מאת: איריס לנה
"מזרקות יכולות להישאר בוינה", זו הייתה תשובתה של לאה ברגשטיין כשנשאלה אם אפשר להוסיף קישוטים ומזרקות לטקס חג המים שיצרה בקיבוץ רמת יוחנן, אשר מתקיים גם היום כמדי שנה בשנה בסוכות. את הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, שמענו ממירי פיינשטיין, מנהלת 'מכון הווי ומועד' מייסודו של מתתיהו שלם בקיבוץ רמת יוחנן, שאיתה בילינו ימים ארוכים במיון ובזיהוי חומרי הארכיון המפתיע והמורכב של לאה ברגשטיין. זה ארכיון ייחודי של יוצרת, למעשה שני יוצרים שותפים – לאה ברגשטיין ומתתיהו שלם – שקיבוץ רמת יוחנן כולו הוא הגוף המבצע של יצירותיהם.
ברגשטיין למדה בוינה אצל אמני מחול מרכזיים של התקופה – היא הייתה תלמידה בשיטה של איזדורה דנקן ולמדה בבית הספר של רודולף לבן, אבל כשהגיעה בשנת 1925 לקיבוץ בית אלפא והחלה לעבוד כרועת צאן, ביקשה להשאיר מאחור את הקישוטיות ואת הטעם של הבורגנות האירופית. הבגד שלבשה כשיצאה למרעה ספוג בדימוי תנ"כי מדומיין ששאבה מבגדיהם של השכנים הבדואים של קיבוץ בית אלפא (הוקם בשנת 1922). הבגד הזה הוא הצהרה אידיאולוגית של מי שויתרה על תרבות ואומנות אירופית כדי ליצור בארץ ישראל תרבות ואומנות מקומית חדשה.
וכך היא כותבת (ברגשטיין מעולם לא למדה עברית באופן מסודר):
"גם עצל הבדואים זה הכל היה סגור ומתאים לריקודים באוהלי כדר במתפחת השתמשתי לפעמים לחגורה.
התרבות של הרועים והחרבות ש[לא ברור] עצל הבדואים השכנים, נקרא [לא ברור] תרבות (הרועים, מחוק) מהווי הרועים היה זה היסוד לכל הרועים, יסוד לכל החגים.
גם התלבושת ספגה מכל זה מן הרעיונות האלה הרועה ההולך עם צאנו למרחקים שומע צלילים משמיע צלילים מתבודד עם הטבע עולה על הגלבוע מתרשם מן האביב הפורח זה הכל שומעים בשירים של מתתיהו כל ההווי הזה שגם אני עברתי בחלקו השפיע והיה יסוד ליתר היצירות".
מכלול יצירתה של ברגשטיין הוא עצום, ומקיף טקסי חג וריקודי עם רבים שחלקם נעשו נכסי צאן ברזל של תנועת ריקודי העם הישראליים, כמו "שיבולת בשדה" ו"הן ירונן". ארכיונים של יוצרי מחול כוללים מטיבם בעיקר את התיעוד של היצירה המחולית, אבל בתוך האוספים נחשפים חומרי לווין נדירים ומשמעותיים. התהליך הבלשי של גילוי ארכיוני מחול הוא תוצאה של פעולות שיטתיות, אבל היא נטוות בעיקר ממקריות מלאת הפתעות: מחפשים דבר אחד ו(אם שמים לב) מוצאים אחר שכלל לא ידענו על קיומו. כזה הוא אוסף התלבושות של ברגשטיין שהיא עצמה עיצבה לטקסי החג בקיבוץ רמת יוחנן. התלבושות נשמרות במחסן תלבושות בקיבוץ משנת 1945. האוספים יוצרים הזדמנות לא צפויה למבט על התרבות החומרית שנוצרת סביב המחול עצמו: תפאורה, אביזרים, כלי נגינה, קישוטים, ובעיקר התלבושות.
בין התלבושות מצויים 'תלתלי אוזניים', פריט לבוש ייחודי שעוצב על ידי ברגשטיין בשנות ה-40.
הוראות לבישה: מניחים אותו על הראש והוא יורד משני צדי הראש ליד האוזניים.
תלתלי אוזניים נלבשים גם היום במסגרת חג המים וחג העומר בקיבוץ רמת יוחנן.
הביטוי תלתלי אוזניים מופיע באחד משיריו המוקדמים של מתתיהו שלם "שה וגדי":
שֶׂה וּגְדִי, גְּדִי וָשֶׂה,
יַחְדָּיו יָצְאוּ אֶל הַשָּׂדֶה,
עִם צָהֳרַיִם לַמַּעְיָן
רָצוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם.
אֶחָד לָבָן שֵׁנִי שְׁחַרְחַר,
עִם תַּלְתַּלֵּי אָזְנַיִם
פַּעֲמוֹנִים מְצַלְצְלִים,
עַל צַוָּאר עֲדַיִים.
תלתלי האוזניים הם פריט עיצובי יוצא דופן, אולם הוא רכיב בתוך מהלך גדול, פועל יוצא של תפיסת עולם של הישוב היהודי של לפני הקמת המדינה שלפיה עיצוב מכלול של התנהגויות ופרטים הוא חלק ממאמץ ליצור תרבות עברית מקומית, ששני מרכיביה האידיאולוגיים המרכזיים הם ציונות וסוציאליזם.
מכלל המסמכים והתצלומים באוסף ניכר שברגשטיין ייחסה חשיבות גדולה לעיצוב התלבושות, ואף נטלה חלק פעיל בייסוד האגודה למען הבגד הלאומי היא "אגבל":
וכך היא מנסחת נייר עמדה בנושא נחיצות הבגד הלאומי, המופיע בין מסמכי תיעוד של סימפוזיונים בנושא הבגד הלאומי, שבהם היה לה חלק פעיל.
נייר העמדה שכתבה פונה אל האזרח במדינת ישראל בהצהרה מלאת פאתוס:
"אין בגד לאומי לישראל – איש הישר בעיניו ילבש!"
ואחרי סקירה היסטורית היא מציעה ודורשת שמומחים ויודעי דבר יפעלו ויחתרו למען המטרה הנעלה (כך במקור) – "תיקנון אופנה של בגד לאומי ישראלי לאיש ולאשה".
ברגשטיין שייכת לקהילה שפועלת נמרצות בעניין הבגד הלאומי-הייצוגי-החדש. הנה דוגמה להקשר נוסף, הפעם לא סימפוזיון, אלא גזיר עיתון המדווח על תחרות לתלבושת של ריקודי עם ישראליים, שהיו אתר פעיל נוסף של יצירת תרבות עברית מקומית:
לכתבה יש אג'נדה גלויה של פעולת הפצה נמרצת, והיא אף מציידת את הקוראים והקוראות בחישובים מדויקים של כמות הבד הנדרשת לתלבושת של בחור ולתלבושת של בחורה, וכן הנחיות מסודרות למי לפנות (לוועדת הריקודים) ומה מחיר הבד, בשתי איכויות שונות.
ובאשר למערכת ההפצה הממוסדת של התרבות העברית החדשה: באוסף נמצאה חוברת הדרכה של ריקודי עם, ובעמוד המוקדש לריקוד הרועים מופיע איור תקופתי של המאייר שמעון מקיבוץ מזרע, שמשרטט אף הוא את לבוש הרועות כמתכתב עם לבוש תנ"כי מדומיין, כולל הכד על הראש. וכך הריקוד, התלבושת והדימוי התנ"כי מתהדקים להם יחד.
כך, האידיאולוגיה ניבטת מן הפריטים, מהאיורים ומהטקסטים, ולעיתים דווקא ממה שנעדר מהם: בהיותם חגי קהילה, המבצעים של טקסי החגים היו חברי קיבוץ רמת יוחנן. החל משלבי ההכנה: בוני במות, בעלי מלאכה, תופרות ורוקמות, ובשלב ביצוע הטקס: זמרים, נגנים, רקדנים – טקסי החג הם אומנות שקהילת הקיבוץ היא הגוף המבצע שלה. נשות הקיבוץ הן אלו שרקמו את עיטורי התלבושות ולכן כל רקמה שונה מעט מהאחרות, אך אין אפשרות לשייך את הרקמות לרוקמות. היעדר זיהוי הוא כאמור תוצאה של תפיסת אומנות כפעולה קהילתית ולא כאומנות יחידים.
הארכיון חושף מקורות השראה נוספים של ברגשטיין ואף את טכניקות העבודה שלה. כמה עשרות ספרי אומנות שימשו השראה לעיצוב התלבושות, מרביתם של תרבויות עתיקות, ובתוכם דפים גזורים או מסומנים. בין העמודים מודבקות פתקאות בכתב ידה של ברגשטיין ועליהן הערות ותזכורות של פרטים מתוך הצילומים והציורים. באוסף יש סקיצות של שלבים שונים בפיתוח הבגד ששרטטה לתופרות ולרוקמות:
וטקסטים מלווים לתופרות ולאחראית התלבושות:
"באותו הצבע ובאותו הרוחב חגורה הדוקה על הגוף, שאני סוגרת בשתי סיקות הדוק, לכל שמלה יש עוד צבע סרט צר.
שמים אותו בשורה שניה על החזה, במאוגל על הפס של שרבול את הסרט הנוסף (ורוד) בקצע השמלה שמים סרט רקום בצבע השני ורוד או אדום (של החצאית) או בצבע השני." (עמוד 19)
מכלול ההשפעות, פרוצדורות היצירה, הנחיות לשותפיה והאינטרס ליצור תרבות חדשה מתגלמים בתלבושות מעוצבות ומלאות פרטים שיצרה לחג העומר. גם היום, מדי שנה בשנה, קהילת הקיבוץ לובשת אותם ומבצעת את הריקודים ואת הטקס כולו בדיוק מירבי.
ולסיום. ארכיון מחול הוא אתר רב הקשרים בעל זיקות לתחומי ידע מגוונים, אבל מהותו היא לשמר את המחול עצמו, את התנועה והגוף המאורגנים במרחב. הנה תצלום כמעט פולחני של ריקוד בחג העומר ובו ניכרת תנועת הבגד על הגופים הרוקדים, בצילום של טרודי שוורץ, צלמת ששהתה בקיבוץ רמת יוחנן רק יומיים, בפסח 1946, אך יצרה כמה מן האימג'ים האיקוניים של ריקודי חג העומר.
כתבות נוספות
עיניים שושנים: מדוע פניך מכוסות פרחים?
מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה
