.
פרק ראשון מתוך רומן בכתובים / מרים יחיל־וקס
.
יום רביעי, 31 במאי 1967
אהובי,
שלשום קראו גם לי למילואים. אתה בטח צוחק. אני דווקא מרוצה. פחות זמן להיות לבד בבית, פחות זמן לסבול את הנדנודים של השכנה: למה לא תשימי נייר דבק על החלונות מותק. פחות זמן לחשוב: הלוואי שרק החלונות יישברו. הרחקתי מהם את המרבד עם פיטו שרובץ עליו מבוקר עד ערב מאז הלכת. לא זז, הזקן, מעמדתו מול הדלת. בסוף הלילה, כשמחזירים אותי מהמשמרת, אני מוציאה אותו. אמש נגררתי בעקבותיו כסהרורית בארץ הכבויה לאור שביל דל שסימן הירח על המפרץ. נזכרתי בסיפור של אביך על ההטסה שלו ארצה בתום השליחות, איך התעקשת לחכות לו בכל חניית ביניים עם מזון ומים ולהוציא אותו לסיבוב. עכשיו הוא סגור בבית ימים שלמים, האציל השבדי, ולא עשה את צרכיו בדירה אפילו פעם אחת.
אני הרוגה. מחר אשלים את המכתב ואשלח. לילה טוב, יקר שלי. אני מקווה שאתה מצליח לישון קצת.
כבר יום חמישי. ששון ושמחה! בדיוק כשבאו לקחת אותי למשמרת לילה השכנה קראה לי לטלפון. אמך הודיעה שאתה יוצא הביתה לשבת. נשמעה מאוכזבת כי עכשיו הביתה זה לחיפה. איזה נס! אם נותנים חופשות אולי ההמתנה, המילה הניטרלית הזאת שאני לא יכולה לסבול, תתפוגג במפח נפש לכל הששים אלי קרב? מחר בבוקר אנקה את הבית ועכשיו, בדרך למילואים אקנה לנו מטעמים ופרחים, חבצלות אם יהיו. נחגוג לך יום הולדת בשבת במקום בראשון. כבר אין טעם לשלוח את המכתב, אתן לך אותו ביד! לילה שקט לכם.
נ"ב, יום שישי. ההסעה החזירה אותי הביתה טרם שחר, ההרים מעבר למפרץ היו עדיין גוש של קדרות מעובה. עשיתי סיבוב קצר עם פיטו, שטפתי רצפה ואני מחכה לך. לא מסוגלת לישון. פרשתי מפה לבנה, ארזתי בצלופן את מתנת יום ההולדת שהכנתי לך (הפתעה!), מיהרתי להתקלח ואנסה בכל זאת לחטוף תנומה. פיטו איתי. התרגשותי דבקה בישישון והוא נטש את עמדתו, נשרך אחרי אנה ואנה צמוד כשובל שמלה, ובחדר השינה שקע ליד המיטה בצד שלך. רגע, דופקים בדלת. כבר? אני לא לבושה…
אימא שלך בטלפון. כל החופשות בוטלו.
שבת ריקה. קמתי והתבוננתי על סביבותיי, במפה, בחבצלות הלבנות, בכל החג המיותר שבבית, ואני כותבת לך על היום הזה שהכזיב. הים מנצנץ בקימור המפרץ כמו כרס של לווייתן שבע. נייר הדבק של השכנה מונח על השיש במטבח, מזכרת עוון. שרק החלונות יישברו. מה אעשה בעצמי כל היום? ומחר? אפילו לברך אותך ליום ההולדת לא אוכל. גם אתה עצוב עכשיו, יקר שלי, או שאין לך פנאי לחשוב על זה בכלל ואתה טרוד באימון חייליך? תמהני אם מישהו מהם יודע שמחר יום הולדתך. אני לוקחת את פיטו לטיול. ארוך. אטפס איתו על ההר להרוג זמן.
אני ממשיכה לכתוב במונית לירושלים! כן, כן, תפסתי אומץ ואני בדרך אליך, אחרי שחיכיתי חצי שעה בתחנה ושום אוטובוס לא הגיע כי הנהגים במילואים, אחרי שהתחלתי לבכות באמצע הרחוב כי התלבשתי לכבודך והתייפיתי ואני צריכה לחזור הביתה בפחי נפש, עצר לידי טנדר. איתו נסעתי לעיר התחתית, אני שאף פעם לא נסעתי בטרמפים. הנהג היה משופם וממושקף ודוחה. הנוסע, נער בעל פני תינוק חלקים, פתח לי את הדלת. עליתי וישבתי לצידו. הוא הושיט יד צנומה מעליי, נזהר לא לגעת בי, וסגר אותה. בדרך ניסה גם הנהג פעמיים להושיט יד כביכול על מנת לבדוק אם הדלת שלי סגורה, למעשה כדי לחכך זרוע בברכי. הצטערתי שלא לבשתי מכנסיים ארוכים במקום השמלה שאתה אוהב. בעיר התחתית כשביקשתי לרדת הנהג, בלי בושה, הושיט ידו בשלישית! הפעם העיף אותה הנער ופתח לי בעצמו את הדלת. חייכתי אליו והוא הסמיק.
זאת המונית השנייה שלי היום. בראשונה לתל אביב, אחרי הטרמפ, היה נורא חם ולח. נקווה שבהרים נעים יותר. מזג האוויר. אני יודעת מאיה שאתה באזור מעלה החמישה ומקווה למצוא אותך איכשהו, אלא אם הצבא יחליט לא לאפשר לי, מה שעלול לקרות. איך לא חשבתי על זה קודם. איזו שטות עשיתי. אני הולכת להסתובב שם סתם, כל ההרפתקאה הזאת עוד תהיה לחינם.
איה יקרה,
עכשיו מוצאי שבת, ואני באוטובוס מירושלים לחיפה. את בטח מתפלאה שבאתי לירושלים ולא התקשרתי. טוב, כן התקשרתי! מההורים של יונתן! אבל לא היית בבית. הייתי בטוחה שתהיי ותצטרפי אלינו. נורא חבל שלא יצא. היינו אצלם עד הערב! שנינו! את בטח לא מבינה כלום. חכי, אני כבר עושה לנו סדר כי גם ראשי עדיין הומה עליי כגלגל. תני גם לאסנת ואביטל לקרוא את המכתב הזה. אני אנסה לתאר פה חוויה שקשה לי לנסח במילים.
ראשית, נסעתי בטרמפ בפעם הראשונה בחיי! בטנדר של ערבי. ואחר כך במוניות עד מעלה החמישה. בזכותך ידעתי שהוא מוצב שם, אז תודה! בקצה כביש הגישה לקיבוץ עמד צנחן, סג"מ כזה גבוה, די חמוד, ואכל ארטיק. הוא התבדח איתי, שאל אם באתי אליו, שטויות כאלה, והסביר לי איך להגיע אל העמדות של החטיבה הירושלמית על ההר. אשת הסוד שבי התקוממה על הקלות שבה מסר לי מידע צבאי אבל שתקתי. אם את לא מוצאת את החבר שלך, אני פה, לא התייאש מלפלרטט בשפתיים משוחות ארטיק. עליתי להר בכביש הגישה עד שבין האורנים הבחנתי באוהלי סיירים. מעבר להם, בקצה המדרון הפונה אל גבעת הרדאר, האדמה הייתה פצועת תעלות קשר שעפר תחוח שפוך סביבן. עוד צנחן הופיע, בלונדיני, סמל. את אשתו אני כבר קורא לו, אמר בלי פיסוק ונעלם בין העצים. איך הוא יודע? אחר כך התברר לי שהאיש שלי מרבה להשוויץ בתמונה שלי שהוא מחזיק בארנק…
את לא מתארת לך כמה הוא היה מופתע. נסעת בטרמפים? את?? עיניו מלאו אור והוא אחז במותניי, בקושי התאפק מלהניף אותי באוויר לעיני חייליו. העמקנו לתוך יער האורנים עד שנותרנו לבדנו. התחבקנו והתחבקנו, כמו כשהיינו בצבא, וסיכת המ"מ שלו שרטה את פני כמו אז. בואי נישאר כאן, הוא אמר והשתרע על מצע מחטי אורן. שכבתי על האדמה לצידו והשחלתי אצבעות בתלתליו שהיו מלאים אבק. מזל טוב ליום ההולדת מחר, אמרתי. עיניי השתקפו בעיניו המחייכות שהלכו ונעצמו. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך עייף. לא התבטל בשבועיים של ההמתנה, את הרי מכירה אותו, התעקש לאמן יום יום את חיילי המילואים המבוגרים שלו, להחזיר אותם לכושר קרבי. שכחו לגמרי מה זה צבא, מלמל באוזני מנומנם, הרדאר שם ממול הוא היעד שלנו. שרק לא תהיה מלחמה… זרועי תחת ראשו התאבנה, אך לא זזתי. נשמתי בזהירות, נורא רציתי ללטף אותו, אבל חששתי שיתעורר. טור נמלים צד את עיני. מוזר למה שמים לב ברגעים כאלה. הטור צעד בסך מצידו השני, במקביל לגופו. דרור נחת ביניהן, שיבש את המצעד, הציץ בי בעין אחת והתעופף הלאה. הנמלים שנפוצו לכל עבר התרוצצו תחילה כמטורפות, אך מיד התנערו מעפר, התארגנו מחדש בטור והמשיכו לצעוד. כעבור אני לא יודעת כמה זמן, צץ בין העצים הסמל הבלונדיני ולחש לי שאפשר לצאת העירה לכמה שעות, יש הסעה, אבל אולי עדיף שהמפקד יישן… אהובי קם על רגליו בזינוק, לגם מים פושרים מן המימייה, ושלושתנו רצנו אל משאית שהייתה כבר עמוסה חיילים ששיחק להם מזלם להיות ירושלמים.
את אמא שלו הקשוחה את מכירה, ואת היחס שלו אליה. היא פתחה את הדלת ופלטה זעקת גיל שכמותה לא שמע הבית הייקי מעולם. בהתרגשות עצומה חיבקה אותו והוא לא העז להתנגד, אבל עמד כמו קרש, לא החזיר חיבוק. אסירת תודה היא חייכה אליי מעל לכתפו ושחררה אותו. הוא מיד חזר לעצמו וביקש – ציווה עליה – שתיסע להביא את אמי, חמותו. אותה הוא אוהב, כידוע לך. אמו צייתה ויצאה. ברוח נמוכה, יורשה לי לציין. אביו שתק. ראיתי שהוא מתלבט אם לנזוף בו כילדו הסורר שהיה או לקבל את דין הגבר העיקש שנהיה. לבסוף חיבק ונישק אותו בחגיגיות, טפח על שכמו, ליטף את ראשו, הצר על כך שאחיו יגיע מאמריקה רק מחר. גם אותי חיבק, הודה לי על שקמתי ועשיתי מעשה, יצאתי מגדרי והבאתי את הבן הביתה. לא סתם חיבב אותי מיום שהוצגתי לפניהם, כה נבונה ואמיצה ורבת תושייה הנני וכולי.
שמחתי לשמח אותו. האיש הטוב נראה חיוור, זה לא מכבר עבר התקף לב. הוא זה שהציע להזמין אותך כי את גרה קרוב, ואני הסכמתי שזה רעיון מצוין וטילפנתי אליך אבל לא היית בבית. אחר כך בירך את בנו ליום הולדתו בשפתיים כבות ואמר עד חצי המלכות. אהובי שהאבק כיסה אף את ריסי עיניו ביקש רק לעשות "אמבטיה אנושית" ומתוכה קרא לי ואני נכנסתי אליו וכל האורחים שהגיעו בינתיים חייכו בהבנה. חוץ מאמא שלי שהביטה בו בעיניים כלות. הוא נעל את הדלת ו… נו, תדמייני. על הרצפה, על השטיחון. החזקתי בו בכל הכוח אבל הוא אמר אם אני חוזר בשלום זה לא הזמן לילד, ואם לא מה את צריכה את זה. אחר כך עשינו אמבטיה ואני האצתי בו והוא צחק. שיחכו בסבלנות.
אני שולחת לך את המכתב מהיחידה בדואר צבאי. אל תשכחי להראות אותו לאסנת ואביטל.
יום ראשון, 4 ביוני 1967, יום הולדתך
הרדיו ביחידה פתוח כל הזמן. מחכים. אני עובדת כאילו כרגיל אבל הפחד מושל בי. מתאפקת מבכי, מריצה אליך מכתבים לקשור אותך אליי, לאחוז אותך בי, בחיי, בחיינו. אולי אשלח ואולי לא יהיה טעם, כי אם לא תהיה מלחמה ישחררו אותך הביתה. תיאמתי עם הקירשנרים והם באו היום לקחת את פיטו לירושלים עד שתיגמר ההמתנה הארורה או המה שיבוא בעקבותיה. אין סיבה שיסבול כך, בגילו. אמש, בשובי לחיפה בחצות כמעט, הרוסה מעייפות, הספקתי להוציא אותו לסיבוב. הוא הריח אותך בי ולא מצא אותך, לא הבין אם כבר עת לשמוח אם לאו. שכבתי לישון מרוצה מעצמי, מהעזתי. בזכותי לא היית לבד בשבת. בזכותי היו לנו רגעי קסם ביער. בזכותי חגגת בחיק המשפחה ואפילו התנהגת כמעט טוב אל אמא שלך.
יום שני. ברדיו הודיעו: מלחמה. בראשי המולה. יש מלחמה. עכשיו בסיני. אולי לא תפרוץ בחזית הירדנית, הזהרנו את חוסיין לשבת בשקט, לחשו אצלנו ביחידה. מי ייתן מי ייתן. עבדתי כאחוזת בולמוס, התנדבתי למשמרת נוספת וגם היא הסתיימה. לא רציתי לחזור הביתה. בלי פיטו הדירה עוד יותר ריקה. זה לילה ראשון שבו אני לגמרי לבד. לא מצליחה לישון. תליתי בחדר העבודה שלך את הווילונות שקניתי ליום הולדתך, זרקתי לפח את המטעמים שהקפאתי, את החבצלות שנבלו. חזרתי לחדר השינה והכנסתי ראש לארון לרחרח את חלוק הרחצה שלך כמו שפיטו עושה. אתה יכול לצחוק. פתחתי חלון אל החושך.
יום שלישי. כבשנו את גבעת הרדאר. הירדנים לא שעו לאזהרתנו. מי זה כבשנו? אתה והמילואימניקים שלך? ההמולה בראשי על סף פיצוץ. איפה אתה, אהובי? יצאתם מחסות היער אל המדרון, אל הרדאר החשוף בקצה האדמה פצועת תעלות הקשר? אולי נשלחתם ליעד אחר? אולי בכלל לא הפעילו אתכם? חטיבת מילואים אינה חוד חנית. הלילה אחרי המשמרת לא נרדמתי כלל. השחר עלה מולי, השמש זרחה בחלון, כיסיתי את העיניים אבל ללא הועיל, הן נעצמו לרגע ומיד נפקחו שוב. נדודי שינה, חוויה חדשה. הלילה במשמרת אשלח לך את המכתב הזה. אני לא יודעת איך אתפקד בלי שינה. קרביי מכווצים.
יום רביעי. הרדיו מלא חדשות מירושלים. העיר העתיקה בידינו. בידיך? כולם ביחידה מצטרפים למצהלות המשודרות מן השטח. אני בולעת את הגוש בגרוני שלא להשבית את האושר הנשפך מעל גלי האתר. החברים סביבי בקושי עובדים. מתלהבים, מתרגשים.
יום חמישי. הפסקתי להאזין לחדשות. No news good news. קודם התקשרה איה. גם היא במילואים והסיווג הביטחוני שלה אִפשר לה להשיג את מספר הטלפון אצלנו. שמחתי לשמוע אותה אך לא היה נעים להאריך בדברים, המכשיר עומד על שולחנו של המפקד. איה הבטיחה לנסות ליצור איתך קשר, אמרה שעדיין נלחמים באזור ירושלים. הסיבה לטלפון הייתה להודיע לי שראתה את אחיך שהגיע מאמריקה. הרדיו ממשיך לשדר התרגשות. אנחנו מנצחים. מי זה אנחנו? אני שומעת בעל כורחי, לא מפסיקה לעבוד. עוד פעם החברה שלך, הכריז מפקדי בזעף כאשר הטלפון צלצל בשעה שתיים לפנות בוקר. תקצרי.
איה אמרה שהיא באה לקחת אותי לירושלים. מסתובבות בעיר שמועות, לא יודעים מה בדיוק. אבל מה שלא יהיה, אם הכול בסדר ואם לא, מוטב שאני אהיה בירושלים ולא לבד בחיפה. כנראה קפאתי שם עם האפרכסת ביד. מה הכתובת, איה שאלה מרחוק. המפקד שמע אותה. הוא חילץ מידי את האפרכסת, אמר הלו, זה המפקד שלה, והקשיב. פניו הצהיבו.
ד"ר מרים יחיל־וקס, סופרת, מתרגמת ודרמטורגית. תרגמה כחמישים רומנים ומחזות, שימשה מנהלת אמנותית של התיאטרון לילדים ולנוער, ייסדה וניהלה את פסטיבל חיפה להצגות ילדים. פרסמה ספר שירים, "בלי כוונה" (עקד, 1977), ושני ספרי פרוזה – "נורדאו פינת וול־סטריט" (כנרת זמורה־ביתן, 2009) ו"הפרק החסר" (כרמל, 2016). כעת שוקדת על רומן זה, שעלילתו מתרחשת בשנה שאחרי מלחמת ששת הימים, בחיפה. גיבוריו הם בני דור ראשון בארץ, וזו להם המלחמה הראשונה. סיפורה "ילדה איך קוראים לך" התפרסם בגיליון 23 של המוסך.
» במדור בעבודה בגיליון המוסך הקודם: על הלבנטינים של דרום אמריקה, מאת משה סקאל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
.
