.

מאת מורן שוב

.

התבוננתי ושבתי והתבוננתי בדיוקן העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי כקתרינה הקדושה מאלכסנדריה, ושבתי וחשבתי עליו גם מבלי לראות אותו במו עיניי ממש. אני יודעת עכשיו לומר שהתפעלתי מהדיוקן המצויר; שהתפעלתי מהידיעה שהוא דיוקן עצמי ובוודאי מדמותה ומסיפורה של ג'נטילסקי התפעלתי; והתפעלתי במובן שפעלתי בהשראתה.

דיוקן. אני הוגה בו גם מבלי להסתכל עליו; אני מתבוננת בו בעיניי רוחי. דיוקן מורכב גם ממילים. הספרות מלאה בדיוקנאות. דיוקן, בעיניי, הוא הצטלבות מבטים. הדיוקן העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי הוא הצטלבות המטעינה באור; אור שזורעת הדמות בינה ובין המתבוננים בה (שימו לב לצעיף השקוף־הרך־המואר המעיד שבין הדמות לבינינו משהו נמשך): ראשונה התבוננה בה ג'נטילסקי עצמה; הדמות המצויירת משיבה לאחותה מבט; לקוּר המבטים הזה שנמתח בין שתיהן מצטרף כל מי שמתבונן בציור וקושר בו את מבטו; וארטמיזיה ג'נטילסקי בדמותה כקתרינה הקדושה – מתבוננת במתבונן בחזרה.

ארטמיזיה ג'נטילסקי, בת לצייר בארוק, הייתה לאישה הראשונה שהתקבלה, לאחר התעקשות חוזרת ונשנית שלה, כחברה באקדמיה לאמנויות בפירנצה – וזכתה למה שלא זכו לו נשים אחרות בתקופתה. עיקר הדמויות שציירה היו נשים גיבורות מן ההיסטוריה, מן המיתולוגיה ומן הנצרות: קליאופטרה, יהודית, יעל, בת־שבע ואחרות, וביניהן גם המרטירית הגדולה קתרינה הקדושה (הלוא היא סנטה קתרינה, המסייעת נגד מוות פתאומי ובעיות בדיבור ובשפה), שהייתה השראה גם לז'אן דארק.

בהיותה בת שבע־עשרה נאנסה ג'נטילסקי על ידי הצייר שלימד אותה, ותבעה אותו למשפט – וברבים מציוריה היא מתארת נשים חזקות הנאבקות בגברים ותובעות נקמה.

ציוריה מוצגים דרך קבע במוזאונים בפירנצה, ברומא, בנאפולי, ובתערוכות בעולם כולו. בשנות השישים, עם המהפיכה הפמיניסטית, זכו ציוריה להכרה מחודשת.

זכיתי והייתי מודל לציורי דיוקן: פעם בידי צייר שצייר את פניי כפי שנשקפו אליו ממראָה. שעות ארוכות עמדתי מול מראה קטנה ומולה כמוני עמד גם הצייר. מבעד למראָה התבוננתי בעצמי מצטיירת בפחם על הנייר. מבטי שב והתמגנט לעיניי שלי כפי שנרשמו בעיניו; ופעם בידי אמן ברלינאי שמעולם לא נפגשנו פנים אל פנים, אבל באהבתו אותי שב וצייר עשרות דיוקנאות שלי מתצלומים. "אטלס הגילויים של יופייך" הוא קרא לאוסף הדיוקנאות שלי־שלו. הוא צייר אותי כּשחרזדה, וּכְאטלנטה, וּכְקנטאור, וּכְאינדיאנית, וּכְטיגריס, וּכְג'ני הפיראטית ועוד ועוד דמויות. וגם כאַרְטֵמיס  צייר אותי. ועכשיו אני חושבת מחדש על ארטמיס שהייתי בעיניו בעקבות דיוקנה זה של ארטמיזיה זו.

דיוקן היא מילה יוונית. בעברית דיוקן הוא פָּנים, ובערבית מדוברת ווּגָ'ה. פָּנים הוא לשון רבים של פָּן. ביוונית דיוקן הוא שתי תמונות (דיו=שניים + אייקון=תמונה). ובערבית משתמשים במילה ווּג'ה גם כהֶבֵּט. ומכאן, ממילא, הפנים הם דבר דו־משמעי, שיש לו יותר מהיבט אחד. והוא דו־משמעי גם כי הפָּנים הם מה שנראה לעין, ושמגלה או מסתיר את מה שבִּפְנים. פְּנים הוא תוֹך להבדיל מן החוץ. מכאן שפָּנים יכולים להיות גם החצנה או גילוי של משהו נסתר, וגם הסתרה, מסיכה, העמדת פָּנים.

התנהגות נרשמת בדיוקן. בדיוקנה העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי כקתרינה הקדושה, נראית הדמות אוחזת ביד שמאל את גלגל העינויים השבור – אותו גלגל שאליו קשרו הרומים את קתרינה במטרה לענותה ולהמיתה, אך זה נשבר וקתרינה ניצלה לעת עתה; ובימינה היא אוחזת קולמוס־נוצה. בציורה של ג'נטילסקי נדמה שאלה אינם גלגל עינויים ונוצה, אלא חץ וקשת של לוחמת אמיצה.

לא פעם כשאני מתבוננת בדיוקן מעולה, אני חשה איזו הזיה או תעתוע שכורכים יחדיו התבוננות חקרנית במשהו שטרם ראיתי עם התבוננות במראָה. זה לא שאני רואה את עצמי משתקפת, אבל אולי כמו בשעה שאני כותבת, מדובר בהתמסרות למה שמצטייר מולך: אני לומדת את הפרטים, אני חוזרת לקרוא או להתבונן, ושואלת, ומאתרת ותוהה; ואז מצטרף המבט ההוזֶה מעט, המגלה את מה שרושם האור על הדמות – ומזהה איזה רצון היא מביעה. אמנם אי אפשר לראות רצונות, אבל את תנועת הגוף, את הטיית הראש, את מה שהמבט מקרין, כיצד מגוננות הידיים על הגוף – את אלה אפשר לקרוא, והדברים נאספים אל תוך ההכרה.

כשאני מתבוננת כך בדיוקן – זו התמסרות; כשציירת מציירת דמות העומדת מולה – הן מתמסרות זו לזו; וכשציירת מציירת את עצמה, ועצמה מתבונן בה בחזרה – היא חושפת על הבד את פניה באופן שאולי רק היא מכירה. זהו בוודאי מבט מתמסר; לנֶצח מתמסר; מתמסר לעצמך ומתמסר לאחר: הרי זה מבט שמתבונן במבט מתבונן במבט מתבונן במבט – וללופ הזה עכשיו גם אני המתבוננת עֵדה – והנה אני מצטרפת אל טווֹת המבטים. וכשם שהמבט של המצוירת (כך בציור של ג'נטילסקי), לפעמים הוא בוהה פנימה ולפעמים דרוך החוצה אל הציירת, וכעת הוא דרוך אל המבט שלי – כך נוהגת גם אני: אני מתמקדת, אני הוגה, אני בוהה, אני הוזה; וכמו המצוירת גם אני מתכנסת לרגעים אל עצמי ומתעוררת אל מי שמולי בחזרה. הצטלבות מבטים שאני חשה שמטעינה ברוח. חשה שמטעינה בעוצמה.

מורן שוב היא אמנית, אוצרת, כותבת ומוציאה לאור. עוסקת בשילוב שבין טקסט ודימוי. אוצרת ההקמה של "בית לעברית ראשון לציון" – מרכז לעברית כשפה וכתרבות; מלמדת את הקורס "אותיות פורחות באוויר" בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אורי הולנדר כותב על נסים אלוני

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

לינה / לילך וולך

.

פתאום היא הפסיקה לרוץ, בבת אחת. הבטן שלה כאבה, דקירה נמוכה ועמוקה; לא דקירה של רעב, לא דקירה של אוכל מקולקל, שאת שתיהן הכירה היטב. "נו?" קראה אליה קונסואלו, "את באה?" היא באה, נתנה כף יד קטנה בכף היד הקטנה של קוני, והן המשיכו לרוץ יחד להספיק להגיע לתור לפני שכל התירסים היפים נמכרים ונשארים רק אלו הפצועים והמתולעים.

בלילה במיטה לינה הביטה בבטן שלה הכואבת. היא הסתובבה אל הצד של אנה וצבטה אותה כדי שתתעורר, אנה צעקה במחאה, ולינה הניחה יד על הפה שלה, "תסתמי או שאת מרדימה מחדש את התינוקות". זה היה איום מוצלח ואנה פקחה עין אחת ומשכה את השמיכה עד האף. "למה את לא ישנה?" רטנה. לינה רצתה שהיא תסתכל על הבטן שלה ותגיד לה אם היא שמנה. "את שמנה, את תמיד שמנה." לינה רצתה שהיא תגיד לה אם היא קשה. "היא קשה. שטפת ידיים אתמול?" לינה לא ידעה לענות, אולי שטפה, אולי לא שטפה. אבל היא לא הרגישה חולה כמו בדרך כלל כשהן שוכחות לשטוף ידיים, רק הבטן הזו שנהייתה קשה וגדולה.

בבוקר התעוררה לינה מתנודות מעלה ומטה על מזרן הקש המשותף שהיה מונח על הרצפה. התינוקות שכבו על הגב ויימיימו צלילים קטנים, אחד מהם היה מוקף שלולית שתן גדולה; אנה כבר הייתה במטבח כנראה, והבנים הקטנים החזיקו ידיים וקפצו מעלה מטה, מעודדים זה את זה להגיע גבוה יותר. היא ידעה שכבר הייתה אמורה לקום, שאנה הקדימה אותה וזה אפילו שהייתה קטנה ממנה. אימא לא תאהב את זה. היא תחבה את הרגליים לנעליים הרכות הרקומות, הרימה את התינוק הרטוב וסטרה לבנים הקטנים כדי שיפסיקו וילכו להתלבש. "מָאמָה?" היא שאלה כשנכנסה אל המטבח. "היא כועסת עלייך," ענתה אנה באדישות, "הכלבים גנבו ביצים מהתרנגולת כי לא קמת." בדרך כלל הייתה לינה הטובה והשקטה מבין ילדי משפחת מדינה, אבל היום היא לא הרגישה טובה או שקטה. היא הניחה את התינוק על הרצפה, לרגלי אנה שערבבה דייסת תירס בקערה גדולה, "הוא צריך שיחליפו לו", אמרה, ויצאה. בחוץ עדיין היה קר מהלילה, והיא הרגישה את הגוף הקטן שלה מתכווץ אל תוך עצמו ואת הבטן שנראתה גדולה יותר מאתמול, בולטת חמה וחרוטית דרך הכותנה הדקה.

קונסואלו עמדה מאחורי אִמה בתור לאופה כשהבחינה בחברה שלה עולה בשביל אל ההרים. "לינה!" היא צעקה אליה "לינה, הלחם פה!" אבל לינה הלכה לא שומעת, כאילו היא עדיין ישנה, היישר אל ההר. "לינה! טיפשה!" קראה קונסואלו, ואימא שלה משכה לה באוזן שתתנהג, כי הכומר בדיוק חצה את מפתן הדלת, נושא חצי כיכר שקיבל במתנה מהאופה. "אני רוצה ללכת עם לינה," התמרדה קונסואלו בזעף. באופן לא צפוי שחררה האם את אחיזת ידה ומשכה בכתפיה, ולפני שתספיק להתחרט רצה קוני מהר מהר להדביק את לינה שהשתרכה לאט במעלה השביל.

"מה את עושה, מטומטמת?" לינה לא הצליחה גם לדבר וגם לטפס. היא אחזה את הבטן שלה כאילו תתפוצץ אם לא, והתיישבה בדרך, מביטה בלי לראות בגגות המשולשים של טיקרפו. "כואבת לי הבטן, היא גדולה מדי". "תני לי לראות", ענתה קוני, ולינה הרימה את השמלה הצהבהבה והראתה לקוני. הילדה התיישבה בהפתעה והכניסה את האגודל לפה בשביל לחשוב. "אמרת לאימא שלך?" היא שאלה, ולינה הנידה בראשה. היא לא שאלה אם אמרה לאבא שלה. הן לא דיברו עם האבות שלהן שיצאו מוקדם וחזרו מאוחר ואסור היה להפריע להם. נראה היה שאף גבר בטיקרפו לא דיבר מעולם עם ילד כלשהו. "מה תעשי?" שאלה קוני בלי להביט בלינה שבינתיים השתרעה על הקרקע כדי לנשום. "אני אלך לאסוף את הביצים שנשארו," ענתה לינה בקול שטוח.

*

ויקטוריה הייתה אישה קטנה וחזקה, יותר מכול היא נראתה כאילו היא עשויה ממקלעת הדוקה של עלי תירס. היה לה שיער שחור, עבה ונוצץ, שהיה גאוותה היחידה. בכל פעם שנשאר לה קצת שמן מהבישול הייתה מורחת אותו בקפידה משורשי השיער ועד לקצוות שהגיעו אל מותניה. השיער שלה, כך האמינה בכל ליבה, היה מה שקשר אליה את טיבורלו. ואפילו שהוא מעולם לא אמר לה שהיא אהובה או יפה או מוערכת, היא ידעה שכשהוא מוקף בנשים של טיקרפו שמגיעות להביט בעגילי הכסף שיצר וגם בו, השיער שלה כרוך סביב עיניו, שומר עליהם יחד. שבעה ילדים היא הוציאה מתוך הגוף הקטן והדק שלה, ושישה נשארו לה ועכשיו חשבה שיכול להיות שהיא נושאת בקרבה את השמיני. היא לא הפסיקה להריח את הניחוח המתוק והמשונה של פרחים נובלים שבישר את בואם של התינוקות הקודמים שלה.

"אני עייפה מדי, מאמה," נאנחה לינה. ויקטוריה, שעסקה בשפשוף תחתית התנור, זרקה מבט תמה בילדה הבכורה שלה, שאף פעם לא התלוננה. היא הביטה מצומצמת עיניים בלינה, שרבצה מוטלת על כרית כאילו הפילו אותה מגובה, וסיננה, "את אוכלת יותר מדי, זה לוקח לך את הכוח שלך". "כואבת לי הבטן," אמרה לינה בקול קטן מאוד, מתביישת שהיא לטורח. "לא שטפת ידיים טוב? אכלת מהתפוחי בוסר בחורשה?" – "לא, אני מבטיחה שלא," ענתה. ויקטוריה משכה בבת אחת את השמלה מעל לילדה והאף שלה נמלא בריח המתוק והמחליא של פרחים נובלים. היא צנחה על הרצפה, השיער הנוצץ שלה נמלא באפר התנור. "תעזור לי, אלוהים שלי, תעזור לי."

בלילה נצמדה ויקטוריה לאוזנו של בעלה: "הילדה חולה. צריך לנסוע לפרובינציה לחפש רופא." – "נלך," אמר קצרות האיש שאהב מתכות ולא אהב מילים. בצד השני של המיטה נאנחה לינה מתוך שינה, ואף שלא היה לילה קר במיוחד, ויקטוריה נרעדה ונעצה את ציפורניה בזרועו של האיש שלה.

*

"בת כמה הילדה?"

"חמש ועוד קצת, אדוני הרופא."

"כמה בדיוק? כאן חשוב לדייק."

"חמש ועוד חמישה חודשים, סליחה אדוני הרופא."

"וכמה זמן ככה נפוחה הבטן?"

"אני לא יודעת, אדוני הרופא. זה פתאום ככה אדוני הרופא."

"ולא ראית? לא ראיתם? גידול שכזה גדל במשך חודשים."

האיש שלה שתק, כפי ששתק. ויקטוריה הביטה נמוך מאוד אל נעליה הלא נקיות, ולבסוף אמרה, "יש לי עוד חמישה ילדים, אדוני הרופא."

ויקטוריה התביישה על ששמחה בגידול. כל מי שחזר מהפרובינציה עם המילה "גידול" חדשה בתוך הפה שלו, נכנס למיטה ויצא ממנה רק לבית הקברות. ולמרות זאת, היא לא יכלה לחבק את לינה, הסירחון של הפרחים הנובלים היה חזק מדי, והילדה ישבה רפויה ודוממת כל הנסיעה, ראש עגול על בטן עגולה. הרופא הטוב אמר גם שיש עוד אפשרות, אבל היא אפשרות קטנה ולא סבירה, ומנוגדת לכל חוקי הטבע, האל והאדם. ככה הוא אמר, וויקטוריה הכריחה את המילים מתוך הפה שלה, אפילו שקיוותה שאיש לא ישמע אותן, "מה האפשרות השנייה, דוקטור?" והרופא רק נאנח ואמר שבבית החולים בבירה יֵדעו יותר.

הילדות שכבו על האדמה והביטו אל הכוכבים ששרפו את הלילה. מדי פעם עברו בשביל אנשים והתעכבו לרגע כדי לשלוח מבט אל הגידול הבולט שבבטנה של לינה. הן יכלו לשמוע אותם יורקים, מצטלבים ומאיצים את צעדיהם הרחק משם. רק בשבוע שעבר איש לא ראה את הבטן השטנית הזו שהתנפחה, כך נראה היה, תוך לילה. קוני הוציאה את האצבע שלה מהפה, "את תמותי?" – "כן," ענתה לינה. "ואז איפה תשני?" שאלה קוני. "אני לא יודעת". קוני נשעה על מרפקיה והצמידה את הפה שלה לאוזנה של לינה: "את רוצה ללכת למות?" – "אני לא יודעת", ענתה לינה. "אבל אחרי שתלכי למות, תבואי ותגידי לי איפה את גרה עכשיו. אני יבוא עם חתיכה של קנה סוכר בשבילך."

*

ויקטוריה הידקה את הפונצ'ו על צווארה של לינה. "את תהיי ילדה טובה? את תקשיבי לכל מה שהדוקטור יגיד לך לעשות?" לינה הנהנה שכן וכן. ויקטוריה לא יכלה לעזוב את שאר הילדים בשביל ללוות את לינה, והאיש הלך אל בית המלאכה הזעיר כאילו היה זה עוד יום. לינה כבר ישבה בעגלה הרתומה והרופא הניח רגל על המדרגה כדי להצטרף אליה, כשוויקטוריה אחזה במפתיע בידו. "אני לא רוצה שהיא תמות, דוקטור. בבקשה תנסה שהיא לא תמות. אחד כבר הלך לי, דוקטור. בבקשה תעשה שהיא לא תמות." הרופא לחץ את ידה בין שתי ידיו החלקות והנקיות מאוד, וטיפס אל העגלה.

ארבעה ימים היטלטלו לינה והרופא הטוב בעגלה, ובמהלכם ענתה לינה לשאלות בנושאי רעב, צמא וקריאות הטבע. חוץ מזה היה הרופא שקוע בחמישה ספרים שהביא איתו, ולינה סרגה צעיף שהלך והתארך והתארך ונערם כחבל נחשי על רצפת העגלה. בחדר בית החולים הצטופפו כשלושים רופאים להביט בכרס הגדולה של לינה ולדבר עליה כאילו לא הבינה או שמעה. אחד אחד האזינו לליבה ולבטנה בסטטוסקופ ונסוגו ממנה חיוורים להתלחש בחוץ. "תצבטי את עצמך חזק ולא תרגישי את המחט דוקרת," לחש לה הרופא בכל פעם מחדש. זה היה משפט מנחם. אחרי תשעה ימים, כחולת ירכיים ומנוקבת זרועות, הידקה לינה מחדש את הפונצ'ו לצוואר והם עלו לעגלה בדרך חזרה. עוד יומיים של צעיפים וספרים חלפו לפני שלינה שאלה "אני ימות, דוקטור?" – "את תחיי עוד הרבה מאוד שנים, לינה," אמר הרופא, והוסיף לעצמו בקול נמוך, מביט אל השמש האדומה שהנמיכה, "שאלוהים ישמור עלינו, ילדה."

קונסאלו הצמידה את האוזן שלה אל הבטן של לינה. "אני שומעת אותו זז לך!" – "הוא בועט", אמרה לינה בידענות חדשה. "אני גם יילד את האח הקטן שלי?" שאלה קוני ספק באימה ספק בתקווה. "לא. זה נס. מריה הקדושה ידעה שאימא שלי עייפה בבטן והיא בחרה אותי כדי לעזור לה." – "אבל איך היא ידעה, לינה?" – "היא פשוט יודעת דברים," ענתה לינה וסיכמה בתשישות את השיחה שלא אהבה. קוני שאלה "את רוצה שאני יעשה לך צמות?" ולינה הביטה אל הסדק בתקרה שנעשה גדול יותר מאז נסעה, ואמרה "אני לא רוצה שייגעו בי יותר."

.

בשנת 1939 הפכה לינה מדינה בת החמש, שבעה חודשים ועשרים ואחד ימים ליולדת הצעירה בעולם. לבנה, שגדל כאחיה, קראו חרארדו על שם דוקטור חרארדו לוסאדה, שטיפל בה. טיבורלו מדינה, אביה של לינה, נעצר על ידי המשטרה ושוחרר מחוסר ראיות. לינה מדינה חיה כיום בלימה שבפרו, ומעולם לא הסכימה להתראיין.

לילך וולך היא סטנדאפיסטית וכותבת. סיפור הביכורים שלה, "אָנוּלִיקָה", התפרסם בגיליון 15 של המוסך.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הדרך", מאת חיה משב

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מתוך "בבוא מותי" / ויליאם פוקנר

מאנגלית: שרון פרמינגר

.

דארל

ג'וּל ואני חוזרים מהשדה, הולכים בטור לאורך השביל. למרות שאני חמישה מטר לפניו, כל מי שמסתכל עלינו מבית הכותנה יכול לראות שכובע הקש הקרוע והבלוי של ג'ול הוא ראש שלם מעל שלי.

השביל ישר כמו משקולת אנך, שחוק מרוב כפות רגליים וכבר קשה כמו אבן בחום יולי, נמתח בין שורות ירוקות של כותנה מגודלת עד בית הכותנה שבאמצע השדה, ושם הוא פונה ועוקף את בית הכותנה בארבע זוויות ישרות מעוגלות וממשיך הלאה לאורך השדה, שחוק גם כאן מרוב רגליים ופחות ופחות מדויק.

בית הכותנה עשוי מבולי עץ מחוספסים שהמילוי ביניהם נפל מזמן. מרובע, עם גג שבור שיש לו שיפוע אחד, נוטה בעזובה ריקה ובוהקת בשמש, חלון אחד רחב בשני קירות נגדיים פונה אל המשכֵי השביל שבא והולך. כשאנחנו מגיעים אל המבנה אני פונה וממשיך בשביל שעוקף אותו. ג'ול, חמישה מטר מאחורי, מסתכל ישר קדימה ונכנס בצעד אחד דרך החלון. הוא ממשיך להסתכל ישר קדימה, עיניים חיוורות כמו עץ תקועות בפרצוף העץ שלו, הוא חוצה את המבנה בארבעה צעדים ברצינות נוקשה של אינדיאני מעץ בחנות סיגרים לבוש בסרבל עם טלאים וזז רק מהמותניים ומטה, ובצעד אחד הוא יוצא מהחלון שממול חזרה לשביל בדיוק כשאני מגיע מסביב לפינה. שוב בטור אנחנו הולכים ברווח של חמישה מטר וג'ול עכשיו מלפנים, ממשיכים לאורך השביל לכיוון התחתית של הצוק.

העגלה של טאל עומדת ליד המעיין, קשורה למעקה, המושכות מלופפות על המוט של המושב. בתוך העגלה יש שני ספסלים עם משענות. ג'ול עוצר ליד המעיין, מוריד מהענף את המצקת מקליפת דלעת ושותה. אני עובר אותו ועולה בשביל, מתחיל לשמוע את המסור של קאש.

