מאת אורית נוימאיר פוטשניק

.

כמה מהסיפורים שבקובץ מה אתה מסתכל על קראתי אחד־אחד, במשך השנים האחרונות, כשהתפרסמו בכתבי עת שונים. עתה קראתי אותם מקובצים לצד סיפורים נוספים בספר אחד. אבל הספר הזה חורג מאסופת סיפורים קצרים, חורג ולא חורג ממנה בעת ובעונה אחת. זהו המעשה הספרותי שאני מבקשת להתעכב עליו ולומר עליו דבר מה.

.

"במשפחה הרי תמיד יש מי שמפסיד."
(מתוך "פרידה")

.
הספר נפתח בנובלה "פרידה" ומסתיים פעמיים. סיומו הראשון הוא בסיפור "הסופרת מתארחת" ואחרי הפוגה שותקת מגיע האקורד המהדהד של "עוד פגישה אחת עם משורר". שני הסיפורים – "פרידה" ו"הסופרת מתארחת" – עוסקים בנתק של בני דורנו מדור ההורים, האתוס שלהם ועולמם הרגשי, בניתוק הרגשי ובניתוק הממשי. הנובלה "פרידה", כמו רוב הסיפורים בקובץ, משרה עד מהרה תעוקה גדולה. מרין מפליאה לתאר אווירה ותחושה באמצעות מסירה קונקרטית של המילים הנאמרות והאירועים המתרחשים. היא לא מסברת את אוזננו בהיסטוריה של הדמויות, בפרשנות פסיכולוגיסטית למניעיהן, היא לא מאפשרת את ההקלה הטמונה בכל אלה, אבל התחושה נמסרת בדייקנות מצמיתה. אחר כך מגיע ההומור, מריר וקר. כשהמספרת מתארת את ההשפעה של הניתוק מההורים על חייה בעולם האקדמי והספרותי, את ההתנגשות בין העמדה הרגשית החדשה, שככל שהיא מעיקה יש בה גם הרבה חירות ואומץ, לבין אתוס האהבה ההורית המועצם בחברה שלנו, על כל מופעיו – התוצאה פשוט מצחיקה עד דמעות. ההתנגשות הזאת וההומור הזה עומדים גם במרכזו של הסיפור שלפני האחרון בספר: "הסופרת מתארחת". אני יכולה לומר שצחקתי בקול, אלא שבניגוד לתחושה הצפויה והמוכרת, לא היה רפיון בסופו של פרץ הצחוק הזה. לא הייתה בו הקלה. אין רווחה ואין הקלה בספר הזה וזהו חלק מסוד כוחו.

.

"טוב, ברור שיש גם כמה שמצליחים," אמרה שולה, "אבל מה לעשות שלא כולם גרוסמן."
"גרוסמן, גרוסמן…" מלמלו הנשים.
(מתוך "הסופרת מתארחת")

.
ב"הסופרת מתארחת" מרין מתארת את הסופרת המגיעה לסלון ספרותי של בנות הדור של הוריה בהרצליה פיתוח ומוצאת עצמה ננזפת ומגורשת בגלל חוסר רצון ואי־יכולת למלא את התפקיד המבדר, המענג והמאשר את הדימוי העצמי של נשות המעמד הכלכלי־חברתי הגבוה. את אי־הרצון הזה ניתן לקרוא לאחור, לנובלה הפותחת "פרידה" ולאורכו של כל הספר, ולמצוא אותו בבחירה בסגנון הקונקרטי הישיר והיבש של מסירת הדברים, בהימנעות מפרשנות ומבניית ההיסטוריה הרגשית והביוגרפית של הדמויות, בבחירה להיצמד תמיד לרגע אחד, לתמונה המתוארת ואליה בלבד. בעצם בחירת הסגנון הזה טמון הסירוב לשמש בידור, קישוט ספרותי או אינטלקטואלי לנשות הרצליה פיתוח. בבחירה הזו גם מסומן הנתק מדור ההורים וממה שאנחנו יכולות לדמיין שהוא ההעדפות הספרותיות שלהם: ספרות השפע הגרוסמנית או המאיר שלֵוִית. בשני הסיפורים הממסגרים את הקובץ משני קצותיו אנחנו מתוודעים לזוג סופרים, ובשניהם האישה מדברת בגוף ראשון. זהו קובץ סיפורים, לא רומן, אין סיבה או צורך לקרוא את הזוג הזה כאותן דמויות, אבל הן משתקפות זו בזו כמו שהסיפורים ושאר הדמויות המופיעות בהם משתקפים זה בזה. נשות הסלון הספרותי בהרצליה פיתוח בסיפור "הסופרת מתארחת" אף חוזרות על דברי מנהל המכללה מהנובלה "פרידה" בטרוניה כנגד הדור הבא ובחירתו בחיי האמנות: "נראה לי שאנשים בגילכם צריכים להתחיל לקבל אחריות על החיים שלכם".

.

"מה אתה מסתכל על? הא? אתה מסתכל על אני? כי אני לא רואה כאן אף אחד חוץ מאני כאן."
(מתוך "מה אתה מסתכל על?")

.
הקוראת בספר ודאי תשאל את עצמה לנוכח הקדרות והפסימיות השורה בכל, האם אין דינה של ההתפרקות המשפחתית והבין־דורית הזו להשתכפל ולחזור על עצמה? המספרת בגוף ראשון ב"מה אתה מסתכל על" מביטה על אמהותה באותו פיכחון אכזרי. היא מספרת לנו על עקרות הבית האמריקאיות, האמהות של חבריו למשחק של בנה בעת שהות המשפחה בארצות הברית, בתערובת של מרירות סרקסטית וגעגועים כנים ואותנטיים ליכולתן לעטוף אותה כשם שהן עוטפות את הילדים. היא לא מצליחה לתווך לבנה את המציאות הישראלית החדשה והוא נשאר שבוי בתוך תחביר הפוך, בתוך עולם שבו לא ברורים הגבולות בין הורים לילדים ובתוך הפנטזיה בתוך פנטזיה, כמו הגיבור ההוזה, שאותו הוא מחקה, מתוך סרט הקולנוע שלא מיועד לילדים כמותו, הגיבור העומד מול המראה ומתריס: "מי אתה חושב שאתה מדבר אל?".

.

"מי שכותב מספיק זמן מכיר כבר את כל הסיפורים."
(מתוך "ספירסטין")

.
גם בספר הזה, בדומה מאוד לזוג ברומן הביכורים של מרין, ילדים (ידיעות ספרים, 2015), זוג נלחם את מלחמת העצמאות הכלכלית והאמנותית שלו לא רק בהורים, אלא גם זה בזו. קנאת סופרים והמאבק לעצמאות ולקיום ייחודי בקרב קהילת הכותבים והקוראים אינם נפרדים ואינם נבדלים מהפנקסנות המוכרת של משימות הטיפול בילדים ומהמאבק על שולחן הכתיבה הביתי, וגם לא מהתשוקה לעצמאות מינית ורומנטית. העיסוק במעשה הכתיבה ובמאבק שמתלווה אליו, או אפילו נמצא ביסודו, חוזר על עצמו שוב ושוב לאורך הספר. בנובלה "חושך" אנחנו עוקבים אחרי מעשה הכתיבה וההתהוות הספרותית של הגיבורה שיר בת האחת־עשרה. הפעם המאבק לכתיבה והמאבק הבין־דורי מופיעים מזווית הראייה הספק לא מודעת של ילדה, שהוריה נמנים על עילית תרבותית ואינטלקטואלית, אבל משליכים את מאווייהם על בתם ומתנאים התנאות ראוותנית בנכסי התרבות שלהם, באופן שאינו שונה מהנשים הנובורישיות הנלעגות שנפגוש לקראת סופו של הקובץ.

.

"שמעת פעם דבר כזה, ילדה שמפסיקה לאהוב את אמא שלה?"
(מתוך "האביב מתעורר")

.
"זה ילד שיודע לשמור טוב־טוב על אמא שלו, זה ילד שיודע לשמור על אמא שלו שאף אחד לא יקח לו אותה."
(מתוך "מתיחת פנים")

.
לא רק זוגות הסופרים המופעים בספר משתקפים זה בזה. כל הדמויות המופיעות בו מצטלבות זו עם זו, משתקפות זו בזו. חלקן נושאות את אותם שמות והקוראת נחשפת להבזקי האור עליהן ברגעים שונים של חייהן. בכל פעם מאיר הזרקור על דמות בזמן אחר, והקוראת הלהוטה עלולה להתפתות להשלים את התמונה, לפענח את הסיפור כולו, לעקוב אחר שיר ושמוליק ומיכלי הלוך ושוב על פני הזמן בנקודות שונות של חייהן. זו פרשנות אפשרית, אולי אפילו מתבקשת, אבל מצמצמת. כי מניפת הצללים הנפרשת ושברי ההשתקפויות שמהבהבים ביניהם מאירים את הדמויות זו בתוך זו. מערבבים ביניהן. זהו המעשה הספרותי הטמון כאן. הנפש נמשכת אל נרטיב־העל המחבר בין הדמויות, אל ההקלה הטמונה בהבנה, בפענוח. אבל אין כזו. כל מה שיש הוא הבזקים, החולפים מול עיננו ומול עיני הגיבורים, שלעולם לא מצליחים לתפוס אותם במעופם. לכודים במשחק ההשתקפויות והצללים הם לא מצליחים להישיר מבט ארוך מספיק, לא על זולתם ולא על עצמם, כדי להבין את עצם הווייתם לאשורה. הגיבורים תקועים בתוך הרגע, בהבזק, ללא יכולת להיחלץ, לראות ולספר סיפור גדול יותר, ולכן הם לכודים בתוך הניכור והמצוקה. הנפש האנושית העולה מהסיפורים של מרין היא היא הסיפור הקצר, היא מדברת בלשון ישירה והקונקרטית ואינה יכולה להיחלץ ממבוך ההשתקפויות וההבזקים החולפים, אחרי שהשליכה בבוז מר את כל הסיפורים הגדולים ולא נותר לה במה להיאחז. אולי לכן הספר הזה שובה לב כל כך ובו זמנית מעיק כל כך. מעשה זה מגיע לשיאו, לטעמי, בסיפור "מתיחת פנים". כשהגיבורה ניצבת מול המראה הממשית בחדר האמבטיה, היא נאלצת לראות בה את האמת רבת־הפנים, את ההשתקפויות האחרות שפלשו לתוכה, או שמא היו שם תמיד?

.

"כן סונה, זאת האמת. אני מביטה בדפים האלה, העמוסים מילים שהקזתי מתוך עטי למענך, לנסות לשוות איזו מראית עין של יופי,של חסד, לפגישותינו האומללות, ואני מתמלאת חלחלה, שאט נפש אפילו."
(מתוך "עוד פגישה אחת עם משורר")

.
לאחר הפוגה שקטה מסתיים הספר בשנית בסיפור "עוד פגישה אחת עם משורר", הנסמך על פגישה עם משורר, הממואר שכתבה לאה גולדברג על אברהם בן יצחק (סונה). הסיפור של מרין הוא פרק דמיוני נוסף שכתבה גולדברג אל בן יצחק, הפעם כנמען ממשי ולא כמעשה זיכרון. אף שסיפור זה ניצב כביכול מחוץ לספר, החיבור הוא רב־עוצמה. עומדים ביסודו הפרגמנטריות והשבריריות של פגישה עם משורר במקור, אבל בסיפור זה מאפשרת מרין לגולדברג לבוא אל הזמן הזה ולמתוח אל תוכו את הפיכחון והמרירות המחליפים את ההערצה הרומנטית שגולדברג מעתירה על בן יצחק במקור. גולדברג אצל מרין זועמת ומנתצת במו ידיה את אלילה החי עדיין. אולי רק בקשרי האהבה הנמתחים בין יוצרת בת זמננו אל גולדברג, בעבותות המשתרעים על פני שנים, ניתן למצוא לראשונה את הקשר היציב, האינטימי והחם, זה שדמויותיה של מרין מתאכזבות ומתייאשות ממנו שוב ושוב לאורך הספר. אולי רק שם נמצאת לבסוף ההקלה.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב, 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים, ותרגומים שלה התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך, וכן בכתבי העת הו! ומאזניים. רשימת ביקורת פרי עטה על ספר השירה "מלאך נופל" מאת יאיר דברת התפרסמה בגיליון 19 של המוסך.

.

תמר מרין, "מה אתה מסתכל על", הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2018.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: יפעת שחם על "העייפים" מאת לילך נתנאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

.

ספרנית בחטיבה: החלום ושברו / מיכל פיטובסקי

.

בנאיביות גמורה הנחתי שהספרנית בחטיבת הביניים שבה למדתי לא עבדה כל כך קשה. היא אמנם נראתה עסוקה כשנכנסתי עם חברותיי לספרייה כדי לשאול ספרים בהפסקות. לתוך הספרים היא הכניסה תמיד סימניות מבריסטול והדביקה עליהן המלצות שכתבו תלמידים אחרים. על אף זעפנות קלה ונטייה להשתקה היא הייתה טובת מזג ביחס לשאר הצוות החינוכי, ואני הנחתי שבשעות שאנו יושבים בכיתות יש לה זמן לעצמה.

מהטעם הזה דמיינתי לעצמי שאוכל לעבוד כספרנית, ובערמומיות רבה לנצל לפחות שעות מספר ביום העבודה לכתיבת ספריי. מאז ומתמיד נאבקתי בכורח להניח בצד את הכתיבה במשך רוב שעות השבוע ולצאת לעבוד. הקושי המובנה בקיום התעסוקתי שלי ושל רוב הסופרים הצעירים שהכרתי הוא שהקריירה שלנו אינה מפרנסת אותנו, ואילו הפרנסה שלנו אינה הקריירה שלנו. זהו מצב חצוי ובוגדני, שבו בכל זמן שאני עסוקה בדבר אחד, אני מחבלת באחר. במשך שנים חיפשתי, ובעצם עודני מחפשת, איזה "חור בתוכנית", איזה "לופ תעסוקתי" שבו מישהו ישלם לי כביכול על הזמן שבו אני כותבת את ספריי. האמנתי שספרנות היא הפתרון.

לא הייתי היחידה שטעתה לחשוב שספרנות היא אבטלה סמויה. רוב הספרניות, בוודאי המתחילות, מרוויחות כיום שכר מינימום או שכר הנושק למינימום. כלומר, גם מי שמשלם בעבור עבודת הספרנית לא תופס את הספרנות כמקצוע שיש בו עבודה ממשית. עד מהרה גיליתי עד כמה טעיתי.

העבודה בספרייה הייתה תובענית וללא הפסקה. כל הכיתות בבית הספר, מאות תלמידים, נכנסו פעמיים בשנה לשיעור הדרכה בספרייה ובאו לשאול ספרים ל"יומן קריאה". בשאר הזמן מצאתי חומרים לעבודות בית ועזרתי לתלמידים בכתיבתם, הפעלתי חידונים, תחרויות קומיקס, מועדון קוראים, סדנאות כתיבה, קמפיין ענק לעידוד קריאה עם פוסטרים בעיצוב התלמידים, פעילויות מורבידיות ביום רבין וביום השואה, וכיוצא בזה. לתוך העשייה הזאת נכנסו כל העת גם "שיגעונות" של המנהלת ורכזות המקצועות, כמו הנחתת קבוצות תלמידים על ברכיי לצורכי שעשוע. לעיתים הוטלו עליי תפקידים חדשים ללא תוספת שכר, במין התגנבות מאחורי גבי. כך למשל, ללא אישור מצידי, התנחל בספרייה מרכז למידה לעולים חדשים, ואני הפכתי למנהלת ומשגיחה דה־פקטו, וגם למורה לעברית לעת מצוא. בשנה השנייה שלי בספרייה שולש מספר העולים בבית הספר, ולספרייה הגיעו מדי שבוע תשעים עולים חדשים לשיעורי עזר.

באופן לא פורמאלי עשיתי עוד דברים: הפרדתי מכות, ניחמתי ילדות בוכות, השגחתי על בחינות, שמרתי על כל נער תועה ששכח להביא אישור לטיול, קיבל פטור מלימודי ערבית, עבד על הרובוט שלו במגמת רובוטיקה או התאמן בזמרה לטקס סיום בית הספר, ועל שאר פליטים של סדר היום. הספרייה הייתה מקום נוח לילדים המחוננים, לילדי החינוך המיוחד, לילדים עם מוגבלויות, לילדים המצויים על הרצף האוטיסטי, לכל מי שמלווה בסייעת וזקוק לפסק זמן. בתוך מה שהפך להיות תחנת רכבת של ילדים, הייתי מוכרחה גם לשמור על מראית עין של סדר. אחת לכמה שבועות סידרתי את הספרייה באופן יסודי, תמיד ברגע האחרון ובפאניקה, לקראת ביקורי פתע של בכירי משרד החינוך.

ברגע של ייאוש מהשכר הנמוך לקחתי על עצמי, תמורת פרוטות, את הפעלת תוכנית "השאלת ספרים" – תוכנית שבה מוסרים כל תלמידי בית הספר בסוף השנה את ספרי הלימוד שלהם ומקבלים בתמורה את הספרים המשומשים של השנה הבאה. זאת הייתה טעות. מצאתי את עצמי קבורה תחת ערמות של מקראות לספרות שיגרמו לכל חובב ספרות לרצות לתקוע לעצמו כדור בראש, בין ספרים פגומים להורים צורחים. תוכנית השאלת ספרים הייתה הקצנה בוטה ונלעגת של כל הבעיות הכרוכות במשרת הספרנית מלכתחילה, כלומר הקצנה של הפער האבסורדי שבין היקף העבודה לשכר. הבנתי שאני נופלת לסוג של דיכאון קליני, דיכאון שהיה מוכר לי רק ממקום אחד בעבר – חטיבת הביניים שבה למדתי כחמש־עשרה שנה קודם לכן.

 

יש דברים שלא משתנים

בימי כתלמידה בחטיבת הביניים הייתי גם אני מן "השורצים" בספרייה. קראתי את הסדרה הטראשית חלומות נעורים, את ספרי 10 הסיפורים המותחים ביותר, את אני כריסטיאנה פ., את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, כלומר את כל להיטי התקופה. קראתי גם מחזות של שייקספיר ושל אוסקר ויילד. וקראתי הרבה שירה. אני זוכרת את עצמי עומדת מעל חברותיי בשולחן הספרייה והן מביטות בי בתדהמה בעודי קוראת להן בלהט את רטוש: "את יחידה כצל / את בוגדה כנחל / את תצעני לכל / לכל עובר ושב". אהבתי את הלקסיקון לפסיכולוגיה בהוצאת ידיעות אחרונות. הייתי מנסה לבחון את סבלנותן של חברותיי עם הגדרות מתוכו: "וגיניזם – התכווצות בלתי רצונית, עוויתית ומכאיבה של שרירי הנרתיק שמונעת חדירה" או "מנטיזם – רצף מהיר של מחשבות או תמונות החומקות בגלל כושר הריכוז הפגום של האדם שמודע להן אך אינו מצליח לשלוט בהן." הייתי חברה מעט מעיקה באותם ימים. אבל אני מייחסת את רוב מכשלותיי לרעב האינטלקטואלי שלי, שלא היה לו ממה להיזון בלימודים עצמם. בשיעורי ספרות, כמו ברוב המקצועות, הממוצע שלי היה 75–80. במובנים תת־קרקעיים, בעבודתי כספרנית הרגשתי שדבר לא השתנה, שאני שוב נמצאת באותו מעמד עגום של אינטלקטואלית לא מוערכת, מוקיונית המביאה הביתה תעודה גרועה בדמות תלוש משכורת.

הילדים בבית הספר שבו הועסקתי לא היו שונים ממני ומהילדים שלמדתי איתם. הם אף פעם לא שונים, גם אם יש להם סמארטפונים. בתקציב שקיבלתי לרענון אוסף הספרייה קניתי בתחילה כמה ספרי שירה ומחזות, אך במהרה הבנתי שעם כל הכבוד לזיכרונות הנעורים שלי, מי שיעברו אצלי יהיו בני נוער רבים שיגיעו כדי לבחור רומן ל"יומן קריאה" וכדאי שיהיו לפניהם ספרים עכשוויים שידברו אל ליבם. לא היה מסובך להבין את זה. מהרגע שפתחתי את שערי הספרייה, אימצו אותי להוטי הקריאה, הבודדים והמשונים, וטרחו להסביר לי מה חסר באוסף ומה הם היו מעוניינים לקרוא. אילולא הייתי שם זה לא היה קורה. לפני העסקתי לא מצאו ספרנית זמן רב ולא היה "יומן קריאה" בבית הספר. כלומר בזכות בחירתי לעבודת הספרנות מאות תלמידים קראו ספרים. אני לא נאיבית, אני יודעת שתלמידים רבים מבלפים, מעתיקים, מקבלים פטור וכדומה. ובכל זאת, מניסיוני, כשלושים אחוז מהתלמידים בכיתה ממוצעת יעשו את מה שיידרש מהם, כחמישים אחוז ינסו לכל הפחות להתחיל את המשימה, ועשרים האחוזים הנותרים ישקרו ויתחמקו. משמע, רוב התלמידים בכל זאת ישאלו ספר מהספרייה, יפתחו אותו ויתנו לו צ'אנס. את הצ'אנס הזה כדאי לנצל במלוא הכוח. רצוי שהספר לא יהיה דידקטי, שלא יהיה בתרגום ארכאי, שיהיה סוחף ומהנה, ושאותם קוראים צעירים לא יירתעו בפעם הבאה מפתיחת ספר נוסף בגלל חוויה של שעמום וכישלון.

פעם אחת ניגשה אליי נערה ושאלה את רומיאו ויוליה שקניתי לספרייה. אחר כך היא אמרה לי שהיא לא מבינה מה הולך שם, ובצדק, כי היא אף פעם לא קראה מחזה. הצעתי לה שתצפה בסרט עם ליאונרדו דיקפריו וקלייר דיינס, כפי שעשיתי אני בגילה, ואחר כך תנסה לקרוא. היא הייתה המומה מההצעה "לרמות ולראות את הסרט", אבל הסברתי לה שרוב האנשים צפו במחזות של שייקספיר על הבמה ולא קראו אותם כטקסט. מאוחר יותר היא חזרה, מחויכת למדי, והודתה לי על עצתי. היא צפתה בסרט והוא אכן הבהיר לה מאוד את הקריאה במחזה. כמו שאפשר לתאר, ביליתי את שארית היום קורנת מאושר, בין תלמידים מצווחים ודפי עבודה מתעופפים.

זאת הייתה נקודת הזכות הגדולה של המשרה הזאת. לראשונה הועסקתי במשרה מלאה, ואף שלא נותר לי זמן רב וכוח לכתיבת ספריי, לא הרגשתי בוגדת וחצויה. הידיעה שבזכותי ילדים רבים קוראים ספרים, שאלמלא הייתי שם איש לא היה קונה את הספרים החדשים ואת רבי המכר שמעניינים אותם, פותח את הדלת בהפסקות ויוצר את החלל הפיזי שבו הם משוחחים על ספרים ומעודדים זה את זה לקרוא – הידיעה הזאת הקלה עליי מאוד לנוכח העובדה שאני עצמי כתבתי פחות. כי בינינו, בשביל מה לכתוב בכלל ספרים, אם לא יקום פה דור המשך שיקרא אותם?

 

התמורה בעד שכר מינימום

מדוע שכרן של ספרניות נמוך כל כך? את שכרה של ספרנית בית ספר משלמת הרשות העירונית שבה היא עובדת. במרבית המקרים הוא נקבע על ידי דירוג המח"ר. מדובר בדירוג של אקדמאים, שמדרגות השכר שבו לא עלו מאז שאפשר היה לקנות מנה פלאפל בשלושה שקלים. בדירוג שלי, עם תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית, תעודת מידענות מהטכניון וללא ניסיון קודם במקצוע, השתכרתי בשעה שקל אחד יותר משכר המינימום.

כשהלכתי לכנסים מקצועיים של ספרניות תמיד חזרה על עצמה אותה התמונה: אולם מלא נשים על סף יציאה לפנסיה. שם הצטייר לי הפרופיל של אותה ספרנית טיפוסית היושבת בספריות בתי הספר בארץ: היא אימא וסבתא, היא משכורת שנייה בבית, היא צריכה עבודה שתתאים לחופשות של ילדים, היא צריכה להיות מסוגלת לקחת ברגע האחרון יום מחלה, היא בוודאי הייתה רוצה לקבל יותר כסף תמורת העבודה הקשה שלה, אבל היא גרה בפרוורים או בפריפריה ואין שם הרבה אפשרויות, היא מושכת את השנים ושוחקת את כוח הרצון שלה. היא נתלית בתופינים צנועים שהמשרה זורקת לה: ותק, גמול השתלמות, קרן השתלמות, חופשות בחגים. אלו רכיבי שכר שמנסים לצייר את התמונה כעגומה פחות מכפי שהיא. כמובן, יש גם התשוקה לספרנות, לספרים ולעבודה החינוכית, שרבות מן הספרניות נאחזות בה. אני מודה שיש סיכוי שאחזור למקצוע הספרנות יום אחד מאותן הסיבות בדיוק. אולם בתנאים האלה, בבתי הספר ברחבי הארץ אין צעירים רבים המוכנים להיכנס לנעליה של הספרנית בצאתה לפנסיה, והסיבה לכך אינה ש"הדור הצעיר לא קורא ספרים כמו פעם". יש מספיק בוגרים מובטלים של הפקולטה למדעי הרוח ומספיק עובדים חדי מבט ב"סטימצקי" וב"צומת ספרים" שהיו שמחים למצוא לעצמם מקצוע לחיים, אילו השכר היה פחות מבזה. לפני שנכנסתי לעבוד בספרייה לא הייתה בה ספרנית כמעט שנתיים, ואני לא מעיזה לברר אם מאז שעזבתי נמצאה מישהי אחרת שתאייש את התפקיד.

כיום ספריות בתי הספר הן כמין שעון חול שתוקפו הוא היום שבו תצא אחרונת הספרניות הוותיקות לגמלאות. גם היום, באפס עידוד כלכלי, הן לא תמיד מוכנות לחידושים, הן לא תמיד מבינות על מה בני נוער מדברים ביניהם ולא כולן טורחות לקרוא את אשמת הכוכבים, ספר שהיה כל כך פופולרי בקרב תלמידותיי, עד כדי כך שאחת מהן סיפרה בדמעות לחברותיה איך בחופשה באמסטרדם ביקרה בבית אנה פרנק "כמו הייזל ואוגאסטוס!", והן צווחו ונאנחו ("את יודעת מי עוד הייתה בבית של אנה פרנק?" שאלתי אז, ולמראה עיניהן הלחות והתוהות נכלמתי מההערה הצינית שלי).

חוסר הרלוונטיות של ספריות בתי הספר הוא בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. כל עוד הן לא כלי משמעותי בהנחלת הקריאה בקרב צעירים, איש מקובעי המדיניות לא רואה את הפוטנציאל הגלום בהן. אולם הפוטנציאל הוא אדיר ביחס להשקעה הכלכלית המועטה הנדרשת. תוספת שכר לכאלפיים או שלושת אלפים ספרניות והגדלה מינורית של תקציב רכש הספרים היו מעודדים מאוד את הספרניות כיום, ואת הספרניות של המחר.

 

ולמה זה בכלל משנה?

אכפת לי מהספרות, אני מודה, אבל אני רוצה לשים בצד לרגע את שאלת גורלה. הדבר המשמעותי יותר שעומד לנגד עיניי הוא אותן תוצאות מדכדכות של מבחני פיז"ה, מבחני המיצ"ב ושאר המדדים, שאנו נסוגים בהם בתחום הבנת הנקרא. מה זה אומר? זה אומר שכשתלמיד ממוצע בחטיבת ביניים ממוצעת מתבקש לכתוב משפט בסיסי – הוא נתקע; זה אומר שיהיה לו קושי לנסח את עצמו במבחני הבגרות; זה אומר שחלק מהאפשרויות להתקבל ללימודים אקדמיים יהיו חסומות בפניו: זה אומר שהוא אינו מבין את מה שהוא קורא בעיתון ואף לא את מה שהוא שומע בטלוויזיה, ושהוא לא יהיה אזרח פעיל ומודע בתהליך הדמוקרטי; זה אומר שבית הספר מכזיב אותו, טוען שיש לו בעיות קשב וריכוז, דוחף לו כדורים פסיכיאטריים, אף שהוא בסך הכול תלמיד ממוצע בבית ספר ממוצע.

מחקרים רבים מראים שיש קשר בין ספרייה פעילה ומתוקצבת בבית הספר ובין הישגים בהבנת הנקרא. זה די מובן מאליו, ובכל זאת משרד החינוך לא מקדם את נושא טיפוח הספריות כפי שהוא מקדם חמש יחידות במתמטיקה, אף שהדבר לא פחות חשוב למדינה במישור הכלכלי והתעסוקתי. לפי מה שראיתי, גם הניסיונות להביא לשינוי הם פעמים רבות אסתטיים ונטולי תוכן. משפצים ספריות כך שייראו כמו חנות פרוזן יוגורט, שמים בהן פופים, מוסיפים מחשבים ונפטרים ממדפי הספרים. אמנם חלק מהצמצומים האלה הכרחיים: ספריות שלא זרקו ספר מאז קום המדינה צריכות לדלל מהאוסף שלהן ספרים שאף נער בן ימינו לא יקרא. לפעמים צריך להוציא חלק כדי שאפשר יהיה לאתר בקלות ספרים שעוד יש סיכוי שבני נוער ירצו לקרוא. אבל לעיתים שופכים את התינוק עם המים, ומצמצמים מאוד את החלל המוקדש לספרים לטובת אותם מחשבים ופופים.

למה נפטרים מהספרים? "כי היום הכול דיגיטלי". אלא שבני נוער לא קוראים ספרים דיגיטליים, ואלו שכן עושים זאת קוראים בעיקר באנגלית, כי זה זול ונוח – אבל ספרים בעברית הם קוראים בדפוס. כמו כן, אין תחליף לחוויית השיטוט והבחירה מהמדפים כדי לפתות נוער שאינו קורא כלל. נער או נערה הסולדים מקריאה לא פיתחו עדיין טעם ספרותי. הם לא יודעים מה יהיה הספר שיתפוס אותם: סיפור אהבה? ספר שואה? דיסטופיה עתידנית? ביוגרפיה של מנהיג? הם זקוקים לחוויה המוחשית של הרמת הספרים והנחתם, בהססנות, אפילו בהתנגדות, שבסופה יעזו לנסות. בספרייה, בניגוד לחנות הספרים, הם אינם צריכים לשלם, ובאותה קלות הם יכולים להתחרט, להחזיר ולקחת משהו אחר. החופש הזה הוא קריטי כדי להפוך מאדם שאינו קורא דבר לאדם שיודע מה הוא מחפש לקרוא.

נדמה שמבחינת קובעי המדיניות שיפוץ בנוסח פרוזן יוגורט הוא התשובה היחידה לשאלה מה יהיה עתיד הספריות. לדעתי כדי לחולל שינוי די בספרייה – אפילו מרתפית ומאובקת – שיש בה ספרנית מתוגמלת כראוי, נמרצת ואוהבת ספרים, בעלת תקציב רכש לרענן בו מדי פעם את אוסף הספרייה. זאת הצעת מחיר זולה בהרבה מאשר כיסוח ובנייה מחדש של הספרייה כולה. זאת הצעה פחות זוהרת ומוחצנת, קשה יהיה להדביק בזכותה תמונות במצגת – פרקטיקה הכרחית במשרד החינוך – אבל אני משוכנעת שהיא תניב תוצאות ותשנה את חייהם של צעירים רבים. יש כיום מרוץ תדמיתי לעבר עתיד סייברי, שבמהלכו שוכחים דברים בנאליים ומובנים מאליהם – שבתוך אותן ספריות פרוזן יוגורט חשוב שישבו ספרניות חדשות שידעו לדבר אל ליבם של הילדים.

 

מיכל פיטובסקי היא סופרת. פרסמה שני רומנים: "אספלט" (2012, כתר) ו"הקומונה" (2017, אוגנדה) וזכתה במלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. ספרה השלישי, "דברים שקורים בשומקום", רומן לנוער, עתיד לראות אור בהוצאת טל-מאי.

 

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: "תנינו של חשין", מאת אסנת ברתור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק: איימי לואל

.

