פרוזה | "חמש שעות למוות", סיפור מאת שירן גבאי דמרי

"מה אגיד לו אם ישאל אותי על זה, חשבתי. היו לךְ עוד ארבע שעות לחיות וזה מה שבחרת לעשות בהן? לא רציתי להשאיר לךָ בלגן, אשקר. תכף תאבד אותי, לפחות לא להפיל עליך את הכלים."

אמיר זליגובסקי, ללא כותרת, חימר שרוף וברזל, גובה 24 ס"מ, 1997, צילום: אבי חי.

.

חמש שעות למוות / שירן גבאי דמרי

.

לכתוב ספר, לטוס לגלפאגוס, ללמוד לגלוש, לעשות שלושה ילדים, לקרוא כבר את "מלחמה ושלום". זו הייתה רשימת היעדים העדכנית שלי ביום האחרון לחיי. כשהתברר לי שזה היום האחרון לחיי, לא היה טעם להתיישב מול המחשב ולבדוק איך מגיעים לגלפאגוס או לחשב מתי הביוץ שלי.

"יש לך חמש שעות," הג'ינג'י אמר, "אני מצטער."

הג'ינג'י כבר מזמן לא היה ג'ינג'י. באותו רגע ראשון של שיחה חלפו לי פתאום בראש המון רגעים שבהם אני מִתְחַלָּה מולו ואמא שלי עומדת לידי, מנסה להבין מעיניו אם אני זכאית לאישור מחלה. והג'ינג'י תמיד היה נותן לי יום מחלה נוסף, כאילו הבין באופיו האדמוני, המנומש, כמה אני רוצה לצעוד כמנצחת לבית הספר. אבל אז, יום אחד, נכנסתי אליו לחדר לקחת מרשם לגלולות. הייתי כבר בת עשרים בערך, ואת המרשמים הייתי לוקחת תמיד מהפקידה שלו, שהייתה מחתימה אותו בבוקר על כל המרשמים ומושיטה אותם אלינו, הפציינטים, בלי להסתכל לנו בעיניים. אבל היא לא הייתה שם, איריס, וככה יצא שהייתי צריכה להיכנס לחדר שלו בעצמי, אחרי שלא ראיתי אותו שנים. ופתאום הוא בכלל לא היה ג'ינג'י. ראיתי סנטה קלאוס חביב יושב על הכיסא שלו. השיער והזקן שלו היו לבנים לחלוטין, כאילו שלג סמיך כיסה אותם. אפילו העיניים שלו נראו לבנות פתאום.

ופתאום הג'ינג'י מתקשר אליי ואומר לי את זה, ככה באמצע החיים, רגע אחרי שקמתי למטבחון במשרד, "יש לך חמש שעות."

אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו:

איך הוא אומר לה "יש לך חמש שעות"? איך הוא ידע להגיד לה את זה. זה מדויק מדי, זה קצר מדי, זה אקראי, זה היסטרי, זה בלתי אפשרי.

אני יודעת, כי זה מה שאני חשבתי. עמדתי מול מכונת הקפה, עם ספל זכוכית ביד והחלב שהקצפתי מנמיך את גובהו בתוכו, ואני מסתכלת על החלב השוקע בתוך עצמו וחושבת שזה לא ייתכן, הג'ינג'י השתגע, מי אומר דברים כאלה?
והג'ינג'י לא הסביר. אחרי ה"אני מצטער" שלו הוא שתק והכנות שבשתיקה שלו הייתה חזקה אפילו יותר מהכנות שבמצטער שלו. שמעתי אותו שותק מעל השפופרת ודמיינתי את איריס עומדת לידו ובוכה, דמותה משתקפת בצג מחשב שמיליון נקודות אדומות בוהקות מתוכו, עדוּת לתוצאות הבדיקות החריגות שלי. לא יודעת למה חשבתי שאיריס תבכה עליי, הרי היא מעולם לא הרימה אליי את העיניים שלה וכנראה לא ידעה איך נראית הבחורה שנשארו לה חמש שעות לחיות. ובכל זאת דמיינתי את איריס בוכה ואותו עוצם את עיניו ומחכה שאגיד משהו והשתיקה שלו, שרק הלכה והתארכה, הסבירה לי שאין מה להסביר, יש לך חמש שעות, נצלי אותן.

ארבעים ואחת קומות אחר כך, החניון התת־קרקעי היה קפוא.

הוא היה מסוג החניונים האלה שקוראים להם תת־קרקעיים כי הם מתחת לקרקע כלשהי, אבל לא באמת מתחת לקרקע כולה, וכך יוצא שאם אתה נמצא בשוליהם, אתה יכול לראות את השמיים. שמיים תת־קרקעיים מעל עולם תת־קרקעי. מהעולם התת־קרקעי נשבו רוחות חזקות פנימה לתוך החניון וסחררו בתוכו כמה פתקי חנייה שלא נדרשו עוד לאף אחד. מקומטים ובלויים הם ריקדו מולי במחול אפוף אבקים ואבני חצץ. פגישות עסקים ודייטים של צהריים, מסעות שופינג ורשימות מטלות. נקודות בזמן. איקסים בלוח שנה. שורות ביוגרפיה של מי שביקרו בחניון הזה פעם ואז המשיכו לחייהם.
בתוך סחרחרת האשפה הזו עמד האוטו שלי ואז חצה אותה, עלה מתוך תת־הקרקעיות אל העולם האמיתי ונעצר מיד מול רמזור אדום. הבטתי אל הרמזור ואז אל ידית ההילוכים ואז אל עיניי שבתוך הראי. "תנקו אותי!" השקיף אליי מסר מהשמשה האחורית, מסומן באצבעות זרות. כן, ראיתי את הגבות שלי מאשרות, האצבעות האלה צודקות, אבל לנסוע עכשיו לשטיפה יגזול עוד לפחות שלושים דקות מהחיים שלך. הורדתי את העיניים מהראי ומהתוואי שסימנו האצבעות הזרות והבטתי באצבעות שלי מתופפות על ההגה, נדבקות לקצב זר של משהו שבקע מהרדיו. תנוחו, לחשתי אליהן, תנוחו. הן תופפו לעוד רגע, מתריסות, ואז צייתו והניחו להגה. הרמתי את הראש שלי אל הרמזור. האור האדום כמעט דימם מתוכו, ממלא את השמשה, שוטף את עיניי.

תראו כמה מוכשר האדם. הוא עושה לו מכונות, ישויות אוטומטיות שמפסיקות לו את האוטומט. כופות עליו לעצור. אתה עוצר ברמזור ומוכרח להתבונן. במה תתבונן? פה הרמזור כבר נותן לך בחירה. תתבונן בו, תתבונן בטלפון שלך, תתבונן ברחוב, תתבונן פנימה. מה אם לא היינו עוצרים אף פעם?

ג'וני מיטשל. זה מה שיצא מהרדיו. "מָיי אוֹלְד מֵן אִיז א סִינְגֶר אִין דֶה פָּארְק…" קולה גבה והרים את האיש הזקן שלה. למי היא שרה אותו, תהיתי בפעם האלף. לאהוב שלה? ולמה שתקרא לו האיש הזקן שלי? ואולי היא שרה אותו לאבא שלה בכלל, תבדקי אחר כך בוויקיפדיה על מי השיר ובעצם אפשר גם עכשיו, לא? בשביל מה עשו טלפונים עם אינטרנט אם לא בשביל רמזורים אדומים?

אבל אז היא הגיעה לחלק שבו הוא בא הביתה ואוסף אותה בזרועותיו.

החלטתי, כמו תמיד, שהיא שרה אותו לאהוב שלה, ברור. ונזכרתי איך חודש לפני שעברנו לגור יחד דמיינתי אותי מחכה לו שישוב הביתה. דמיינתי את המחבת החסרה ביצה עבורו כשהוא איננו ואת המיטה הריקה מדי עבורי. ביקשתי לעצמי את העצב שבהיעדרו כשכל כך אתרגל אליו. וכשהמיטה הפכה להיות מיטתנו והמחבת החלה להתמלא, הרגשתי שאני היא ג'וני וג'וני היא אני ושהאהוב שלי הוא האיש הזקן שלה ושעבורי, עבורי היא שרה עליו.

ואז, ממש לפני שהיא מגיעה לחלק שבו הוא מרחיק ממנה את העצב, שמעתי פתאום את הנשימה של ג'וני. את האוויר שהיא לוקחת לפני שהיא עולה. ג'וני מיטשל הרחוקה, הגדולה, המיתית, הייתה קרובה אליי כל כך. גם היא מכניסה את הסרעפת לפני שהיא עולה, גם היא אוספת אליה את שריריה, גם היא נערכת, נדרכת. גם היא נושמת. נשמתי איתה וחשבתי שכשאגיע הביתה יישארו לי בערך עוד ארבע שעות ועשרים דקות לחיות.

בין העבודה לבית זיכו אותי עוד ועוד רמזורים באורות אדומים. בכל אחד מהם עמדתי ראשונה בטור מכוניות ולפניי אימהות ועגלות שרודפות את הפסים, עניבות מתנופפות ברוח, כוסות מקרקשות מטבעות, אוזניות וכובעי צמר, עננים שמנים. חיים. כשהגעתי לדלת היו לפניי רק עוד ארבע שעות וארבע־עשרה דקות.

"שלום בית," אמרתי וניערתי את המעיל הכבד מעל הכתפיים שלי. הצצתי בכיור שכוסות הקפה וקערות נשנושי הלילה עוד רבצו בתוכו, כשעל כתפי קפץ פתאום האיש הזקן של אימא שלי. מדי ערב שישי אני מציעה להחליף אותו מעל הכיור והוא מסרב. פעם, לפני שנים, אמר לי שקרא ריאיון עם שמעון פרס ושמעון פרס אמר שהוא נהנה מהדחת כלים. והנה שמעון פרס כבר איננו אבל אבא שלי עדיין נחוש ליישם את דבריו. הוא סובל מדי שבוע מעל כיור עמוס ומתרגל הנאה. וידעתי, אבא שלי כל כך נחוש, שיום אחד הוא יצליח. הפשלתי שרוולים והטבעתי את ידיי בתוך הכיור, מתרגלת הנאה מהדחת כלים.

המים זרמו מעל שתי במבות שנשארו בקערת אמש ורוקנו אחר כך לתוך כוס שמיץ תפוזים נקרש בתוכה. הן נמסו לתוך פתח הכיור, צהבהבות דהויות, זכר עלוב לבוטנים מלאי חיים. כל חיי הן מלוות אותי, הבמבות. על הדשא אחרי הגן, מחוץ לשק"ם בטירונות, בין המושבים באוניברסיטה, באוהל שכפור מכסה עליו בפרו. ובבית. בכל הבתים שהיו לי, בכל הבתים שהייתי חלק ממורשתם. משפחות צעירות נכנסות לבתים, ראשי שבטים יוצאים מבתים, זוגות צעירים מתארסים בדירות סטודיו, כרסי היריון עוזבות לדירות ארבעה חדרים. שלום בית, להתראות בית.

הכיור התרוקן, מאכזב אותי כמעט בריקנותו. מה אגיד לו אם ישאל אותי על זה, חשבתי. היו לךְ עוד ארבע שעות לחיות וזה מה שבחרת לעשות בהן? לא רציתי להשאיר לךָ בלגן, אשקר. תכף תאבד אותי, לפחות לא להפיל עליך את הכלים.

אתה עומד לאבד אותי ועוד לא סיפרתי לך כלום. כבר יותר משעה שאני יודעת ואתה לא. מתי ידעתי משהו זמן רב כל כך בלעדיך?

נכון, אתם צודקים, זה נראה אכזרי לא לגלות לו, אבל החלטתי שאשקול את זה שוב רק אחרי המקלחת. המים שזרמו קודם מעל הכלים הפתיעו אותי. הם היו חמים, רותחים כמעט, מזמינים. פסעתי במסדרון, פושטת מעליי את הבגדים וקובעת לי לו"ז מחשבות. אבל למה התקלחת? ידעתי שהחבר'ה מלמעלה יגידו תכף, יכולת לעשות כל דבר בעולם ודווקא מקלחת? ספונג'ה לגוף? כאן ממילא כולנו נקיים. דמיינתי את עצמי עומדת מולם, מגמגמת, מה כבר יהיה לי לתרץ? אבל אז, במקלחת, עניתי להם כמו שצריך. עם כל בועת סבון שהתפוצצה על העור שלי, עניתי להם. הבטתי בו, מבריק ורך, עור צעיר עדיין, יפהפה. סימני מתיחה ראשוניים עיטרו את שולי הבטן, לבנים ועדינים, נשיים כל כך. סימנתי באצבעי את הטבור שלי, קטן, קעור רק בחלקו, בור קטן במרכז הגוף. המים המטירו עליי חמימות ורעש עד שלא שמעתי דבר מלבד עצמי. הרגשתי אותם מאריכים את השיער שלי על עורפי. מחליקים אותו למטה, סוחטים אותו מהרוח שנקשרה בו קודם, מאדי ארוחות הצהריים המחוממות במשרד, מהקור ומהשמנוניות. אם הג'ינג'י היה אומר לי שעה וחצי ולא חמש שעות, פה הכול היה נגמר. יכולתי לסיים את חיי תחת המים היפים הללו.

התיישבתי על המיטה, החלוק העבה שלי סופג ממני את המים, שיערי מגולגל בתוך מגבת גדולה ולבנה. הייתי עטופה ומחוממת כשהחלטתי שלא אומר לך דבר. החישוב היה פשוט: עוד חצי שעה תגיע. יהיו לי שעתיים וחמישים ושתיים דקות איתך. איך אני רוצה שהן ייראו?

הבית מסודר, הכלים רחוצים, עשיתי מה שיכולתי. נשאר לך רק לקונן עליי, ותיאלץ לעשות את זה בלעדיי.

הדלת נפתחה כשנשארו לי שעתיים וארבעים וחמש דקות. ניגשתי אליה וסגרתי אותה עבורו. נישקתי את זיפיו שבצבצו, קצרים וקשים, מתוך עורו. כרכתי את ידיי סביב מותניו כשאפי בבית השחי שלו, אוסף אליו רמזים לדאודורנט החריף שהותז לשם בבוקר. ומבעד לרמזי הדאודורנט ולריח הגילוח בן היומיים היה שם הריח שלו. ריח הבשר, העור הלבן, ריח התינוק שהוא היה פעם, הריח שנטמע בעור ושורד גם את הבגרות והצליפות והצלקות והכאב שרק הולך ונעשה נוכח יותר. ואחרי הריח בא הטעם. טעם הלשון שהתגלגלה בשלי, מתוק ומר מסיגריות וארוחת צהריים ואספרסו ושוקולד מתחנת הדלק ורוק שניגר אליי ואל הבערה שהייתה לי אליו באותו רגע. וברגע ההוא ליד הדלת, נדמה היה לי שהכאב כבר אינו נוכח יותר בעולם ושרק הוא נוכח שם עבורי, בכל החושים.

אחר כך משכתי אותו אל המקלחת ואל המים. הפשטתי אותו ואז אותי ונכנסתי איתו מתחת למים ורחצתי אותו. בכל פעם שעינינו נפגשו ראיתי אותן שואלות ולא השבתי להן, לא הסברתי למה אני עושה את כל אלה ומה גורם לי לטלטל את השגרה שלנו טלטלה מוזרה כל כך. רציתי להיאחז בגוף שלו, בתמירותו הבלתי אפשרית, בעקביו החזקים, בבטן הנערית שלו. רציתי להרגיש את המים בין כף ידי לעורו ולטפטף אותם אל שׂערי משׂערו.

מהמקלחת הבאתי אותו אל המיטה ושם כרכתי סביבו את החלוק שלי והברשתי את שערו השחור במגבת יבשה. שפשפתי את ידיי על סיבי החלוק, לחמם אותו כאילו היה ילדי. אחר כך הפשטתי אותו שוב ונשכבתי מעליו, מבריקה עדיין ומטפטפת מים. ראיתי אותי מכסה עליו בגופי הזעיר לעומתו וכל איבריו מבצבצים מעליי ומתחתיי ומצדדיי, מקיפים אותי, מגדילים אותי. עורו הלבן כהילת אדם סביבי. חשבתי שאם הג'ינג'י היה אומר לי שלוש שעות ולא חמש, פה הכול היה מסתיים. כך, כשאני מונחת מעליו ועורו סופח ממני מים טריים.

אבל היו לי עוד שעתיים. ובשעתיים, החלטתי, יש דבר אחרון שאני חייבת להספיק. פעם אחת, לפני שאני עוזבת, זה חייב לבוא אליי לבד. פעם אחת בלי לחשוב איך זה נראה מלמעלה, ושכדאי שאני אסיים כבר כי גם הוא רוצה לגמור, ולמה תמיד לוקח לי כל כך הרבה זמן ובטח הוא עייף כבר, קדימה, תעצמי עיניים, תתרכזי וזה יבוא, אל תהיי קשה כל כך.
נראה היה שהוא שומע אותי.

הוא הסיט את שיערי הרטוב מלחיו, התרומם מעל הכרית וסובב את שנינו במהירות כשאנחנו דבוקים עדיין. כעת היה הוא מעליי ואני מתחתיו. הוא הביט בי, בלתי רגיל כפי שאני ודאי הייתי שונה עבורו מהרגע שנכנס בדלת. את ידו הוא השחיל מתחת לעורפי ושם החזיק אותי, בין אצבע ואגודל, מוטת כף ידו רחבה מאי פעם. וכשידו השנייה משייטת עליי, תופסת ומוחצת, מלטפת ומרפרפת, הצלחתי להשאיר את עיניי עצומות ולהעלים מעל המסך שהן יצרו את כל הצורות הגיאומטריות המטושטשות שריחפו שם ולהכהות אותו יותר ויותר עד שרק הוא היה מולי, מסך שחור ושקט.
חמש שנים, זה מה שהג'ינג'י אמר. לא חמש שעות. "נשארו לך אולי חמש שנים לחיות, מקסימום. אני מצטער."

מלמעלה שוב ראיתי אותנו, שני גופים על צידם. אני מתקמרת אליך, אתה מתקער אליי, בשרך דוחק את עורי, בליטותיך משלימות את שקעיי. חמש שנים מקסימום בניכוי שליש לאחור זה כמעט שלוש וחצי שנים. ושלוש וחצי שנים זה לפחות ספר אחד ולפחות ילד אחד. ולטוס לגלפאגוס נספיק בטוח.
"אתה ער? הגיע הזמן לעשות ילדים."

 

שירן גבאי דמרי, ילידת 1987, מתגוררת בגבעתיים. סופרת, משוררת ועורכת דין. ב-2017 ראה אור ספרה "בצלים ירוקים לרובי", ספר שירי ילדים. שיריה התפרסמו בבמות שונות.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "ההרדמה", מאת שרי שביט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל,
דורית שילה.
אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יפעת שחם ▪ התמחות: נגה שיאון.
מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו