.
הצופָה לַבּית: על "העייפים" מאת לילך נתנאל / יפעת שחם
.
הספר העייפים של לילך נתנאל מזמין מיד את הקוראים לאמץ את זיכרונם, שכן קרוב לוודאי שהאיור על הכריכה עשוי להיראות להם מוכר – איור מונוכרומטי כחול של ילדה הפותחת דלת של לול תרנגולות. הזמן משכיח, הזיכרון מתעתע, אולי צצה תמונה מטושטשת של ירח מחייך, אולי מתחיל להתנגן "בשמי ערב כחולים, בשמי ערב צלולים…", עד שלבסוף נשלף מהזיכרון ספר הילדים ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין (1949), באיורו של חיים האוזמן. ספר הילדים מספר על ילדה שיוצאת לטייל בערב לבדה, "בלא אח וחבר", בחצר ביתה הכפרי. על כריכת העייפים לא מופיע כל האיור המקורי אלא פרט מוגדל מתוכו, וכמו בסרט יצרים (Blow-up) של אנטוניוני, שבו הגדלת תצלום חושפת פרשיית רצח, כך הגדלת האיור חושפת דבר־מה שהוסתר מאחורי חרוזים עליזים אך אולי בכל זאת חדר דרכם אלינו. האימה. באיור המוגדל לא ניתן לפספס את מבטה המבועת של הילדה, שדמותה הוזזה למרכז ממקומה הצדדי באיור המקורי, וכך מבחינים ביתר קלות בברכיה הכפופות, הדרוכות, ברגליה החשופות אל מול מקורי התרנגולות, בידה הנמתחת לאחור וכמו מתנגדת להיבלעות הגוף בתוך החושך, בנעלי הלכּה שאינן מותאמות לריצת בריחה בשעת סכנה. בילדותנו, כשהבטנו באיור המקורי, לא שמנו לב שהילדה כלל אינה מסתכלת בתרנגולות המציצות מפתח הלול – הביטו בה – מבטה נפער אל מול החושך. היא פוחדת מפני מה שמתחבא מאחורי המסך השחור, האטום, ממה שנסתר מעיניה, כפי שנסתר גם מעיני הקוראים שמביטים באיור. ידה הרועדת של הילדה הפותחת את דלת הלול כאילו מתמזגת עם ידם של הקוראים הפותחת את הספר.
בהעייפים מוחלפת הילדה מויהי ערב באיתן אובד, מושבניק זקן, שבפתיחת הספר ניגש מבוהל אל מפתן דלת החדר שבו שוכבת אשתו הגוססת ממחלה. לאורך הספר איתן מייחל למותה של לאה אשתו מתוך דחף עז לחיות שמתעורר בו כיצר הישרדותי ממש: "הוא החל לחשוש שמא חייה לא יסתלקו לעולם, יוסיפו להפיח בגוף החולה הזה אוויר פושר, מצחין, והבית יהיה לקבר חי. מגורי מוות. ולא ניתן יהיה להינצל". איתן ולאה אובד, בני "דור המדינה", הדור הראשון שגדל לתוך מציאות של מדינה עצמאית, גרים בלול שאיתן הסב למגורים בקצה חצר המשק של הוריו. במרכז הנחלה עומד נטוש כבר עשר שנים הבית שבו גרו הוריו. לאחר פטירתם אטם איתן את הבית על כל תכולתו ואסר את הכניסה אליו. הסיפור נע בין ההתרחשות בתוך ביתו של איתן, סביב גסיסתה של אשתו, לבין המתרחש סביב בית ההורים, שנדמה כי קם לתחייה.
בספרה זה נתנאל מנסה לנסח סיפור של דור שלם, מהלך שהחל בספר ביכוריה, המצב העברי (בבל, 2008), ובכך היא עולה למשמרת בעמדת "הצופה לבית ישראל". את העמדה הזאת איישו בעבר סופרים ומשוררים כמו מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, ברנר, עגנון ואלתרמן, שקיבלו על עצמם את הסמכות לכוון את החיים הלאומיים מתוך תחושת אחריות היסטורית, ולמעשה עם תפקיד זה הזדהו מרבית הסופרים העבריים במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים, כפי שמראה דן מירון במאמרו "הרהורים בעידן של פרוזה". עמדת הצופה לבית ישראל אוישה עד עתה רובה ככולה בידי סופרים גברים, ומכאן ניסיונה של נתנאל בספרה העייפים הוא ניסיון חלוצי ולכן גם מעורר הערכה. מכיוון שספרים שנכתבים מעמדה זו הם שזוכים לעיקר התהודה בספרות העברית לאורך השנים, ניסיון ההתמקמות של סופרת אישה בעמדת הצופה לבית ישראל הוא משמעותי ביותר.
עם זאת, כמו כל ניסיון חלוצי, העייפים אינו משלים את המהלך. רוב הספר מסופר מתוך תודעתו של איתן עובד, דמות גברית שנבחרה להוביל את האלגוריה לייצוג של "דור המדינה". בחירה זו מעלה את השאלה בדבר האפשרות של דמות נשית לשאת כשלעצמה אלגוריה לאומית בספרות העברית. האם ניתן להעלות על הדעת דמות אישה בעמדה כזו שאינה אם שכולה / רעיה שכולה / בת שכולה? כלומר, שמהותה אינה מוגדרת באמצעות יחסיה עם דמות הגבר, או ליתר דיוק – באמצעות היעדרה של דמות הגבר שכמו מאלצת את האלגוריה הלאומית להציב בעמדה שהתפנתה דמות נשית. כמו כן, הבחירה של נתנאל לספר את הסיפור של דור הוריה ולא את הסיפור של דורה שלה ממצבת אותה כעדה של דור אחר, ולא כדוברת של דורה. עם זאת, הפרק האחרון בספר מסופר דרך תודעת הבת הקטנה של איתן אובד, בת דורה של נתנאל, ובמהלכו הבת יוזמת שינויים מרחיקי לכת בנחלה המשפחתית. סיום זה הוא בבחינת העברת מקל במרוץ השליחים הבין־דורי, מדמות הגבר המתפקדת כדובר של דור אל דמות נשית התופסת את מקומו.
כניסתן של סופרות לעמדת הצופה לבית ישראל היא גם כניסתה של עמדה זו לתוך הספרות שהן כותבות ולתוך מאפייניה. נתנאל לא מעניקה בן לאיתן אובד, שאותו הוא אולי ייאלץ לעקוד, אלא הוא אב לשתי בנות. בכך נקטעת שרשרת הדורות הגברית שמורכבת רק מאבות ובנים. אף שאִמו של איתן היא דמות מרכזית יותר בעלילה מאביו, נראה שכל עוד יש בן בספרות הישראלית תרחף מעליו סכנת העקידה: "[אמו של איתן] הייתה מגרשת אותו. מקללת אפילו. את בנה יחידה אשר, כן, בדרכה, אהבה עדיין". לעומת זאת, היחסים בין איתן לבתו הקטנה אינם מתאפיינים במאבק או בהקרבה, אלא הם יחסים עדינים ואוהבים: "אובד ובתו נותרו לשבת על הספה, שעונים זה כנגד זה, עד שהבת הקטנה אמרה לאביה, 'בוא נשכב לישון, הגיע הזמן,' והם חלפו, הפעם יחד, על פני חדרה של החולה, ושניהם, יחד, חסו על עצמם ולא הביטו". איתן מוקף בדמויות נשיות – אשתו לאה, האחות הסיעודית, בתו הקטנה, זיכרון היעדרות בתו הגדולה והזיכרון הנוכח של אמו המתה. הוא נדמה כתועה בארץ הנשים שבה כולן בגדר חשודות בגרימת האירועים המוזרים שמתרחשים סביב בית הוריו, כמעין קונספירציה נשית.
עיצוב עמדת הצופה לבית ישראל בידי הספרות הנשית מתבטא גם בכך שעלילת הספר מתרחשת כמעט אך ורק בתוך הנחלה הביתית, בתוך המרחב הנשי. זאת בניגוד למרחב הפנורמי שמאפיין את מסורת הכתיבה מעמדת הצופה לבית ישראל, שנהוג להציג בה ריבוי מרכזים גאוגרפיים או לכל הפחות תיאור מפורט של מרחב ענקי, כפי שמציין מירון במאמרו. בהעייפים מומר המרחב הפנורמי־אפי במרחב ביתי־קאמרי, הטריטוריה הגברית בטריטוריה נשית. דבר זה מעניק יתרון ביתיות לדמויות הנשיות על פני גיבור הספר איתן אובד: "והיו שתי נשים בבית. לא אחת בלבד. הייתה אשתו, שפילל למותה בסתר, בבהלה, באשמה, והייתה האחות הסיעודית, שייחל שתלך כבר ולא תשוב. […] ובעצם, הוא הבין עכשיו מול שתיהן, מול שתי הנשים האלה הוא נאבק יום־יום על המקום בביתו. ושתיהן היו חזקות ממנו". איתן שואף לסלק את הנשים מסביבתו כדי לשוב ולנכס לעצמו את הטריטוריה. שתי חציות הגבול היחידות בספר, היציאות מהנחלה הביתית, הן כשאיתן נאלץ לבקר רופא וכשהוא מתאשפז בבית חולים, כלומר כשהיציאה מן הבית היא הכרח. בית החולים מוצג כאקס־טריטוריה למרחב הביתי־הנשי, ובהתאם לכך זה המרחב שבו מתעורר באיתן הצורך לשוב ולמלא את תפקידו הלאומי כגבר – חובתו לשמור על הבית.
המהלך החלוצי של העייפים הוא גם בעוכריו, שכן נדמה כי האלגוריה הלאומית משתלטת על הסיפור ולעיתים קרובות אף באה במקומו. עיצוב הדמויות הוא כללי מדי, כמי שהוטל עליהן לשאת את עול הארכיטיפ הלאומי, והן אינן מזדהרות מספיק כדמויות ספציפיות. כבר בבחירת שם המשפחה "אובד" מתחילה להיבנות חומת ייצוג בין הדמויות לקורא, והיא מתגבהת ככל שאפיונם הכללי מעצב כל דמות כפוסטר של דורהּ. האפיון הכללי מדי של הדמויות גורם לכך שעולמם הפנימי ופעולותיהם נחווים כמכניים. כך למשל גהירתו של איתן על האחות הסיעודית בפתיחת הספר אמנם מנומקת ספרותית – דחפו העז לחיות, אך היא נעדרת כל בנייה רגשית שתשווה אמינות לסיטואציה. למעשה כל הציר הרגשי בספר חורק, שכן הוא מבוסס על ההמתנה מעוררת הפלצות של איתן למותה של לאה, אך שניהם כלל אינם מתגלמים כבני אדם בשר ודם כדי שתתעורר בקוראים פלצות. פיתוח המהלך הרגשי של הסיפור נזנח לטובת מתן הוראות מדוקדקות להבנת האלגוריה, והדבר יוצר כתיבה ספרותנית ולא ספרותית, כזו שמודעת היטב למרחב הספרותי שבו היא פועלת.
המודעות למרחב הספרותי באה לידי ביטוי גם בהתייחסויות ששזורות בספר לספרות "דור המדינה" מהמחצית השנייה של שנות השישים. ספרות זו משמשת מודל מכונן של נורמת הצופה לבית ישראל עבור הספרות הישראלית העכשווית, ומתפקדת גם עבור נתנאל כמקור להשוואה ולהתייחסות. כך למשל תיאור פגר התן שאיתן קובר בקצה הנחלה כמו לקוח מקובץ הסיפורים ארצות התן לעמוס עוז (1965), ואפיונו של איתן כמי שער בזמן שכולם ישנים בבחינת "לא ינום ולא ישן שומר ישראל", בעודו עייף ולא מצליח להירדם, מזכיר את הסיפור "מול היערות" לא.ב. יהושע (1968). עמדת הצופה לבית ישראל המסורתית, שממנה הגבר משקיף על היערות כדי להתריע על שרפות – עמדה הירואית – מוחלפת בהעייפים בילדה שמציצה לתוך לול תרנגולות, דבר שמתגלם כהיפוך אירוני. לילך נתנאל מסִבה את עמדת "הצופֶה לבית ישראל" לעמדת "הצופָה לַבַּיִת", ואולי מרמזת בכך שהגיע הזמן להתחיל להתבונן פנימה במקום להשקיף החוצה.
.
יפעת שחם היא סטודנטית לספרות עברית ולבלשנות באוניברסיטה העברית. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתב העת "צריף".
.
לילך נתנאל, "העייפים", הוצאת כתר, 2018.
.
.
» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על "האחרות" מאת שהרה בלאו
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
.