הֵם יָשְׁבוּ בְּמַעְגָּל וְהַסְּפָלִים בִּידֵיהֶם.
אֶחָד הוֹסִיף סֻכָּר,
אֶחָד בָּחַשׁ בְּכַפִּית.
הִבַּטְתִּי בָּהֶם כִּבְמַעְגַּל רוּחוֹת,
לוֹגְמִים אֲפֵלָה מִתּוֹךְ סִפְלֵי חַרְסִינָה,
מוֹחִים בַּעֲדִינוּת כְּנֶגֶד הַגַּסּוּת
שֶׁלִּי, אִשָּׁה חַיָּה.

לטקסט המלא

.

***

.

הילה אהרון בריק: מרגרט אטווד

.

הָאִשָּׁה בְּשָׁחֹר עִם חַלּוֹן מְרֻשָּׁת

לְהַבִּיט דַּרְכּוֹ וְיָתֵד בְּאֹרֶךְ

עֲשָׂרָה סֶנְטִימֶטְרִים שֶׁתְּקוּעָה

לָהּ בֵּין הָרַגְלַיִם כָּךְ שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהֵאָנֵס

הִיא מֻצָּג מִסְפַּר 2.

לטקסט המלא

.

***

.

טל ניצן: פדריקו גרסייה־לורקה

.

ליאונרדו: משם אני בא. היית מאמינה? כבר יותר מחודשיים אני מרכיב לסוס פרסות חדשות, וכל פעם הן נופלות. נראה כאילו הוא עוקר אותן בָאבנים.

האישה: אולי אתה פשוט רוכב עליו הרבה?

ליאונרדו: לא. אני כמעט לא משתמש בו.

האישה: אתמול אמרו לי השכנות שראו אותך בקצה המישור.

ליאונרדו: מי אמר?

האישה: הנשים שקוטפות צלפים. באמת התפלאתי. זה היית אתה?

לטקסט המלא

.

***

.

יהונתן דיין: אדגר אלן פו

.

למי הנהר גוון זעפרן מעופש והם אינם הולכים לפנים, אל הים, אלא מפעפעים ללא הרף תחת עינה האדומה של השמש, בתנודות סער ועווית. לאורכן של גדות הנהר הנרפשות צומח מדבר חיוור של חבצלות מים. ובמקום הבודד ההוא הן נאנחות זו לזו, ומותחות כלפי שמיים את צוואריהן הארוכים והכעורים ומנידות, אנה ואנה, בראשיהן הנצחיים. וישנו מלמול בלתי מורגש הבוקע מתוכן, כזרימתם של מים תת קרקעיים. והן נאנחות זו לזו.

לטקסט המלא

.

***

.

בני מר: אברהם סוצקבר

.

זוֹ סְתִירָה נוֹרָאָה. מִי יוּכַל לְהַסְבִּיר?

גַּם אֶת מִי שֶׁשֻּׁחְרַר הֵם רוֹצִים לְהַסְגִּיר.

הֵם נָעִים וְנָדִים וּמָרִים, וְעַל כֵּן

הֵם זוֹרְקִים מִמִּפְתַּן הַבָּתִּים כָּל זָקֵן

שֶׁחָזַר

לטקסט המלא

.

***

.
מיה קליין: מוסעב מוסטפה

.

כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ שֶׁאַתָּה בְּעַזָּה,
עָלֶיךָ לִפְתֹּחַ קְצָת אֶת הַחַלּוֹנוֹת בַּקּוֹר הַזֶּה
כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְנַפְּצוּ
מֵהַלַּחַץ בָּהַפְצָצוֹת הַלֵּילִיוֹת הַצְּפוּיוֹת.
אַחֶרֶת יְכֻסֶּה רֹאשְׁךָ קַעֲקוּעִים
שֶׁל צַלָּקוֹת, וּבְשָׂרְךָ יְעֻטַּר
בִּרְסִיסִי זְכוּכִיּוֹת.

לטקסט המלא

.
.

***

.

אורי גבאי: משורר שומרי עלום

.

הַפָּרָה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל! הֲלֹא זֶה הַקּוֹל עַל עִירָהּ:
"מִלָּתִי הִיא 'אַלְלַי!' – מַדּוּעַ (הָעִיר) נִלְקְחָה מִמֶּנִּי?
מִלָּתִי, אַנְחָתִי הִיא 'אַלְלַי!'
הַקּוֹל עַל עִירִי אֲשֶׁר אֵינֶנָּהּ עוֹד!
הַקּוֹל עַל בֵּיתִי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עוֹד!
בֵּיתִי נִבְזַז לְעֵינַי,
עִירִי פֻּזְּרָה לְעֵינַי,
כְּשָׁלָל נֶחְלַקְתִּי בֵּין רַבִּים!
וַאֲנִי, בְּהִכָּנְסִי לַבַּיִת כִּסְנוּנִית,
רְדָפוּנִי אוֹיֵב וְאִישׁ מִרְמָה,
חִישׁ מַהֵר בָּאוּ!"

לטקסט המלא

 

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון זה: ליאור שטרנברג מתרגם שירים של טוני קרטיס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן