.
מאת מורן שוב
.
התבוננתי ושבתי והתבוננתי בדיוקן העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי כקתרינה הקדושה מאלכסנדריה, ושבתי וחשבתי עליו גם מבלי לראות אותו במו עיניי ממש. אני יודעת עכשיו לומר שהתפעלתי מהדיוקן המצויר; שהתפעלתי מהידיעה שהוא דיוקן עצמי ובוודאי מדמותה ומסיפורה של ג'נטילסקי התפעלתי; והתפעלתי במובן שפעלתי בהשראתה.
דיוקן. אני הוגה בו גם מבלי להסתכל עליו; אני מתבוננת בו בעיניי רוחי. דיוקן מורכב גם ממילים. הספרות מלאה בדיוקנאות. דיוקן, בעיניי, הוא הצטלבות מבטים. הדיוקן העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי הוא הצטלבות המטעינה באור; אור שזורעת הדמות בינה ובין המתבוננים בה (שימו לב לצעיף השקוף־הרך־המואר המעיד שבין הדמות לבינינו משהו נמשך): ראשונה התבוננה בה ג'נטילסקי עצמה; הדמות המצויירת משיבה לאחותה מבט; לקוּר המבטים הזה שנמתח בין שתיהן מצטרף כל מי שמתבונן בציור וקושר בו את מבטו; וארטמיזיה ג'נטילסקי בדמותה כקתרינה הקדושה – מתבוננת במתבונן בחזרה.

ארטמיזיה ג'נטילסקי, בת לצייר בארוק, הייתה לאישה הראשונה שהתקבלה, לאחר התעקשות חוזרת ונשנית שלה, כחברה באקדמיה לאמנויות בפירנצה – וזכתה למה שלא זכו לו נשים אחרות בתקופתה. עיקר הדמויות שציירה היו נשים גיבורות מן ההיסטוריה, מן המיתולוגיה ומן הנצרות: קליאופטרה, יהודית, יעל, בת־שבע ואחרות, וביניהן גם המרטירית הגדולה קתרינה הקדושה (הלוא היא סנטה קתרינה, המסייעת נגד מוות פתאומי ובעיות בדיבור ובשפה), שהייתה השראה גם לז'אן דארק.
בהיותה בת שבע־עשרה נאנסה ג'נטילסקי על ידי הצייר שלימד אותה, ותבעה אותו למשפט – וברבים מציוריה היא מתארת נשים חזקות הנאבקות בגברים ותובעות נקמה.
ציוריה מוצגים דרך קבע במוזאונים בפירנצה, ברומא, בנאפולי, ובתערוכות בעולם כולו. בשנות השישים, עם המהפיכה הפמיניסטית, זכו ציוריה להכרה מחודשת.
זכיתי והייתי מודל לציורי דיוקן: פעם בידי צייר שצייר את פניי כפי שנשקפו אליו ממראָה. שעות ארוכות עמדתי מול מראה קטנה ומולה כמוני עמד גם הצייר. מבעד למראָה התבוננתי בעצמי מצטיירת בפחם על הנייר. מבטי שב והתמגנט לעיניי שלי כפי שנרשמו בעיניו; ופעם בידי אמן ברלינאי שמעולם לא נפגשנו פנים אל פנים, אבל באהבתו אותי שב וצייר עשרות דיוקנאות שלי מתצלומים. "אטלס הגילויים של יופייך" הוא קרא לאוסף הדיוקנאות שלי־שלו. הוא צייר אותי כּשחרזדה, וּכְאטלנטה, וּכְקנטאור, וּכְאינדיאנית, וּכְטיגריס, וּכְג'ני הפיראטית ועוד ועוד דמויות. וגם כאַרְטֵמיס צייר אותי. ועכשיו אני חושבת מחדש על ארטמיס שהייתי בעיניו בעקבות דיוקנה זה של ארטמיזיה זו.
דיוקן היא מילה יוונית. בעברית דיוקן הוא פָּנים, ובערבית מדוברת ווּגָ'ה. פָּנים הוא לשון רבים של פָּן. ביוונית דיוקן הוא שתי תמונות (דיו=שניים + אייקון=תמונה). ובערבית משתמשים במילה ווּג'ה גם כהֶבֵּט. ומכאן, ממילא, הפנים הם דבר דו־משמעי, שיש לו יותר מהיבט אחד. והוא דו־משמעי גם כי הפָּנים הם מה שנראה לעין, ושמגלה או מסתיר את מה שבִּפְנים. פְּנים הוא תוֹך להבדיל מן החוץ. מכאן שפָּנים יכולים להיות גם החצנה או גילוי של משהו נסתר, וגם הסתרה, מסיכה, העמדת פָּנים.
התנהגות נרשמת בדיוקן. בדיוקנה העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי כקתרינה הקדושה, נראית הדמות אוחזת ביד שמאל את גלגל העינויים השבור – אותו גלגל שאליו קשרו הרומים את קתרינה במטרה לענותה ולהמיתה, אך זה נשבר וקתרינה ניצלה לעת עתה; ובימינה היא אוחזת קולמוס־נוצה. בציורה של ג'נטילסקי נדמה שאלה אינם גלגל עינויים ונוצה, אלא חץ וקשת של לוחמת אמיצה.
לא פעם כשאני מתבוננת בדיוקן מעולה, אני חשה איזו הזיה או תעתוע שכורכים יחדיו התבוננות חקרנית במשהו שטרם ראיתי עם התבוננות במראָה. זה לא שאני רואה את עצמי משתקפת, אבל אולי כמו בשעה שאני כותבת, מדובר בהתמסרות למה שמצטייר מולך: אני לומדת את הפרטים, אני חוזרת לקרוא או להתבונן, ושואלת, ומאתרת ותוהה; ואז מצטרף המבט ההוזֶה מעט, המגלה את מה שרושם האור על הדמות – ומזהה איזה רצון היא מביעה. אמנם אי אפשר לראות רצונות, אבל את תנועת הגוף, את הטיית הראש, את מה שהמבט מקרין, כיצד מגוננות הידיים על הגוף – את אלה אפשר לקרוא, והדברים נאספים אל תוך ההכרה.
כשאני מתבוננת כך בדיוקן – זו התמסרות; כשציירת מציירת דמות העומדת מולה – הן מתמסרות זו לזו; וכשציירת מציירת את עצמה, ועצמה מתבונן בה בחזרה – היא חושפת על הבד את פניה באופן שאולי רק היא מכירה. זהו בוודאי מבט מתמסר; לנֶצח מתמסר; מתמסר לעצמך ומתמסר לאחר: הרי זה מבט שמתבונן במבט מתבונן במבט מתבונן במבט – וללופ הזה עכשיו גם אני המתבוננת עֵדה – והנה אני מצטרפת אל טווֹת המבטים. וכשם שהמבט של המצוירת (כך בציור של ג'נטילסקי), לפעמים הוא בוהה פנימה ולפעמים דרוך החוצה אל הציירת, וכעת הוא דרוך אל המבט שלי – כך נוהגת גם אני: אני מתמקדת, אני הוגה, אני בוהה, אני הוזה; וכמו המצוירת גם אני מתכנסת לרגעים אל עצמי ומתעוררת אל מי שמולי בחזרה. הצטלבות מבטים שאני חשה שמטעינה ברוח. חשה שמטעינה בעוצמה.
מורן שוב היא אמנית, אוצרת, כותבת ומוציאה לאור. עוסקת בשילוב שבין טקסט ודימוי. אוצרת ההקמה של "בית לעברית ראשון לציון" – מרכז לעברית כשפה וכתרבות; מלמדת את הקורס "אותיות פורחות באוויר" בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים.
» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אורי הולנדר כותב על נסים אלוני