסמן – הנה הם, ההורים שעוד מעט אולי יהיו לנו. הם ישבו על הספסלים של מקדונלדס. היא עם פרצוף צהוב, והוא גבוה עם גב כפוף. הם נראו עצובים, אבל כשראו אותנו חייכו. נחום הושיט יד לגב הכפוף, וגם לאישה הצהובה שחייכה אליו חיוך עצוב והסתכלה עלינו בעיניים הכחולות שלה. ילדים, הוא אמר לנו, אני אשאיר אתכם פה עכשיו, בסדר?

אחרי שהוא התרחק קצת האישה שאלה – מה בא לכם? אתם רעבים? משכנו בכתפיים. היא ניסתה שוב. הסתכלנו אחד על השני. לא היינו רעבים, כי אכלנו לפני שיצאנו, אבל זה היה מקדונלדס. לא ענינו. אני אקנה, טוב? היא חייכה, ואם לא תרצו, תיקחו בטייק אווי. הסתכלנו אחד על השני. דיברנו עם העיניים. היא ראתה את הרעב שלנו, זה היה סימן טוב, אפילו שהוא מתחבא.

האישה התרחקה ואנחנו התיישבנו מול הגבוה עם הגב הכפוף. הוא לא חייך, אבל העיניים שלו היו רכות כמו ספוג וחצי עצומות, ועייפות. הוא אמר – אתם יודעים שעד עצם היום הזה לא אכלתי במקדונלדס? אתם מאמינים? הסתכלנו אחד על השני. אנחנו כבר אכלנו! אמרנו מיד, זו כבר הפעם הרביעית שלנו!

הוא התפעל. בזכותכם גם אני אוכל היום, הוא אמר לנו, ראיתם מה זה?

זה היה מוזר. לא ידענו אם להאמין לו.

האישה הביאה מגש עם המבורגרים ועם קולה וצ'יפס והתנפלנו עליו כאילו הבטן שלנו ריקה וזה לא רק המחשבות הרעבות שלנו.

רוב הזמן היא שתקה וחייכה והייתה מבולבלת. היא טבלה את הצ'יפס שלה במיונז במקום בקטשופ. דיברנו על אוכל ועל מה אנחנו אוהבים לאכול הכי בעולם. זאת אומרת, הם שאלו ואנחנו ענינו. האבא אמר אוכָלים עם שמות מצחיקים שלא הכרנו – ממליגה ובורשט. זה הצחיק אותנו.

לאמא היו המון שאלות – בת כמה את מיטל? ואתה, בן? ואיזה מקצוע בבית ספר את אוהבת? ועם מי אתה הכי אוהב לשחק בגן? ואם יש לנו חברים. ומתי אנחנו הכי שמחים.

ענינו על הכול. אפילו שאנחנו לא אוהבים. יותר מדי אנשים שואלים אותנו כל הזמן שאלות. אבל ענינו. כי הם היו מסכנים כאלה עם הגב הכפוף והפנים הצהובים. ואחרי שסיימנו הכול, הלכנו איתם למשחקייה שליד המקדונלדס, איפה שיש מגלשות כאלה עם מזרנים ואפשר לטפס.

בהתחלה הם ישבו על ספסל ספוֹג אדום בצד והסתכלו עלינו בחיוכים העצובים שלהם, ואחר כך האבא הכפוף חלץ גם הוא את הנעליים שלו וטיפס אלינו והתגלץ' איתנו במגלשה. הוא היה האבא היחיד שעשה את זה, וזה בטח מצא חן בעיני האמא הצהובה, כי היא צחקה מאוד וקמה מהספסל והלכה יחפה לקצה של המגלשה וחיכתה לנו ותפסה אותנו כשהגענו למטה. זה היה כאילו היא מחבקת אותנו. התגלצ'נו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה היה נעים. היה לה ריח.

ילדים עמדו בתור למגלשה, אבל אנחנו דחפנו אותם כדי להתגלץ' כמה שיותר. עד שאבא אחר, נמוך ועצבני, ניגש אל הגב הכפוף וצעק. תחנכו את הילדים שלכם! היד שלו חתכה את האוויר, הוא שלח אותה קדימה כמו חרב, יש פה תור!!!

דיברנו עם העיניים. האבא הקצר חשב שהגב הכפוף הוא האבא האמיתי שלנו ושהצהובה היא האמא האמיתית שלנו. זה עשה לנו הרגשה טובה בגוף.

בדיוק כשעמדנו ללכת משם, נחום חזר והאמא והאבא שאלו אם היה לנו כיף ואם נרצה לפגוש אותם שוב. אמרנו שכן. החזקנו ידיים.

האבא אמר – בזכותכם גם אכלתי מקדונלדס וגם התגלשתי במגלשה.

האמא אמרה – ניפגש בקרוב. היה לי מאוד כיף אתכם. היא חייכה.

נחום אמר – טוב ילדים, עכשיו בחזרה הביתה.

להגיד הביתה זה כמו להגיד סמרטוט, או מאפרה, או כדור. זה סתם צלילים. אבל באותו יום הצלילים עשו לנו משהו בגוף. הביתה. זה עשה לנו משהו בגוף.

.

***

.

אחרי שאלה מהמטריקס הלכו והשאירו את הדשא שלנו בלי דוכנים ובלי טרמפולינה, נחום קרא לנו ואמר שאנחנו נוסעים לסופשבוע, ושנארוז, ושתוך שעה יוצאים, אז יאללה.

היינו ישֵנים כל הדרך. מרוב שזה נס, נרדמנו. אפילו שהיה אור בחוץ.

יש להם בית יפה. גדול ממש. עם גינה והכול וחדרים. הנה, אתם רואים? האמא הצהובה חייכה במסדרון, אתם ממש לידינו, פה החדר של מיטל וממש צמוד החדר של בן. עמדנו מאחוריה מחזיקים ידיים. דיברנו עם העיניים. שאלנו אם אנחנו יכולים לישון ביחד, והיא קצת נבהלה – בטח, ברור. סתם הכנתי לכם, אבל אתם יכולים לישון איך שאתם רגילים.

לא הלכנו למקדונלדס. למרות שקיווינו. האבא הכין קציצות. הוא שאל אם אנחנו רוצים לעזור לו לעשות את הכדורים ולשים אותם בסיר עם הרוטב האדום.

עזרנו לו. שמחנו שהכדורים יוצאים לנו יפה. רצינו שידע שאנחנו ילדים טובים. שכדאי להם אותנו.

אחר כך אכלנו את הכדורים עם פירה. ואחר כך האבא שאל אם אנחנו יודעים לעשות "פסים" בכדור. הוא שיחק פעם כדורגל בקבוצה אמיתית. זה היה נחמד.

כל פעם שהם שאלו שאלה או הציעו משהו הסתכלנו אחד על השני ודיברנו עם העיניים.

לפני השינה ראינו סרט בסלון. לשבור את הקרח. האמא שכבה על הספה ואנחנו ישבנו בצד השני. האבא נשכב לידה וחיבק אותה. זה היה מוזר. הסתכלנו גם על הסרט וגם על האמא הצהובה ועל האבא עם הגב הכפוף ששוכבים אחד לצד השני ואוכלים מהפופקורן שהם הכינו בשבילנו. העיניים שלנו זזו מצד לצד – בצד אחד אלזה שרה בטלוויזיה, ובצד שני האבא עם העיניים העייפות והאמא עם הפנים הצהובים. איך שהם צמודים על הספה. איך שהם שוכבים אחד ליד השני והפופקורן ביניהם. ואהבה.

הלכנו לישון כמו שאנחנו רגילים. בחדר אחד, על מיטה אחת צרה. צמודים. בגלל זה לא שמנו לב כשהאמא נכנסה. כי ישנו. רק פתאום שמענו אותה לוחשת – אוי, הכול פה רטוב… היא העירה אותנו בעדינות. בואו חמודים, תקומו רגע, היא ליטפה לנו את הלחיים. נעמדנו בעיניים עצומות ושמענו אותה מוציאה סדין ושמיכות חדשים מהארון. אולי אתם מפחדים לישון לבד? היא שאלה. בכל זאת בית זר… היא מלמלה כאילו לעצמה. כשהיא החליפה לנו פיג'מות העיניים שלנו נהיו חריצים, אבל לא פתחנו אותן. בכוונה. אולי אתם רוצים לישון אצלנו בחדר? אה, מה אתם אומרים?

לא אמרנו כלום.

היא הרימה את המזרן שעל המיטה. בואו איתי.

באנו איתה. מתנדנדים. דרך העיניים חריצים ראינו איך היא פורשת את המזרן הצר על הרצפה שליד המיטה הזוגית שלהם. דרך החריצים שמענו את האבא מתעורר ושואל – מה את עושה?

עזוב מאמי, תמשיך לישון. הכול בסדר. היא אמרה. היא הביאה את הכריות שלנו והשמיכות מהחדר השני ואמרה לנו – זהו. עכשיו תשכבו. אנחנו פה לידכם. אם אתם צריכים משהו – רק תגידו.

נשכבנו על המזרן. לקח לנו זמן להירדם. האבא והאמא שכבו על המיטה שלהם.

גם לה לקח זמן כי שמענו אותה לוחשת שוב – אם אתם מפחדים או משהו לא נוח לכם, אז תגידו.

צללים טיפסו על הקירות. האבא נחר קצת, האמא לא.

הקשבנו לשקט. עקבנו אחרי הצללים. נעצמו לנו העיניים.

באוויר היה ריח.

לא ידעתי אם מותר. אבל הרגשתי שכן.

קמתי מהמזרן. טיפסתי על המיטה הזוגית ונשכבתי ברווח שבין האבא לאמא. היא הייתה רכה. היו לה ציצים. שמעתי אותה נושמת.

הרמתי את השמיכה והצמדתי את המקום של הציצים שפעם יהיו לי אל הגב שלה. הקפתי לה את הבטן עם היד שלי. מיששתי. רכה. חלקה. בדיוק כמו המילה הזאת, אמא.

מי זה? היא פקחה עיניים כחולות שנצצו בחושך וסובבה את המבט שלה אליי, מיטל? זאת את?

כן, לחשתי לה בשקט והידקתי את החיבוק על הבטן שלה. כן, הסתכלתי לה דרך החריצים ישר לתוך העיניים,

אני.

 

שגית אמת, סופרת, מחזאית, מנחת סדנאות כתיבה. זוכת פרס זאב ופרס לאה גולדברג לספרות ילדים ונוער על ספרה "השחר של גאיה" (כתר, 1999). מחברת הרומן "ימים לראות" (ידיעות ספרים), זוכה אות "ספר הזהב" לשנת 2017.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "תרנגולות והמין האנושי", מאת אילנה רודשבסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

בעבודה | האיש שעטף את עצמו בשעוות נרות

"התכווצויות בחזה, רעידת השפתיים, דימוע ועוד כהנה תופעות גופניות, הן לשיטתו תוצר השפעה ישירה של החומר המִלולי על מערכת החישה." שלושה קטעים מאת מיכל קריסטל

תמיר דוד, מרדף, תחריט על נייר, 30X20 ס"מ, 2018

.

יאן אדם ברונסקי

מיכל קריסטל

.

.

*

.

באצבעות קטנות מושטות פשוטות, בעל קצות האצבעות בנעליים מבריקות, בגרביים לבנים מתוחים עד מתחת לברך, מתאמץ ונמתח כולו ועוד קצת וכבר הוא מגיע ותופס והנר נוטה בפמוטו וטיפה אחת של חלב נושרת על התחרה ועיניו נעוצות בה נוצצות וכבר ננעצות לו בבית שחיו ובזרועו הידיים של אימא ולחדר ילד רע. ושמה הוא יושב על קצה המיטה והרגליים הקטנות מתנדנדות באוויר והוא אוסף אותן אליו קרוב ומפשיל את הגרביים וחובק את השוקיים חזק ומערסל את עצמו קדימה ואחורה ועושה לעצמו שה שה לא ילד רע, יאן לא ילד רע, אימא סתם אמרה, ומניח סנטר על ברך, ודמעה אחת נושרת על התחרה שחרט על רגלו האריג, ויאן מרטיב באצבעו את הגבעות והעמקים כמו שהגשם. ולאן הלכו המים של הדמעה? המים נעלמו. המים הלכו לתוך הגוף ויֵצאו בפיפי. ובבוקר הוא קם כבר לא בעונש ורק הוא ער ובשקט בשקט על קצות האצבעות הוא ניגש אל המזנון, והנר כבר לא שם, וגם לא הפמוט, ומפית התחרה עוד כן, והוא מושך אותה אליו והשעווה נקרשה בה והיא קשה שם עכשיו. השעווה ירדה כמו מים מהנר, והיא לא נעלמה, היא נשארה שם על החוטים הדקים והם כבר לא רכים. ובארוחת הבוקר הוא טובל בחשאי קצה אצבע בקקאו וגורף את הקרום לדופנות הספל ושואל, אימא, אפשר לשתות שעווה?

– מה?

– אפשר לשתות שעווה? אפשר למזוג מהנר לכוס ולשתות שעווה אימא?

– לא, יאן, לא שותים שעווה.

– למה לא שותים שעווה? אם שותים שעווה היא נהיית קשה בתוך הגוף כמו על החוטים ואז ואז יכול לא לכאוב כלום בפנים, נכון? ואז אני לא אבכה, נכון אימא?

– מספיק עם השטויות יאן, תאכל בשקט.

.

*

.

הדירה

דבר ראשון רואים את הנרות. לפני רצפת העץ הכהה, לפני הקיר הכחול. ולפני שהיה האמבט. כמו מערת נטיפים. עשרות זקיפים ניצבים על צלחות פורצלן קטנות. מכל מקום שהיה בו שב עם צלחת קטנה. הוא השתדל לבחור כזו שהייתה מכורסמת בשפתה או סדוקה בשוליה או שחוקה בטבורה, או פרחונית. האור והחום מפיחים חיים בפרחים ועלי הכותרת מרקדים מרצדים בוורוד וזהב לקצב הלהבה ויאן רוקד עימם בסלון, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, עד שהשלג החם נערם על הפרחים וקובר אותם, שקוף ואחר כך אטום.

בקצה הסלון יש דלת כפולה שנפתחת למרפסת מרווחת שצופה אל הוויסלה ואל שדרת העצים שלאורכה. רוב היום היא פתוחה. וילון לבן שתלוי מעליה מתנפח אל תוך החדר כמו מפרש. ליד המטבח יש דלת יחידה שנפתחת למרפסת קטנה שצופה אל הבניין הסמוך ואל הרחוב הצר. הדירה מוארת תמיד. ביום מהשמש ובלילה מהנרות.

אחרי הנרות ולאורם הצהוב הרועד אפשר להבחין בקיר הכחול. את הקיר הכחול צבע יאן בעצמו. כחול, מלמלה פעם הלנה כשהחמיא לה על שמלתה, נוסך עליה שלווה. למחרת קנה צבע ומברשת וצבע את הקיר. הוא קיווה שהיא תבוא, שפעם אחת תיכנס. כשהיו נפגשים במסדרון הייתה שואלת לשלומו וממהרת להסב את מבטה ועושה עצמה נחפזת ודוחה בנימוס את הצעתו להצטרף אליו לתה. כשבאה לבקש דבר־מה – סוכר או נייר מכתבים – נשארה תמיד בפתח, מציצה אל הקריפטה ומצטמררת.

יאן אהב את הדירה. בעיקר אהב לפתוח בבוקר את דלת המרפסת ולהחליף את ריחות הלילה והשעווה באוויר לבן ולפשוט את ידיו הארוכות אל המשקוף ולהתמתח. ובעיקר אהב לשוב אל הדירה. גם כשהיה נהנה שם בחוץ. למשל במפגשים השבועיים אצל סוניה ומארֶק. פתאום היה רוצה לחזור. באיזה רגע אחד, פתאום, בלי כל סיבה נראית לעין, בלי שהשתנה דבר בצחוק או במוזיקה או בשיחות, ככה פתאום ברגע אחד הוא היה רוצה לחזור כבר, פתאום היה לו דחוף, הוא כבר ממש היה חייב ללכת, הרגליים התחילו לרעוד, האצבעות תופפו בעצבנות על הברכיים. ואז הוא קם אל המעיל והכובע והפטיר שלום מנומס לכולם והודה לסוניה ולמארק על האירוח והתנצל ומלמל שהוא כבר ממש חייב עכשיו ללכת, ובחוץ שעט בצעדים כבושים אל הדירה שלו ונכנס ונשם אותה סוף־סוף. פעם הוא היה מדליק את עשרות הנרות שחיכו לו דבוקים על עשרות צלחות הפורצלן הקטנות. ויום אחד ראה ברחוב אמבט חבוט שוכב בערימת שברי רהיטים ופסולת, והפשיל שרוולים וגרר אותו משם. פועל שהבחין בהזדמנות העסקית הציע לו עזרה, ותמורת כך וכך זלוטי נשא איתו את האמבט אל הקומה השלישית, ומשך בכתפיו כשיאן אמר לו שכאן זה בסדר, כן, פה באמצע, ולקח את כספו והלך. מאז, מיד אחרי שהיה נכנס לדירה ונושם אותה סוף־סוף, היה מדליק את האש בגיגית שמתחת לאמבט שעמד באמצע הסלון וממלא אותו בנרות. פעם, לפני האמבט, הוא היה מתיישב עירום ליד המכתבה ומתחיל להטליא לעצמו את כתונת השעווה שלו. טיפה טיפה, מכפות הרגליים ומעלה, מתמסר לחום, לשבירות, להגנה, לידיעה שדי בתנועה אחת קטנה. ועכשיו הוא טובל וצולל ונעטף כולו ויוצא בזריזות ונעמד שעות רבות מאוד, ללא ניע, עד אור הבוקר.

.

» סיפור קצר מאת מיכל קריסטל התפרסם בגיליון מס' 9 של המוסך.

.

» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: "סניטר", מאת לאוניד לוינזון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך