.

חמש שעות למוות / שירן גבאי דמרי

.

לכתוב ספר, לטוס לגלפאגוס, ללמוד לגלוש, לעשות שלושה ילדים, לקרוא כבר את "מלחמה ושלום". זו הייתה רשימת היעדים העדכנית שלי ביום האחרון לחיי. כשהתברר לי שזה היום האחרון לחיי, לא היה טעם להתיישב מול המחשב ולבדוק איך מגיעים לגלפאגוס או לחשב מתי הביוץ שלי.

"יש לך חמש שעות," הג'ינג'י אמר, "אני מצטער."

הג'ינג'י כבר מזמן לא היה ג'ינג'י. באותו רגע ראשון של שיחה חלפו לי פתאום בראש המון רגעים שבהם אני מִתְחַלָּה מולו ואמא שלי עומדת לידי, מנסה להבין מעיניו אם אני זכאית לאישור מחלה. והג'ינג'י תמיד היה נותן לי יום מחלה נוסף, כאילו הבין באופיו האדמוני, המנומש, כמה אני רוצה לצעוד כמנצחת לבית הספר. אבל אז, יום אחד, נכנסתי אליו לחדר לקחת מרשם לגלולות. הייתי כבר בת עשרים בערך, ואת המרשמים הייתי לוקחת תמיד מהפקידה שלו, שהייתה מחתימה אותו בבוקר על כל המרשמים ומושיטה אותם אלינו, הפציינטים, בלי להסתכל לנו בעיניים. אבל היא לא הייתה שם, איריס, וככה יצא שהייתי צריכה להיכנס לחדר שלו בעצמי, אחרי שלא ראיתי אותו שנים. ופתאום הוא בכלל לא היה ג'ינג'י. ראיתי סנטה קלאוס חביב יושב על הכיסא שלו. השיער והזקן שלו היו לבנים לחלוטין, כאילו שלג סמיך כיסה אותם. אפילו העיניים שלו נראו לבנות פתאום.

ופתאום הג'ינג'י מתקשר אליי ואומר לי את זה, ככה באמצע החיים, רגע אחרי שקמתי למטבחון במשרד, "יש לך חמש שעות."

אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו:

איך הוא אומר לה "יש לך חמש שעות"? איך הוא ידע להגיד לה את זה. זה מדויק מדי, זה קצר מדי, זה אקראי, זה היסטרי, זה בלתי אפשרי.

אני יודעת, כי זה מה שאני חשבתי. עמדתי מול מכונת הקפה, עם ספל זכוכית ביד והחלב שהקצפתי מנמיך את גובהו בתוכו, ואני מסתכלת על החלב השוקע בתוך עצמו וחושבת שזה לא ייתכן, הג'ינג'י השתגע, מי אומר דברים כאלה?
והג'ינג'י לא הסביר. אחרי ה"אני מצטער" שלו הוא שתק והכנות שבשתיקה שלו הייתה חזקה אפילו יותר מהכנות שבמצטער שלו. שמעתי אותו שותק מעל השפופרת ודמיינתי את איריס עומדת לידו ובוכה, דמותה משתקפת בצג מחשב שמיליון נקודות אדומות בוהקות מתוכו, עדוּת לתוצאות הבדיקות החריגות שלי. לא יודעת למה חשבתי שאיריס תבכה עליי, הרי היא מעולם לא הרימה אליי את העיניים שלה וכנראה לא ידעה איך נראית הבחורה שנשארו לה חמש שעות לחיות. ובכל זאת דמיינתי את איריס בוכה ואותו עוצם את עיניו ומחכה שאגיד משהו והשתיקה שלו, שרק הלכה והתארכה, הסבירה לי שאין מה להסביר, יש לך חמש שעות, נצלי אותן.

ארבעים ואחת קומות אחר כך, החניון התת־קרקעי היה קפוא.

הוא היה מסוג החניונים האלה שקוראים להם תת־קרקעיים כי הם מתחת לקרקע כלשהי, אבל לא באמת מתחת לקרקע כולה, וכך יוצא שאם אתה נמצא בשוליהם, אתה יכול לראות את השמיים. שמיים תת־קרקעיים מעל עולם תת־קרקעי. מהעולם התת־קרקעי נשבו רוחות חזקות פנימה לתוך החניון וסחררו בתוכו כמה פתקי חנייה שלא נדרשו עוד לאף אחד. מקומטים ובלויים הם ריקדו מולי במחול אפוף אבקים ואבני חצץ. פגישות עסקים ודייטים של צהריים, מסעות שופינג ורשימות מטלות. נקודות בזמן. איקסים בלוח שנה. שורות ביוגרפיה של מי שביקרו בחניון הזה פעם ואז המשיכו לחייהם.
בתוך סחרחרת האשפה הזו עמד האוטו שלי ואז חצה אותה, עלה מתוך תת־הקרקעיות אל העולם האמיתי ונעצר מיד מול רמזור אדום. הבטתי אל הרמזור ואז אל ידית ההילוכים ואז אל עיניי שבתוך הראי. "תנקו אותי!" השקיף אליי מסר מהשמשה האחורית, מסומן באצבעות זרות. כן, ראיתי את הגבות שלי מאשרות, האצבעות האלה צודקות, אבל לנסוע עכשיו לשטיפה יגזול עוד לפחות שלושים דקות מהחיים שלך. הורדתי את העיניים מהראי ומהתוואי שסימנו האצבעות הזרות והבטתי באצבעות שלי מתופפות על ההגה, נדבקות לקצב זר של משהו שבקע מהרדיו. תנוחו, לחשתי אליהן, תנוחו. הן תופפו לעוד רגע, מתריסות, ואז צייתו והניחו להגה. הרמתי את הראש שלי אל הרמזור. האור האדום כמעט דימם מתוכו, ממלא את השמשה, שוטף את עיניי.

תראו כמה מוכשר האדם. הוא עושה לו מכונות, ישויות אוטומטיות שמפסיקות לו את האוטומט. כופות עליו לעצור. אתה עוצר ברמזור ומוכרח להתבונן. במה תתבונן? פה הרמזור כבר נותן לך בחירה. תתבונן בו, תתבונן בטלפון שלך, תתבונן ברחוב, תתבונן פנימה. מה אם לא היינו עוצרים אף פעם?

ג'וני מיטשל. זה מה שיצא מהרדיו. "מָיי אוֹלְד מֵן אִיז א סִינְגֶר אִין דֶה פָּארְק…" קולה גבה והרים את האיש הזקן שלה. למי היא שרה אותו, תהיתי בפעם האלף. לאהוב שלה? ולמה שתקרא לו האיש הזקן שלי? ואולי היא שרה אותו לאבא שלה בכלל, תבדקי אחר כך בוויקיפדיה על מי השיר ובעצם אפשר גם עכשיו, לא? בשביל מה עשו טלפונים עם אינטרנט אם לא בשביל רמזורים אדומים?

אבל אז היא הגיעה לחלק שבו הוא בא הביתה ואוסף אותה בזרועותיו.

החלטתי, כמו תמיד, שהיא שרה אותו לאהוב שלה, ברור. ונזכרתי איך חודש לפני שעברנו לגור יחד דמיינתי אותי מחכה לו שישוב הביתה. דמיינתי את המחבת החסרה ביצה עבורו כשהוא איננו ואת המיטה הריקה מדי עבורי. ביקשתי לעצמי את העצב שבהיעדרו כשכל כך אתרגל אליו. וכשהמיטה הפכה להיות מיטתנו והמחבת החלה להתמלא, הרגשתי שאני היא ג'וני וג'וני היא אני ושהאהוב שלי הוא האיש הזקן שלה ושעבורי, עבורי היא שרה עליו.

ואז, ממש לפני שהיא מגיעה לחלק שבו הוא מרחיק ממנה את העצב, שמעתי פתאום את הנשימה של ג'וני. את האוויר שהיא לוקחת לפני שהיא עולה. ג'וני מיטשל הרחוקה, הגדולה, המיתית, הייתה קרובה אליי כל כך. גם היא מכניסה את הסרעפת לפני שהיא עולה, גם היא אוספת אליה את שריריה, גם היא נערכת, נדרכת. גם היא נושמת. נשמתי איתה וחשבתי שכשאגיע הביתה יישארו לי בערך עוד ארבע שעות ועשרים דקות לחיות.

בין העבודה לבית זיכו אותי עוד ועוד רמזורים באורות אדומים. בכל אחד מהם עמדתי ראשונה בטור מכוניות ולפניי אימהות ועגלות שרודפות את הפסים, עניבות מתנופפות ברוח, כוסות מקרקשות מטבעות, אוזניות וכובעי צמר, עננים שמנים. חיים. כשהגעתי לדלת היו לפניי רק עוד ארבע שעות וארבע־עשרה דקות.

"שלום בית," אמרתי וניערתי את המעיל הכבד מעל הכתפיים שלי. הצצתי בכיור שכוסות הקפה וקערות נשנושי הלילה עוד רבצו בתוכו, כשעל כתפי קפץ פתאום האיש הזקן של אימא שלי. מדי ערב שישי אני מציעה להחליף אותו מעל הכיור והוא מסרב. פעם, לפני שנים, אמר לי שקרא ריאיון עם שמעון פרס ושמעון פרס אמר שהוא נהנה מהדחת כלים. והנה שמעון פרס כבר איננו אבל אבא שלי עדיין נחוש ליישם את דבריו. הוא סובל מדי שבוע מעל כיור עמוס ומתרגל הנאה. וידעתי, אבא שלי כל כך נחוש, שיום אחד הוא יצליח. הפשלתי שרוולים והטבעתי את ידיי בתוך הכיור, מתרגלת הנאה מהדחת כלים.

המים זרמו מעל שתי במבות שנשארו בקערת אמש ורוקנו אחר כך לתוך כוס שמיץ תפוזים נקרש בתוכה. הן נמסו לתוך פתח הכיור, צהבהבות דהויות, זכר עלוב לבוטנים מלאי חיים. כל חיי הן מלוות אותי, הבמבות. על הדשא אחרי הגן, מחוץ לשק"ם בטירונות, בין המושבים באוניברסיטה, באוהל שכפור מכסה עליו בפרו. ובבית. בכל הבתים שהיו לי, בכל הבתים שהייתי חלק ממורשתם. משפחות צעירות נכנסות לבתים, ראשי שבטים יוצאים מבתים, זוגות צעירים מתארסים בדירות סטודיו, כרסי היריון עוזבות לדירות ארבעה חדרים. שלום בית, להתראות בית.

הכיור התרוקן, מאכזב אותי כמעט בריקנותו. מה אגיד לו אם ישאל אותי על זה, חשבתי. היו לךְ עוד ארבע שעות לחיות וזה מה שבחרת לעשות בהן? לא רציתי להשאיר לךָ בלגן, אשקר. תכף תאבד אותי, לפחות לא להפיל עליך את הכלים.

אתה עומד לאבד אותי ועוד לא סיפרתי לך כלום. כבר יותר משעה שאני יודעת ואתה לא. מתי ידעתי משהו זמן רב כל כך בלעדיך?

נכון, אתם צודקים, זה נראה אכזרי לא לגלות לו, אבל החלטתי שאשקול את זה שוב רק אחרי המקלחת. המים שזרמו קודם מעל הכלים הפתיעו אותי. הם היו חמים, רותחים כמעט, מזמינים. פסעתי במסדרון, פושטת מעליי את הבגדים וקובעת לי לו"ז מחשבות. אבל למה התקלחת? ידעתי שהחבר'ה מלמעלה יגידו תכף, יכולת לעשות כל דבר בעולם ודווקא מקלחת? ספונג'ה לגוף? כאן ממילא כולנו נקיים. דמיינתי את עצמי עומדת מולם, מגמגמת, מה כבר יהיה לי לתרץ? אבל אז, במקלחת, עניתי להם כמו שצריך. עם כל בועת סבון שהתפוצצה על העור שלי, עניתי להם. הבטתי בו, מבריק ורך, עור צעיר עדיין, יפהפה. סימני מתיחה ראשוניים עיטרו את שולי הבטן, לבנים ועדינים, נשיים כל כך. סימנתי באצבעי את הטבור שלי, קטן, קעור רק בחלקו, בור קטן במרכז הגוף. המים המטירו עליי חמימות ורעש עד שלא שמעתי דבר מלבד עצמי. הרגשתי אותם מאריכים את השיער שלי על עורפי. מחליקים אותו למטה, סוחטים אותו מהרוח שנקשרה בו קודם, מאדי ארוחות הצהריים המחוממות במשרד, מהקור ומהשמנוניות. אם הג'ינג'י היה אומר לי שעה וחצי ולא חמש שעות, פה הכול היה נגמר. יכולתי לסיים את חיי תחת המים היפים הללו.

התיישבתי על המיטה, החלוק העבה שלי סופג ממני את המים, שיערי מגולגל בתוך מגבת גדולה ולבנה. הייתי עטופה ומחוממת כשהחלטתי שלא אומר לך דבר. החישוב היה פשוט: עוד חצי שעה תגיע. יהיו לי שעתיים וחמישים ושתיים דקות איתך. איך אני רוצה שהן ייראו?

הבית מסודר, הכלים רחוצים, עשיתי מה שיכולתי. נשאר לך רק לקונן עליי, ותיאלץ לעשות את זה בלעדיי.

הדלת נפתחה כשנשארו לי שעתיים וארבעים וחמש דקות. ניגשתי אליה וסגרתי אותה עבורו. נישקתי את זיפיו שבצבצו, קצרים וקשים, מתוך עורו. כרכתי את ידיי סביב מותניו כשאפי בבית השחי שלו, אוסף אליו רמזים לדאודורנט החריף שהותז לשם בבוקר. ומבעד לרמזי הדאודורנט ולריח הגילוח בן היומיים היה שם הריח שלו. ריח הבשר, העור הלבן, ריח התינוק שהוא היה פעם, הריח שנטמע בעור ושורד גם את הבגרות והצליפות והצלקות והכאב שרק הולך ונעשה נוכח יותר. ואחרי הריח בא הטעם. טעם הלשון שהתגלגלה בשלי, מתוק ומר מסיגריות וארוחת צהריים ואספרסו ושוקולד מתחנת הדלק ורוק שניגר אליי ואל הבערה שהייתה לי אליו באותו רגע. וברגע ההוא ליד הדלת, נדמה היה לי שהכאב כבר אינו נוכח יותר בעולם ושרק הוא נוכח שם עבורי, בכל החושים.

אחר כך משכתי אותו אל המקלחת ואל המים. הפשטתי אותו ואז אותי ונכנסתי איתו מתחת למים ורחצתי אותו. בכל פעם שעינינו נפגשו ראיתי אותן שואלות ולא השבתי להן, לא הסברתי למה אני עושה את כל אלה ומה גורם לי לטלטל את השגרה שלנו טלטלה מוזרה כל כך. רציתי להיאחז בגוף שלו, בתמירותו הבלתי אפשרית, בעקביו החזקים, בבטן הנערית שלו. רציתי להרגיש את המים בין כף ידי לעורו ולטפטף אותם אל שׂערי משׂערו.

מהמקלחת הבאתי אותו אל המיטה ושם כרכתי סביבו את החלוק שלי והברשתי את שערו השחור במגבת יבשה. שפשפתי את ידיי על סיבי החלוק, לחמם אותו כאילו היה ילדי. אחר כך הפשטתי אותו שוב ונשכבתי מעליו, מבריקה עדיין ומטפטפת מים. ראיתי אותי מכסה עליו בגופי הזעיר לעומתו וכל איבריו מבצבצים מעליי ומתחתיי ומצדדיי, מקיפים אותי, מגדילים אותי. עורו הלבן כהילת אדם סביבי. חשבתי שאם הג'ינג'י היה אומר לי שלוש שעות ולא חמש, פה הכול היה מסתיים. כך, כשאני מונחת מעליו ועורו סופח ממני מים טריים.

אבל היו לי עוד שעתיים. ובשעתיים, החלטתי, יש דבר אחרון שאני חייבת להספיק. פעם אחת, לפני שאני עוזבת, זה חייב לבוא אליי לבד. פעם אחת בלי לחשוב איך זה נראה מלמעלה, ושכדאי שאני אסיים כבר כי גם הוא רוצה לגמור, ולמה תמיד לוקח לי כל כך הרבה זמן ובטח הוא עייף כבר, קדימה, תעצמי עיניים, תתרכזי וזה יבוא, אל תהיי קשה כל כך.
נראה היה שהוא שומע אותי.

הוא הסיט את שיערי הרטוב מלחיו, התרומם מעל הכרית וסובב את שנינו במהירות כשאנחנו דבוקים עדיין. כעת היה הוא מעליי ואני מתחתיו. הוא הביט בי, בלתי רגיל כפי שאני ודאי הייתי שונה עבורו מהרגע שנכנס בדלת. את ידו הוא השחיל מתחת לעורפי ושם החזיק אותי, בין אצבע ואגודל, מוטת כף ידו רחבה מאי פעם. וכשידו השנייה משייטת עליי, תופסת ומוחצת, מלטפת ומרפרפת, הצלחתי להשאיר את עיניי עצומות ולהעלים מעל המסך שהן יצרו את כל הצורות הגיאומטריות המטושטשות שריחפו שם ולהכהות אותו יותר ויותר עד שרק הוא היה מולי, מסך שחור ושקט.
חמש שנים, זה מה שהג'ינג'י אמר. לא חמש שעות. "נשארו לך אולי חמש שנים לחיות, מקסימום. אני מצטער."

מלמעלה שוב ראיתי אותנו, שני גופים על צידם. אני מתקמרת אליך, אתה מתקער אליי, בשרך דוחק את עורי, בליטותיך משלימות את שקעיי. חמש שנים מקסימום בניכוי שליש לאחור זה כמעט שלוש וחצי שנים. ושלוש וחצי שנים זה לפחות ספר אחד ולפחות ילד אחד. ולטוס לגלפאגוס נספיק בטוח.
"אתה ער? הגיע הזמן לעשות ילדים."

שירן גבאי דמרי, ילידת 1987, מתגוררת בגבעתיים. סופרת, משוררת ועורכת דין. ב-2017 ראה אור ספרה "בצלים ירוקים לרובי", ספר שירי ילדים. שיריה התפרסמו בבמות שונות.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "ההרדמה", מאת שרי שביט

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

.

טוני קרטיס

מאנגלית: ליאור שטרנברג

.

מזג אויר נאה

הַאִם מְשׁוֹרְרִים מַגִּיעִים אֵי פַּעַם לִיְעֲדָם?
אֲנִי שׁוֹאֵל לֹא מִשּׁוּם שֶׁהֵם דּוֹמִים לְאוֹטוֹבּוּסִים כַּפְרִיִּים –
אִם כִּי נַפְשָׁם צְפוּפָה מִדַּי, וְהֵם אָכֵן נוֹטִים
לָקַחַת נְתִיבִים פְּתַלְתָלִים –
אֲנִי שׁוֹאֵל מִשּׁוּם שֶׁכָּל מִי שֶׁפָּגַשְׁתִּי
הָיוּ מֻדְאָגִים, דְרוּכִים,
רַק הִגִּיעוּ אוֹ בְּדִיּוּק עוֹמְדִים לָצֵאת,
חַסְרֵי מְנוּחָה כְּמוֹ דַּוָּר עַל אוֹפַנָּיו.

הָאֱמֶת הִיא שֶׁחָשַׁבְתִּי עַל סְפִינוֹת,
סְפִינוֹת מִטְעָן יְשָׁנוֹת וַחֲלוּדוֹת,
בִּמְיֻחָד כָּאֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת בָּלַיְלָה
הַרְחֵק מֵעֵבֶר לַמִּפְרָץ,
אוֹרָן מִתְעַמְעֵם,
מִטְעָנַן תַּעֲלוּמָה,
יָעֲדַן לֹא יָדוּעַ,
אֲהָהּ, מְאֻחָר מִכְּדֵי לְאַחֵל לְרַב הַחוֹבֵל מֶזֶג אֲוִיר נָאֶה.

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר, בִּקְצֶה הַמֵּזַח
קָרָאתִי אֶל מַלָּח, "בָּרוּךְ הַבָּא!"
"אָה לֹא," הוּא אָמַר, "עָגַנּוּ אֶתְמוֹל בְּלַיְלָה.
אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים לְהַפְלִיג."

סוֹפוֹ שֶׁל מַסָּע הוּא תְּחִילָּתוֹ שֶׁל מַסָּע.
אִחַלְתִּי לוֹ מֶזֶג אֲוִיר נָאֶה.
וּכְשֶׁצָּפִיתִי בִּסְפִינָתוֹ הַשַּׁבְרִירִית נֶאֱבֶקֶת בָּרוּחַ
חָשַׁבְתִּי, כָּךְ זֶה גַּם עִם מְשׁוֹרְרִים,
סוֹפוֹ שֶׁל שִׁיר הוּא תְּחִילָּתוֹ שֶׁל שִׁיר.

וְלָכֵן אֲנִי שׁוֹאֵל שֵׁנִית,
הַאִם מְשׁוֹרְרִים מַגִּיעִים אֵי פַּעַם לִיְעֲדָם?

.

שתי האנפות הזקנות

"מָה אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו?" אַתְּ שׁוֹאֶלֶת.
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר לָךְ שֶׁאֲנַחְנוּ נָהָר,
אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁאֲנַחְנוּ שְׁתֵּי צִפֳּרִים,
שְׁתֵּי אֲנָפוֹת זְקֵנוֹת, אֲפֹרוֹת.
כָּךְ שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְסַפֵּר לָךְ עַל אַחַת
שֶׁרָאִיתִי עוֹמֶדֶת לְיַד נָהָר
בְּאוֹרֶגוֹן: יְצוּר כָּחוּשׁ
שֶׁהִזְכִּיר לִי אוֹתָךְ.
אֲנִי לֹא בָּטוּחַ אִם אֲנַחְנוּ עוֹד
מְחַבְּבִים זֶה אֶת זֶה, אֲבָל הָאַהֲבָה הַיְשָׁנָה,
כְּמוֹ הַכֶּסֶף בִּשְׂעָרֵךְ,
לֹא תִדְהֶה לְעוֹלָם.
כְּשֶׁהִבַּטְתִּי בַּאֲנָפָה
יָרְדָה עָלַי שַׁלְוָה,
כְּאִלּוּ פָּתְחָה נַפְשִׁי
דֶּלֶת כְּבֵדָה;
הָיְתָה זוֹ אוֹתָהּ שַׁלְוָה בְּדִיּוּק שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּהּ פָּגַשְׁתִּי בָּךְ.

.

חסכנות

בְּשֶׁל יָפְיָם
הֶחְלַטְתִּי לְכַיֵּס
מַחֲרֹזֶת אַוְזֵי בָּר.
וּמִפְּנֵי שֶׁיַּחְסְרוּ לִי
אִם יֵעָלְמוּ
אָסַפְתִּי שְׁנֵי שַׂקֵּי עֲנָנִים,
דְּלִי שֶׁל גֶּשֶׁם
וְשָׂדֶה שֶׁל עֲרָפֶל מְשֻׁבָּח.

אֶת הָאִי הַקָּטָן
עִם הַמִּגְדָּל, הַכְּנֵסִיָּה
וַחֲמֵשֶׁת אַלְפֵי הפָּאפִינִים
הִנַּחְתִּי בְּקֻפְסָה
בִּקְצֵה הַסְּכָכָה
בֵּין הָאַקְוַרְיוּם הַקָּטָן
שֶׁלִּוְיָתָן כָּחֹל שׂוֹחֶה בּוֹ
וּמְכַל הַדָּגִים
בּוֹ אִחְסַנְתִּי
אֶת הַגַּלִּים, אֶת הַחוֹף
וְאֶת שׁוּרַת בָּתֵּי הַלְּבֵנִים הָאֲדֻמּוֹת
הַמּוֹלִיכָה אֶל הַנָּמֵל.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁם
יוֹתֵר מִדַּי אוֹר,
אֲבָל אִם תְּכַוְּצוּ אֶת עֵינֵיכֶם
תּוּכְלוּ לִרְאוֹת אֶת דַּיָּגֵי הַמִּכְמֹרֶת
בָּאִים וְהוֹלְכִים;
זוֹ דֶּרֶךְ מְצֻיֶּנֶת
לְהַעֲבִיר שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם.
וְאֶת כָּל הַכּוֹכָבִים הַדּוֹהִים
הַנִּשְׁקָפִים מִדַּלְתִּי הָאֲחוֹרִית
הוֹרַדְתִּי בָּזֶה
אַחַר זֶה.
הִנַּחְתִּי אוֹתָם בְּתוֹךְ מְרִיצָה
בִּקְצֵה הַגִּנָּה;
טוֹב לָהֶם לִהְיוֹת בַּחוּץ.

אַתֶּם וַדַּאי תּוֹהִים
מַה קָּרָה לַפַּאבּ,
לְבֵית הַקָּפֶה וְלַמַּכֹּלֶת,
אַל דְּאָגָה,
עָטַפְתִּי אוֹתָם בְּקַשׁ.
הִנַּחְתִּי אוֹתָם בְּתֵבַת תֵּה
בַּעֲלִיַּת הַגָּג בֵּין
קִשּׁוּטֵי חַג הַמּוֹלָד
וַעֲרֵמָה שֶׁל סְפָרִים יְשָׁנִים.
בְּקָרוֹב אֶצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סֵדֶר,
לִמְכֹּר אוֹ לָתֵת אֶת כָּל
מַה שֶּׁאֵינוֹ שִׁירָה.
אֲנִי זָקוּק לְמָקוֹם
לְהַחְבִּיא בּוֹ
אֶת הָעוֹלָם שֶׁהִכַּרְתִּי
לִפְנֵי שֶׁיֶּאֱזַל, יֻתַּשׁ,
יֻפַּל עַל בִּרְכָּיו. וְדַי.

.

המסע

חָלְפוּ שָׁנִים מֵאָז חָצִיתִי אֶת הַיָּם
בִּסְפִינָה לְאִירְלַנְד,
אֲבָל הַלַּיְלָה אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה
עַל גַּב הַגַּלִּים.
הַשָּׁמַיִם מְלֵאִים בְּכוֹכָבִים דּוֹהִים,
אוֹרָם נָסַע מֶשֶׁךְ מִילְיוֹן שָׁנִים
וְהֵם עֲיֵפִים; רֶמֶז אַחֲרוֹן
שֶׁל אוֹר שֶׁנּוֹתַר לָנוּ כָּאן.

הִבְטַחְתִּי לְהַגִּיעַ לְדַבְּלִין עַד הַקַּיִץ
אֲבָל עַכְשָׁו כְּבָר אֶחָד בְּנוֹבֶמְבֶּר,
יוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַחֹרֶף.
הַסִּפּוּנִים חֲלַקְלַקִּים מִקֶּרַח תַּחַת הַסּוּלְיוֹת,
פְּתוֹתֵי שֶׁלֶג בָּאֲוִיר. מֵאֲחוֹרַי
גֶּבֶר שׁוֹאֵל אִשָּׁה אִם הִיא אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.
יוֹתֵר מִדַּי קַר לִשְׁאֵלוֹת גְּדוֹלוֹת כָּאֵלֶּה.
זֶהוּ לַיְלָה אִירִי, תַּחַת שָׁמַיִם אִירִיִּים.

וַאֲנִי מַתְחִיל לִזְכֹּר אֶת הַמַּסָּע הַזֶּה:
הַבִּירָה, הַשִּׁירָה, הַסִּיגַרְיוֹת,
חִרְחוּרוֹ הָאַסְתְמָטִי שֶׁל הַמָּנוֹעַ
בְּעוֹדוֹ מֵנִיף אוֹתָנוּ מֵעַל עוֹד גַּל עָצוּם.
הַדֶּרֶךְ לְאִירְלַנְד כֻּלָּהּ בַּעֲלִיָה;
מוּל הַגֵּאוּת, מוּל הָרוּחַ,
מוּל הַחֲשֵׁכָה וְהַקֹּר.
הַמַּסָּע, מֵכִין אוֹתָנוּ לַיַּבָּשָׁה.

.

הסגת גבול

הַבֹּקֶר, בִּזְמַן שֶׁקָּרָאתִי בָּעִתּוֹן,
מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בִּמְדוֹר הָעֲסָקִים,
הֵיכָן שֶׁלֹּא הָיָה לִי שׁוּם עֵסֶק לִהְיוֹת;
אֲנִי, שֶׁאַךְ לְעִתִּים נְדִירוֹת מַרְחִיק אֶל מֵעֵבֶר
לִמְדוֹרֵי הַתַּרְבּוּת אוֹ הַסִּפְרוּת;

אֶרֶץ שֶׁל תְּמוּנוֹת יְשָׁנוֹת,
בִּקּוֹרוֹת סְפָרִים, בִּיּוֹגְרַפְיוֹת,
וּמֵעֵת לְעֵת אֵיזֶה אִי שֶׁל שִׁירָה;
מָקוֹם שֶׁבּוֹ בִּקֹּרֶת וְדֵעָה
הֵן רַק מַצְפֵּן, שַׁבְשֶׁבֶת, אֵדִים.

תָּאֲרוּ לָכֶם אֶת הַפְתָּעָתִי
כְּשֶׁהִבְחַנְתִּי לְפֶתַע
כִּי אֲנִי בְּאַרְצָם שֶׁל הַהוֹן הָעַצְמִי,
בַּעֲלֵי הַמְּנָיוֹת, רֶכֶשׁ וְקִנְיָן.
נִרְאֶה הָיָה שֶׁלְּאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת שֶׁאֲנִי שָׁם.

שָׁעָה שֶׁחָמַקְתִּי לִי מִן הַמָּקוֹם
יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לִכְתֵפִי
מַה מָּשַׁךְ אוֹתִי אֵלָיו:
הַמַּזָּל הָרַע, הָאַפְלוּלִית,
עַגְמוּמִיּוּתָה שֶׁל הַפְּרוֹזָה –

עוֹלָם שֶׁנֶּחְשַׂף עַד הָעֶצֶם. הָיָה זֶה כְּמוֹ
פְּתִיחָה שֶׁל מַחֲזֶה מֵאֵת צֶ'כוֹב אוֹ בֶּקֶט:
פְּגִיעוּתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַקָּטָן,
יֵאוּשׁוֹ שֶׁל הַכּוֹפֵר,
שְׂפָתָיו נָעוֹת בִּתְפִלָּה אִלֶּמֶת.

.

כַּפָּרָה

וַעֲדַיִן הֵם חַיִּים בִּמְקוֹמוֹת חַסְרֵי מְחִילָה,
בְּמוֹרַד גְּבָעוֹת דְּלוּקוֹת פְּרָקִים,
שָׁם חוֹמוֹת נְמוּכוֹת מַסְתִּירוֹת אֶת הַיָּם וְהַיָּם
מַסְתִּיר אֶת הַמֵּתִים, אִם כִּי הַמֵּתִים עוֹד לוֹחֲשִׁים
בְּקִבְרֵיהֶם הַשּׁוֹקְטִים, "קַר לִי, קַר לִי".

יֵשׁ כָּאן מַסְפִּיק כָּבוּל לְתַדְלֵק אֶת כִּבְשְׁנֵי הַשְּׁאוֹל,
וַאֲבָנִים כֹּה רַבּוֹת עַד שֶׁנִּדְמֶה כִּי הֵן צוֹמְחוֹת
מִן הַקַּרְקַע. אִם כִּי דָּבָר לֹא צוֹמֵחַ.
אֱלֹהִים יוֹדֵעַ שֶׁהָיוּ יוֹתֵר עֵצִים בְּגָלְגָּלְתָּא.

הַבֹּקֶר, בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה מֵעֵבֶר לִקְלִיגֶן,
חָלַפְתִּי עַל פְּנֵי הֲרִיסוֹתָיו שֶׁל בַּיִת נָטוּשׁ,
וְעַל פְּנֵי בַּיִת הָרוּס שֶׁנִּרְאָה נָטוּשׁ,
אֶלָּא שֶׁאָדָם צָפָה בִּי. שָׁאַלְתִּי לְאָן מַגִּיעָה הַדֶּרֶךְ?
"עַד הַסּוֹף," אָמַר, "הַסּוֹף." וְהִסְתַּלֵּק.

מתוך המבחר שלושה מראות של האי שיראה אור בקרוב בהוצאת "קשב לשירה".

טוני קרטיס, יליד דבלין, 1955, הוא מן הקולות המקוריים והמרעננים בשירה האירית החדשה. שיריו מתאפיינים בישירות ובהומור ומציעים שיבה אל מקומות ראשוניים של התבוננות אופטימית ומלאת אהבה בנוף ובאדם. קרטיס פרסם עד כה עשרה ספרי שירה. בשנת 2006 השתתף בפסטיבל המשוררים הבינלאומי של משכנות שאננים.

ליאור שטרנברג פרסם עד כה שישה ספרי שירה וכמה תרגומים מן השירה האירית המודרנית, ביניהם "מטבעות הטיט" – מבחר משירתו של פאטריק קאוואנה, "אשה בפתחו של בית" – מבחר משירי איוואן בולנד, ו"הפסקת אש" – מבחר משיריו ורשימותיו של שיימוס היני (בשיתוף עם אריאל זינדר). ספר שיריו האחרון עד כה, "מעט", ראה אור בקיבוץ המאוחד, 2016.

» לכבוד יום התרגום הבינלאומי, מבחר תרגומים מגיליונות המוסך

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

.

פרק ראשון מתוך רומן בכתובים / מרים יחיל־וקס

.

יום רביעי, 31 במאי 1967

אהובי,
שלשום קראו גם לי למילואים. אתה בטח צוחק. אני דווקא מרוצה. פחות זמן להיות לבד בבית, פחות זמן לסבול את הנדנודים של השכנה: למה לא תשימי נייר דבק על החלונות מותק. פחות זמן לחשוב: הלוואי שרק החלונות יישברו. הרחקתי מהם את המרבד עם פיטו שרובץ עליו מבוקר עד ערב מאז הלכת. לא זז, הזקן, מעמדתו מול הדלת. בסוף הלילה, כשמחזירים אותי מהמשמרת, אני מוציאה אותו. אמש נגררתי בעקבותיו כסהרורית בארץ הכבויה לאור שביל דל שסימן הירח על המפרץ. נזכרתי בסיפור של אביך על ההטסה שלו ארצה בתום השליחות, איך התעקשת לחכות לו בכל חניית ביניים עם מזון ומים ולהוציא אותו לסיבוב. עכשיו הוא סגור בבית ימים שלמים, האציל השבדי, ולא עשה את צרכיו בדירה אפילו פעם אחת.
אני הרוגה. מחר אשלים את המכתב ואשלח. לילה טוב, יקר שלי. אני מקווה שאתה מצליח לישון קצת.

כבר יום חמישי. ששון ושמחה! בדיוק כשבאו לקחת אותי למשמרת לילה השכנה קראה לי לטלפון. אמך הודיעה שאתה יוצא הביתה לשבת. נשמעה מאוכזבת כי עכשיו הביתה זה לחיפה. איזה נס! אם נותנים חופשות אולי ההמתנה, המילה הניטרלית הזאת שאני לא יכולה לסבול, תתפוגג במפח נפש לכל הששים אלי קרב? מחר בבוקר אנקה את הבית ועכשיו, בדרך למילואים אקנה לנו מטעמים ופרחים, חבצלות אם יהיו. נחגוג לך יום הולדת בשבת במקום בראשון. כבר אין טעם לשלוח את המכתב, אתן לך אותו ביד! לילה שקט לכם.

נ"ב, יום שישי. ההסעה החזירה אותי הביתה טרם שחר, ההרים מעבר למפרץ היו עדיין גוש של קדרות מעובה. עשיתי סיבוב קצר עם פיטו, שטפתי רצפה ואני מחכה לך. לא מסוגלת לישון. פרשתי מפה לבנה, ארזתי בצלופן את מתנת יום ההולדת שהכנתי לך (הפתעה!), מיהרתי להתקלח ואנסה בכל זאת לחטוף תנומה. פיטו איתי. התרגשותי דבקה בישישון והוא נטש את עמדתו, נשרך אחרי אנה ואנה צמוד כשובל שמלה, ובחדר השינה שקע ליד המיטה בצד שלך. רגע, דופקים בדלת. כבר? אני לא לבושה…

אימא שלך בטלפון. כל החופשות בוטלו.

שבת ריקה. קמתי והתבוננתי על סביבותיי, במפה, בחבצלות הלבנות, בכל החג המיותר שבבית, ואני כותבת לך על היום הזה שהכזיב. הים מנצנץ בקימור המפרץ כמו כרס של לווייתן שבע. נייר הדבק של השכנה מונח על השיש במטבח, מזכרת עוון. שרק החלונות יישברו. מה אעשה בעצמי כל היום? ומחר? אפילו לברך אותך ליום ההולדת לא אוכל. גם אתה עצוב עכשיו, יקר שלי, או שאין לך פנאי לחשוב על זה בכלל ואתה טרוד באימון חייליך? תמהני אם מישהו מהם יודע שמחר יום הולדתך. אני לוקחת את פיטו לטיול. ארוך. אטפס איתו על ההר להרוג זמן.

אני ממשיכה לכתוב במונית לירושלים! כן, כן, תפסתי אומץ ואני בדרך אליך, אחרי שחיכיתי חצי שעה בתחנה ושום אוטובוס לא הגיע כי הנהגים במילואים, אחרי שהתחלתי לבכות באמצע הרחוב כי התלבשתי לכבודך והתייפיתי ואני צריכה לחזור הביתה בפחי נפש, עצר לידי טנדר. איתו נסעתי לעיר התחתית, אני שאף פעם לא נסעתי בטרמפים. הנהג היה משופם וממושקף ודוחה. הנוסע, נער בעל פני תינוק חלקים, פתח לי את הדלת. עליתי וישבתי לצידו. הוא הושיט יד צנומה מעליי, נזהר לא לגעת בי, וסגר אותה. בדרך ניסה גם הנהג פעמיים להושיט יד כביכול על מנת לבדוק אם הדלת שלי סגורה, למעשה כדי לחכך זרוע בברכי. הצטערתי שלא לבשתי מכנסיים ארוכים במקום השמלה שאתה אוהב. בעיר התחתית כשביקשתי לרדת הנהג, בלי בושה, הושיט ידו בשלישית! הפעם העיף אותה הנער ופתח לי בעצמו את הדלת. חייכתי אליו והוא הסמיק.

זאת המונית השנייה שלי היום. בראשונה לתל אביב, אחרי הטרמפ, היה נורא חם ולח. נקווה שבהרים נעים יותר. מזג האוויר. אני יודעת מאיה שאתה באזור מעלה החמישה ומקווה למצוא אותך איכשהו, אלא אם הצבא יחליט לא לאפשר לי, מה שעלול לקרות. איך לא חשבתי על זה קודם. איזו שטות עשיתי. אני הולכת להסתובב שם סתם, כל ההרפתקאה הזאת עוד תהיה לחינם.

איה יקרה,
עכשיו מוצאי שבת, ואני באוטובוס מירושלים לחיפה. את בטח מתפלאה שבאתי לירושלים ולא התקשרתי. טוב, כן התקשרתי! מההורים של יונתן! אבל לא היית בבית. הייתי בטוחה שתהיי ותצטרפי אלינו. נורא חבל שלא יצא. היינו אצלם עד הערב! שנינו! את בטח לא מבינה כלום. חכי, אני כבר עושה לנו סדר כי גם ראשי עדיין הומה עליי כגלגל. תני גם לאסנת ואביטל לקרוא את המכתב הזה. אני אנסה לתאר פה חוויה שקשה לי לנסח במילים.

ראשית, נסעתי בטרמפ בפעם הראשונה בחיי! בטנדר של ערבי. ואחר כך במוניות עד מעלה החמישה. בזכותך ידעתי שהוא מוצב שם, אז תודה! בקצה כביש הגישה לקיבוץ עמד צנחן, סג"מ כזה גבוה, די חמוד, ואכל ארטיק. הוא התבדח איתי, שאל אם באתי אליו, שטויות כאלה, והסביר לי איך להגיע אל העמדות של החטיבה הירושלמית על ההר. אשת הסוד שבי התקוממה על הקלות שבה מסר לי מידע צבאי אבל שתקתי. אם את לא מוצאת את החבר שלך, אני פה, לא התייאש מלפלרטט בשפתיים משוחות ארטיק. עליתי להר בכביש הגישה עד שבין האורנים הבחנתי באוהלי סיירים. מעבר להם, בקצה המדרון הפונה אל גבעת הרדאר, האדמה הייתה פצועת תעלות קשר שעפר תחוח שפוך סביבן. עוד צנחן הופיע, בלונדיני, סמל. את אשתו אני כבר קורא לו, אמר בלי פיסוק ונעלם בין העצים. איך הוא יודע? אחר כך התברר לי שהאיש שלי מרבה להשוויץ בתמונה שלי שהוא מחזיק בארנק…

את לא מתארת לך כמה הוא היה מופתע. נסעת בטרמפים? את?? עיניו מלאו אור והוא אחז במותניי, בקושי התאפק מלהניף אותי באוויר לעיני חייליו. העמקנו לתוך יער האורנים עד שנותרנו לבדנו. התחבקנו והתחבקנו, כמו כשהיינו בצבא, וסיכת המ"מ שלו שרטה את פני כמו אז. בואי נישאר כאן, הוא אמר והשתרע על מצע מחטי אורן. שכבתי על האדמה לצידו והשחלתי אצבעות בתלתליו שהיו מלאים אבק. מזל טוב ליום ההולדת מחר, אמרתי. עיניי השתקפו בעיניו המחייכות שהלכו ונעצמו. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך עייף. לא התבטל בשבועיים של ההמתנה, את הרי מכירה אותו, התעקש לאמן יום יום את חיילי המילואים המבוגרים שלו, להחזיר אותם לכושר קרבי. שכחו לגמרי מה זה צבא, מלמל באוזני מנומנם, הרדאר שם ממול הוא היעד שלנו. שרק לא תהיה מלחמה… זרועי תחת ראשו התאבנה, אך לא זזתי. נשמתי בזהירות, נורא רציתי ללטף אותו, אבל חששתי שיתעורר. טור נמלים צד את עיני. מוזר למה שמים לב ברגעים כאלה. הטור צעד בסך מצידו השני, במקביל לגופו. דרור נחת ביניהן, שיבש את המצעד, הציץ בי בעין אחת והתעופף הלאה. הנמלים שנפוצו לכל עבר התרוצצו תחילה כמטורפות, אך מיד התנערו מעפר, התארגנו מחדש בטור והמשיכו לצעוד. כעבור אני לא יודעת כמה זמן, צץ בין העצים הסמל הבלונדיני ולחש לי שאפשר לצאת העירה לכמה שעות, יש הסעה, אבל אולי עדיף שהמפקד יישן… אהובי קם על רגליו בזינוק, לגם מים פושרים מן המימייה, ושלושתנו רצנו אל משאית שהייתה כבר עמוסה חיילים ששיחק להם מזלם להיות ירושלמים.

את אמא שלו הקשוחה את מכירה, ואת היחס שלו אליה. היא פתחה את הדלת ופלטה זעקת גיל שכמותה לא שמע הבית הייקי מעולם. בהתרגשות עצומה חיבקה אותו והוא לא העז להתנגד, אבל עמד כמו קרש, לא החזיר חיבוק. אסירת תודה היא חייכה אליי מעל לכתפו ושחררה אותו. הוא מיד חזר לעצמו וביקש – ציווה עליה – שתיסע להביא את אמי, חמותו. אותה הוא אוהב, כידוע לך. אמו צייתה ויצאה. ברוח נמוכה, יורשה לי לציין. אביו שתק. ראיתי שהוא מתלבט אם לנזוף בו כילדו הסורר שהיה או לקבל את דין הגבר העיקש שנהיה. לבסוף חיבק ונישק אותו בחגיגיות, טפח על שכמו, ליטף את ראשו, הצר על כך שאחיו יגיע מאמריקה רק מחר. גם אותי חיבק, הודה לי על שקמתי ועשיתי מעשה, יצאתי מגדרי והבאתי את הבן הביתה. לא סתם חיבב אותי מיום שהוצגתי לפניהם, כה נבונה ואמיצה ורבת תושייה הנני וכולי.

שמחתי לשמח אותו. האיש הטוב נראה חיוור, זה לא מכבר עבר התקף לב. הוא זה שהציע להזמין אותך כי את גרה קרוב, ואני הסכמתי שזה רעיון מצוין וטילפנתי אליך אבל לא היית בבית. אחר כך בירך את בנו ליום הולדתו בשפתיים כבות ואמר עד חצי המלכות. אהובי שהאבק כיסה אף את ריסי עיניו ביקש רק לעשות "אמבטיה אנושית" ומתוכה קרא לי ואני נכנסתי אליו וכל האורחים שהגיעו בינתיים חייכו בהבנה. חוץ מאמא שלי שהביטה בו בעיניים כלות. הוא נעל את הדלת ו… נו, תדמייני. על הרצפה, על השטיחון. החזקתי בו בכל הכוח אבל הוא אמר אם אני חוזר בשלום זה לא הזמן לילד, ואם לא מה את צריכה את זה. אחר כך עשינו אמבטיה ואני האצתי בו והוא צחק. שיחכו בסבלנות.
אני שולחת לך את המכתב מהיחידה בדואר צבאי. אל תשכחי להראות אותו לאסנת ואביטל.

יום ראשון, 4 ביוני 1967, יום הולדתך

הרדיו ביחידה פתוח כל הזמן. מחכים. אני עובדת כאילו כרגיל אבל הפחד מושל בי. מתאפקת מבכי, מריצה אליך מכתבים לקשור אותך אליי, לאחוז אותך בי, בחיי, בחיינו. אולי אשלח ואולי לא יהיה טעם, כי אם לא תהיה מלחמה ישחררו אותך הביתה. תיאמתי עם הקירשנרים והם באו היום לקחת את פיטו לירושלים עד שתיגמר ההמתנה הארורה או המה שיבוא בעקבותיה. אין סיבה שיסבול כך, בגילו. אמש, בשובי לחיפה בחצות כמעט, הרוסה מעייפות, הספקתי להוציא אותו לסיבוב. הוא הריח אותך בי ולא מצא אותך, לא הבין אם כבר עת לשמוח אם לאו. שכבתי לישון מרוצה מעצמי, מהעזתי. בזכותי לא היית לבד בשבת. בזכותי היו לנו רגעי קסם ביער. בזכותי חגגת בחיק המשפחה ואפילו התנהגת כמעט טוב אל אמא שלך.

יום שני. ברדיו הודיעו: מלחמה. בראשי המולה. יש מלחמה. עכשיו בסיני. אולי לא תפרוץ בחזית הירדנית, הזהרנו את חוסיין לשבת בשקט, לחשו אצלנו ביחידה. מי ייתן מי ייתן. עבדתי כאחוזת בולמוס, התנדבתי למשמרת נוספת וגם היא הסתיימה. לא רציתי לחזור הביתה. בלי פיטו הדירה עוד יותר ריקה. זה לילה ראשון שבו אני לגמרי לבד. לא מצליחה לישון. תליתי בחדר העבודה שלך את הווילונות שקניתי ליום הולדתך, זרקתי לפח את המטעמים שהקפאתי, את החבצלות שנבלו. חזרתי לחדר השינה והכנסתי ראש לארון לרחרח את חלוק הרחצה שלך כמו שפיטו עושה. אתה יכול לצחוק. פתחתי חלון אל החושך.

יום שלישי. כבשנו את גבעת הרדאר. הירדנים לא שעו לאזהרתנו. מי זה כבשנו? אתה והמילואימניקים שלך? ההמולה בראשי על סף פיצוץ. איפה אתה, אהובי? יצאתם מחסות היער אל המדרון, אל הרדאר החשוף בקצה האדמה פצועת תעלות הקשר? אולי נשלחתם ליעד אחר? אולי בכלל לא הפעילו אתכם? חטיבת מילואים אינה חוד חנית. הלילה אחרי המשמרת לא נרדמתי כלל. השחר עלה מולי, השמש זרחה בחלון, כיסיתי את העיניים אבל ללא הועיל, הן נעצמו לרגע ומיד נפקחו שוב. נדודי שינה, חוויה חדשה. הלילה במשמרת אשלח לך את המכתב הזה. אני לא יודעת איך אתפקד בלי שינה. קרביי מכווצים.

יום רביעי. הרדיו מלא חדשות מירושלים. העיר העתיקה בידינו. בידיך? כולם ביחידה מצטרפים למצהלות המשודרות מן השטח. אני בולעת את הגוש בגרוני שלא להשבית את האושר הנשפך מעל גלי האתר. החברים סביבי בקושי עובדים. מתלהבים, מתרגשים.

יום חמישי. הפסקתי להאזין לחדשות. No news good news. קודם התקשרה איה. גם היא במילואים והסיווג הביטחוני שלה אִפשר לה להשיג את מספר הטלפון אצלנו. שמחתי לשמוע אותה אך לא היה נעים להאריך בדברים, המכשיר עומד על שולחנו של המפקד. איה הבטיחה לנסות ליצור איתך קשר, אמרה שעדיין נלחמים באזור ירושלים. הסיבה לטלפון הייתה להודיע לי שראתה את אחיך שהגיע מאמריקה. הרדיו ממשיך לשדר התרגשות. אנחנו מנצחים. מי זה אנחנו? אני שומעת בעל כורחי, לא מפסיקה לעבוד. עוד פעם החברה שלך, הכריז מפקדי בזעף כאשר הטלפון צלצל בשעה שתיים לפנות בוקר. תקצרי.
איה אמרה שהיא באה לקחת אותי לירושלים. מסתובבות בעיר שמועות, לא יודעים מה בדיוק. אבל מה שלא יהיה, אם הכול בסדר ואם לא, מוטב שאני אהיה בירושלים ולא לבד בחיפה. כנראה קפאתי שם עם האפרכסת ביד. מה הכתובת, איה שאלה מרחוק. המפקד שמע אותה. הוא חילץ מידי את האפרכסת, אמר הלו, זה המפקד שלה, והקשיב. פניו הצהיבו.

ד"ר מרים יחיל־וקס, סופרת, מתרגמת ודרמטורגית. תרגמה כחמישים רומנים ומחזות, שימשה מנהלת אמנותית של התיאטרון לילדים ולנוער, ייסדה וניהלה את פסטיבל חיפה להצגות ילדים. פרסמה ספר שירים, "בלי כוונה" (עקד, 1977), ושני ספרי פרוזה – "נורדאו פינת וול־סטריט" (כנרת זמורה־ביתן, 2009) ו"הפרק החסר" (כרמל, 2016). כעת שוקדת על רומן זה, שעלילתו מתרחשת בשנה שאחרי מלחמת ששת הימים, בחיפה. גיבוריו הם בני דור ראשון בארץ, וזו להם המלחמה הראשונה. סיפורה "ילדה איך קוראים לך" התפרסם בגיליון 23 של המוסך.

» במדור בעבודה בגיליון המוסך הקודם: על הלבנטינים של דרום אמריקה, מאת משה סקאל

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.