וּבְעִבְרִית | שירים מאת המשורר האירי טוני קרטיס, בתרגום ליאור שטרנברג

אֶרֶץ שֶׁל תְּמוּנוֹת יְשָׁנוֹת, / בִּקּוֹרוֹת סְפָרִים, בִּיּוֹגְרַפְיוֹת, / וּמֵעֵת לְעֵת אֵיזֶה אִי שֶׁל שִׁירָה; / מָקוֹם שֶׁבּוֹ בִּקֹּרֶת וְדֵעָה / הֵן רַק מַצְפֵּן, שַׁבְשֶׁבֶת, אֵדִים.

שלומי חגי, אוגוסט (פרט), שמן על בד, 122X122 ס"מ, 1991

.

טוני קרטיס

מאנגלית: ליאור שטרנברג

.

מזג אויר נאה

הַאִם מְשׁוֹרְרִים מַגִּיעִים אֵי פַּעַם לִיְעֲדָם?
אֲנִי שׁוֹאֵל לֹא מִשּׁוּם שֶׁהֵם דּוֹמִים לְאוֹטוֹבּוּסִים כַּפְרִיִּים –
אִם כִּי נַפְשָׁם צְפוּפָה מִדַּי, וְהֵם אָכֵן נוֹטִים
לָקַחַת נְתִיבִים פְּתַלְתָלִים –
אֲנִי שׁוֹאֵל מִשּׁוּם שֶׁכָּל מִי שֶׁפָּגַשְׁתִּי
הָיוּ מֻדְאָגִים, דְרוּכִים,
רַק הִגִּיעוּ אוֹ בְּדִיּוּק עוֹמְדִים לָצֵאת,
חַסְרֵי מְנוּחָה כְּמוֹ דַּוָּר עַל אוֹפַנָּיו.

הָאֱמֶת הִיא שֶׁחָשַׁבְתִּי עַל סְפִינוֹת,
סְפִינוֹת מִטְעָן יְשָׁנוֹת וַחֲלוּדוֹת,
בִּמְיֻחָד כָּאֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת בָּלַיְלָה
הַרְחֵק מֵעֵבֶר לַמִּפְרָץ,
אוֹרָן מִתְעַמְעֵם,
מִטְעָנַן תַּעֲלוּמָה,
יָעֲדַן לֹא יָדוּעַ,
אֲהָהּ, מְאֻחָר מִכְּדֵי לְאַחֵל לְרַב הַחוֹבֵל מֶזֶג אֲוִיר נָאֶה.

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר, בִּקְצֶה הַמֵּזַח
קָרָאתִי אֶל מַלָּח, "בָּרוּךְ הַבָּא!"
"אָה לֹא," הוּא אָמַר, "עָגַנּוּ אֶתְמוֹל בְּלַיְלָה.
אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים לְהַפְלִיג."

סוֹפוֹ שֶׁל מַסָּע הוּא תְּחִילָּתוֹ שֶׁל מַסָּע.
אִחַלְתִּי לוֹ מֶזֶג אֲוִיר נָאֶה.
וּכְשֶׁצָּפִיתִי בִּסְפִינָתוֹ הַשַּׁבְרִירִית נֶאֱבֶקֶת בָּרוּחַ
חָשַׁבְתִּי, כָּךְ זֶה גַּם עִם מְשׁוֹרְרִים,
סוֹפוֹ שֶׁל שִׁיר הוּא תְּחִילָּתוֹ שֶׁל שִׁיר.

וְלָכֵן אֲנִי שׁוֹאֵל שֵׁנִית,
הַאִם מְשׁוֹרְרִים מַגִּיעִים אֵי פַּעַם לִיְעֲדָם?

.

שתי האנפות הזקנות

"מָה אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו?" אַתְּ שׁוֹאֶלֶת.
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר לָךְ שֶׁאֲנַחְנוּ נָהָר,
אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁאֲנַחְנוּ שְׁתֵּי צִפֳּרִים,
שְׁתֵּי אֲנָפוֹת זְקֵנוֹת, אֲפֹרוֹת.
כָּךְ שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְסַפֵּר לָךְ עַל אַחַת
שֶׁרָאִיתִי עוֹמֶדֶת לְיַד נָהָר
בְּאוֹרֶגוֹן: יְצוּר כָּחוּשׁ
שֶׁהִזְכִּיר לִי אוֹתָךְ.
אֲנִי לֹא בָּטוּחַ אִם אֲנַחְנוּ עוֹד
מְחַבְּבִים זֶה אֶת זֶה, אֲבָל הָאַהֲבָה הַיְשָׁנָה,
כְּמוֹ הַכֶּסֶף בִּשְׂעָרֵךְ,
לֹא תִדְהֶה לְעוֹלָם.
כְּשֶׁהִבַּטְתִּי בַּאֲנָפָה
יָרְדָה עָלַי שַׁלְוָה,
כְּאִלּוּ פָּתְחָה נַפְשִׁי
דֶּלֶת כְּבֵדָה;
הָיְתָה זוֹ אוֹתָהּ שַׁלְוָה בְּדִיּוּק שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּהּ פָּגַשְׁתִּי בָּךְ.

.

חסכנות

בְּשֶׁל יָפְיָם
הֶחְלַטְתִּי לְכַיֵּס
מַחֲרֹזֶת אַוְזֵי בָּר.
וּמִפְּנֵי שֶׁיַּחְסְרוּ לִי
אִם יֵעָלְמוּ
אָסַפְתִּי שְׁנֵי שַׂקֵּי עֲנָנִים,
דְּלִי שֶׁל גֶּשֶׁם
וְשָׂדֶה שֶׁל עֲרָפֶל מְשֻׁבָּח.

אֶת הָאִי הַקָּטָן
עִם הַמִּגְדָּל, הַכְּנֵסִיָּה
וַחֲמֵשֶׁת אַלְפֵי הפָּאפִינִים
הִנַּחְתִּי בְּקֻפְסָה
בִּקְצֵה הַסְּכָכָה
בֵּין הָאַקְוַרְיוּם הַקָּטָן
שֶׁלִּוְיָתָן כָּחֹל שׂוֹחֶה בּוֹ
וּמְכַל הַדָּגִים
בּוֹ אִחְסַנְתִּי
אֶת הַגַּלִּים, אֶת הַחוֹף
וְאֶת שׁוּרַת בָּתֵּי הַלְּבֵנִים הָאֲדֻמּוֹת
הַמּוֹלִיכָה אֶל הַנָּמֵל.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁם
יוֹתֵר מִדַּי אוֹר,
אֲבָל אִם תְּכַוְּצוּ אֶת עֵינֵיכֶם
תּוּכְלוּ לִרְאוֹת אֶת דַּיָּגֵי הַמִּכְמֹרֶת
בָּאִים וְהוֹלְכִים;
זוֹ דֶּרֶךְ מְצֻיֶּנֶת
לְהַעֲבִיר שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם.
וְאֶת כָּל הַכּוֹכָבִים הַדּוֹהִים
הַנִּשְׁקָפִים מִדַּלְתִּי הָאֲחוֹרִית
הוֹרַדְתִּי בָּזֶה
אַחַר זֶה.
הִנַּחְתִּי אוֹתָם בְּתוֹךְ מְרִיצָה
בִּקְצֵה הַגִּנָּה;
טוֹב לָהֶם לִהְיוֹת בַּחוּץ.

אַתֶּם וַדַּאי תּוֹהִים
מַה קָּרָה לַפַּאבּ,
לְבֵית הַקָּפֶה וְלַמַּכֹּלֶת,
אַל דְּאָגָה,
עָטַפְתִּי אוֹתָם בְּקַשׁ.
הִנַּחְתִּי אוֹתָם בְּתֵבַת תֵּה
בַּעֲלִיַּת הַגָּג בֵּין
קִשּׁוּטֵי חַג הַמּוֹלָד
וַעֲרֵמָה שֶׁל סְפָרִים יְשָׁנִים.
בְּקָרוֹב אֶצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סֵדֶר,
לִמְכֹּר אוֹ לָתֵת אֶת כָּל
מַה שֶּׁאֵינוֹ שִׁירָה.
אֲנִי זָקוּק לְמָקוֹם
לְהַחְבִּיא בּוֹ
אֶת הָעוֹלָם שֶׁהִכַּרְתִּי
לִפְנֵי שֶׁיֶּאֱזַל, יֻתַּשׁ,
יֻפַּל עַל בִּרְכָּיו. וְדַי.

.

המסע

חָלְפוּ שָׁנִים מֵאָז חָצִיתִי אֶת הַיָּם
בִּסְפִינָה לְאִירְלַנְד,
אֲבָל הַלַּיְלָה אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה
עַל גַּב הַגַּלִּים.
הַשָּׁמַיִם מְלֵאִים בְּכוֹכָבִים דּוֹהִים,
אוֹרָם נָסַע מֶשֶׁךְ מִילְיוֹן שָׁנִים
וְהֵם עֲיֵפִים; רֶמֶז אַחֲרוֹן
שֶׁל אוֹר שֶׁנּוֹתַר לָנוּ כָּאן.

הִבְטַחְתִּי לְהַגִּיעַ לְדַבְּלִין עַד הַקַּיִץ
אֲבָל עַכְשָׁו כְּבָר אֶחָד בְּנוֹבֶמְבֶּר,
יוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַחֹרֶף.
הַסִּפּוּנִים חֲלַקְלַקִּים מִקֶּרַח תַּחַת הַסּוּלְיוֹת,
פְּתוֹתֵי שֶׁלֶג בָּאֲוִיר. מֵאֲחוֹרַי
גֶּבֶר שׁוֹאֵל אִשָּׁה אִם הִיא אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.
יוֹתֵר מִדַּי קַר לִשְׁאֵלוֹת גְּדוֹלוֹת כָּאֵלֶּה.
זֶהוּ לַיְלָה אִירִי, תַּחַת שָׁמַיִם אִירִיִּים.

וַאֲנִי מַתְחִיל לִזְכֹּר אֶת הַמַּסָּע הַזֶּה:
הַבִּירָה, הַשִּׁירָה, הַסִּיגַרְיוֹת,
חִרְחוּרוֹ הָאַסְתְמָטִי שֶׁל הַמָּנוֹעַ
בְּעוֹדוֹ מֵנִיף אוֹתָנוּ מֵעַל עוֹד גַּל עָצוּם.
הַדֶּרֶךְ לְאִירְלַנְד כֻּלָּהּ בַּעֲלִיָה;
מוּל הַגֵּאוּת, מוּל הָרוּחַ,
מוּל הַחֲשֵׁכָה וְהַקֹּר.
הַמַּסָּע, מֵכִין אוֹתָנוּ לַיַּבָּשָׁה.

.

הסגת גבול

הַבֹּקֶר, בִּזְמַן שֶׁקָּרָאתִי בָּעִתּוֹן,
מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בִּמְדוֹר הָעֲסָקִים,
הֵיכָן שֶׁלֹּא הָיָה לִי שׁוּם עֵסֶק לִהְיוֹת;
אֲנִי, שֶׁאַךְ לְעִתִּים נְדִירוֹת מַרְחִיק אֶל מֵעֵבֶר
לִמְדוֹרֵי הַתַּרְבּוּת אוֹ הַסִּפְרוּת;

אֶרֶץ שֶׁל תְּמוּנוֹת יְשָׁנוֹת,
בִּקּוֹרוֹת סְפָרִים, בִּיּוֹגְרַפְיוֹת,
וּמֵעֵת לְעֵת אֵיזֶה אִי שֶׁל שִׁירָה;
מָקוֹם שֶׁבּוֹ בִּקֹּרֶת וְדֵעָה
הֵן רַק מַצְפֵּן, שַׁבְשֶׁבֶת, אֵדִים.

תָּאֲרוּ לָכֶם אֶת הַפְתָּעָתִי
כְּשֶׁהִבְחַנְתִּי לְפֶתַע
כִּי אֲנִי בְּאַרְצָם שֶׁל הַהוֹן הָעַצְמִי,
בַּעֲלֵי הַמְּנָיוֹת, רֶכֶשׁ וְקִנְיָן.
נִרְאֶה הָיָה שֶׁלְּאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת שֶׁאֲנִי שָׁם.

שָׁעָה שֶׁחָמַקְתִּי לִי מִן הַמָּקוֹם
יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לִכְתֵפִי
מַה מָּשַׁךְ אוֹתִי אֵלָיו:
הַמַּזָּל הָרַע, הָאַפְלוּלִית,
עַגְמוּמִיּוּתָה שֶׁל הַפְּרוֹזָה –

עוֹלָם שֶׁנֶּחְשַׂף עַד הָעֶצֶם. הָיָה זֶה כְּמוֹ
פְּתִיחָה שֶׁל מַחֲזֶה מֵאֵת צֶ'כוֹב אוֹ בֶּקֶט:
פְּגִיעוּתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַקָּטָן,
יֵאוּשׁוֹ שֶׁל הַכּוֹפֵר,
שְׂפָתָיו נָעוֹת בִּתְפִלָּה אִלֶּמֶת.

.

כַּפָּרָה

וַעֲדַיִן הֵם חַיִּים בִּמְקוֹמוֹת חַסְרֵי מְחִילָה,
בְּמוֹרַד גְּבָעוֹת דְּלוּקוֹת פְּרָקִים,
שָׁם חוֹמוֹת נְמוּכוֹת מַסְתִּירוֹת אֶת הַיָּם וְהַיָּם
מַסְתִּיר אֶת הַמֵּתִים, אִם כִּי הַמֵּתִים עוֹד לוֹחֲשִׁים
בְּקִבְרֵיהֶם הַשּׁוֹקְטִים, "קַר לִי, קַר לִי".

יֵשׁ כָּאן מַסְפִּיק כָּבוּל לְתַדְלֵק אֶת כִּבְשְׁנֵי הַשְּׁאוֹל,
וַאֲבָנִים כֹּה רַבּוֹת עַד שֶׁנִּדְמֶה כִּי הֵן צוֹמְחוֹת
מִן הַקַּרְקַע. אִם כִּי דָּבָר לֹא צוֹמֵחַ.
אֱלֹהִים יוֹדֵעַ שֶׁהָיוּ יוֹתֵר עֵצִים בְּגָלְגָּלְתָּא.

הַבֹּקֶר, בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה מֵעֵבֶר לִקְלִיגֶן,
חָלַפְתִּי עַל פְּנֵי הֲרִיסוֹתָיו שֶׁל בַּיִת נָטוּשׁ,
וְעַל פְּנֵי בַּיִת הָרוּס שֶׁנִּרְאָה נָטוּשׁ,
אֶלָּא שֶׁאָדָם צָפָה בִּי. שָׁאַלְתִּי לְאָן מַגִּיעָה הַדֶּרֶךְ?
"עַד הַסּוֹף," אָמַר, "הַסּוֹף." וְהִסְתַּלֵּק.

 

מתוך המבחר שלושה מראות של האי שיראה אור בקרוב בהוצאת "קשב לשירה".

 

טוני קרטיס, יליד דבלין, 1955, הוא מן הקולות המקוריים והמרעננים בשירה האירית החדשה. שיריו מתאפיינים בישירות ובהומור ומציעים שיבה אל מקומות ראשוניים של התבוננות אופטימית ומלאת אהבה בנוף ובאדם. קרטיס פרסם עד כה עשרה ספרי שירה. בשנת 2006 השתתף בפסטיבל המשוררים הבינלאומי של משכנות שאננים.
ליאור שטרנברג פרסם עד כה שישה ספרי שירה וכמה תרגומים מן השירה האירית המודרנית, ביניהם "מטבעות הטיט" – מבחר משירתו של פאטריק קאוואנה, "אשה בפתחו של בית" – מבחר משירי איוואן בולנד, ו"הפסקת אש" – מבחר משיריו ורשימותיו של שיימוס היני (בשיתוף עם אריאל זינדר). ספר שיריו האחרון עד כה, "מעט", ראה אור בקיבוץ המאוחד, 2016.

 

» לכבוד יום התרגום הבינלאומי, מבחר תרגומים מגיליונות המוסך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מסה | מיומנה של ספרנית

"כיום ספריות בתי הספר הן כמין שעון חול שתוקפו הוא היום שבו תצא אחרונת הספרניות הוותיקות לגמלאות." מיכל פיטובסקי על יומני קריאה, הפרדת מכות ושכר מינימום

אמירה זיאן, ללא כותרת, צילום, 100X70 ס"מ, 2012

.

ספרנית בחטיבה: החלום ושברו / מיכל פיטובסקי

.

בנאיביות גמורה הנחתי שהספרנית בחטיבת הביניים שבה למדתי לא עבדה כל כך קשה. היא אמנם נראתה עסוקה כשנכנסתי עם חברותיי לספרייה כדי לשאול ספרים בהפסקות. לתוך הספרים היא הכניסה תמיד סימניות מבריסטול והדביקה עליהן המלצות שכתבו תלמידים אחרים. על אף זעפנות קלה ונטייה להשתקה היא הייתה טובת מזג ביחס לשאר הצוות החינוכי, ואני הנחתי שבשעות שאנו יושבים בכיתות יש לה זמן לעצמה.

מהטעם הזה דמיינתי לעצמי שאוכל לעבוד כספרנית, ובערמומיות רבה לנצל לפחות שעות מספר ביום העבודה לכתיבת ספריי. מאז ומתמיד נאבקתי בכורח להניח בצד את הכתיבה במשך רוב שעות השבוע ולצאת לעבוד. הקושי המובנה בקיום התעסוקתי שלי ושל רוב הסופרים הצעירים שהכרתי הוא שהקריירה שלנו אינה מפרנסת אותנו, ואילו הפרנסה שלנו אינה הקריירה שלנו. זהו מצב חצוי ובוגדני, שבו בכל זמן שאני עסוקה בדבר אחד, אני מחבלת באחר. במשך שנים חיפשתי, ובעצם עודני מחפשת, איזה "חור בתוכנית", איזה "לופ תעסוקתי" שבו מישהו ישלם לי כביכול על הזמן שבו אני כותבת את ספריי. האמנתי שספרנות היא הפתרון.

לא הייתי היחידה שטעתה לחשוב שספרנות היא אבטלה סמויה. רוב הספרניות, בוודאי המתחילות, מרוויחות כיום שכר מינימום או שכר הנושק למינימום. כלומר, גם מי שמשלם בעבור עבודת הספרנית לא תופס את הספרנות כמקצוע שיש בו עבודה ממשית. עד מהרה גיליתי עד כמה טעיתי.

העבודה בספרייה הייתה תובענית וללא הפסקה. כל הכיתות בבית הספר, מאות תלמידים, נכנסו פעמיים בשנה לשיעור הדרכה בספרייה ובאו לשאול ספרים ל"יומן קריאה". בשאר הזמן מצאתי חומרים לעבודות בית ועזרתי לתלמידים בכתיבתם, הפעלתי חידונים, תחרויות קומיקס, מועדון קוראים, סדנאות כתיבה, קמפיין ענק לעידוד קריאה עם פוסטרים בעיצוב התלמידים, פעילויות מורבידיות ביום רבין וביום השואה, וכיוצא בזה. לתוך העשייה הזאת נכנסו כל העת גם "שיגעונות" של המנהלת ורכזות המקצועות, כמו הנחתת קבוצות תלמידים על ברכיי לצורכי שעשוע. לעיתים הוטלו עליי תפקידים חדשים ללא תוספת שכר, במין התגנבות מאחורי גבי. כך למשל, ללא אישור מצידי, התנחל בספרייה מרכז למידה לעולים חדשים, ואני הפכתי למנהלת ומשגיחה דה־פקטו, וגם למורה לעברית לעת מצוא. בשנה השנייה שלי בספרייה שולש מספר העולים בבית הספר, ולספרייה הגיעו מדי שבוע תשעים עולים חדשים לשיעורי עזר.

באופן לא פורמאלי עשיתי עוד דברים: הפרדתי מכות, ניחמתי ילדות בוכות, השגחתי על בחינות, שמרתי על כל נער תועה ששכח להביא אישור לטיול, קיבל פטור מלימודי ערבית, עבד על הרובוט שלו במגמת רובוטיקה או התאמן בזמרה לטקס סיום בית הספר, ועל שאר פליטים של סדר היום. הספרייה הייתה מקום נוח לילדים המחוננים, לילדי החינוך המיוחד, לילדים עם מוגבלויות, לילדים המצויים על הרצף האוטיסטי, לכל מי שמלווה בסייעת וזקוק לפסק זמן. בתוך מה שהפך להיות תחנת רכבת של ילדים, הייתי מוכרחה גם לשמור על מראית עין של סדר. אחת לכמה שבועות סידרתי את הספרייה באופן יסודי, תמיד ברגע האחרון ובפאניקה, לקראת ביקורי פתע של בכירי משרד החינוך.

ברגע של ייאוש מהשכר הנמוך לקחתי על עצמי, תמורת פרוטות, את הפעלת תוכנית "השאלת ספרים" – תוכנית שבה מוסרים כל תלמידי בית הספר בסוף השנה את ספרי הלימוד שלהם ומקבלים בתמורה את הספרים המשומשים של השנה הבאה. זאת הייתה טעות. מצאתי את עצמי קבורה תחת ערמות של מקראות לספרות שיגרמו לכל חובב ספרות לרצות לתקוע לעצמו כדור בראש, בין ספרים פגומים להורים צורחים. תוכנית השאלת ספרים הייתה הקצנה בוטה ונלעגת של כל הבעיות הכרוכות במשרת הספרנית מלכתחילה, כלומר הקצנה של הפער האבסורדי שבין היקף העבודה לשכר. הבנתי שאני נופלת לסוג של דיכאון קליני, דיכאון שהיה מוכר לי רק ממקום אחד בעבר – חטיבת הביניים שבה למדתי כחמש־עשרה שנה קודם לכן.

 

יש דברים שלא משתנים

בימי כתלמידה בחטיבת הביניים הייתי גם אני מן "השורצים" בספרייה. קראתי את הסדרה הטראשית חלומות נעורים, את ספרי 10 הסיפורים המותחים ביותר, את אני כריסטיאנה פ., את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, כלומר את כל להיטי התקופה. קראתי גם מחזות של שייקספיר ושל אוסקר ויילד. וקראתי הרבה שירה. אני זוכרת את עצמי עומדת מעל חברותיי בשולחן הספרייה והן מביטות בי בתדהמה בעודי קוראת להן בלהט את רטוש: "את יחידה כצל / את בוגדה כנחל / את תצעני לכל / לכל עובר ושב". אהבתי את הלקסיקון לפסיכולוגיה בהוצאת ידיעות אחרונות. הייתי מנסה לבחון את סבלנותן של חברותיי עם הגדרות מתוכו: "וגיניזם – התכווצות בלתי רצונית, עוויתית ומכאיבה של שרירי הנרתיק שמונעת חדירה" או "מנטיזם – רצף מהיר של מחשבות או תמונות החומקות בגלל כושר הריכוז הפגום של האדם שמודע להן אך אינו מצליח לשלוט בהן." הייתי חברה מעט מעיקה באותם ימים. אבל אני מייחסת את רוב מכשלותיי לרעב האינטלקטואלי שלי, שלא היה לו ממה להיזון בלימודים עצמם. בשיעורי ספרות, כמו ברוב המקצועות, הממוצע שלי היה 75–80. במובנים תת־קרקעיים, בעבודתי כספרנית הרגשתי שדבר לא השתנה, שאני שוב נמצאת באותו מעמד עגום של אינטלקטואלית לא מוערכת, מוקיונית המביאה הביתה תעודה גרועה בדמות תלוש משכורת.

הילדים בבית הספר שבו הועסקתי לא היו שונים ממני ומהילדים שלמדתי איתם. הם אף פעם לא שונים, גם אם יש להם סמארטפונים. בתקציב שקיבלתי לרענון אוסף הספרייה קניתי בתחילה כמה ספרי שירה ומחזות, אך במהרה הבנתי שעם כל הכבוד לזיכרונות הנעורים שלי, מי שיעברו אצלי יהיו בני נוער רבים שיגיעו כדי לבחור רומן ל"יומן קריאה" וכדאי שיהיו לפניהם ספרים עכשוויים שידברו אל ליבם. לא היה מסובך להבין את זה. מהרגע שפתחתי את שערי הספרייה, אימצו אותי להוטי הקריאה, הבודדים והמשונים, וטרחו להסביר לי מה חסר באוסף ומה הם היו מעוניינים לקרוא. אילולא הייתי שם זה לא היה קורה. לפני העסקתי לא מצאו ספרנית זמן רב ולא היה "יומן קריאה" בבית הספר. כלומר בזכות בחירתי לעבודת הספרנות מאות תלמידים קראו ספרים. אני לא נאיבית, אני יודעת שתלמידים רבים מבלפים, מעתיקים, מקבלים פטור וכדומה. ובכל זאת, מניסיוני, כשלושים אחוז מהתלמידים בכיתה ממוצעת יעשו את מה שיידרש מהם, כחמישים אחוז ינסו לכל הפחות להתחיל את המשימה, ועשרים האחוזים הנותרים ישקרו ויתחמקו. משמע, רוב התלמידים בכל זאת ישאלו ספר מהספרייה, יפתחו אותו ויתנו לו צ'אנס. את הצ'אנס הזה כדאי לנצל במלוא הכוח. רצוי שהספר לא יהיה דידקטי, שלא יהיה בתרגום ארכאי, שיהיה סוחף ומהנה, ושאותם קוראים צעירים לא יירתעו בפעם הבאה מפתיחת ספר נוסף בגלל חוויה של שעמום וכישלון.

פעם אחת ניגשה אליי נערה ושאלה את רומיאו ויוליה שקניתי לספרייה. אחר כך היא אמרה לי שהיא לא מבינה מה הולך שם, ובצדק, כי היא אף פעם לא קראה מחזה. הצעתי לה שתצפה בסרט עם ליאונרדו דיקפריו וקלייר דיינס, כפי שעשיתי אני בגילה, ואחר כך תנסה לקרוא. היא הייתה המומה מההצעה "לרמות ולראות את הסרט", אבל הסברתי לה שרוב האנשים צפו במחזות של שייקספיר על הבמה ולא קראו אותם כטקסט. מאוחר יותר היא חזרה, מחויכת למדי, והודתה לי על עצתי. היא צפתה בסרט והוא אכן הבהיר לה מאוד את הקריאה במחזה. כמו שאפשר לתאר, ביליתי את שארית היום קורנת מאושר, בין תלמידים מצווחים ודפי עבודה מתעופפים.

זאת הייתה נקודת הזכות הגדולה של המשרה הזאת. לראשונה הועסקתי במשרה מלאה, ואף שלא נותר לי זמן רב וכוח לכתיבת ספריי, לא הרגשתי בוגדת וחצויה. הידיעה שבזכותי ילדים רבים קוראים ספרים, שאלמלא הייתי שם איש לא היה קונה את הספרים החדשים ואת רבי המכר שמעניינים אותם, פותח את הדלת בהפסקות ויוצר את החלל הפיזי שבו הם משוחחים על ספרים ומעודדים זה את זה לקרוא – הידיעה הזאת הקלה עליי מאוד לנוכח העובדה שאני עצמי כתבתי פחות. כי בינינו, בשביל מה לכתוב בכלל ספרים, אם לא יקום פה דור המשך שיקרא אותם?

 

התמורה בעד שכר מינימום

מדוע שכרן של ספרניות נמוך כל כך? את שכרה של ספרנית בית ספר משלמת הרשות העירונית שבה היא עובדת. במרבית המקרים הוא נקבע על ידי דירוג המח"ר. מדובר בדירוג של אקדמאים, שמדרגות השכר שבו לא עלו מאז שאפשר היה לקנות מנה פלאפל בשלושה שקלים. בדירוג שלי, עם תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית, תעודת מידענות מהטכניון וללא ניסיון קודם במקצוע, השתכרתי בשעה שקל אחד יותר משכר המינימום.

כשהלכתי לכנסים מקצועיים של ספרניות תמיד חזרה על עצמה אותה התמונה: אולם מלא נשים על סף יציאה לפנסיה. שם הצטייר לי הפרופיל של אותה ספרנית טיפוסית היושבת בספריות בתי הספר בארץ: היא אימא וסבתא, היא משכורת שנייה בבית, היא צריכה עבודה שתתאים לחופשות של ילדים, היא צריכה להיות מסוגלת לקחת ברגע האחרון יום מחלה, היא בוודאי הייתה רוצה לקבל יותר כסף תמורת העבודה הקשה שלה, אבל היא גרה בפרוורים או בפריפריה ואין שם הרבה אפשרויות, היא מושכת את השנים ושוחקת את כוח הרצון שלה. היא נתלית בתופינים צנועים שהמשרה זורקת לה: ותק, גמול השתלמות, קרן השתלמות, חופשות בחגים. אלו רכיבי שכר שמנסים לצייר את התמונה כעגומה פחות מכפי שהיא. כמובן, יש גם התשוקה לספרנות, לספרים ולעבודה החינוכית, שרבות מן הספרניות נאחזות בה. אני מודה שיש סיכוי שאחזור למקצוע הספרנות יום אחד מאותן הסיבות בדיוק. אולם בתנאים האלה, בבתי הספר ברחבי הארץ אין צעירים רבים המוכנים להיכנס לנעליה של הספרנית בצאתה לפנסיה, והסיבה לכך אינה ש"הדור הצעיר לא קורא ספרים כמו פעם". יש מספיק בוגרים מובטלים של הפקולטה למדעי הרוח ומספיק עובדים חדי מבט ב"סטימצקי" וב"צומת ספרים" שהיו שמחים למצוא לעצמם מקצוע לחיים, אילו השכר היה פחות מבזה. לפני שנכנסתי לעבוד בספרייה לא הייתה בה ספרנית כמעט שנתיים, ואני לא מעיזה לברר אם מאז שעזבתי נמצאה מישהי אחרת שתאייש את התפקיד.

כיום ספריות בתי הספר הן כמין שעון חול שתוקפו הוא היום שבו תצא אחרונת הספרניות הוותיקות לגמלאות. גם היום, באפס עידוד כלכלי, הן לא תמיד מוכנות לחידושים, הן לא תמיד מבינות על מה בני נוער מדברים ביניהם ולא כולן טורחות לקרוא את אשמת הכוכבים, ספר שהיה כל כך פופולרי בקרב תלמידותיי, עד כדי כך שאחת מהן סיפרה בדמעות לחברותיה איך בחופשה באמסטרדם ביקרה בבית אנה פרנק "כמו הייזל ואוגאסטוס!", והן צווחו ונאנחו ("את יודעת מי עוד הייתה בבית של אנה פרנק?" שאלתי אז, ולמראה עיניהן הלחות והתוהות נכלמתי מההערה הצינית שלי).

חוסר הרלוונטיות של ספריות בתי הספר הוא בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. כל עוד הן לא כלי משמעותי בהנחלת הקריאה בקרב צעירים, איש מקובעי המדיניות לא רואה את הפוטנציאל הגלום בהן. אולם הפוטנציאל הוא אדיר ביחס להשקעה הכלכלית המועטה הנדרשת. תוספת שכר לכאלפיים או שלושת אלפים ספרניות והגדלה מינורית של תקציב רכש הספרים היו מעודדים מאוד את הספרניות כיום, ואת הספרניות של המחר.

 

ולמה זה בכלל משנה?

אכפת לי מהספרות, אני מודה, אבל אני רוצה לשים בצד לרגע את שאלת גורלה. הדבר המשמעותי יותר שעומד לנגד עיניי הוא אותן תוצאות מדכדכות של מבחני פיז"ה, מבחני המיצ"ב ושאר המדדים, שאנו נסוגים בהם בתחום הבנת הנקרא. מה זה אומר? זה אומר שכשתלמיד ממוצע בחטיבת ביניים ממוצעת מתבקש לכתוב משפט בסיסי – הוא נתקע; זה אומר שיהיה לו קושי לנסח את עצמו במבחני הבגרות; זה אומר שחלק מהאפשרויות להתקבל ללימודים אקדמיים יהיו חסומות בפניו: זה אומר שהוא אינו מבין את מה שהוא קורא בעיתון ואף לא את מה שהוא שומע בטלוויזיה, ושהוא לא יהיה אזרח פעיל ומודע בתהליך הדמוקרטי; זה אומר שבית הספר מכזיב אותו, טוען שיש לו בעיות קשב וריכוז, דוחף לו כדורים פסיכיאטריים, אף שהוא בסך הכול תלמיד ממוצע בבית ספר ממוצע.

מחקרים רבים מראים שיש קשר בין ספרייה פעילה ומתוקצבת בבית הספר ובין הישגים בהבנת הנקרא. זה די מובן מאליו, ובכל זאת משרד החינוך לא מקדם את נושא טיפוח הספריות כפי שהוא מקדם חמש יחידות במתמטיקה, אף שהדבר לא פחות חשוב למדינה במישור הכלכלי והתעסוקתי. לפי מה שראיתי, גם הניסיונות להביא לשינוי הם פעמים רבות אסתטיים ונטולי תוכן. משפצים ספריות כך שייראו כמו חנות פרוזן יוגורט, שמים בהן פופים, מוסיפים מחשבים ונפטרים ממדפי הספרים. אמנם חלק מהצמצומים האלה הכרחיים: ספריות שלא זרקו ספר מאז קום המדינה צריכות לדלל מהאוסף שלהן ספרים שאף נער בן ימינו לא יקרא. לפעמים צריך להוציא חלק כדי שאפשר יהיה לאתר בקלות ספרים שעוד יש סיכוי שבני נוער ירצו לקרוא. אבל לעיתים שופכים את התינוק עם המים, ומצמצמים מאוד את החלל המוקדש לספרים לטובת אותם מחשבים ופופים.

למה נפטרים מהספרים? "כי היום הכול דיגיטלי". אלא שבני נוער לא קוראים ספרים דיגיטליים, ואלו שכן עושים זאת קוראים בעיקר באנגלית, כי זה זול ונוח – אבל ספרים בעברית הם קוראים בדפוס. כמו כן, אין תחליף לחוויית השיטוט והבחירה מהמדפים כדי לפתות נוער שאינו קורא כלל. נער או נערה הסולדים מקריאה לא פיתחו עדיין טעם ספרותי. הם לא יודעים מה יהיה הספר שיתפוס אותם: סיפור אהבה? ספר שואה? דיסטופיה עתידנית? ביוגרפיה של מנהיג? הם זקוקים לחוויה המוחשית של הרמת הספרים והנחתם, בהססנות, אפילו בהתנגדות, שבסופה יעזו לנסות. בספרייה, בניגוד לחנות הספרים, הם אינם צריכים לשלם, ובאותה קלות הם יכולים להתחרט, להחזיר ולקחת משהו אחר. החופש הזה הוא קריטי כדי להפוך מאדם שאינו קורא דבר לאדם שיודע מה הוא מחפש לקרוא.

נדמה שמבחינת קובעי המדיניות שיפוץ בנוסח פרוזן יוגורט הוא התשובה היחידה לשאלה מה יהיה עתיד הספריות. לדעתי כדי לחולל שינוי די בספרייה – אפילו מרתפית ומאובקת – שיש בה ספרנית מתוגמלת כראוי, נמרצת ואוהבת ספרים, בעלת תקציב רכש לרענן בו מדי פעם את אוסף הספרייה. זאת הצעת מחיר זולה בהרבה מאשר כיסוח ובנייה מחדש של הספרייה כולה. זאת הצעה פחות זוהרת ומוחצנת, קשה יהיה להדביק בזכותה תמונות במצגת – פרקטיקה הכרחית במשרד החינוך – אבל אני משוכנעת שהיא תניב תוצאות ותשנה את חייהם של צעירים רבים. יש כיום מרוץ תדמיתי לעבר עתיד סייברי, שבמהלכו שוכחים דברים בנאליים ומובנים מאליהם – שבתוך אותן ספריות פרוזן יוגורט חשוב שישבו ספרניות חדשות שידעו לדבר אל ליבם של הילדים.

 

מיכל פיטובסקי היא סופרת. פרסמה שני רומנים: "אספלט" (2012, כתר) ו"הקומונה" (2017, אוגנדה) וזכתה במלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. ספרה השלישי, "דברים שקורים בשומקום", רומן לנוער, עתיד לראות אור בהוצאת טל-מאי.

 

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: "תנינו של חשין", מאת אסנת ברתור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

תרגמה את זה יפה

מבחר תרגומים מגיליונות המוסך, לכבוד יום התרגום הבינלאומי שחל השבוע (30.9)

הירונימוס הקדוש כותב, קראווג'ו, 1605

.

אורית נוימאיר פוטשניק: איימי לואל

.

הֵם יָשְׁבוּ בְּמַעְגָּל וְהַסְּפָלִים בִּידֵיהֶם.
אֶחָד הוֹסִיף סֻכָּר,
אֶחָד בָּחַשׁ בְּכַפִּית.
הִבַּטְתִּי בָּהֶם כִּבְמַעְגַּל רוּחוֹת,
לוֹגְמִים אֲפֵלָה מִתּוֹךְ סִפְלֵי חַרְסִינָה,
מוֹחִים בַּעֲדִינוּת כְּנֶגֶד הַגַּסּוּת
שֶׁלִּי, אִשָּׁה חַיָּה.

לטקסט המלא

.

***

.

הילה אהרון בריק: מרגרט אטווד

.

הָאִשָּׁה בְּשָׁחֹר עִם חַלּוֹן מְרֻשָּׁת

לְהַבִּיט דַּרְכּוֹ וְיָתֵד בְּאֹרֶךְ

עֲשָׂרָה סֶנְטִימֶטְרִים שֶׁתְּקוּעָה

לָהּ בֵּין הָרַגְלַיִם כָּךְ שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהֵאָנֵס

הִיא מֻצָּג מִסְפַּר 2.

לטקסט המלא

.

***

.

טל ניצן: פדריקו גרסייה־לורקה

.

ליאונרדו: משם אני בא. היית מאמינה? כבר יותר מחודשיים אני מרכיב לסוס פרסות חדשות, וכל פעם הן נופלות. נראה כאילו הוא עוקר אותן בָאבנים.

האישה: אולי אתה פשוט רוכב עליו הרבה?

ליאונרדו: לא. אני כמעט לא משתמש בו.

האישה: אתמול אמרו לי השכנות שראו אותך בקצה המישור.

ליאונרדו: מי אמר?

האישה: הנשים שקוטפות צלפים. באמת התפלאתי. זה היית אתה?

לטקסט המלא

.

***

.

יהונתן דיין: אדגר אלן פו

.

למי הנהר גוון זעפרן מעופש והם אינם הולכים לפנים, אל הים, אלא מפעפעים ללא הרף תחת עינה האדומה של השמש, בתנודות סער ועווית. לאורכן של גדות הנהר הנרפשות צומח מדבר חיוור של חבצלות מים. ובמקום הבודד ההוא הן נאנחות זו לזו, ומותחות כלפי שמיים את צוואריהן הארוכים והכעורים ומנידות, אנה ואנה, בראשיהן הנצחיים. וישנו מלמול בלתי מורגש הבוקע מתוכן, כזרימתם של מים תת קרקעיים. והן נאנחות זו לזו.

לטקסט המלא

.

***

.

בני מר: אברהם סוצקבר

.

זוֹ סְתִירָה נוֹרָאָה. מִי יוּכַל לְהַסְבִּיר?

גַּם אֶת מִי שֶׁשֻּׁחְרַר הֵם רוֹצִים לְהַסְגִּיר.

הֵם נָעִים וְנָדִים וּמָרִים, וְעַל כֵּן

הֵם זוֹרְקִים מִמִּפְתַּן הַבָּתִּים כָּל זָקֵן

שֶׁחָזַר

לטקסט המלא

.

***

.
מיה קליין: מוסעב מוסטפה

.

כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ שֶׁאַתָּה בְּעַזָּה,
עָלֶיךָ לִפְתֹּחַ קְצָת אֶת הַחַלּוֹנוֹת בַּקּוֹר הַזֶּה
כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְנַפְּצוּ
מֵהַלַּחַץ בָּהַפְצָצוֹת הַלֵּילִיוֹת הַצְּפוּיוֹת.
אַחֶרֶת יְכֻסֶּה רֹאשְׁךָ קַעֲקוּעִים
שֶׁל צַלָּקוֹת, וּבְשָׂרְךָ יְעֻטַּר
בִּרְסִיסִי זְכוּכִיּוֹת.

לטקסט המלא

.
.

***

.

אורי גבאי: משורר שומרי עלום

.

הַפָּרָה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל! הֲלֹא זֶה הַקּוֹל עַל עִירָהּ:
"מִלָּתִי הִיא 'אַלְלַי!' – מַדּוּעַ (הָעִיר) נִלְקְחָה מִמֶּנִּי?
מִלָּתִי, אַנְחָתִי הִיא 'אַלְלַי!'
הַקּוֹל עַל עִירִי אֲשֶׁר אֵינֶנָּהּ עוֹד!
הַקּוֹל עַל בֵּיתִי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עוֹד!
בֵּיתִי נִבְזַז לְעֵינַי,
עִירִי פֻּזְּרָה לְעֵינַי,
כְּשָׁלָל נֶחְלַקְתִּי בֵּין רַבִּים!
וַאֲנִי, בְּהִכָּנְסִי לַבַּיִת כִּסְנוּנִית,
רְדָפוּנִי אוֹיֵב וְאִישׁ מִרְמָה,
חִישׁ מַהֵר בָּאוּ!"

לטקסט המלא

 

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון זה: ליאור שטרנברג מתרגם שירים של טוני קרטיס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

 

השיר לו יהי ומלחמת יום כיפור

הסיפור מאחורי השיר המוכר, הבית שכמעט לא מושר והתגובות המרגשות שקיבלה נעמי שמר עם פרסומו

לקריאה נוספת על השיר "לו יהי" לחצו כאן

אם יש בכוחו של שיר לסמל אירוע נוראי כמו מלחמה, הרי ש"לו יהי" מסמל יותר מכל את מלחמת יום הכיפורים. מפתיע לכן לגלות שראשית דרכו של השיר הייתה לפני המלחמה, כשביקשה נעמי שמר להתאים לעברית את "Let it be" של לנון ומקרתני, ולקרוא לשיר "לו יהיה".

בימיה הראשונים של המלחמה כתבה שמר מילים לשיר, מילים שהיו הבעה של תקווה ותפילה אישית לשובם בשלום של החיילים. תחילה שימשה המנגינה של השיר המקורי של החיפושיות כמנגינת השיר, אך בהשפעת בעלה, מרדכי הורביץ, החליטה שמר להלחין לו מנגינה חדשה.

וכך, בעיצומה של המלחמה, חיברה שמר לחן מקורי, ואף השמיעה את השיר בטלוויזיה הישראלית, בערב חג הסוכות של שנת 1973. הביצוע בתכנית "מפגש אמנים" הכה גלים מיד ועורר התרגשות עצומה. עד מהרה נפוץ השיר גם בקרב החיילים, תודות לביצוע של חוה אלברשטיין ולהקת "הגשש החיוור".

בתוך זמן קצר, הוצפה נעמי שמר בתגובות מהציבור. השיר היה לתפילה שנישאה בפי כל. המלים והלחן פרטו על מיתרים עמוקים בלבם של רבים. ארכיון נעמי שמר בספרייה הלאומית – שכתב היד של השיר שמור בו – כולל מכתבים רבים מכל שדרות העם, ובהם הבעות של התרגשות וסיפורים אישיים המעידים על הפיכתו של "לו יהי" לאחד מנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית ולתפילה שאיחדה את הישראלים באותם ימים.

"לו יהי" בכתב ידה של נעמי שמר, מתוך אוסף המוזיקה של הספרייה הלאומית. לחצו על המכתב להגדלה

"לפני כמה שבועות ישבנו וכרגיל שוחחנו עליהם, עליהם, על אלה שאינם איתנו. ופתאום על רקע השיחה עצובה שמענו את שירך ונדמנו. הרגשנו כאילו מצאנו את התשובה למה שאנחנו מנסים לבטא, לו יהי.. לו יהי… ואכן בלי בושה מצאנו עצמנו מוחים דמעה…", כך כותב רב"ט אילן בכר בימים האחרונים של חודש דצמבר 1973.

המכתב של רב"ט אילן בכר

יומיים לאחר ההכרזה על הפסקת האש, כותב לה חייל: "נעמי, קשה לבטא במלים את שהלב מרגיש לגבי שירך 'לו יהי'. כן תמשיכי! שלך, חייל אלמוני".

מכתב החייל האלמוני

לא רק חיילים שאבו עידוד מהשיר המרגש. משפחת סנש מחיפה, מספרת לנעמי שמר שמלות השיר "עזרו לי לעבור על הקשה ביותר שידעתי עד כה, את חוסר הוודאות. עד הידיעה על הימצאו של הבן בשבי המצרי… שיר זה שלך, היה כעין תפילה בשבילי, כעין תפילה העוזרת לאדם מאמין ומרגיעה אותו".

המכתב של משפחת סנש

ב-19 באוקטובר, עוד בימי המלחמה, כותבת שיאונה רביצקי לנעמי שמר כיצד הביאה את השיר לבית הספר שבו היא מלמדת: "הוא מושר אצלנו ממש כתפילה".

המכתב של שיאונה רביצקי

ברכה ורדי, אלמנת המלחמה, כותבת לה בדצמבר 1973, ומספרת לה שבנה שר את השיר שכעת "קיבל משמעות כפולה ומכופלת…" ומוסיפה: "בעברי על פני מכתבי אל בעלי, בטרם ידעתי על נפילתו, מצאתי כי העתקתי את שירך אליו כדי שיידע גם הוא את תפילתך-תפילתנו, כל העם והילדים. המכתב שבאלי כשאר המכתבים שכתבתי אליו, זולת אחד שהגיע עדיו, ותפילתנו – בחלל אבדה".

מכתבה של ברכה ורדי

הבית השני של השיר הושמט מחלק גדול מהביצועים, שכן שמר חשה שהוא נוגע בחוויה קשה במיוחד, האפשרות לקבל את הבשורה על נפילת חייל ("אם המבשר עומד בדלת…"), גם אם הבית מביע תקווה שתהיה זאת בשורה טובה. בתה של נעמי שמר, ללי, מסרה לאנשי מחלקת המוזיקה של הספרייה הלאומית את הדברים הבאים על השינוי הזה במלים:

​"מעולם לא דיברתי עם אמא על השינוי, אבל כידוע לך (במיוחד) היא ביצעה שינויים בשירים באופן חופשי, לעתים בהגהה האחרונה של הספרים. מהיכרותי איתה ובזהירות המתבקשת, לדעתי:

א) הבית הזה מפר את האיזון העדין בין העצב והתקווה בשיר. כל כולו יגון ומשאלת מוות (מפריחה ומאסיף!​), ואילו בלעדיו נשמר האיזון בין ה​מפרש הלבן והאופל לאורך השיר כולו;

ב) מתוך קשב לשפה העכשווית של זמנה במקביל לכל רובדי הלשון העשירים בהם שלטה, היא הבחינה בשינוי שחל במשמעות המילה "מבשר" במציאות חיינו, בשונה מזו המסורתית-מקראית. היום המבשרים משמעם משלחת משרד הביטחון, והבשורה בפיהם לעולם לא טובה.."​​

הבית השני של "לו יהי" בכתב ידה של נעמי שמר, מתוך אוסף המוזיקה של הספרייה הלאומית

 

ומה היה לנעמי שמר לספר על השיר ועל נסיבות כתיבתו? מסמך השמור בספרייה הלאומית (יחד עם כתב היד המקורי) מספק לנו תשובה, ובמילותיה של שמר עצמה. וכך כתוב בו:

"בקיץ 73' הרבו להשמיע ברדיו את Let It Be של הביטלס.

השיר מצא חן בעיניי, אבל לא אהבתי את השם העברי שנתנו לו – "שיהיה". בלבי קראתי לו לו יהי, ותכננתי להכין לו גרסה עברית בשם זה.

באותו קיץ פנתה אלי חברתי חוה אלברשטיין בבקשה שאכתוב לה שיר חדש: סיפרתי לה על תכניתי בקשר ל- Let It Be ושתינו שכחנו מזה.

בימים שבין כיפור לסוכות, צלצלה אלי חוה והזכירה לי את השיחה ההיא. היא אמרה שזה דחוף: "יש לי הופעה לנשי טייסים, בואי נעשה את זה". חוה באה לביתי, ולגרסה העברית שהכנתי לה לא היה כבר שום קשר למקור, אלא היו בה הדאגות והחרדות של המלחמה, שפרצה יום-יומיים קודם. בעודנו שרות ליד הפסנתר שלי את השיר החדש שכתבתי, עדיין במנגינת Let It Be, הגיע הביתה בעלי, מרדכי הורוביץ, שהתפנה לרגע מן המילואים. הוא שמע את השיר החדש ואמר "אני לא אתן לך לבזבז את השיר הזה על מנגינה של זרים: זוהי מלחמה יהודית, ותעשי לה מנגינה יהודית".

אחרי שעה קלה התקשרה אהרונה דין, וביקשה שאופיע בטלוויזיה באותו ערב. בדרך לאולפני הרצליה, במכונית של אהרונה, החלפתי את המנגינה. וכמו במילים – גם במנגינה החדשה כבר הייתה האנחה והמועקה של המלחמה. (יוצא שהשיר של הביטלס היה בבחינת מקפצה – או פיגום – לשיר חדש לגמרי). למחרת, ערב סוכות, שודר בטלוויזיה השיר החדש, בביצועי. הייתי בפרדס-חנה אצל חברתי בתיה שטראוס ז"ל. למחרת בבוקר טלפון מהגששים. מכונית הביאה אותי לגלי צה"ל, זיקו הכין עיבוד, והקלטתי את השיר עם הגששים.

לחווה העברתי את התווים החדשים, ויומיים אחר-כך גם היא שרה את לו יהי בטלוויזיה, במתכונתו החדשה."

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

כתבות נוספות

עצוב למות באמצע התמוז: נעמי שמר מנבאת את מותה

"ואלס להגנת הצומח": השיר שנכתב נגד הטרדה מינית

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"