כשאני מגיע לראש הצוק הוא כבר הפסיק לנסר. הוא עומד בנשורת של שבבים ומצמיד שני קרשים. בחיבורים המוצללים הם צהובים כמו זהב, כמו זהב רך, ועל צדם בגלים חלקים הם נושאים סימנים של להב הקרדום: נגר טוב, קאש. הוא שם את שני הקרשים על כן העבודה, צמודים לאורך השפה הם רבע מהארון הגמור. הוא כורע על הברכיים, מכווץ את העיניים ומסתכל לאורך השפה שלהם, ואז מוריד אותם ולוקח את הקרדום. נגר טוב. אָדי בּאנדרֶן לא יכלה לבקש לעצמה ארון יותר טוב מזה, ארון יותר טוב לשכב בו. שייתן לה ביטחון ונחמה. אני ממשיך אל הבית, ואחרַי

צ'אק.  צ'אק.  צ'אק.

של הקרדום.

.

.

קוֹרָה

אז חסכתי את הביצים ואתמול אפיתי. העוגות יצאו ממש טוב. אנחנו תלויים מאוד בתרנגולות שלנו. הן מטילות טובות, המעט שנשארו לנו אחרי האופוסומים וכל אלה. גם נחשים, בקיץ. נחש הורס לול תרנגולות הכי מהר. אז בגלל שהתרנגולות היו צריכות לעלות הרבה יותר ממה שמר טאל חשב, ובגלל שהבטחתי שההפרש במספר הביצים יכסה את זה, הייתי חייבת לחסוך יותר מתמיד, כי לקחנו אותם בגלל ההחלטה הסופית שלי. יכולנו לקנות תרנגולות יותר בזול, אבל אני התחייבתי כמו שמיס לוֹאינְגְטון אמרה לי כשהיא נתנה לי עצה לקנות זן טוב, כי אדון טאל בעצמו מודה שזן טוב של פרות או חזירים משתלם בטווח רחוק. אז אחרי שאיבדנו כל כך הרבה מהם, לא יכולנו להרשות לעצמנו להשתמש בביצים בעצמנו, כי לא רציתי שאדון טאל יכעס עלי שלקחנו אותם כי ככה אני אמרתי. אז כשמיס לואינגטון אמרה לי על העוגות, חשבתי שאני יוכל לאפות אותם ולהרוויח מספיק, וככה בפעם אחת להעלות את השווי הנקי של הלהקה בערך של שני ראשים. ובזה שאני יחסוך את הביצים כל פעם ביצה אחת, אפילו הביצים לא יעלו כלום. ובשבוע הזה הם הטילו כל כך טוב, שלא רק שחסכתי מספיק ביצים יותר ממה שהצלחנו למכור, בשביל לאפות איתם את העוגות, גם חסכתי מספיק ככה שהקמח והסוכר והעֵצים לתנור לא עלו כלום. אז אפיתי אתמול, בזהירות יותר גדולה ממה שאפיתי בחיים שלי, והעוגות יצאו ממש טוב. אבל מתי שהגענו הבוקר לעיר, מיס לואינגטון אמרה לי שהגברת שינתה את דעתה ובסוף היא לא עושה את המסיבה.

"בכל זאת היא היתה צריכה לקנות את העוגות," קייט אומרת.

"טוב," אני אומרת, "כנראה היא כבר לא היתה צריכה אותם עכשיו."

"היא היתה צריכה לקנות אותם," קייט אומרת. "אבל העשירות העירוניות האלה יכולות לשנות את הדעה שלהם. עניים לא יכולים."

עושר זה כלום בעיני אלוהים, כי הוא רואה ללֵבָב. "אולי אני יוכל למכור אותם ביריד ביום שבת," אני אומרת. הם יצאו ממש טוב.

"לא תצליחי לקבל שני דולר בשביל כל אחת," קייט
אומרת.

"טוב, אבל הרי הם לא עלו לי כלום," אני אומרת. חסכתי אותם והחלפתי שתים-עשרה מהם בשביל סוכר וקמח. העוגות לא עלו לי כסף, אפילו אדון טאל מבין בעצמו שהביצים שחסכתי הם הרבה יותר ממה שהצלחנו למכור, אז זה כאילו שמצאנו את הביצים או שנתנו לנו אותם.

"היא היתה צריכה לקנות את העוגות האלה אחרי שהיא כאילו הבטיחה לך," קייט אומרת. אלוהים רואה ללבב. אם הוא רוצה שחלק מהאנשים יסתכלו על יושר בצורה אחרת מאחרים, זה לא התפקיד שלי לפקפק בהחלטה שלו.

"כנראה היא בכלל לא היתה צריכה אותם," אני אומרת. והם יצאו ממש טוב.

השמיכה מכסה אותה עד הסנטר, למרות החום, ורק שתי הידיים והפרצוף שלה בחוץ. היא נשענת על כר, והראש שלה מורם בִּשביל שהיא תוכל לראות מהחלון, ואנחנו שומעים אותו כל פעם שהוא עובד בקרדום או במסור. גם אם היינו חירשים היינו כמעט יכולים להסתכל על הפנים שלה ולשמוע אותו, לראות אותו. הפנים שלה רזים, ככה שהעצמות בולטות מתחת לעור בקווים לבנים. העיניים שלה כמו שני נרות שרואים איך הם נעלמים לתוך השקעים בפמוטי ברזל. אבל הגאולה הנצחית והחסד האינסופי לא נחים עליה.

"הם יצאו ממש יפות," אני אומרת. "אבל לא כמו העוגות שאדי היתה אופה." לפי הציפית של הכרית אפשר לראות איך הבת מכבסת ומגהצת, אם זה מגוהץ בכלל. עכשיו, שהיא שוכבת שם ותלויה בטיפול ובטובות של ארבעה גברים ובת שהיא כמו בן, אולי היא תבין כמה היא היתה עיוורת. "בכל האזור הזה אין אישה שיכולה לאפות כמו אדי באנדרן," אני אומרת. "ועוד לפני שנקלוט מה הולך פה, היא תקום ותחזור לאפות, ואז בכלל אף אחד לא ירצה את העוגות שלנו." מתחת לשמיכה היא בולטת לא יותר מפס של רכבת, והדרך היחידה לדעת שהיא נושמת זה לפי הרשרוש של המוץ במזרון. אפילו השערות ליד הלחי שלה לא זזות, אפילו שהבת עומדת ממש מעליה ומנפנפת עליה במניפה. בזמן שאנחנו מסתכלים הבת מעבירה את המניפה ליד השנייה בלי להפסיק לנפנף.

"היא ישנה?" קייט לוחשת.

"היא רק מסתכלת על קאש שם בחוץ," הבת אומרת. אנחנו שומעים את המסור על הקרש. נשמע כמו נחירות. יוּלָה עולה על התיבה ומסתכלת מהחלון. השרשרת שלה נראית ממש יפה עם הכובע האדום. קשה להאמין שהיא עלתה רק עשרים וחמש סנט.

"היא היתה צריכה לקנות את העוגות," קייט אומרת.

הכסף הזה היה ממש עוזר לי. אבל הרי הם לא עלו לי כלום חוץ מהאפייה. אני יכולה להגיד לו שכל אחד עושה טעויות לפעמים, אבל לא כל אחד יכול לצאת מזה בלי הפסד, ככה אני יכולה להגיד לו. לא כל אחד יכול לאכול את הטעויות שלו, אני יכולה להגיד לו.

מישהו מגיע במסדרון. דארל. הוא לא מסתכל לתוך החדר כשהוא עובר ליד הפתח. יולה מסתכלת עליו כשהוא ממשיך ללכת ונעלם לכיוון החלק האחורי. היד שלה מתרוממת ונוגעת לרגע בחרוזים ואחר כך בשיער. כשהיא רואה שאני מסתכלת עליה, העיניים שלה נהיות ריקות.

.

.

דארל

אבא ווֶרנוֹן יושבים במרפסת האחורית. אבא שופך טבק לעיסה מהמכסה של קופסת הטבק לתוך השפה התחתונה שלו, מושך את השפה בין אגודל לאצבע. הם מסובבים את הראש ומסתכלים כשאני חוצה את המרפסת, מכניס את קליפת הדלעת לתוך דלי המים ושותה.

"איפה ג'ול?" אבא שואל. עוד כשהייתי ילד הבנתי שהמים הרבה יותר טעימים אחרי שהם עמדו קצת בדלי מעץ ארז. קרירים-חמימים, עם קצת טעם כמו ריח של רוח חמה בעצי ארז בחודש יולי. המים צריכים לעמוד לפחות שש שעות, וצריך לשתות אותם מקליפת דלעת. אף פעם לא לשתות מים מכלי מתכת.

ובלילה הם עוד יותר טעימים. הייתי שוכב על המזרון במסדרון בכניסה ומחכה עד ששמעתי שכולם ישנים כדי לקום ולגשת לדלי. הוא היה שחור, המדף היה שחור, פני המים הדוממים היו פתח עגול בתוך הכלום, ולפני שהערתי אותם במצקת יכולתי אולי לראות כוכב או שניים בדלי, ואולי כוכב או שניים בתוך המצקת לפני ששתיתי. אחר כך הייתי גדול יותר, מבוגר יותר. אז חיכיתי עד שכולם שכבו לישון כדי שאני אוכל לשכב עם הכותונת מופשלת, שמעתי את כולם ישנים, הרגשתי את עצמי בלי לגעת בעצמי, הרגשתי את השקט הקריר נושב על האיברים שלי, ושאלתי את עצמי אם גם קאש עושה את זה שם בחושך, אולי עושה את זה כבר שנתיים, עוד לפני שאני יכולתי לרצות את זה או לעשות.

כפות הרגליים של אבא עקומות לגמרי, האצבעות מעוכות ומכופפות ומעוותות, ובזרת אין לו בכלל ציפורן מרוב עבודה קשה ברטיבות בנעליים מתוצרת בית כשהוא היה ילד. ליד הכיסא שלו מונחות הנעליים הגבוהות שלו. הן נראות כאילו חטבו אותן בגרזן קהה מברזל גולמי. ורנון בדיוק חזר מהעיר. אף פעם לא ראיתי אותו נוסע לעיר בסרבל. בגלל אשתו, ככה אומרים. היא גם לימדה בבית ספר פעם.

אני מתיז על האדמה את שאריות המים מהכלי ומנגב את הפה בשרוול. יֵרד גשם לפני שהבוקר יגיע. אולי עוד לפני החושך. "הוא באסם," אני אומר. "רותם את הצמד."

הוא מתעסק עם הסוס. הוא ימשיך דרך האסם אל שדה המרעה. הסוס לא יהיה גלוי לעין: הוא שם למעלה, בין האורנים הצעירים, במקום קריר. ג'ול שורק, שריקה אחת חדה. הסוס צונף, ואז ג'ול רואה אותו, מבזיק לרגע ססגוני אחד בין הצללים הכחולים. ג'ול שורק עוד פעם; הסוס בא, יורד במדרון ברגליים נוקשות, האוזניים זקופות רוטטות, העיניים הלא-תואמות מתגלגלות, הוא נעצר במרחק שישה-שבעה מטר, מַפנה את הצד שלו אל ג'ול ומסתכל עליו מעבר לכתף בצורה שובבית ודרוכה.

"בוא הנה, אדוני," ג'ול אומר. הוא זז. תזוזה שמעבירה רעד בפרווה הדקה שלו, שמתקבצת, לשונות מתערבלות כמו המוני שלהבות. בנפנוף רעמה וזנב, בגלגול עין, הסוס מזנק שוב לרגע מהיר ושוב נעצר, ברגליים אסופות, מביט בג'ול. ג'ול מתקדם אליו בעקביות, ידיים לצדי הגוף. חוץ מהרגליים של ג'ול, הם כמו שתי דמויות שגולפו לתמונה פראית בשמש.

כשג'ול כבר כמעט יכול לגעת בו, הסוס נעמד על הרגליים האחוריות ומסתער על ג'ול. ואז ג'ול מוקף במבוך פרסות בוהק כמו אשליה של כנפיים; ביניהן, מתחת לחזה המורם, הוא זז בגמישות נחשית מבזיקה. רגע לפני שהטלטלה נוחתת על זרועותיו הוא מניף את כל הגוף, משוחרר מהקרקע, מאוזן, מצליף חוּם-נחשי, עד שהוא מוצא את הנחיריים של הסוס ושוב נוגע בקרקע. ואז הם נוּקשים, לא זזים, מתוחים, הסוס נרתע על רגליים נוּקשות, רועדות, בראש מורכן; ג'ול בעקבים נעוצים, עוצר את התנועה של הסוס ביד אחת, וביד השנייה טופח על הצוואר שלו בלטיפות קצרות רבות ורכות ומקלל את הסוס בפראות גסה.

הם עומדים בהפוגה מתוחה ונוקשה, הסוס רועד וגונח. ואז ג'ול על גב הסוס. זורם למעלה במערבולת מעוקלת כמו שוט שמצליף, ובאוויר הגוף כבר לובש את צורת הסוס. עוד רגע הסוס עומד ברגליים פשוקות, בראש מורכן, ואז הוא פורץ בתנועה. הם יורדים מהגבעה בסדרת קפיצות מטלטלות שדרה, ג'ול גבוה, כמו עלוקה על גבנון הסוס, עד הגדר שמולה הסוס נאסף שוב לעצירה מהירה.

"טוב," ג'ול אומר, "אתה יכול להפסיק עכשיו, אם הספיק לך."

בתוך האסם ג'ול מחליק זורם לקרקע לפני שהסוס נעצר. הסוס נכנס לתא וג'ול אחריו. בלי להסתכל אחורה הסוס בועט לעברו, טורק פרסה בקיר כמו נפץ אקדח. ג'ול בועט בו בבטן; הסוס מקשת את העורף אחורה, חושף שיניים; ג'ול מכניס לו אגרוף בפרצוף, מחליק הלאה אל האבוס ועולה עליו. הוא נאחז במתקן החציר, מנמיך את הראש ומציץ החוצה מעל קירות התאים ודרך הפתח. השביל ריק; מכאן הוא אפילו לא שומע את קאש מנסר. הוא שולח ידיים למעלה, מושך חציר במהירות ודוחס אותו לתוך המתקן.

"תאכל," הוא אומר. "תחסל את הזבל הזה כל זמן שאתה יכול, ממזר נפוח שכמוך. בן זונה מתוק שכמוך," הוא אומר.

.

"בבוא מותי" הוא תרגום עברי שני לספר As I Lay Dying (בתרגומו הראשון לעברית – תרגומה של רנה ליטוין משנת 1980 – הוא נקרא "בשוכבי גוועת"), המגולל את סיפורה של משפחת באנדרן ואת מסעה באזורים הכפריים של מדינת מיסיסיפי כדי לקבור את אדי, אם המשפחה. הרומן, המסופר מנקודות המבט של כל אחד מבני המשפחה ושל דמויות נוספות, נחשב לאחד הרומנים האמריקאיים המשפיעים ביותר מבחינת מבנה וסגנון.  

ויליאם פוקנר, "בבוא מותי", הוצאת פן וידיעות ספרים. מאנגלית: שרון פרמינגר.

.

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "העייפים" מאת לילך נתנאל

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מאת דפנה לוי

.

לוסיה ברלין ביקשה שעל מצבתה ייכתב "חסרת נשימה". היא חשבה על עצמה, מן הסתם –  על נסיבות חייה, שהובילו אותה מהתמכרות לגמילה ובחזרה דרך אינספור סערות דרמטיות. קוראיה יודעים עד כמה "חסרת נשימה" היא כותרת שמתאימה גם לכתיבה שלה. לאופן שבו היא מצליחה לשלוח יד אל תוך־תוכי הקרביים וללחוץ שם על כל הנקודות הכואבות האפשריות, ובכל זאת לאפשר לקוראים לשרוד עד סופו של הסיפור ולרצות עוד.

המדריך לעוזרות הבית, אסופת סיפורים שברלין כתבה בין שנות השבעים לשנות התשעים, הוא ספר ספוג רגשות, שאינו כושל לרגע לסנטימנטליות קלישאתית. ארבעים ושלושה סיפורים העשויים מרקם מפתיע של שורות אגביות, מפוטפטות ("למה אני מהססת אם לספר לכם את זה?… אני רוצה לעשות רושם טוב"), ושורות שמחביאות בתוכן תכנים קשים לעיכול ("סיפרתי לסאלי סיפורים על איך שאימא שלנו הייתה לפני ששתתה, לפני שפגעה בנו. היה היה"), שיש בהן גם מבט ציני, מפוכח ("אנה תמיד ניהלה רומאנים עם דלת העם"). ברלין כותבת לרוב בגוף ראשון וללא פירואטים מילוליים ראוותניים. הדמויות – אימהות, בנות, אחיות, חוזרות במרבית הסיפורים וכמוהן הנגיעות בפצעים כאובים של הגירה, זרות, ניסיונות להשתלב, חרדות נטישה, וסצנות שקל לשייך לביוגרפיה של ברלין – סצנות המתרחשות בבתי חולים, במוסדות גמילה, בין מכורים וחולים ומטפלים ומי שמביטים אלה באלה בתערובת של חמלה ובוז. החזרה הזו מאפשרת לסיפורים להתמזג זה בזה ואף שכל אחד מהם מדויק, מהודק ומכוון היטב, במהלך הקריאה מתגבשת איזו היכרות מעמיקה ודינמית עם הדמויות והמצבים, ופרספקטיבה עשירה ומעניינת יותר.

ברלין נולדה בשנת 1936 בג'ונו, אלסקה, וכבתו של מהנדס מכרות נדדה עם משפחתה ברחבי ארה"ב ובעולם, במקומות עם שמות אקזוטיים שהציעו לה בעיקר בדידות. היא המשיכה לנדוד גם בבגרותה – גאוגרפית ומנטלית – ובקורות חייה הרשמיים רשומים לא פחות משלושה בעלים וארבעה בנים. ניסיון לעקוב אחרי השבילים שבהם התהלכה עלול להיגמר בסחרחורת: נעוריה עברו עליה בבית עשיר בצ'ילה, כיפהפייה צעירה היא הסעירה את הסצנה הבוהמיינית של ניו יורק, התגוררה עם ארבעת בניה בבקתה על החוף במקסיקו, ולפני שהתרוששה לבסוף ועברה לגור בפארק קרוואנים בקולורדו, היא הספיקה לעבוד כאחות בחדר מיון באוקלנד. ההתרוששות הגיעה יד ביד עם ההתמכרות לאלכוהול, המככבת ברבים מסיפוריה, לצד תהומות אחרים של הקיום האנושי שברלין התחככה בהם בעצמה ומדווחת עליהם בתערובת מהפנטת של הומור, חום, זעזוע וגועל.

על כריכת המדריך לעוזרות הבית היא נראית זוהרת. משהו במבט שלה מזכיר את ליז טיילור בימיה כאלילה מהורהרת ובלתי נגישה. מאחורי החזות הזו הסתתר גוף חולה, שסבל בין השאר מעקמת בעמוד השדרה, אשר הביאה לפגיעות חוזרות בריאותיה וחייבה אותה להישאר צמודה לבלון חמצן. ברלין מתה לבסוף מסרטן ריאות. ברשימת הספד שכתבה חברתה אליזבט גייגהֵגן (Elizabeth Geoghegan) בכתב העת The Paris Review היא נזכרת: "היא מעולם לא דיברה על 'החלמה' או על 'קארמה'. לא דיברנו מעולם על תוכנית שנים־עשר הצעדים. זה היה מובן: כעת היא פיכחת. אין צורך לדבר על זה. בעיקר משום שהיא יכולה לכתוב על זה".

ברלין החלה לכתוב בגיל צעיר יחסית, ופרסמה סיפורים בכתבי עת שונים, אבל קובץ סיפוריה הראשון, Angels Laundromat, ראה אור כשהייתה כבר בת ארבעים וחמש, ולמרות ביקורות מצוינות מצד סופרים (מוערכים) כמו לידיה דייוויס וסופרים (מעורכים מאוד) כמו סול בלו, שהשוו אותה לאשפי סיפורים קצרים אחרים כמו ריימונד קארבר, אנני פְּרוּ ואפילו צ'כוב, ולמרות זכייתה בפרסים, היא נותרה אלמונית למדי. כך  עד לפני שלוש שנים, שאז ראה אור בארה"ב המדריך לעוזרות הבית והפך מיד לרב מכר. אחת־עשרה שנה לאחר מותה, ברור לגמרי שההתלהבות מכתיבתה אינה קשורה לביוגרפיה שלה. מעטים מן הקוראים של ברלין הכירו אותה, ואלה שחיו יודעים, כפי שאומרת גייהגן, "שזה מסוכן מאוד לחשוב שאתם מבינים את חייה, להאמין שאתם יודעים באיזה בן או באיזה בעל בדיוק מדובר בכל סיפור, ובוודאי לא לקשר בין כל הרומנים, ההפלות וההתאבדויות בסיפוריה לבין מה שקרה באמת".

"באותו ערב אבא ורקס באו ותקעו לקליטיס מכות רצח," היא כותבת בסיפור "נשיכות נמר". "הוא הגיע לבית החולים עם עצם צוואר ושתי צלעות שבורות. הם כל הזמן אמרו כמה שהוא סוטה ושצריך לשים אותו בכלא על מעשה סדום או לבטל את הנישואים […] לא זזתי מהמיטה של קליטיס עד שלא יכולתי להביא אותו הביתה. והיינו בסדר, עוד פעם מאושרים כמו זוג יונים. אפילו שקליטיס התחיל לשתות הרבה, כי הרי לכמה זמן הוא לא היה יכול לחזור לעבודה. ואז בשבוע שעבר אני מסתכלת מהחלון ורואה קאדילק חדשה לגמרי בשביל שלנו, ועליה בובת פרווה ענקית של סנטה, עטופה במלא סרטי משי. צחקתי, את יודעת, כי זה היה מצחיק. אבל קליטיס אמר, 'את שמחה? הה? טוב, אני בחיים לא אוכל לשמח אותך כמו האבאל'ה שלך.' והוא נסע. חשבתי שהוא יצא לעשות סיבוב כי הוא עצבני ושעוד מעט הוא יחזור… הוא עזב! הוא הלך לעבוד באיזה אתר נפט בלואיזיאנה. הוא אפילו לא התקשר. אמא שלו, הזבל הזאת, אמרה לי את זה כשהיא באה לקחת את הבגדים ואת האוכף שלו".

העובדה שברלין הכירה מחייה את מרבית הדפוקים והזרוקים שבסיפוריה – את הצעירה ההרה שגונבת את הגבול כדי להבריח סמים, את הזקנות שאין להן בתיק יותר משיניים תותבות, את המנקות שנכנסות לכל בית כאילו פתחו ספר חדש שהן מתחילות לקרוא ואת האימהות הטורקות את הדלת לבנותיהן המתחננות על הסף – עובדה זו מעניקה לסיפורים עוצמה, כמובן, אבל עיקר כוחם בכישרון הכתיבה הנדיר של ברלין. ביכולת שלה לפתוח בשיחה שאינה מעוררת חשד, למשוך את קוראיה פנימה, לשעשע אותם קלות ואז, בבת אחת, להכריח אותם להביט במראות שבשגרת היומיום הם היו מעדיפים להסיט מהם את עיניהם.

.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, עורכת. רשימות פרי עטה שפורסמו במוסך: על "החתרנים" מאת מיכל פלג, ועל "אביב באיליריה" מאת אן ברידג'.

.

לוסיה ברלין, "המדריך לעוזרות הבית", אסיה הוצאה לאור. מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי.

הסיפור "בלי שליטה" מתוך הספר התפרסם בגיליון 28 של המוסך. 

.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: סימונה באט על "היֹה היתה" מאת יעל נאמן.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך