.
ספרנית בחטיבה: החלום ושברו / מיכל פיטובסקי
.
בנאיביות גמורה הנחתי שהספרנית בחטיבת הביניים שבה למדתי לא עבדה כל כך קשה. היא אמנם נראתה עסוקה כשנכנסתי עם חברותיי לספרייה כדי לשאול ספרים בהפסקות. לתוך הספרים היא הכניסה תמיד סימניות מבריסטול והדביקה עליהן המלצות שכתבו תלמידים אחרים. על אף זעפנות קלה ונטייה להשתקה היא הייתה טובת מזג ביחס לשאר הצוות החינוכי, ואני הנחתי שבשעות שאנו יושבים בכיתות יש לה זמן לעצמה.
מהטעם הזה דמיינתי לעצמי שאוכל לעבוד כספרנית, ובערמומיות רבה לנצל לפחות שעות מספר ביום העבודה לכתיבת ספריי. מאז ומתמיד נאבקתי בכורח להניח בצד את הכתיבה במשך רוב שעות השבוע ולצאת לעבוד. הקושי המובנה בקיום התעסוקתי שלי ושל רוב הסופרים הצעירים שהכרתי הוא שהקריירה שלנו אינה מפרנסת אותנו, ואילו הפרנסה שלנו אינה הקריירה שלנו. זהו מצב חצוי ובוגדני, שבו בכל זמן שאני עסוקה בדבר אחד, אני מחבלת באחר. במשך שנים חיפשתי, ובעצם עודני מחפשת, איזה "חור בתוכנית", איזה "לופ תעסוקתי" שבו מישהו ישלם לי כביכול על הזמן שבו אני כותבת את ספריי. האמנתי שספרנות היא הפתרון.
לא הייתי היחידה שטעתה לחשוב שספרנות היא אבטלה סמויה. רוב הספרניות, בוודאי המתחילות, מרוויחות כיום שכר מינימום או שכר הנושק למינימום. כלומר, גם מי שמשלם בעבור עבודת הספרנית לא תופס את הספרנות כמקצוע שיש בו עבודה ממשית. עד מהרה גיליתי עד כמה טעיתי.
העבודה בספרייה הייתה תובענית וללא הפסקה. כל הכיתות בבית הספר, מאות תלמידים, נכנסו פעמיים בשנה לשיעור הדרכה בספרייה ובאו לשאול ספרים ל"יומן קריאה". בשאר הזמן מצאתי חומרים לעבודות בית ועזרתי לתלמידים בכתיבתם, הפעלתי חידונים, תחרויות קומיקס, מועדון קוראים, סדנאות כתיבה, קמפיין ענק לעידוד קריאה עם פוסטרים בעיצוב התלמידים, פעילויות מורבידיות ביום רבין וביום השואה, וכיוצא בזה. לתוך העשייה הזאת נכנסו כל העת גם "שיגעונות" של המנהלת ורכזות המקצועות, כמו הנחתת קבוצות תלמידים על ברכיי לצורכי שעשוע. לעיתים הוטלו עליי תפקידים חדשים ללא תוספת שכר, במין התגנבות מאחורי גבי. כך למשל, ללא אישור מצידי, התנחל בספרייה מרכז למידה לעולים חדשים, ואני הפכתי למנהלת ומשגיחה דה־פקטו, וגם למורה לעברית לעת מצוא. בשנה השנייה שלי בספרייה שולש מספר העולים בבית הספר, ולספרייה הגיעו מדי שבוע תשעים עולים חדשים לשיעורי עזר.
באופן לא פורמאלי עשיתי עוד דברים: הפרדתי מכות, ניחמתי ילדות בוכות, השגחתי על בחינות, שמרתי על כל נער תועה ששכח להביא אישור לטיול, קיבל פטור מלימודי ערבית, עבד על הרובוט שלו במגמת רובוטיקה או התאמן בזמרה לטקס סיום בית הספר, ועל שאר פליטים של סדר היום. הספרייה הייתה מקום נוח לילדים המחוננים, לילדי החינוך המיוחד, לילדים עם מוגבלויות, לילדים המצויים על הרצף האוטיסטי, לכל מי שמלווה בסייעת וזקוק לפסק זמן. בתוך מה שהפך להיות תחנת רכבת של ילדים, הייתי מוכרחה גם לשמור על מראית עין של סדר. אחת לכמה שבועות סידרתי את הספרייה באופן יסודי, תמיד ברגע האחרון ובפאניקה, לקראת ביקורי פתע של בכירי משרד החינוך.
ברגע של ייאוש מהשכר הנמוך לקחתי על עצמי, תמורת פרוטות, את הפעלת תוכנית "השאלת ספרים" – תוכנית שבה מוסרים כל תלמידי בית הספר בסוף השנה את ספרי הלימוד שלהם ומקבלים בתמורה את הספרים המשומשים של השנה הבאה. זאת הייתה טעות. מצאתי את עצמי קבורה תחת ערמות של מקראות לספרות שיגרמו לכל חובב ספרות לרצות לתקוע לעצמו כדור בראש, בין ספרים פגומים להורים צורחים. תוכנית השאלת ספרים הייתה הקצנה בוטה ונלעגת של כל הבעיות הכרוכות במשרת הספרנית מלכתחילה, כלומר הקצנה של הפער האבסורדי שבין היקף העבודה לשכר. הבנתי שאני נופלת לסוג של דיכאון קליני, דיכאון שהיה מוכר לי רק ממקום אחד בעבר – חטיבת הביניים שבה למדתי כחמש־עשרה שנה קודם לכן.
יש דברים שלא משתנים
בימי כתלמידה בחטיבת הביניים הייתי גם אני מן "השורצים" בספרייה. קראתי את הסדרה הטראשית חלומות נעורים, את ספרי 10 הסיפורים המותחים ביותר, את אני כריסטיאנה פ., את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, כלומר את כל להיטי התקופה. קראתי גם מחזות של שייקספיר ושל אוסקר ויילד. וקראתי הרבה שירה. אני זוכרת את עצמי עומדת מעל חברותיי בשולחן הספרייה והן מביטות בי בתדהמה בעודי קוראת להן בלהט את רטוש: "את יחידה כצל / את בוגדה כנחל / את תצעני לכל / לכל עובר ושב". אהבתי את הלקסיקון לפסיכולוגיה בהוצאת ידיעות אחרונות. הייתי מנסה לבחון את סבלנותן של חברותיי עם הגדרות מתוכו: "וגיניזם – התכווצות בלתי רצונית, עוויתית ומכאיבה של שרירי הנרתיק שמונעת חדירה" או "מנטיזם – רצף מהיר של מחשבות או תמונות החומקות בגלל כושר הריכוז הפגום של האדם שמודע להן אך אינו מצליח לשלוט בהן." הייתי חברה מעט מעיקה באותם ימים. אבל אני מייחסת את רוב מכשלותיי לרעב האינטלקטואלי שלי, שלא היה לו ממה להיזון בלימודים עצמם. בשיעורי ספרות, כמו ברוב המקצועות, הממוצע שלי היה 75–80. במובנים תת־קרקעיים, בעבודתי כספרנית הרגשתי שדבר לא השתנה, שאני שוב נמצאת באותו מעמד עגום של אינטלקטואלית לא מוערכת, מוקיונית המביאה הביתה תעודה גרועה בדמות תלוש משכורת.
הילדים בבית הספר שבו הועסקתי לא היו שונים ממני ומהילדים שלמדתי איתם. הם אף פעם לא שונים, גם אם יש להם סמארטפונים. בתקציב שקיבלתי לרענון אוסף הספרייה קניתי בתחילה כמה ספרי שירה ומחזות, אך במהרה הבנתי שעם כל הכבוד לזיכרונות הנעורים שלי, מי שיעברו אצלי יהיו בני נוער רבים שיגיעו כדי לבחור רומן ל"יומן קריאה" וכדאי שיהיו לפניהם ספרים עכשוויים שידברו אל ליבם. לא היה מסובך להבין את זה. מהרגע שפתחתי את שערי הספרייה, אימצו אותי להוטי הקריאה, הבודדים והמשונים, וטרחו להסביר לי מה חסר באוסף ומה הם היו מעוניינים לקרוא. אילולא הייתי שם זה לא היה קורה. לפני העסקתי לא מצאו ספרנית זמן רב ולא היה "יומן קריאה" בבית הספר. כלומר בזכות בחירתי לעבודת הספרנות מאות תלמידים קראו ספרים. אני לא נאיבית, אני יודעת שתלמידים רבים מבלפים, מעתיקים, מקבלים פטור וכדומה. ובכל זאת, מניסיוני, כשלושים אחוז מהתלמידים בכיתה ממוצעת יעשו את מה שיידרש מהם, כחמישים אחוז ינסו לכל הפחות להתחיל את המשימה, ועשרים האחוזים הנותרים ישקרו ויתחמקו. משמע, רוב התלמידים בכל זאת ישאלו ספר מהספרייה, יפתחו אותו ויתנו לו צ'אנס. את הצ'אנס הזה כדאי לנצל במלוא הכוח. רצוי שהספר לא יהיה דידקטי, שלא יהיה בתרגום ארכאי, שיהיה סוחף ומהנה, ושאותם קוראים צעירים לא יירתעו בפעם הבאה מפתיחת ספר נוסף בגלל חוויה של שעמום וכישלון.
פעם אחת ניגשה אליי נערה ושאלה את רומיאו ויוליה שקניתי לספרייה. אחר כך היא אמרה לי שהיא לא מבינה מה הולך שם, ובצדק, כי היא אף פעם לא קראה מחזה. הצעתי לה שתצפה בסרט עם ליאונרדו דיקפריו וקלייר דיינס, כפי שעשיתי אני בגילה, ואחר כך תנסה לקרוא. היא הייתה המומה מההצעה "לרמות ולראות את הסרט", אבל הסברתי לה שרוב האנשים צפו במחזות של שייקספיר על הבמה ולא קראו אותם כטקסט. מאוחר יותר היא חזרה, מחויכת למדי, והודתה לי על עצתי. היא צפתה בסרט והוא אכן הבהיר לה מאוד את הקריאה במחזה. כמו שאפשר לתאר, ביליתי את שארית היום קורנת מאושר, בין תלמידים מצווחים ודפי עבודה מתעופפים.
זאת הייתה נקודת הזכות הגדולה של המשרה הזאת. לראשונה הועסקתי במשרה מלאה, ואף שלא נותר לי זמן רב וכוח לכתיבת ספריי, לא הרגשתי בוגדת וחצויה. הידיעה שבזכותי ילדים רבים קוראים ספרים, שאלמלא הייתי שם איש לא היה קונה את הספרים החדשים ואת רבי המכר שמעניינים אותם, פותח את הדלת בהפסקות ויוצר את החלל הפיזי שבו הם משוחחים על ספרים ומעודדים זה את זה לקרוא – הידיעה הזאת הקלה עליי מאוד לנוכח העובדה שאני עצמי כתבתי פחות. כי בינינו, בשביל מה לכתוב בכלל ספרים, אם לא יקום פה דור המשך שיקרא אותם?
התמורה בעד שכר מינימום
מדוע שכרן של ספרניות נמוך כל כך? את שכרה של ספרנית בית ספר משלמת הרשות העירונית שבה היא עובדת. במרבית המקרים הוא נקבע על ידי דירוג המח"ר. מדובר בדירוג של אקדמאים, שמדרגות השכר שבו לא עלו מאז שאפשר היה לקנות מנה פלאפל בשלושה שקלים. בדירוג שלי, עם תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית, תעודת מידענות מהטכניון וללא ניסיון קודם במקצוע, השתכרתי בשעה שקל אחד יותר משכר המינימום.
כשהלכתי לכנסים מקצועיים של ספרניות תמיד חזרה על עצמה אותה התמונה: אולם מלא נשים על סף יציאה לפנסיה. שם הצטייר לי הפרופיל של אותה ספרנית טיפוסית היושבת בספריות בתי הספר בארץ: היא אימא וסבתא, היא משכורת שנייה בבית, היא צריכה עבודה שתתאים לחופשות של ילדים, היא צריכה להיות מסוגלת לקחת ברגע האחרון יום מחלה, היא בוודאי הייתה רוצה לקבל יותר כסף תמורת העבודה הקשה שלה, אבל היא גרה בפרוורים או בפריפריה ואין שם הרבה אפשרויות, היא מושכת את השנים ושוחקת את כוח הרצון שלה. היא נתלית בתופינים צנועים שהמשרה זורקת לה: ותק, גמול השתלמות, קרן השתלמות, חופשות בחגים. אלו רכיבי שכר שמנסים לצייר את התמונה כעגומה פחות מכפי שהיא. כמובן, יש גם התשוקה לספרנות, לספרים ולעבודה החינוכית, שרבות מן הספרניות נאחזות בה. אני מודה שיש סיכוי שאחזור למקצוע הספרנות יום אחד מאותן הסיבות בדיוק. אולם בתנאים האלה, בבתי הספר ברחבי הארץ אין צעירים רבים המוכנים להיכנס לנעליה של הספרנית בצאתה לפנסיה, והסיבה לכך אינה ש"הדור הצעיר לא קורא ספרים כמו פעם". יש מספיק בוגרים מובטלים של הפקולטה למדעי הרוח ומספיק עובדים חדי מבט ב"סטימצקי" וב"צומת ספרים" שהיו שמחים למצוא לעצמם מקצוע לחיים, אילו השכר היה פחות מבזה. לפני שנכנסתי לעבוד בספרייה לא הייתה בה ספרנית כמעט שנתיים, ואני לא מעיזה לברר אם מאז שעזבתי נמצאה מישהי אחרת שתאייש את התפקיד.
כיום ספריות בתי הספר הן כמין שעון חול שתוקפו הוא היום שבו תצא אחרונת הספרניות הוותיקות לגמלאות. גם היום, באפס עידוד כלכלי, הן לא תמיד מוכנות לחידושים, הן לא תמיד מבינות על מה בני נוער מדברים ביניהם ולא כולן טורחות לקרוא את אשמת הכוכבים, ספר שהיה כל כך פופולרי בקרב תלמידותיי, עד כדי כך שאחת מהן סיפרה בדמעות לחברותיה איך בחופשה באמסטרדם ביקרה בבית אנה פרנק "כמו הייזל ואוגאסטוס!", והן צווחו ונאנחו ("את יודעת מי עוד הייתה בבית של אנה פרנק?" שאלתי אז, ולמראה עיניהן הלחות והתוהות נכלמתי מההערה הצינית שלי).
חוסר הרלוונטיות של ספריות בתי הספר הוא בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. כל עוד הן לא כלי משמעותי בהנחלת הקריאה בקרב צעירים, איש מקובעי המדיניות לא רואה את הפוטנציאל הגלום בהן. אולם הפוטנציאל הוא אדיר ביחס להשקעה הכלכלית המועטה הנדרשת. תוספת שכר לכאלפיים או שלושת אלפים ספרניות והגדלה מינורית של תקציב רכש הספרים היו מעודדים מאוד את הספרניות כיום, ואת הספרניות של המחר.
ולמה זה בכלל משנה?
אכפת לי מהספרות, אני מודה, אבל אני רוצה לשים בצד לרגע את שאלת גורלה. הדבר המשמעותי יותר שעומד לנגד עיניי הוא אותן תוצאות מדכדכות של מבחני פיז"ה, מבחני המיצ"ב ושאר המדדים, שאנו נסוגים בהם בתחום הבנת הנקרא. מה זה אומר? זה אומר שכשתלמיד ממוצע בחטיבת ביניים ממוצעת מתבקש לכתוב משפט בסיסי – הוא נתקע; זה אומר שיהיה לו קושי לנסח את עצמו במבחני הבגרות; זה אומר שחלק מהאפשרויות להתקבל ללימודים אקדמיים יהיו חסומות בפניו: זה אומר שהוא אינו מבין את מה שהוא קורא בעיתון ואף לא את מה שהוא שומע בטלוויזיה, ושהוא לא יהיה אזרח פעיל ומודע בתהליך הדמוקרטי; זה אומר שבית הספר מכזיב אותו, טוען שיש לו בעיות קשב וריכוז, דוחף לו כדורים פסיכיאטריים, אף שהוא בסך הכול תלמיד ממוצע בבית ספר ממוצע.
מחקרים רבים מראים שיש קשר בין ספרייה פעילה ומתוקצבת בבית הספר ובין הישגים בהבנת הנקרא. זה די מובן מאליו, ובכל זאת משרד החינוך לא מקדם את נושא טיפוח הספריות כפי שהוא מקדם חמש יחידות במתמטיקה, אף שהדבר לא פחות חשוב למדינה במישור הכלכלי והתעסוקתי. לפי מה שראיתי, גם הניסיונות להביא לשינוי הם פעמים רבות אסתטיים ונטולי תוכן. משפצים ספריות כך שייראו כמו חנות פרוזן יוגורט, שמים בהן פופים, מוסיפים מחשבים ונפטרים ממדפי הספרים. אמנם חלק מהצמצומים האלה הכרחיים: ספריות שלא זרקו ספר מאז קום המדינה צריכות לדלל מהאוסף שלהן ספרים שאף נער בן ימינו לא יקרא. לפעמים צריך להוציא חלק כדי שאפשר יהיה לאתר בקלות ספרים שעוד יש סיכוי שבני נוער ירצו לקרוא. אבל לעיתים שופכים את התינוק עם המים, ומצמצמים מאוד את החלל המוקדש לספרים לטובת אותם מחשבים ופופים.
למה נפטרים מהספרים? "כי היום הכול דיגיטלי". אלא שבני נוער לא קוראים ספרים דיגיטליים, ואלו שכן עושים זאת קוראים בעיקר באנגלית, כי זה זול ונוח – אבל ספרים בעברית הם קוראים בדפוס. כמו כן, אין תחליף לחוויית השיטוט והבחירה מהמדפים כדי לפתות נוער שאינו קורא כלל. נער או נערה הסולדים מקריאה לא פיתחו עדיין טעם ספרותי. הם לא יודעים מה יהיה הספר שיתפוס אותם: סיפור אהבה? ספר שואה? דיסטופיה עתידנית? ביוגרפיה של מנהיג? הם זקוקים לחוויה המוחשית של הרמת הספרים והנחתם, בהססנות, אפילו בהתנגדות, שבסופה יעזו לנסות. בספרייה, בניגוד לחנות הספרים, הם אינם צריכים לשלם, ובאותה קלות הם יכולים להתחרט, להחזיר ולקחת משהו אחר. החופש הזה הוא קריטי כדי להפוך מאדם שאינו קורא דבר לאדם שיודע מה הוא מחפש לקרוא.
נדמה שמבחינת קובעי המדיניות שיפוץ בנוסח פרוזן יוגורט הוא התשובה היחידה לשאלה מה יהיה עתיד הספריות. לדעתי כדי לחולל שינוי די בספרייה – אפילו מרתפית ומאובקת – שיש בה ספרנית מתוגמלת כראוי, נמרצת ואוהבת ספרים, בעלת תקציב רכש לרענן בו מדי פעם את אוסף הספרייה. זאת הצעת מחיר זולה בהרבה מאשר כיסוח ובנייה מחדש של הספרייה כולה. זאת הצעה פחות זוהרת ומוחצנת, קשה יהיה להדביק בזכותה תמונות במצגת – פרקטיקה הכרחית במשרד החינוך – אבל אני משוכנעת שהיא תניב תוצאות ותשנה את חייהם של צעירים רבים. יש כיום מרוץ תדמיתי לעבר עתיד סייברי, שבמהלכו שוכחים דברים בנאליים ומובנים מאליהם – שבתוך אותן ספריות פרוזן יוגורט חשוב שישבו ספרניות חדשות שידעו לדבר אל ליבם של הילדים.
מיכל פיטובסקי היא סופרת. פרסמה שני רומנים: "אספלט" (2012, כתר) ו"הקומונה" (2017, אוגנדה) וזכתה במלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. ספרה השלישי, "דברים שקורים בשומקום", רומן לנוער, עתיד לראות אור בהוצאת טל-מאי.
» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: "תנינו של חשין", מאת אסנת ברתור
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
.
