חשיפה ראשונה: דוש מצייר מהחזית את קרבות מלחמת יום הכיפורים

45 שנה לאחר המלחמה אנחנו חושפים לראשונה את הסקיצות המקוריות שרשם האבא של שרוליק מהחזית

ההיסטוריה, הדרך שבה אנו מרכיבים רצף קוהרנטי מאסופת האירועים שקרו בעבר, נוטה להסתדר ברָאשֵׁי הזוכרים ובספרי החוקרים המאוחרים בצורה מובנית, ברורה, סיפורית. כל מאורע – גדול כקטן – הוא גם תקדים וגם חולייה חדשה בשרשרת. וכך הופכת שמחת הניצחון האדירה של ששת הימים, כשמביטים בה מנקודת המבט של מלחמת יום הכיפורים, לחטא גאווה שמחכה ליום הדין.

העובדה שההיסטוריה היא סיפור לא עושה אותה לשגויה או מסולפת. לפעמים זו התשובה היחידה שיש בידינו כדי להתמודד עם הלם האירועים, ובמקרה של מלחמת יום הכיפורים – מן האיומות שבמלחמות ישראל – עם ההפתעה שטמנו צבאות ערב לצה"ל, והתוצאות האיומות של השכול הזה.

מבין תיקי ארכיון הקריקטוריסט והסופר קריאל גרדוש (המוכר לנו כדוֹש) השמור בספרייה הלאומית נמצא תיק יחיד, השמור בכותרת "מלחמת יום הכיפורים – רישומים מקוריים", המאפשר לנו, הצופות והצופים בדיעבד, לחזור אל רגעי הלחימה, אל ההלם שלפני ההבנה החדשה של מלחמת 73'. אין זה התיק היחיד של דוש הקשור לאותה מלחמה, אך הוא היחיד המכיל פריטים שיצר דוש במהלכה.

בסיבוב הגדול הקודם בין ישראל לבין צבאות ערב, במלחמת ששת הימים, ניסחו דוש ושותפו ליצירה אפרים קישון תגובה הולמת בספר ושמו 'סליחה שניצחנו'. בספר הזה, המבוסס רובו ככולו על טורים סאטיריים שחיבר קישון וקריקטורות מאת דוש, אנו עדים לטרנספורמציה שעבר שרוליק – הדמות המוכרת והאהובה ביותר של דוש – מנער סקרן ושובב לחייל בוגר הנלחם בכל החזיתות נגד אויבי ישראל.

"צה"ל הוכיח בשלוש חזיתות שיעילותו עוברת את כל הגבולות", קריקטורה של דוש מתוך הספר "סליחה שנצחנו!"

בסיבוב הנוכחי נראו הדברים ברורים פחות. לפי הציורים השמורים בתיק הספיק דוש לפעול בשתי החזיתות – בסיני ובגולן – לצייר (וגם לכתוב קצת) את שראו עיניו.

הנסיבות מאחורי הנסיעה של דוש לחזית לא ברורות – האם הייתה זו יוזמה פרטית, או שיצא בשליחות עיתון "מעריב" שם עבד? העובדה שצייר את הלוחמים, את החיילים בחמ"ל ואפילו את ביקור קברניטי המדינה בחזית, מלמדת שגיחות אלו נעשו בתאום מלא עם צה"ל.

על רוב הניירות שאייר דוש לא נמצא כל סימן מיוחד, אף על פי שבחלקם ציין דוש את התאריך והמקום שבו אייר. זאת מלבד שלוש ניירות – שלושתם "דף לחייל" שחילק קצין החינוך הראשי לחיילים במלחמה – כשבהם משולבים ציורים של דוש.

ה"דף לחייל" הראשון חוּלק ביומה השלישי של המלחמה, ב-8 באוקטובר, והוא עוסק בלוחמה בחזית סיני: מסרו מאופק, אך אופטימי: הלחימה התייצבה וישראל עוברת להתקפה שתסתיים לבטח בתבוסת האויב. בצדו השני של הדף שרבט דוש ציורים של טנקים שראה בחזית.

"דף לחייל" מה-8 באוקטובר 1973, עם שרבוטים של דוש בצדו השני

הדף השני מאופק פחות.

הוא חוּלק לחיילים ביומה הרביעי של המלחמה, ב-9 באוקטובר, בכותרת "המשך שלב הכתישה". בצידו השמאלי של הדף נמצא איור של דוש, שרוליק הנתלה בקלילות (גם אם בכעס) על קרניו של אדם בעל ראש שור המבקש לנגח בו. המסר של הדף לחייל מוצג כבר במשפט הפתיחה שלו: "בתום ארבעה ימי קרבות כותש צה"ל את צבאות האויב אשר פתחו במלחמה. העורף ממשיך בחיים תקינים. העולם היהודי מגלה הזדהות עם מאבקה של ישראל". לפחות באשר לשתי ההצהרות הראשונות נוכל לקבוע שמדובר בהערכה אופטימית להפליא.

מאחורי "הדף לחייל" השני אייר דוש מספר סצנות, ובין השאר סצנה ובה מה שנראה כהופעה (הכיתוב מציין "להקה"). לא ברור היכן התקיימה הופעה זו, בפני מי, והאם אכן מדובר בהופעה, כיוון ששמותיהם של שני בסיסים שונים לפחות מופיעים לצד האיור המקופל.

"דף לחייל" מה-9 באוקטובר 1973 עם שרבוטים של דוש בצדו השני

 

"הדף לחייל" השלישי הוא סקיצה שייצר דוש המתארת את חציית התעלה בסיני.

סקיצה של "דף לחייל". ללא תאריך

אילו איורים נוספים של דוש נמצאים בתיק בארכיון?

דוש לא אייר קרבות של ממש. לא תמיד אפשר להפריד בין האיורים כדי לקבוע באיזו חזית מדובר, אך בשתי החזיתות אנו רואים בעיקר איורים של טנקים, ג'יפים, חיילים מזוקנים או לא מגולחים (מרבית הכוחות הלוחמים בצד הישראלי היו כוחות מילואים), אך גם פה ושם – מטוסים, מסוקים וטילי נ"ט.

"מוצב פיקוד נ"מ" – סקיצה של דוש מימי המלחמה
"נקודת יירוט". סקיצה של דוש מהמלחמה

אם נסתמך על מעט התאריכים הכתובים בין הדפים, נצטרך לקבוע שלפחות חלק מהאיורים של חזית סיני אייר דוש לאחר המלחמה. התאריכים שהצמיד לאיורי חזית סיני מתחילים בתאריך ה-29.10, עשרה יום מתום הקרבות.

 

 

זוג איורים מחזית סיני, התאריך המצוין הוא ה-29 באוקטובר 1973, עשרה ימים מתום הקרבות

בכל מקום שיכול היה, ציין דוש את שמות הלוחמים – כמעט תמיד בשם פרטי בלבד.

דוש לא הסתפק בהתבוננות פסיבית ויצר קשר עם מושאי ציוריו. זאת אנו למדים מכיתובים (לעתים סתומים) המופיעים בצד כמה מהאיורים. בחלקם דוש מזכיר לעצמו למסור דרישת שלום מהחיילים המשרתים לאנשים אחרים, אולי חיילים אחרים.

"יגאל מור ד"ש עבור (שם לא מוזהה, אולי קיצן?)" איור מחזית סיני

דוש אף נכח בביקור של קברניטי המדינה בחזית, ובראשם ראשת הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. התאריך המופיע באיור המפורט ביותר מבין ארבעת האיורים באותה סדרה הוא אותו תאריך שהופיע כבר קודם – ה-29 באוקטובר 1973.

ביקור גולדה ודיין בחזית סיני, ה-29 באוקטובר 1973. מתוך ארכיון דוש בספרייה הלאומית

 

העיבוד המילולי היחיד למראות הקשים שנמצא בתיק נוגע לחזית הגולן. בקטע הקצר בעל הכותרת: "מרכז רמת הגולן: ציר הנפט לפני חושניה" כתב דוש:

"רכב סורי מנומר בעשרות רובץ מנופץ, שרוף בשדה האפור. בנוף הטיפוסי העצום של מרכז הגולן – טנקים, נושאי גייסות, רכב אספקה. אנחנו יודעים שבעוד זמן כל הברזל הזה יהפוך לחלק של הנוף. מחפשי זיכרונות יפרקו מהטנקים כל חלק שנושא כתובת ערבית או רוסית, ותיירים יצטלמו על-ידם. אך כעת זמן קצר אחרי תום הקרב האכזרי, השדה עדיין מעלה עשן. גופות מפעילי הרכב הסורי עדיין בפוזות מוזרות בצל הפלדה החרוכה.

איך זה קרה? איך זה התחולל? הטנקיסטים שלנו שחיסלו כוח גדול זה כבר נלחמים הרחק מעבר להרים. מטוסי חיל האוויר אצים רצים מעל ראשינו הלוך ושוב ולמרות שגם להם חלק גדול במעשה, הם כאילו שייכים לשמיים ולא למחזה הארצי הזה.

מי שכן שייך – אותו בחור – ילד, שניצב לפני. זקנקן בלונדיני מעגל את פניו הרזות ובצניעות, במילים מקוטעות אך במעין רוגע משונה מספר ומספר. הוא נשאר בעמדה קדמית עם 15 מחבריו, כשחלק מהם פצועים. הם נלחמו מבוצרים במשך 50 שעות, לעתים בקרב פנים אל פנים, לעתים מול טנק סורי שחדר לעמדתם במרחק של 3 מטר. הבלונדיני וחבריו מספרים ואנו עומדים מולם דוממים ומקשיבים יחד עם ההיסטוריה."

"מרכז רמת הגולן: ציר הנפט לפני חושניה". ללא תאריך. מתוך ארכיון דוש בספרייה הלאומית

היות שדוש לא ציין תאריך על דף זה, לא נוכל לקבוע מתי בדיוק נכתב, אך ברור שהיה זה בזמן שהלחימה בחזית הגולן עודנה התרחשה.

 

דיווחים מהמלחמה

הצצה בתיק ארכיון נוסף מארכיון דוש השלים עבורנו את החורים בסיפור. התיק נקרא "מלחמת יום הכיפורים – קטעי עיתונות" והוא מכיל 5 גיליונות של שני עיתונים – מעריב וביטאון קרב של חיל האוויר. מהם אנו למדים שדוש אכן נשלח לחזית ככתב וכקריקטוריסט. הוא עשה זאת הן בשליחות עיתונו, "מעריב", הן ככתב עבור הביטאון הצבאי. הכתבה המפורטת ביותר שלו מתקופת המלחמה הופיעה בביטאון חיל האוויר, והיא גם זו העונה לנו על השאלה: האם נכח דוש בחזית סיני בזמן הלחימה? התשובה היא שכן.

ביומה האחרון של המלחמה התפרסמה בביטאון חיל האוויר, גיליון מס' 13, כתבה מעמיקה של דוש בעמוד האחרון.

החלק העליון של הכתבה המפורטת של דוש, התפרסם בביטאון קרבי 'חיל האויר' ב-19 באוקטובר 1973, גיליון מס' 13

בעזרת כתבה מעמיקה זו נוכל לעקוב לא רק אחר חוויותיו של דוש במלחמה, אלא גם אחר התוצר הסופי של חלק מהסקיצות שצייר בחזית.

"על לוחות ומחוגים", מתוך הכתבה בביטאון חיל האוויר
הסקיצה של אותה התמונה

בין גזרי העיתון נמצא גם את הגרסה הסופית של הסיפור הקצר שחיבר דוש בעודו בחזית הגולן. הכתבה התפרסמה בעיתון מעריב ב-12 באוקטובר 1973. עובדה זו מלמדת כי את תחילת המלחמה העביר דוש בחזית הגולן, ורק לאחר מכן הגיע לחזית סיני.

כתבה של דוש על ביקורו בחזית הגולן, התפרסם בעיתון "מעריב" ב-12 באוקטובר 1973

על חוויות הביקור המאוחר (הנוסף) בחזית סיני שהתקיים לאחר המלחמה, אנו יכולים לקרוא בכתבה בעיתון "מעריב" שפורסמה ב-2 בנובמבר 1973. גם הפעם נוכל להשוות את הסקיצה לציור הסופי.

כתבה של דוש על ביקורו השני לאחר המלחמה בחזית סיני, התפרסם בעיתון "מעריב" ב-2 בנובמבר 1973
הסקיצה של אותה התמונה

כתבות נוספות

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

האם העתיק פיקאסו את יונת השלום של נחום גוטמן?

הססנות, פחדנות וצה"ל ינצח! הקריקטורות שליוו את מלחמת ששת הימים

 

 

בעבודה | על הלבנטינים של דרום אמריקה, מאת משה סקאל

"גם בבואנוס איירס ממלא כל אחד את תפקידו: הממשלות משגרות משלחות, הסופרים משוגרים או שאינם משוגרים, אחרים מוחים או מחזקים את ידי המשתתפים, שערוריות לרגע מתעוררות ואז גוועות". רשמיו של סופר נודד, מתוך ספר מסעות שיראה אור בקרוב

מרב סודאי, ברכה מזרחית, אקריליק על בד, 40X30 ס"מ, 2005

.

על הלבנטינים של דרום אמריקה / משה סקאל

.

בואנוס איירס

הרבה דברים חשבתי שאמצא בבואנוס איירס, ורק את פניהם לא יכולתי לשער. יש מקומות שאנחנו משתוקקים להגיע אליהם כי אנחנו רואים איזו תמונה מוחשית בעיני רוחנו, אבל בואנוס איירס הייתה בעבורי תמיד משאת נפש גם מבלי שידעתי מדוע. לא כמו דקלי הקוקוס הנטויים מעל לחופי ברזיל, לא כמסגדים המרהיבים במרוקו, לא כמנזרים החצובים בהר בגיאורגיה – את כל אלה ראיתי מתוך התפעלות גדולה, אבל לא מתוך הפתעה. הרי בעיני רוחי ראיתי אותם קודם. אבל על נופיה של בואנוס איירס לא ידעתי מראש כמעט דבר. על מועדוני הטנגו המהוללים שמעתי כמובן, אבל הם לא משכו אותי כלל. למען האמת הם נדמו בעיני כמין ריקודי חתונות נושנים ומלאכותיים. לא יכולתי לשער שדווקא במועדונים האלה, הפתוחים משעות הלילה ועד אור הבוקר, אראה את גילויי האהבה הדקים ביותר, הכואבים ביותר, שניתן לנו לראות על הכדור הקדחתני הזה.

ועוד דבר נהדר שמצאתי בבואנוס איירס, דבר שאותו לא יכולתי לשער אפילו בחלומות הלילה, הוא מה שאפשר לקרוא לו "הלבנטיניות הארגנטינאית". או, מדויק יותר יהיה לומר: הלבנטיניות גרידא. שהרי מי שיילך כיום עד לקצווי הלבנט ויחפש את הלבנטיניות, יעמוד תמיד כשפניו אל העבר, משום שהלבנטיניות כיום כרוכה תמיד בעולם שהיה ואינו עוד, בשפות ובתרבויות דועכות, שאיבדו את ממשלתן – כמו הצרפתית באיסטנבול ובביירות או האיטלקית באיים הדודקנזיים של יוון או היוונית באלכסנדריה, או האנגלית בספריה של ז'קלין כהנוב המנוחה. הרבה יופי יש בדעיכה הזאת, אבל היא גם צובטת את הלב. בעולם שבו הגבולות נחרטים עמוק יותר ויותר בבשר, שבו הגבולות עשֵנים והשפות מסתגרות בתוך לאום ובתוך טריטוריה, נדמה שאין דבר זר יותר מאשר הרוח הלבנטינית האדישה לגבולות, הנושאת אִתה – ממש כמו רוח הנושאת אבקנים מפרח לפרח ומפרה אותם – את השפות ואת המנהגים ואת התרבויות ממקום למקום. אכן, התרבות הלבנטינית חיה פחות ופחות, ולכן עלינו לחפש אותה בנבכי העבר. אבל כשהיא שבה ומתגלה פתאום בימינו, יש לה תוקף נבואי כמעט. נציגיה עלי אדמות הם הלבנטינים המתים או באֵי כוחם, וכל מפגש עם אדם כזה – חי או מת – מפיח רוח בזרעונים הללו ומפיץ אותם לכל עבר. ובכך יש נחמה כמוסה, ואפילו תקווה.

הלבנטינים – מעצם הווייתם – הם אנשים סובלים, או אולי נכון יותר לומר: אנשים חסרים. במקום שיש בו מַים, הם חסרים את היבשה. וביבשה – את המים. הם גולים בעל כורחם, זרים כמעט תמיד למקום שבו הם חיים, שמתוקף נסיבות ביולוגיות ופיזיות הוא תמיד, ולהכעיס, מקום אחד ויחיד. והרי כל המקומות הם מקומותיהם. מעצם הגדרתם הם בלתי מובנים, אך לעצמם הם מובנים עד בלי די, באופן כואב כמעט.

ויקטוריה אוקמפו – ה"לבנטינית" הארגנטינאית שלעולמה התוודעתי בביתה שבסן איסידרו – מרחק עשרים וחמישה קילומטרים מבואנוס איירס, ודאי לא הייתה מגדירה את עצמה "לבנטינית". על עצמה היא נהגה לומר שהיא "אשת העולם". השפה הצרפתית הייתה השפה שבה היא קראה ספרים. בצרפתית היא גם כתבה את ספרה הראשון, אף ששפת אמהּ הייתה הספרדית הארגנטינאית המתנגנת. השפה והתרבות הצרפתית, וכן הביקורים התכופים שלה בצרפת הרחוקה – הם אלה שנטעו בה את הכמיהה הקוסמופוליטית, שרגליה נטועות בקרקע אבל ראשה נישא הלאה משם ועיניה צופות למרחוק. זאת הכמיהה שיש בה דבר מאחֵד יותר מאשר מפריד, מתבולל ובלתי מתבדל, חופשי ולא מסתגר. שהרי במה מתבטאת הרוח הלבנטינית אם לא בכל אלה? ואם הלבנטינים הם מזיגה משונה ועקומה לפעמים, כמעט נגד הטבע, של מזרח ומערב, הרי שגם מחצי הכדור הדרומי ניתן לפרוש את היריעה הבלתי נראית הזאת של הלבטיניות ולמתוח אותה עד קצה היכולת, כמו כּילה הנפרשת מעל לגופים הישנים בלילה, מגינה עליהם מן הטפילים ומושחת את דמותם בקרום חלבי, שדמיון ומציאוּת משמשים בו בערבוביה.

את הדרך המפרידה בין בואנוס איירס לביתה של ויקטוריה אוקמפו שבסן איסידרו עשינו ברכבת הפרוורים ביום של גשם שוטף, ובזמן שביתה של התחבורה הציבורית. בחצי הכדור הדרומי כבר הורגשו דמדומי הקיץ, ומאות "פּוֹרטֶניוֹס" – תושבי בואנוס איירס – שבשבועות האחרונים לא היו רגילים לגשם אלא לשרב המכה בכוחותיו האחרונים, הצטופפו כעת בקרונות הדחוסים. הרכבת נעה באִטיות ועצרה באחת התחנות. איש לא ירד ממנה כמעט, אבל נוסעים רבים הוסיפו ועלו לקרון, עד שצעקו להם שֶדי, שאי אפשר עוד, ושוב נסגרו הדלתות, וכל הנוסעים, שחלקם היו ספוגי מים ואחרים לבשו מעין שכמיות מאולתרות ונוטפות, עשויות שקיות פלסטיק, מצאו את עצמם חבוקים בעל כורחם.

היה חם ולח. סקרתי את הנוסעים ונזכרתי בפניהם המכורכמים, מוכי התסכול והמרירוּת של תושבי פריז בשעות העומס במטרו. אלא שכאן, בדרך היוצאת מבואנוס איירס אל הפרברים, פניהם של הנוסעים הפיקו דווקא קורת רוח עמוקה, למרות הנסיבות ואולי בגללן: שיחות נקשרו, ידיים הונפו, ונוסעים רבים עשו לעצמם מכרים חדשים בזכות הגשם והשביתה והצפיפוּת. באחת התחנות נקרעתי מעל בני החבורה שליוותה את דורי ואותי: חברנו הארגנטינאי, אלפרדו, מרצה לספרות צרפתית באוניברסיטאות של לה פאס שבבוליביה ואסונסיון שבפרגוואי (שתי ערים שאליהן הוא טס כמה פעמים בחודש), ושתי היסטוריוניות מפרגוואי שהוא אירח בביקורן בעיר. למרות הצפיפות והחום ידעתי שבקצה הגשם מחכה לנו ביתה של ויקטוריה אוקמפו. ואף שברור היה שוויקטוריה עצמה לא תקביל שם את פנינו, שהרי היא מתה זה מכבר, ליוותה דמותה את הנסיעה ולא הרפתה ממני.

על ויקטוריה אוקמפו ידעתי שהיא נולדה בשנת 1890 למשפחה אריסטוקרטית. קראתי על המסעות שנהגו בני משפחת אוקמפו לערוך לאירופה (למסעם הראשון לפריז נטלו עמם – מלבד צוות משרתים ולהקת תרנגולות – גם שתי פרות, שתספקנה חלב טרי מדי יום). ידעתי שהיא תוצר של החינוך המעולה שקיבלה במפנה המאה, אבל שהיא גם התמרדה לא מעט כנגד התרבות הפטריארכלית שמתוכה יצאה. ובמיוחד זכרתי שאוקמפו ייסדה ב-1931 את החשוב בכתבי העת של אמריקה הלטינית, "סוּר" (דרום), ומשלה ביד רמה בו ובספרות הארגנטינאית במשך ארבעה עשורים. לאחר מותה ספד לה בורחס ואמר: "בְּארץ ובִתקופה שעל כל הנשים התבוננו כעל מקשה אחידה אחת, הצליחה אוקמפו להיות אדם ייחודי ומובחן. את הונה הרב היא הקדישה לחינוך ארצה והיבשת הדרום־אמריקאית. אני חב הרבה לוויקטוריה באופן אישי, אבל כארגנטינאי אני חב לה הרבה יותר". ואכן, בכתב העת "סור" התפרסמו לראשונה רבות מיצירותיו של בורחס, לצד יצירותיהם של כותבים חשובים אחרים. אבל "סור" היה יותר מזה: הוא היה אכסניה לכותבים בעלי מחשבה חופשית בשנים של דיכוי פוליטי וכלכלי; כתב עת שלקח על עצמו את מלאכת הקישור ותוויית הגשרים בין אמריקה הלטינית לבין אירופה.

ויקטוריה אוקמפו הייתה אפוא ארגנטינאית להפליא, אך בה בעת גם קוסמופוליטית דוברת צרפתית ואנגלית, שהתחנכה על ברכי החינוך האירופי והשקיעה את כל ממונה ומרצה – באמצעות פעילותה הספרותית, הפילנתרופית והאישית – בעידוד הספרות ובטיפוחה. היא הייתה מצנטית ואשת ספרות בזכות עצמה כאחד, שפעה נדיבות כלפי חבריה וכלפי הסופרים שהעריכה, וגם נתפסה כקוקטית ונהנתנית על פי דרכה. קודם שפגש אותה היה בורחס, כהגדרתו, "רואה ואינו נראה". הוא התחיל להיראות רק מעת שאוקמפו לקחה אותו תחת חסותה. שנים לאחר מכן – כך קראתי באתר של "בית אוקמפו" – כשכבר היה בורחס סופר בעל שם והחל להתעוור, עזרה לו אוקמפו במימון הניתוח, ואף טרחה בשבילו כדי שיקבל משרה בספרייה הלאומית.

כעת דהרנו בקרונות הרכבת הדחוסים אל ביתה של אוקמפו, שנבנה על ידי אביה לפי האופנה האירופית של סוף המאה התשע־עשרה, בית שיועד למגורי הקיץ של דודתה של ויקטוריה ולכן לא נבנתה בו מערכת חימום ושזכה בזמנו לקיתונות של לעג משכני המשפחה בשכונה האמידה והמצויצת הזאת. כיום כלול בית אוקמפו ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.

"מצאתם לכם יום להגיע", אמרה לנו מדריכת הסיור בחיוך. הבית היה כמעט ריק ביום הגשם הזה. ישבנו להשיב את נפשנו בבית הקפה המשקיף אל הגינה שגשם ירד בה, שתינו קפה ואכלנו "מדיה לונאס" ("חצי ירח"), אותם קרואסונים קטנים ומתוקים, המזכירים את הקרואסון הצרפתי אבל שונים ממנו באופן שקשה להסביר, אולי כמו העיר הזאת, המזכירה כל כך את אירופה, אבל משהו מקצה העולם בכל זאת נסוך עליה בנדיבות.

המארח שלנו, ארנסטו מונטקין, קיבל את פנינו בסבר פנים נעימות. הוא גבר כבן ארבעים, לבוש במכנסי ג'ינס מוקפדים ובחולצה אדומה מכופתרת ונעול בנעלי עור מצוחצחות. בדרכנו ברכבת הספיק אלפרדו לספר לנו שארנסטו מונטקין הוא המתרגם הטוב ביותר בארגנטינה כיום מצרפתית לספרדית. כעת התנצל בפנינו המארח – בצרפתית מעולה, כמובן – ואמר שלא יוכל להישאר אתנו זמן רב, משום שעליו להתכונן לנסיעה לפריז. יריד הספרים הבינלאומי עמד להיפתח בעיר האורות. ארגנטינה היא אורחת הכבוד ביריד הזה השנה, ואחת התערוכות ביריד הספרים מוקדשת לוויקטוריה אוקמפו.

שוב יריד הספרים הבינלאומי בפריז. מאז הגיענו לבואנוס איירס שמענו שוב ושוב על היריד הזה, ועל הפולמוס בדבר הרכב משלחת הסופרים הארגנטינאית לפריז. רבים מאנשי הספרות שפגשנו מחו על המשלחת הזו וטענו שהסופרים הנמנים אִתה מעידים על מאווי השלטונות ולא על בחירה איכותית כלשהי. כמעט מעודד היה להיווכח שגם בבואנוס איירס ממלא כל אחד את תפקידו: הממשלות משגרות משלחות, הסופרים משוגרים או שאינם משוגרים, אחרים מוחים או מחזקים את ידי המשתתפים, שערוריות לרגע מתעוררות ואז גוועות, וחוזר חלילה.

לפני שעזב ארנסטו את המקום הוא נתן לנו עותק מהמהדורה הראשונה של ספרהּ של ויקטוריה אוקמפו, גן העדן הירוק, שנכתב בצרפתית וראה אור בבואנוס איירס בשנת 1944. ועוד מִנחה אחת הייתה בידו: הגיליון המיוחד שהקדיש כתב העת "סור" בשנת 1958 לישראל, במלאת עשר שנים להקמתה, ובו הקדמה נלהבת מאת בורחס וטקסטים מפרי עטם של כותבים ישראלים שונים – מקצתם מוּכרים היטב כיום לקורא הישראלי, ומרביתם כבר הספיקו לצלול מאז בתהום הנשייה.

ויקטוריה אוקמפו, המארחת המתה שלנו, לא הרפתה מאִתנו משך כל הביקור על אף היעדרותה העיקשת. היא נכחה שם בכל מקום: בגינה, שברווזים מהדסים בה, בבית הקפה עם עוגיות ה"חצי ירח", וגם עלתה אִתנו במעלות המפותלות אל הקומה השנייה, שבה התחיל הסיור.
כל שנות ילדותה ונעוריה של ויקטוריה אוקמפו, כך סיפרה לנו המדריכה, עברו עליה בבית הזה, המוקף גנים ונמצא קרוב כל כך לנהר. בקומה העליונה גרו האומנות הצרפתיות, המשרתים, הסייסים ושאר בעלי המקצוע ששירתו את בני הבית. כעת טיילנו בין חדרי הבית המרווחים, שהגשם התדפק על חלונותיהם, ושמענו על ההעלאה הראשונה של פולחן האביב מאת סטרווינסקי בתיאטרון "קולון" בבואנוס איירס, כשוויקטוריה הייתה בת עשרים ושלוש. גם בבואנוס איירס, כמו בפריז, נבעת הקהל מה"רעשים" של סטרווינסקי ויצא בכעס מהאולם, כך סיפרה לנו המדריכה. אבל ויקטוריה הייתה המומה מכוחה של היצירה והכירה מיד בגדולתה.

"תמיד היא הייתה יוצאת דופן", הוסיפה וסיפרה לנו המדריכה. "בגיל עשרים היא למדה בסורבון, דבר שעשו מעט נשים בתקופתה בכלל, ונשים לטינו־אמריקניות בפרט. בפריז היא התרועעה עם אנשים כמו לה-קורבוזייה וקוקו שאנל, ובימים שבהם שנשים הלכו בשמלות, היא התעקשה ללבוש מכנסיים. כשחזרה לבואנוס איירס שפכו עליה קיתונות של ביקורת, כי זאת הייתה חברה גברית ומצ'ואיסטית מאוד".

באחד החדרים ראינו תמונות של אנשי ספרות שונים: וירג'יניה וולף, שהייתה ידידה קרובה של המארחת שלנו, אף שמעולם לא באה לביקור בבואנוס איירס, או המשורר ההודי חתן פרס נובל רבינדרנאת טאגור, שהתגורר במשך תקופה בבית המידות הזה, ואף כתב בו כמה מיצירותיו. אוקמפו, שפעלה למען שיתוף פעולה תרבותי בין תת־היבשת ההודית לבין אמריקה הלטינית, דאגה לכל מחסורו של טאגור, והמשורר הנודע הכיר לה טובה גדולה על כך. באחד החדרים, סמוך לספרייה הגדולה, ראיתי את הדיוקן של המשורר הצרפתי פול ואלרי – מכּר ותיק אף הוא – מיישיר את עיניו החכמות אל המצלמה: ראשו שעוּן על אצבעותיו, ומאחת מהן מזדקרת טבעת גדולה. בתמונה אחרת נראית גבריאלה מיסטרל – המשוררת הצ'יליאנית הפמיניסטית, אף היא כלת פרס נובל.

בספרייה העשירה, המונה יותר מ-10,000 ספרים, ראיתי את משקפיה הלבנים והענקיים של אוקמפו מונחים על אחד המדפים. המשקפיים האלה היו לסימן ההיכר שלה, ונשות הבוהמה הארגנטינאית אימצו אותן במעין טרנד בוהמייני, שחוזר גם בימינו, כפי שנוכחתי לדעת לאחרונה בעת שיטוטי ברחובות בואנוס איירס.

בחדר האמבטיה של בית אוקמפו, דווקא שם, נעצרתי על עומדי. תחושה בלתי נעימה – של פלישה למקום האינטימי ביותר של אדם – תקפה אותי שם, אבל גם סקרנות. החדר מרוצף בלוחות עץ, ויש בו אמבט גדול, ובפינה, קרוב לחלון המשקיף אל הגן, ניצב בית כיסא עשוי עץ, ומעליו מכסה בצבע חום כהה, המזכיר את המכסה שמגוללים קוסמים מעל תיבה ובה מתנדב מן הקהל המתעתד להיות מנוסר לשני חלקים ולשלושה. ליד בית הכיסא ניצב משקל, ולידו כיור רחב ידיים. "כבר בשנת 1901 היו בבית חשמל ומים זורמים", התנאתה המדריכה, שבינתיים שכחתי מקיומה. היא העיפה מבט קצר נוסף בחדר, הפטירה: "mujer coqueta" (אישה קוקטית), ופנתה משם לדרכה. נותרתי לבדי עוד רגע אחד בחדר האמבטיה הזה, ועזבתי גם אני. ניגשתי והצצתי בחדר השינה של ויקטורה, וחיש קל נסוגותי גם משם.

הגשם פסק בינתיים, והדרך חזרה ברכבת לבואנוס איירס עברה עלינו בשקט ובנעימים. הקרונות – שהיו דחוסים ומהבילים בדרכנו לביתה של ויקטוריה, היו כמעט ריקים עכשיו. כל אחד מאנשי המשלחת הקטנה שלנו, החובקת את ישראל, פראגוואי וארגנטינה, מצא לו מקום מרוחק, התיישב בו ושקע במחשבות. הוצאתי מהתיק את "גן העדן הירוק" – הספר הכתוב צרפתית שכתבה ויקטוריה אוקמפו, וקראתי בו על ילדותה, על החינוך שקיבלה, ובייחוד על אהבתה ומחויבותה לשפה ולתרבות הצרפתית. את הדברים האלה – שנוסחו בסגנון המושפע עמוקות ממרסל פרוסט – זיהיתי מיד כדברי אותם בני תרבות הדבקים בשפה הצרפתית באשר יילכו. בארגנטינה ממש כמו בלבנט. וכך גיליתי שהלבנט חי ופועם גם במקומות שלכאורה אין לו אִתם דבר וחצי דבר, למשל כאן, בדרום אמריקה. הקרונות שִׁקשקו. המשכתי וקראתי בספרה הצנום והיפה של ויקטוריה אוקמפו, וברגע מסוים זקפתי את ראשי למשמע נעימה שקטה, וראיתי איש לבוש בסינר טבחים דוחף עגלת לחם, שריח נפלא עלה ממנה, ומזַמר את מרכולתו.

וחשבתי על כך שערים גדולות, באמת גדולות, הן תמיד כאלה שיש בהן עצלתיים בתוך הקדחתנות. אלה ערים שאפשר להיות בתוכן אנונימי מוחלט בתוך ההמון. שהרי מקום שבו אי אפשר להיות אלמוני גמור, אינו יכול להיחשב למטרופולין. רק בערים הגדולות יכול אדם להיות זר, מוקף באנשים שאינו מכיר ולא יכיר לעולם. האנונימיות שלו – באופן פרדוקסלי אולי – היא מקור החום הפושה באיבריו בעת שהותו במקום הזה. היא המגינה עליו. כאן איש לא יטרידו, איש לא יבקש להכיר אותו, ודאי לא להכירו לעומק. וכשאתה תייר מוחלט שאף אינו דובר את השפה המקומית – כמו בארגנטינה – המצב הזה מועצם עוד יותר, משום שאינך מובן. גם אם יפנו אליך בדברים, לא תדע להשיב. אינך מבין את הקודים, אינך שייך. אתה מופקע מן האנשים ולמרות זאת אתה טמון בחיקם. יש בידיעה הזאת איזה דבר משחרר מאוד ומעורר בעתה בעת ובעונה אחת.

וכשאתה זר בבואנוס איירס, בזמנים שבהם בחצי הכדור שלך מתהלכים הבריות במעילים ורועדים מקור (לפחות באירופה, שממנה הגענו לכאן), ונחיתת הביניים הארוכה שלך הייתה בברזיל בעלת האקלים הטרופי, וכאן אתה מוצא עצמך בגשם המכה בעיצומו של השרב, כבר אינך יודע מימינך ומשמאלך. קל וחומר בבואנוס איירס הרחוקה, שמזכירה מבחינות רבות כל כך את הנוף האירופי המוּכר. רק עזבת את החורף בעיצומו שם – בעולם הישן – וכבר מכה בך כאן סוף הקיץ בכל אונו, כמו להבה של נר לפני שהנר כבה. רוחות סתיו מתחילות לנשוב, ואחריהן שרב אחרון, נואש. כולם מלינים על המצב הכלכלי בארגנטינה, הארץ נתונה במצב כלכלי רעוע מאוד, אבל – אולי כמו אצלנו בישראל – בתי הקפה מלאים עד אפס מקום. חנויות הבגדים הרבות, באשר להן, כמעט ריקות. הבגדים זולים להחריד לכיסו של התייר הישראלי, וכמוהן גם המסעדות.

שני שערים לפֶּסוס, המטבע המקומי: השער היציג והשער השחור. במשרדיהם רחבי הידיים יושבים יהודים ושאינם יהודים מול שולחנות עמוסים בשטרות, ומחליפים כסף, מכל הבא ליד. לא הספיקו הבריות להחזיק בידיהם את השטרות – שדיוקנה של אוויטה פרון חקוק עליהם – וכבר עולים ויורדים שערי החליפין כמו מלאכים בסולמות השמיים. הכול אחיזת עיניים ותעתוע.

 

יומן המסע לבואנוס איירס יראה אור בספר המסעות של משה סקאל, בהוצאת "אפיק".

 

משה סקאל פרסם חמישה רומנים, בהם "יולנדה" (כתר, 2011), "הצורף" (כתר, 2014; ראה אור לאחרונה בארה"ב) ו"אחותי" (כנרת זמורה־ביתן, 2016). סקאל ניהל את המפעל לתרגום ספרות מופת. הוא מייסד אתר הארכיון – ספרות עברית בקול.

 

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: "יאן אדם ברונסקי", מאת מיכל קריסטל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

 

.

אושפיזה | מוסכניקית אמיתית מתארחת אצלנו

שיחה עם תהילה גבאי דויטש על אמנות אחזקת הרכב ועל ספרים

.

תהילה גבאי דויטש הקימה את "אוטול'ה" – בלוג וסדנאות לתחזוקת רכב – כדי לעזור לנשים (ולגברים) להכיר את הרכב שלהן ולדעת לפתור בו תקלות בלי להרגיש חוסר אונים. לכבוד סוכות היא מבקרת אצלנו במוסך.

.

.

שלום תהילה, ברוכה הבאה למוסך שלנו. ספרי לנו קצת על המיזם שלך.

הכול התחיל כשהייתי נהגת חדשה ולא היה לי מושג בשום דבר שקשור לרכב. מהר מאוד הבנתי שחוסר הידע שלי פוגע בי וגורם לי להיות תלויה באחרים. אז החלטתי ללמוד את הנושא בעצמי ולעזור למי שנמצאת באותו מצב.

המיזם כולל בלוג בנושא רכב, סדנאות בתחזוקת רכב וגם סדנת און־ליין.

אילו תגובות את מקבלת?

לרוב אני מקבלת תגובות חיוביות, נשים תמיד מספרות לי על הפעם ההיא שנתקעו עם הרכב ולא הסתדרו, וגברים שואלים אותי בפליאה איך הגעתי לזה ואיך למדתי את זה.
רוב התגובות טובות ומפרגנות.

מתי יש לך זמן לקרוא ספר (שאינו ספר רכב)?

האמת היא שבילדותי הייתי תולעת ספרים והייתי קוראת שלושה ספרים בשבוע. הייתי אורחת קבע בספרייה ולא היה כמעט ספר שלא קראתי.

כיום הזדקנתי ואני לא קוראת הרבה, אבל לאחרונה חזרתי לקרוא, בעיקר בסופי שבוע.

אילו סוגי ספרים את אוהבת?

אני לא יודעת איך נקרא הסגנון הזה, אבל אני אוהבת ספרים שהתרחשו בתקופה מסוימת, ואז חוץ מהסיפור אפשר ממש לצלול לתוך התקופה ולדמיין איך הכול נראָה, איך אנשים התלבשו, דיברו וחשבו. דוגמה לספר כזה שקראתי הוא חמש דרכים לעזוב את בייקרסטון, ספר שמתאר את קורותיה של משפחת כורים ענייה בפנסילבניה. הקריאה בספר גרמה לי לצלול לתקופה מרתקת שלא הכרתי. זה מבחינתי כמו טיול למקום שאחרת אי אפשר להגיע אליו.

גדלת בחברה חרדית – האם הטעם הספרותי שלך השתנה עם השינויים האישיים שעברת?

למרות שגדלתי בחברה החרדית וכיום אני לא חלק ממנה, אני עצמי והטעם שלי בספרים לא השתנו משמעותית. למשל, אף פעם לא התחברתי לסיפורים בדיוניים, וגם היום לא. גם אז ריתקו אותי ספרים שהתרחשו בתקופות היסטוריות או במקומות רחוקים. אחד הספרים האהובים עליי בילדות, והייתי קוראת אותו עכשיו שוב בשמחה, נקרא דון קרלוס בכלא (מאת הסופר החרדי ח' אליאב), סיפור על אנוסים בתקופת האינקוויזיציה בספרד ופורטוגל. זה ספר שמתאר בצורה מדהימה את התקופה. נראה לי שאם אני אסע עכשיו לליסבון אני אזהה את הרחובות והמקומות.

הסופר שהכי אהבתי בילדות הוא מ' ארבל. הוא היה כותב סיפורי מתח למגזר החרדי. כל סיפור התרחש בתקופה אחרת, עם דמויות שונות, וכל ספר היה מסעיר מקודמו. אני זוכרת שכל ספר שקראתי בסדרה לא יכולתי להניח מהידיים, והייתי חושבת עליו אחר כך ימים שלמים.

ממה את נהנית במיוחד בעבודתך?

אני הכי נהנית לראות את המבט של המשתתפות משתנה, משהו שנראה להן מסובך פתאום נהיה נהיר וברור. זה נותן לי סיפוק עצום.

האם נתקלת בספרים בתיאורי מוסך ותיקוני רכב שנשמעו לך לא אמינים? למשל בספרו של א.ב. יהושע, "המאהב"?

האמת שלא קראתי את המאהב, אבל נשמע מעניין, אני אנסה לחפש אותו ולקרוא ואחזור לדווח 🙂

את מאזינה לספרי שמע בזמן נהיגה?

ספרים מעניינים אותי יותר מדי, ואז אני לא מצליחה להתרכז בנהיגה… לכן בנהיגה אני מעדיפה להקשיב רק למוזיקה, רדיו, פודקסטים.

ומה את קוראת בימים אלו?

סיימתי אתמול לקרוא את הספר סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז. ספר מעניין, סוחף וגם נותן הצצה היסטורית לתקופת קום המדינה.

אהבתי שהעלילה של הספר לא ליניארית, הסופר כותב סיפור על משהו שהתרחש כשהיה ילד, פתאום קופץ כמה שנים קדימה או אפילו כותב פתאום על התקופה שמתרחשת עכשיו, בזמן שהוא כותב את הספר.

מדובר לדעתי על ספר חובה ואני לא מבינה איך רק עכשיו קראתי אותו.

תודה רבה, תהילה, אנחנו מקוות לבקר בהזדמנות במוסך שלך.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

 

פרוזה | "ההרדמה", סיפור מאת שרי שביט

"היא כותבת את המספרים בעט השחור, ומרגיעה את עצמה בקלי־קלות: גם ככה השנה היומולדת לא נחשב."

ליאור שטיינר, Posing, שמן על בד, 70X60 ס"מ, 2018

.

ההרדמה / שרי שביט

.

אמא שלה משאירה את הפאה בכל מקום. וזה יכול להוציא אותה מהדעת. ליד שולחן הטלפון הקטן. על קערת הפירות. מתחת לשרשרת הפילים ממרוקו. מאחורי הכיור, כשהברז מטפטף עליה ויוצר מהשערות קבוצות קשוחות. אמא שלה לא יודעת איך מתנהגים. היא מורחת את האודם מחוץ לשפתיים באירועים חברתיים, ומדברת עם עובדיה המוכר מהמכולת בטון מיוחד. היא מורידה את הדיבור שלה שיהיה כמו שלו, ומנסה להתנהג כמו אישה פשוטה כדי שיבין אותה. אמא שלה בנאדם מעצבן. כל הזמן מתעסקת עם הבטן. היא נוסעת במכונית וברמזור, מכניסה ומוציאה את הסרעפת, ומכווצת ומרפה את כל שרירי הפנים כבשיעור אירובי. היא רוצה להמציא על זה פטנט. התעמלות תוך כדי נהיגה. היא לא מבינה שאנשים גם ככה נהרגים מדי יום במאות תאונות דרכים.

אמא שלה מפספסת דברים. היא קמה בכל בוקר, ויוצאת אל המשרד במקטעי בגדים צבעוניים. הבדים: פסים עם נקודות. הצבעים: ירוק לצד צהוב. והפאה, תמיד לא מסודרת על הראש עד הסוף. הבת תמיד ידעה שלאמא שלה יש שיער כמו לבובת קש, כך שברגע שנכנסה הפאה לחייהן, היא חשבה שאיש לא ירגיש בשינוי. אבל האמא רכשה לעצמה פאה חומה חדשה, שנצבעה שני גוונים כהים יותר, לעומת הגוון הדהוי של שערה המקורי. וכשהיא לובשת אותה עם החצאית הגדולה המתנפנפת כמו זו של מתקן הרקדנית בלונה פארק, היא לא דומה לרקדנית כלל וכלל. היא דומה יותר ללוליינית ששברה את הרגל ונזרקה מהקרקס, ובעצם נראית כמו דוסית. הבת שלה לא מאמינה בכלום, ומתחלחלת מהרעיון שאמא שלה נסעה איזה יום עם האוטו לרמת גן וקנתה לעצמה פאה של חרדית אדוקה. בזמן שאמא שלה מתעסקת עם פאות, הבת משננת דפים ארוכים למבחני הבגרות, ולומדת בעל פה וברצף משפטים מספרי לימוד.

ואמא שלה, כל הזמן הזה, נותנת לה המון מתנות.

לדוגמה, כשהבת לומדת את העלייה ראשונה, אמא שלה קונה לה עשרים זוגות גרביים ומפזרת אותם כמו פירורי קשת צבעונית על המיטה הגדולה. כשהבת מזהה זנית גיאוגרפית, אמא שלה מכינה עבורה מרק ירוק שהמציאה בעצמה, ומקשטת את חלקו העליון בחמציצים. כשהבת פותרת תרגילי אלגברה להקבצה ראשונה, אמא שלה מחנה את הרכב מתחת לעץ הפיקוסים שברחוב. האמא לא מבינה שאם חונים מתחת לעץ הגדול, הפיקוסים העגולים נופלים ומשאירים על הפח הלבן כתמים גדולים כמו כדוריות דם שהתאבדו.

יום לפני הבגרות בתנ"ך הבת יושבת על שולחן המטבח ומתכוננת. איוב, יונה, יחזקאל ושמואל מביטים אליה מתוך הדפים בעיניים רעות ונוצצות, במבטים של מלאכים חורשי רעה. הבת יושבת ומתכוננת ומתכוננת, ואמא שלה מדברת בטלפון האלחוטי בקול גבוה, כאילו היא מדברת עם אנשים מעבר לים. אבל היא בסך הכול מדברת עם יואל, שנמצא במרחק עשרים דקות מהבית שלהן. היא קוראת לו בכל שמות הגנאי שהיא מכירה. חמור, ונבלה, ודפוק, ועוד כמה שמות ארוכים ביידיש שהבת מתביישת לצטט. אבל זה לא עוזר לאמא שלה בכלל, כי יואל, ככל שהיא מקללת אותו יותר, רק אוהב את הגוף השמן והנוזלי שלה, שעמוס בגידולים ממאירים ופצוע מרוב אינפוזיות, אבל למרות זאת לעולם לא יעזוב את אשתו.

הבת הולכת לישון מוקדם וחולמת על בחורים עזי פנים שהכירה פעם, ועזבו את הכפר לטובת העיר הגדולה. כשהיא קמה בבוקר ונכנסת למטבח, היא רואה שאמא שלה הכינה לה הפתעה. השולחן עמוס בכל הממתקים והחטיפים שהבת אוהבת. הכול גדוש וצפוף ונדחק זה בזה כמו עיר ממתקים מבריקה וקטנה. הבת מרימה בזהירות חטיף אגוזי אחד, מאוד בזהירות, בזהירות יתרה – כדי ששום דבר מהמחלות הממאירות שמציפות את הבית לא ידבק לה לגוף ויישאר. היא אורזת מעט מהשלל בתיק של בית ספר, את השאר היא מסדרת אחד אחד בארון הממתקים, שקיבל את שמו רק מאז המחלה הזו. בשנות ילדותה, כשהבת הייתה הולכת לחוג בלט ולחוג פסנתר, הארון היה ריק מדברים טובים. תמיד שכבו בו רק צימוקים בשקית דקיקה ומחוררת, ובתוכה התעצמו ממלכות נמלים.

הבת יוצאת מהבית ברגל אל הבגרות. אבל אחרי כמה צעדים היא חוזרת בהליכה קצובה ונכנסת פנימה. היא גונבת את המפתחות מהתיק של האמא, ולוקחת את הרכב אל התיכון. היא חונה כמו חייל נכה, סדורה בטור המכוניות עם תו החנייה הסרטני שברשותה. תוך כדי הפעולה, היא מרגיעה את עצמה על גניבת הרכב: גם ככה אמא שלה לא יודעת לנהוג. הרי אי אפשר לנהוג כמו שצריך עם מאה אחוז נכות.

כשהבת מקבלת את טופס הבחינה וממלאת את התאריך בקצה הימני, היא רואה שהתאריך הוא יום ההולדת של האמא. השנה אמא שלה בת חמישים, והיא שכחה. היא כותבת את המספרים בעט השחור, ומרגיעה את עצמה בקלי ־קלות: גם ככה השנה היומולדת לא נחשב. כשהיא חוזרת מהבחינה הביתה, היא מוצאת את לימו הכלב יושב בפינת החדר. בדרך כלל הכלב ממושמע וצייתני, אבל עכשיו הוא לא עונה לה כשהיא קוראת בשמו. הפרווה שלו מדובללת בשחור לבן, והעיניים שלו אדומות ונפוחות כמו של אנשים שהתמכרו לסמים קשים. הבת פותחת את הדלת כדי שיצא לגינה הגדולה, אבל הוא נשאר בפנים ונעמד על רגליו הזעירות. הבת מלטפת לו את הפנים, ומסלקת קרציות גדולות וכסופות שמצאו בית חם בתוך האוזניים שלו. בכל ניתוק שכזה היא משאירה לו על העור צלקת יבשה. לימו מסתכל בה במבט של יהודים אומללים שרוצים כבר למות. מבט של סבים וסבתות שיושבים על ספסלי הכפר, ומעבירים את זמנם בהסתכלות במכוניות החולפות.

הכלב משתין על עצמו ורועד. הערב יורד לאט והבית הגדול מאפיל על שניהם וחונק כמו שמיכת פוך מצהיבה. היושן שבאוויר נדבק לה על הידיים, החנק נכרך בין חוליות הצוואר והקשיחות מתהדקת על עור הפנים. בערב אמא שלה חוזרת. פניה מיוזעות. היא דוחקת את גופה השמן דרך הדלת עד למטבח האפלולי. היא שואלת מה קרה לכלב. הבת עונה לה בכעס שהכלב חולה ועומד למות. אמא שלה אומרת שהגיע הזמן שיסיים את חייו, כי הוא כלב מבוגר שעשה מספיק בחיים. הבת אומרת לה בקול רם מילים שבסופן עומד סימן קריאה כמו: תשתקי! תעזבי אותי! את לא מבינה כלום!

כשאמא שלה רוכנת אליו, השומנים הממאירים של הזרועות שלה, המנוקדות בנמשים כמו חול מקרקעית הים, נוגעים לבת שלה בג'ינס. הבת מתרחקת. הן עומדות זו מול זו. הבת לוחצת על מתג התאורה.

באור יותר קל לה להביט על שני אלה. על הכלב הקטן ששלוליות שתן זרחניות מתרחבות על רצפת השומשום בין רגליו. על האם, שהפאה על ראשה קרובה מדי לאוזנה הימנית, ורחוקה מדי מזו השמאלית.

"הכלב גוסס," הבת אומרת, "צריך להרדים אותו."

"לכי את," אמא שלה אומרת בקול עייף מכדי לתארו במילים. "גם ככה לקחת לי את האוטו לבגרות, והייתי צריכה לנסוע לכימותרפיה בשני אוטובוסים שונים."

"אין מה לעשות," הבת אומרת. "רציתי לנהוג באוטו." היא מסתכלת על המפרק הפנימי של אמא שלה. סימן כחול וגדול טמון בו, כמו כתם רורשך שקועקע בו לעד.

"בסדר," אמא שלה אומרת לבסוף. "אני אסיים את זה ואקח אותו לווטרינר."

אמא שלה עולה לקומה השלישית של הבית. הבת נשארת עם הכלב הגוסס בחושך. היא לא מצליחה באמת ללטף אותו. רק לספור את הצעדים הנעלמים עולים קומה אחת ועוד קומה.

בבוקר הבת הולכת לצו שני. חיילת נחמדה מסבירה לה שאחרי הגיוס היא תעבור טירונות שגרתית עם בנות גילה. הבת מדמיינת את עצמה נרדמת במדים בלילה כשהנשק מוחזק בידה, כי אף פעם אי אפשר לדעת איזו רעה תבוא עלייך. זאת הסיבה שתמיד היא ישנה עם עין אחת פקוחה. הבת מסופחת לחיל הים. מש"קית תנאי שירות עם ציפורניים חדות חותמת בעבורה על טפסים ועוד טפסים. בכל הטפסים כתוב את השם שלה, וגם שאמא שלה גוססת מסרטן בכבד.

הבת חוזרת בטרמפים הביתה. היא עולה אל הכפר דרך החורשה הגדולה ומתיישבת מול הטלוויזיה. הראש מושען אחורה והשלט מתחמם בידה, כשהיא רואה על המרקע מטוס מהיר טס ומפלח את הקומות העליונות של אחד מבנייני התאומים. בהתחלה נדמה לה שזה סרט אקשן עם סטיבן סיגל. אבל בשידורי הסי־אן־אן רואים שהמטוס מפרק גם את פסגת התאום השני. הבת צופה בברייקינג ניוז כמה שעות. כשהיא רעבה היא שולה מארון הממתקים חבילת פופקורן למיקרו. הפופקורן קליל וצף לה בידיים. פירורים לבנים נשפכים ממנו על הספות ומתערבבים בקרדית האבק שלהן, כמו פתיתי שלג שנמרחו להם בבוץ. אחרי שהערב יורד על הכפר, הבת פושטת את בגדיה, ופתאום מבחינה שלימו לא בבית. היא מחפשת אותו בכל החדרים והמדרגות, אבל הכלב איננו. היא מוצאת רק שלוש קרציות צמוקות ורזות, ואת מאובני השתן שלו משותקים על הרצפה.

בלילה אמא שלה חוזרת. היא נכנסת למטבח ואוכלת יוגורט שלושה אחוז עם עובש, כי היא שייכת לדור שלא הבין דבר באוכל, וחשב שעובש זה עניין בריא וגם טוב. אחרי זה היא סוחטת לעצמה תפוזים למיץ. הבת שואלת איך לימו נפרד מן העולם.

"את לא רוצה לדעת," אמא שלה פולה מהמיץ את הגרעינים.

"אני כן."

"הווטרינר הזריק חומר לבטן שלו, ותוך כמה דקות הוא ישן כמו תינוק."

"ואת, מה עשית?"

"ליטפתי אותו קצת. מה כבר היה לי לעשות?"

הבת יודעת שאמא שלה נסעה עם הכלב לעיר הגדולה, באוטו הלבן שהכלב בטח השתין בו וחרבן בו הפרשות בלתי רצוניות. הקקה והפיפי שלו הרטיבו את כל דפי המשרד של העבודה שלה, ואת כל המרשמים שנתנו הרופאים, והתאגדו יחד עם השערות שנשרו לו מהגוף – שערות שחורות ולבנות מלוכלכות שנדבקו לשטיחי הפלסטיק ולחומר הגומי שבין החלונות – ונתחבו היטב ברכב, כך שלעולם לא יהיה עוד אפשר לפנותם.

היא יודעת שאמא שלה חנתה בחנייה ציבורית של נכים, ומשכה אחריה את הרצועה של הכלב. אבל הכלב כבר לא היה יכול ללכת בשלב הזה, אז היא הרימה אותו על הידיים והביטה בו מתחת לפנס הרחוב. היא מלמלה לאפו ולשפמו ולשפתיו, "שה לימו. שה. זה לא נורא, אני דואגת לך," וכשהרימה את עיניה שוב הזנב שלו נשמט מאחיזתה, ומה שנראה כמו נוצת מוסקיטר הפך ברגע אחד לבליל של פאה.

"את חושבת שהוא סבל?" הבת שאלה.

"לא. אני חושבת שבסך הכול הוא עשה בשכל. הרי עכשיו כשהוא איננו, הוא קיבל מתנה גדולה. הוא רץ על הרגליים ומקיף את כדור הארץ ולנצח נצחים."

למחרת הבת יוצאת אל החצר, ופתאום כלבה קטנה ושחורה נכנסת דרך השער. היא רזה מאוד ויש לה עיניים מרצדות וזנב קצת מעוקם, אבל הבת מבינה שבחיים האלה לא צריך להיות שיפוטיים. היא נותנת לכלבה אוכל ומים ומכניסה אותה לסלון. היא קוראת לה מונה. על שם מונה מהסדרה שאהבה בילדותה, "מי הבוס", אם כי החדשה לא ג'ינג'ית ולא חכמה ואין לה חוש הומור. כל מה שהכלבה הזאת יודעת זה לפרק דברים בשיניים. אז היא מפרקת ללא הפסק: נעלי סירה, תווים של פסנתר, אצטרובלים, אגרטל סיני, שטיח בד ממרוקו, תכשיטים עשויי צדפים, ידיות של ארונות, מגבות מטבח וקסטות וידיאו. הכלבה הזאת אוכלת את הכול.

הבת כל כך עסוקה בלאסוף את השברים אחרי הכלבה הסוררת, שלא שמה לב שממש באותם הרגעים אמא שלה התאשפזה בחדר מיון לחולי סרטן, ומקבלת, לסירוגין, הקרנות לסרעפת וכימותרפיה לווריד. לבסוף היא שמה לב שתיק היד שנשא את השם: "ציפי ורדיתי – מאושפזת מספר חמישים", נעלם מפינת הכובעים והמעילים. הבת שלה מבינה את פשר הדבר, ומתחילה להרים במהירות למדפים גבוהים את כל מה שהיא רוצה לרשת, כדי שהכלבה לא תכלה ותאכל. רפרודוקציה של גוטמן, מאפרה של איש עם גיטרה, בקבוק שקוף מקריסטל, ותיבת כלי תפירה בת שישה דורות. את כל השאר אוכלת הכלבה. במסגרת שימור החפצים החשובים, הבת מוצאת בארון תיקיות מסמכים. היא קוראת את כולם בפרוטרוט, אולי תגלה במקרה שהיא מאומצת. אבל המסמכים מלאי מספרים וכלל וכלל לא מדברים על אימוץ. היא מעמיסה לגבהים גם תקליט של יהורם גאון ותמונה מוקטנת של הסעודה האחרונה של דה וינצ'י.

אחרי זה היא מסתכלת החוצה מהחלון, ומדמיינת איך אמא שלה לבדה חוצה את השדות והולכת ברגל לבית החולים. היא מחזיקה את תיק היד ומהבהבת לחדר המיון, בצעדים חפוזים, עקומים ולא סדירים.

כשהכלבה אוכלת את כפתורי הסדינים, הבת מחליטה למסור אותה. היא מכניסה אותה לאוטו ועולה על הכביש הראשי אל העיר. כמעט נשבר לה הלב כשהכלבה מתרוצצת במושב האחורי ומריחה את השתן הגוסס של לימו. כשהן מגיעות לצער בעלי חיים, אין לבת לב להיכנס פנימה אל מתחם החיות העזובות שמאחורי גדר הברזנט הירוקה, אז היא מטפסת מעל אבנים ושיחים, וזורקת את מונה פנימה כמו כדור לסל.

מונה מייבבת, אך מיד מתעשתת וקמה, ומתחילה לפרק את סורגי הכלובים.

הבת נכנסת לרכב ובורחת משם. היא נוהגת במהירות מופרזת בחזרה לכפר. היא גאה בעצמה שלא יוצאות לה דמעות. שהיא לא מתפרקת לאלפי רסיסים. יש מקרים בחיים, היא מודה בפני עצמה, שאפשר בהחלט להתפרק לאלפי רסיסים.

הרי מה נשאר לה כעת. אפילו לא לעמוד ביום שישי על יד החלונות של המטבח ולהסתכל איך הדשא בגינה העגולה מתייבש לקוצים. אפילו לא לראות בחורף איך החמציצים צומחים, ואת הכלב מרחרח אותם ומשתין שתן צהוב. גם לא לזהות את עונות השנה ממשיכות וחולפות, לא מעזות להפריע להתרסקות שנמשכת, נשרכת איטית, מעל לסירים המתבשלים שהמציאה במחלתה. מרחפות מעליה עם פטרוזיליה קצוצה וקניידלעך, לביבות מטוגנות ומרק חמציצים, כמו ענן רדיואקטיבי שעומד לפוצץ את הבית, להשמיד את הכול. מה נשאר לה כעת. אפילו לא לצעוד צעדים נרגזים על הרצפה. לא לכרות בעקביה בורות במדרגות. לא להיות דומה מדי לאמא שלה. בעיניים. במבנה הסנטר והפנים. בציפורני הרגליים. ולא לעשות הכול מהר, רק כדי לגמור עם זה. חיש לנקות את שבבי הבצל. חיש לעזוב את המגש והקרש. חיש לארוז את התבלינים אל תוך שקיות ניילון קטנות, אפילו שאמא שלה עדיין מפזרת אותם מעל לסירים, ועוד לא סיימה לטגן, לבשל. מה נשאר. אפילו לא להביט החוצה מהחלונות הארוכים הגדולים הרחבים הנצחיים של המטבח, אלו שאפשר לראות מרחוק, גם אם עומדים מאחורי השיחים, גם אם מתרחקים אל מעבר לאטמוספירה, גם אם מחפשים בעיניים גורדי שחקים צפופי עשן.

 

מתוך הגיליון החדש של כתב העת "פטל", שיראה אור בקרוב.

 

שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות. זוכת פרס "שירה על הדרך" ומלגת האמנים "חדר משלך" של עיריית תל אביב-יפו. פרסמה את ספרי הפרוזה "ברוריה הפקות" (זמורה־ביתן, 2009) ו"הכֹּל זריז" (אחוזת בית, 2012), ואת ספר השירה "ומה יש עוד" (אחוזת בית, 2014). עורכת את מחלקת הפרוזה המתורגמת בהוצאת "מטר", מנחת סדנאות כתיבה ומנהלת אמנותית של מיזמי ספרות שונים.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "שניים", מאת שגית אמת

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.