'תלתלי אוזניים' – פריט האופנה הלאומי שכמעט היה לנו

על פועלה של הכוריאוגרפית ורועת הצאן לאה ברגשטיין

לאה ברגשטיין רועת צאן בקיבוץ בית אלפא (1927). צלם לא ידוע

מאת: איריס לנה

"מזרקות יכולות להישאר בוינה", זו הייתה תשובתה של לאה ברגשטיין כשנשאלה אם אפשר להוסיף קישוטים ומזרקות לטקס חג המים שיצרה בקיבוץ רמת יוחנן, אשר מתקיים גם היום כמדי שנה בשנה בסוכות. את הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, שמענו ממירי פיינשטיין, מנהלת 'מכון הווי ומועד' מייסודו של מתתיהו שלם בקיבוץ רמת יוחנן, שאיתה בילינו ימים ארוכים במיון ובזיהוי חומרי הארכיון המפתיע והמורכב של לאה ברגשטיין. זה ארכיון ייחודי של יוצרת, למעשה שני יוצרים שותפים – לאה ברגשטיין ומתתיהו שלם – שקיבוץ רמת יוחנן כולו הוא הגוף המבצע של יצירותיהם.

ברגשטיין למדה בוינה אצל אמני מחול מרכזיים של התקופה – היא הייתה תלמידה בשיטה של איזדורה דנקן ולמדה בבית הספר של רודולף לבן, אבל כשהגיעה בשנת 1925 לקיבוץ בית אלפא והחלה לעבוד כרועת צאן, ביקשה להשאיר מאחור את הקישוטיות ואת הטעם של הבורגנות האירופית. הבגד שלבשה כשיצאה למרעה ספוג בדימוי תנ"כי מדומיין ששאבה מבגדיהם של השכנים הבדואים של קיבוץ בית אלפא (הוקם בשנת 1922). הבגד הזה הוא הצהרה אידיאולוגית של מי שויתרה על תרבות ואומנות אירופית כדי ליצור בארץ ישראל תרבות ואומנות מקומית חדשה.

מתוך רשימות לאה ברגשטיין. אוסף פרטי אמנון גולן, קיבוץ רמת יוחנן

וכך היא כותבת (ברגשטיין מעולם לא למדה עברית באופן מסודר):

"גם עצל הבדואים זה הכל היה סגור ומתאים לריקודים באוהלי כדר במתפחת השתמשתי לפעמים לחגורה.
התרבות של הרועים והחרבות ש[לא ברור] עצל הבדואים השכנים, נקרא [לא ברור] תרבות (הרועים, מחוק) מהווי הרועים היה זה היסוד לכל הרועים, יסוד לכל החגים.
גם התלבושת ספגה מכל זה מן הרעיונות האלה הרועה ההולך עם צאנו למרחקים שומע צלילים משמיע צלילים מתבודד עם הטבע עולה על הגלבוע מתרשם מן האביב הפורח זה הכל שומעים בשירים של מתתיהו כל ההווי הזה שגם אני עברתי בחלקו השפיע והיה יסוד ליתר היצירות".

מכלול יצירתה של ברגשטיין הוא עצום, ומקיף טקסי חג וריקודי עם רבים שחלקם נעשו נכסי צאן ברזל של תנועת ריקודי העם הישראליים, כמו "שיבולת בשדה" ו"הן ירונן". ארכיונים של יוצרי מחול כוללים מטיבם בעיקר את התיעוד של היצירה המחולית, אבל בתוך האוספים נחשפים חומרי לווין נדירים ומשמעותיים. התהליך הבלשי של גילוי ארכיוני מחול הוא תוצאה של פעולות שיטתיות, אבל היא נטוות בעיקר ממקריות מלאת הפתעות: מחפשים דבר אחד ו(אם שמים לב) מוצאים אחר שכלל לא ידענו על קיומו. כזה הוא אוסף התלבושות של ברגשטיין שהיא עצמה עיצבה לטקסי החג בקיבוץ רמת יוחנן. התלבושות נשמרות במחסן תלבושות בקיבוץ משנת 1945. האוספים יוצרים הזדמנות לא צפויה למבט על התרבות החומרית שנוצרת סביב המחול עצמו: תפאורה, אביזרים, כלי נגינה, קישוטים, ובעיקר התלבושות.

בין התלבושות מצויים 'תלתלי אוזניים', פריט לבוש ייחודי שעוצב על ידי ברגשטיין בשנות ה-40.
הוראות לבישה: מניחים אותו על הראש והוא יורד משני צדי הראש ליד האוזניים.
תלתלי אוזניים נלבשים גם היום במסגרת חג המים וחג העומר בקיבוץ רמת יוחנן.

הביטוי תלתלי אוזניים מופיע באחד משיריו המוקדמים של מתתיהו שלם "שה וגדי":
שֶׂה וּגְדִי, גְּדִי וָשֶׂה,
יַחְדָּיו יָצְאוּ אֶל הַשָּׂדֶה,
עִם צָהֳרַיִם לַמַּעְיָן
רָצוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם.
אֶחָד לָבָן שֵׁנִי שְׁחַרְחַר,
עִם תַּלְתַּלֵּי אָזְנַיִם
פַּעֲמוֹנִים מְצַלְצְלִים,
עַל צַוָּאר עֲדַיִים.

'תלתלי אוזניים' באוסף תלבושות ואביזרים של לאה ברגשטיין. תועד בפרויקט 'האוסף הלאומי הדיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותיאטרון'. צילום: אחיקם בן יוסף

תלתלי האוזניים הם פריט עיצובי יוצא דופן, אולם הוא רכיב בתוך מהלך גדול, פועל יוצא של תפיסת עולם של הישוב היהודי של לפני הקמת המדינה שלפיה עיצוב מכלול של התנהגויות ופרטים הוא חלק ממאמץ ליצור תרבות עברית מקומית, ששני מרכיביה האידיאולוגיים המרכזיים הם ציונות וסוציאליזם.

תהלוכת המחוללות הצועדות משטח ההתכנסות בקיבוץ אל השדה בחג העומר לבושות בתלבושות החג (שנות ה-70) מובילה: לאה ברגשטיין אוחזת בגונג. המחוללות עטורות בתלתלי אוזניים. צילום: אלקנה כרמון, ארכיון קיבוץ רמת יוחנן

מכלל המסמכים והתצלומים באוסף ניכר שברגשטיין ייחסה חשיבות גדולה לעיצוב התלבושות, ואף נטלה חלק פעיל בייסוד האגודה למען הבגד הלאומי היא "אגבל":

פרוטוקול ישיבת האגודה למען בגד לאומי 20.5.1957 אוסף מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן

וכך היא מנסחת נייר עמדה בנושא נחיצות הבגד הלאומי, המופיע בין מסמכי תיעוד של סימפוזיונים בנושא הבגד הלאומי, שבהם היה לה חלק פעיל.
נייר העמדה שכתבה פונה אל  האזרח במדינת ישראל בהצהרה מלאת פאתוס:

"אין בגד לאומי לישראל – איש הישר בעיניו ילבש!"

ואחרי סקירה היסטורית היא מציעה ודורשת שמומחים ויודעי דבר יפעלו ויחתרו למען המטרה הנעלה (כך במקור) – "תיקנון אופנה של בגד לאומי ישראלי לאיש ולאשה".

בתוך חוברת סיכום של סימפוזיון על הנושא "בגד לאומי לעם". על הכריכה של פריט המקור כתוב: בחסותו האדיבה של ראש העיר מר חיים לבנון, ומופיע הלוגו של אגבל  AGBAL, האגודה לבגד לאומי (ללא תאריך. חיים לבנון היה ראש עירית תל אביב יפו בשנים 1959-1953) אוסף מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן

ברגשטיין שייכת לקהילה שפועלת נמרצות בעניין הבגד הלאומי-הייצוגי-החדש. הנה דוגמה להקשר נוסף, הפעם לא סימפוזיון, אלא גזיר עיתון המדווח על תחרות לתלבושת של ריקודי עם ישראליים, שהיו אתר פעיל נוסף של יצירת תרבות עברית מקומית:

כתבת עיתון על תלבושת של אנטול גורביץ', שזכתה בתחרות תלבושות לריקודי עם. אוסף מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן. בתצלום: הרקדן דני דאסה וטובה (שם משפחה לא ידוע). גורביץ' עיצב תלבושות גם ללהקת גרטרוד קראוס, תיאטרון מחול ענבל ולהקת כרמון

לכתבה יש אג'נדה גלויה של פעולת הפצה נמרצת, והיא אף מציידת את הקוראים והקוראות בחישובים מדויקים של כמות הבד הנדרשת לתלבושת של בחור ולתלבושת של בחורה, וכן הנחיות מסודרות למי לפנות (לוועדת הריקודים) ומה מחיר הבד, בשתי איכויות שונות.

ובאשר למערכת ההפצה הממוסדת של התרבות העברית החדשה: באוסף נמצאה חוברת הדרכה של ריקודי עם, ובעמוד המוקדש לריקוד הרועים מופיע איור תקופתי של המאייר שמעון מקיבוץ מזרע, שמשרטט אף הוא את לבוש הרועות כמתכתב עם לבוש תנ"כי מדומיין, כולל הכד על הראש. וכך הריקוד, התלבושת והדימוי התנ"כי מתהדקים להם יחד.

איור לריקוד הרועים, בתוך חוברת הפצה לריקודי עם בכינוס הארצי השנתי הכ"ב של אגודת הנוקדים העבריים בישראל, תשי"ב (1952-1951) מאייר: שמעון, קיבוץ מזרע.

כך, האידיאולוגיה ניבטת מן הפריטים, מהאיורים ומהטקסטים, ולעיתים דווקא ממה שנעדר מהם: בהיותם חגי קהילה, המבצעים של טקסי החגים היו חברי קיבוץ רמת יוחנן. החל משלבי ההכנה: בוני במות, בעלי מלאכה, תופרות ורוקמות, ובשלב ביצוע הטקס: זמרים, נגנים, רקדנים – טקסי החג הם אומנות שקהילת הקיבוץ היא הגוף המבצע שלה. נשות הקיבוץ הן אלו שרקמו את עיטורי התלבושות ולכן כל רקמה שונה מעט מהאחרות, אך אין אפשרות לשייך את הרקמות לרוקמות. היעדר זיהוי הוא כאמור תוצאה של תפיסת אומנות כפעולה קהילתית ולא כאומנות יחידים.

רקמת יד בתלבושת חג העומר (פרט) צילום: אחיקם בן יוסף

הארכיון חושף מקורות השראה נוספים של ברגשטיין ואף את טכניקות העבודה שלה. כמה עשרות ספרי אומנות שימשו השראה לעיצוב התלבושות, מרביתם של תרבויות עתיקות, ובתוכם דפים גזורים או מסומנים. בין העמודים מודבקות פתקאות בכתב ידה של ברגשטיין ועליהן הערות ותזכורות של פרטים מתוך הצילומים והציורים. באוסף יש סקיצות של שלבים שונים בפיתוח הבגד ששרטטה לתופרות ולרוקמות:

ברגשטיין חיפשה השראה מתלבושות בתרבויות שונות וכניראה גם בתיאורי לבוש מקראי. כאן סקיצה בעקבות תיאור לבוש של הכהן הגדול. אלו אלמנטים מופיעים בתלבושת לטקסי החגים הוא נושא למחקר. אוסף פרטי אמנון גולן, קיבוץ רמת יוחנן

וטקסטים מלווים לתופרות ולאחראית התלבושות:

"באותו הצבע ובאותו הרוחב חגורה הדוקה על הגוף, שאני סוגרת בשתי סיקות הדוק, לכל שמלה יש עוד צבע סרט צר.
שמים אותו בשורה שניה על החזה, במאוגל על הפס של שרבול את הסרט הנוסף (ורוד) בקצע השמלה שמים סרט רקום בצבע השני ורוד או אדום (של החצאית) או בצבע השני." (עמוד 19)

הנחיות לתופרות (מלמעלה), והוראות הלבשה (מלמטה) רשימות של לאה ברגשטיין על תלבושות החגים. אוסף פרטי אמנון גולן, קיבוץ רמת יוחנן

מכלול ההשפעות, פרוצדורות היצירה, הנחיות לשותפיה והאינטרס ליצור תרבות חדשה מתגלמים בתלבושות מעוצבות ומלאות פרטים שיצרה לחג העומר. גם היום, מדי שנה בשנה, קהילת הקיבוץ לובשת אותם ומבצעת את הריקודים ואת הטקס כולו בדיוק מירבי.

לאה ברגשטיין בחג העומר 1970. צילום: אלקנה כרמון, אוסף פרטי יואב כרמון

ולסיום. ארכיון מחול הוא אתר רב הקשרים בעל זיקות לתחומי ידע מגוונים, אבל מהותו היא לשמר את המחול עצמו, את התנועה והגוף המאורגנים במרחב. הנה תצלום כמעט פולחני של ריקוד בחג העומר ובו ניכרת תנועת הבגד על הגופים הרוקדים, בצילום של טרודי שוורץ, צלמת ששהתה בקיבוץ רמת יוחנן רק יומיים, בפסח 1946, אך יצרה כמה מן האימג'ים האיקוניים של ריקודי חג העומר.

חג העומר (1946) צילום: טרודי שוורץ, פוטו שוורץ. מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן

 

כתבות נוספות

מסע בלשי בעקבות המחול הנעלם

עיניים שושנים: מדוע פניך מכוסות פרחים?

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

 

רק על עצמה?!

על שירה הנודע של רחל "רק על עצמי", ועל קוראים חסרי חמלה המחלקים ציונים לשירים

רחל בשנת חייה האחרונה (אוסף שבדרון) והסופר אהרון ראובני

השיר הפותח במילים "רק על עצמי לספר ידעתי" הפך לאחד משיריה המוכרים והמזוהים ביותר של רחל המשוררת. הוא נכתב בז' באדר בשנת תר"צ (1930), שנת חייה האחרונה של רחל, כאשר שכבה על מיטת חוליה בעליית הגג הקטנה שברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב. רוב שיריה של רחל נכתבו והתפרסמו בשנותיה האחרונות, אשר עמדו בסימן הגלייתה מאדמת דגניה ומנופי הכנרת.

כתב היד של השיר. ארכיון מפלגת העבודה

את שני ספריה הראשונים, "ספיח" ו"מנגד", הספיקה רחל לראות מתפרסמים עוד בחייה, אולם ספרה "נבו – שירים אחרונים" יצא בשנת תרצ"ב (1932), כשנה לאחר מותה. השיר הפותח את הקובץ הוא השיר "רק על עצמי לספר ידעתי".

 

השיר מתוך: נבו, הוצאת דבר, תל אביב תרצ"ב

 

"רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי"

האם עדותה של רחל הקובעת; "רק על עצמי לספר ידעתי", היא עדות  העוסקת באופי שירתה שלה?

או שמא אפשר לקרוא במילים אלו את עמדתה המתנצלת של רחל כלפי קוראיה ומבקריה, שזכו מידיה לשירה לירית אישית כל כך, ולא לשירה אידאולוגית או הגותית, כמיטב הכתיבה של משוררי בני דורה?

ואולי לפנינו ניסוח עקרוני ושירטוט גבולות גזרה של שירה באשר היא, כפי שרחל האמינה שצריך לכתוב אותה?

קצה חוט לפתרון שאלות אלה, אפשר למצוא בנאום הפתיחה שנשא ביאליק בפני ועידת הסופרים העבריים בארץ ישראל בשנת 1931, שנת פטירתה של רחל, ובו הוא מנצל את הבמה המכובדת כדי להספיד אותה:

 

 

 

"אבֵדה גדולה אבְדה לספרות העברית ולשירה העברית כאן בארצנו, בארץ ישראל, בְּמוֹת על שירתנו אחת מחברות המקהלה החדשה – מקהלת מרים… החזיון החדש הזה נתגלה ברוב יופי על ידי המקהלה הקטנה של בנות מרים, המשוררות העבריות, שנתנו, הכניסו את נעימתן בתוך מקהלת המשוררים העבריים והוסיפו לה טעימות חדשות…  ערוגת שירתה עם פרחיה הלבנים ילבינו לנצח… בצידן של ערוגותיהם של מיכ"ל מאנה וגנסין תפרח לנצח ותתן את ריחה גם ערוגתה הקטנה והצנועה".

 

חיים נחמן ביאליק. צילום: אוסף שבדרון בספרייה הלאומית.

 

קשה שלא לשמוע מבין המילים מלאות הפאתוס שנשא ביאליק לזכרה של רחל, ומבין המליצות הגדולות והדימויים הרבים, את הטון המתנשא. ראשית שנות השלושים היו, אומנם, בסימן הֵחַלְשות מעמדו הבלתי מעורער של ביאליק כ'שר ואדון השירה העברית', אולם, ביחס לשירת המשוררות העבריות, מבטא כאן ביאליק פטרונות שממקמת את שירתה של רחל על הקוטב הנאיבי והמקומי; "בערוגה קטנה של מקהלת בנות מרים".

לא רק ביאליק. גם משוררים אחרים מבני דורה של רחל קראו בשירתה פשטות (ואף פשטנות) וביקרו אותה על כך.

תמונת רחל המשוררת מתוך: אוסף בן ציון ישראלי

יתכן שחוות דעת פושרות של קוראים ומבקרים לשירתה של רחל, קשורות בעובדה שהללו קיבלו כהנחות יסוד את עדותה של רחל על עצמה בשיריה שלה.

כך, למשל, בשיר ניב היא מעידה:

לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק וְעָנָו כֶּעָפָר.

בשיר נפתולים היא כותבת:

הַאֲנִי זֹאת, אֱמוּנִים נִשְׁבַּעְתִּי לְמִלִּים פְּשׁוּטוֹת כִּצְעָקָה?.

ומעל לכל אלה, הפתיחה המוכרת כל כך בה אנו עוסקים:

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה.

אף על פי כן, קריאה מעמיקה בשירי רחל מלמדת שאומנם יש בהם טעם של פשטות ביטוי וצורה, אך הם אינם פשטניים כלל ברעיונותיהם. את ה'סאבטקסט' של הקביעות העצמיות של רחל ביחס לחייה הצרים והקטנים טורחת רחל להסוות היטב, ובתוך כך דורשת מקוראיה עיון מעמיק המגלה שירה מרובדת ואמיצה, מתוחכמת ופרועה, ולעיתים גם פוליטית ובעלת אופי מחאתי או לאומי.

"יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל"- מכתבו של ראובני

בשנת 1927, עם פרסום ספרה הראשון "ספיח", שיגרה רחל את הספר אל הסופר והמתרגם אהרון ראובני, אחיו של מי שיהיה לימים הנשיא השני יצחק בן צבי. את תגובתו לספר, ניסח ראובני במכתב שבו הוא לכאורה מחמיא לשירתה של רחל ומשבח אותה. למעשה, זו רשימה אכזרית וכואבת של 'ציונים' שמחלק ראובני מטעם עצמו לשיריה:

 

מכתב לרחל לאחר קריאת 'ספיח' מאת אהרון ראובני. באדיבות מכון גנזים

 

"רחל יקירתי

אני מודה לך מאד על "הספיח". מכבר לא קראתי שירים אשר תהיה בהם שירה. והשם ספיח. כמה יפה!… רציתי להגיד לך שאני מעריך שירייך לאין ערוך מהמאמרים הפרוגרמטיים (בחרוזים או בלי) של א.צ גרינברג או מהפילטונים בחרוזים או בכל מני מעשי רבותא נפלאים (מבחינת אמנות השפה בלבד) של שלונסקי…

ובשירייך יש שירה אמיתית. לא בכל השירים. רק בחלק מהם. אבל הטוב הוא ששלמותם האמנותית הולכת ועולה. בקוראי אותם ציינתים. אביא לך את הציונים:

"ספיח" – פרוגרמטי, כבד, מכוון ל"ספיח";

"היא אחרה" – לא מוצלח;

"בגנה" – חיקוי למשהו;

"הן יצאנו בסך" – לא נוח;

"צפיה" – סו"ס פקע המ(?)עון;

"בחלי" א' – שירת לב; ב' – גם זה; ג' – שירה!; ד' – שירה אמיתית!

"וגם ההד נדם" – מעט מעט כושל;

"עץ אגס" – התחכמות, פרוזה;

"הד" – חלק, כרוסטומטי;

"בביה"ח" א' – חבור ולא עוד; ב' – בהתחלה חבור שכלי, אח"כ שירת-לב;

"אני" – לולא פ. ז'ם האומלל!;

"בדרך" – סו"ס שיר! יפה;

"פגישה" – טוב, טוב!

"אֹשר שלֵו" – להרחיק האֹשר והשיר יפה;

"ששונות זעירים" – חיבור לא מוצלח ביותר;

"זמר נוגה" – טוב, אך משהו פגום;

"אביב" – יצירה!;

"כאלה באביב" – בינוני;

"חדרי החדש" – בינוני;

"ובכן הדור" –

"ובכן" זה…;

"מרד" – לא רע;

"אשתו" – אה, שיר!;

"לראות שנית" – יפה!;

"ניב" – כבד קצת, (לתקן, שורה 3: הן הולכות);

"בנכר" – מעולה;

"אינני קובלה" – שיר זהב!;

"נקישת דלתי" – טוב ולא טוב;

"נפתולים" – לא כל כך;

"רחל" – כבד, חיבור;"

 

אהרון ראובני. באדיבות מכון גנזים

מעניין לנסות להבין את טעמו והעדפותיו של ראובני על רקע פסיקותיו הנחרצות, ומעניין עוד יותר לשער את תחושותיה של רחל לאחר שקראה מכתב זה. כמשוררת שפרסמה את ספרה הראשון, וביקשה לה קוראים בעלי סמכות ותבונה שיגיבו לשיריה, שלחה רחל את הספר לאישים שונים מתחום הספרות והשירה על מנת לזכות בהתייחסותם, אולם האם דמיינה התייחסות מסוג זה? האם נפגעה מדבריו של ראובני, או שמא העריכה והוקירה את גילוי הלב שבו נכתבו הדברים? האם ביכרה את המשוב המחמיר על פני מחמאות מזוייפות או התעלמות גורפת?

כאשר כתבה רחל את שירה הנודע "ספר שירי", היא תיארה את הקושי הגדול שיש בפרסום שירה אינטימית, קושי הנובע מאטימותם של הקוראים והמבקרים:

וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

האם זוהי אותה היד של בעל הסמכות, יד ענקים בוטחת, הפוסקת בנחרצות שאין בה רחמים: "לא מוצלח", "בינוני", "כבד", "חיקוי" וכיו"ב?


"כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע" – הערה קטנה על רחל והכשל הביוגרפי

סיפורה האישי של המשוררת רחל בלובשטיין, הפך אותה עוד בחייה לאישיות מוכרת ואהודה: עלייתה של הנערה תכולת העיניים והאריסטוקרטית ארצה, הגעתה לחוות העלָמות, הקשר עם א.ד גורדון, עבודת האדמה ואהבתה לכינרת. כל אלו היו ועודם מסיפורי היסוד של חלוצי העלייה השנייה. הגירוש הטראומטי מדגניה והגוויעה האיטית והבודדה כל כך כתוצאה ממחלת השחפת הפכו את סיפורה האישי של רחל למיתולוגיה של ממש, ונדמה שבד בבד עם ההדים הגדולים שיצר סיפור זה, הוא גם שבה את שיריה בתוכו עד לבלי הפרד.

סברות על זהותו המדויקת של אהובה בניכר – "רחוקה שלה", או על זהות ה"מבשר" שבא בלילה לבשרה בשורת הגירוש מן הקבוצה, פלפולים על מהות הבגידה של מנהיגי תנועת העבודה המשתקפת בשירי העלבון שלה, דיאגנוסטיקה מדוייקת של סוג השחפת בכל תיאורי הכאב והדווי וכיו"ב, כל אלו כלאו את שיריה של רחל בתוך מסגרת פרשנות שאין ממנה מוצא אחר, ונראה שאין משורר או סופר שיצירותיו נלמדות במערכת החינוך הישראלית – גם היום – כשסיפור חייו מכתיב את דרכי ההוראה והפרשנות של יצירותיו, כמו שנעשה ליצירתה של רחל.

 

רחל עם חברים. 1926. מתוך: אוסף בן ציון ישראלי

 

מעיד בן עמי פיינגולד, מחוקרי שירתה של רחל, שנכח פעם בשיעור ספרות בכיתה ט' שבו נלמד השיר "אל ארצי". המורָה הסבירה את הטור "אכן דלה מאד מנחת בתך", וטענה כי "רחל מתנצלת על שלא עבדה די למען הארץ בגלל המחלה, לעומת האחרים שהיו בריאים".

בהמשך דבריו הוא מספר על ניסוי פדגוגי שערך שתוצאותיו היו מדהימות, גם אם צפויות מראש:

לשם הוכחת הכשל בהוראת שירי רחל כתב פיינגולד שיר לירי קטן שדוברת-אשה קובלת בו על כך שביקשה "להעפיל אל פסגת הר" אך "מעדה אל התהום". השיר הוצג בשתי כיתות ח' שונות: באחת תחת שם המשוררת "תמר אופק", ובשנייה נאמר לתלמידים שזהו שיר של רחל.

תוצאות הניסוי, כאמור, היו צפויות ומעוררות מחשבה: בכיתה שלמדה את השיר כשירהּ של "תמר אופק" נפתח הדיון בשיר לאופקים ופרשנויות מגוונות ורחבות, ואילו בכיתה שלמדה את השיר כשירהּ של רחל נשמעו רק השערות הקושרות את שורות השיר למחלתה של רחל, לגירושה מהקבוצה או לימיה האחרונים.

הפרובלמטיות הגדולה והסכנות הטמונות בניתוח טקסטים ספרותיים באמצעות הביוגרפיה של היוצר ידועות ומפורסמות , וכבר קמו ונפלו אסכולות שלמות על הסוגיה הזו. נדמה שהקרבות שניטשו ביחס לסוגיה זו עוררו קריאה זהירה ומודעת, מפוכחת ומפוקחת יותר אולם דומה שבמקרה של רחל קריאות כאלה נדירות מאד.

על השאלה מדוע "זכתה" דווקא שירתה של רחל לפרשנות העוסקת באופן אינטנסיבי כל כך בביוגרפיה שלה ניתן לענות תשובות שונות; אולי סגנונה האישי כל כך, אולי דווקא נקודת הזמן בה התפרסמו שיריה של רחל –  שנות חייה האחרונות, עם פרסום דבר מחלתה, ואולי סיבות אחרות.

אנקדוטה משעשעת בדבר הכשל הביוגרפי בשירתה של רחל מביא עמוס עוז, בספרו "סיפור על אהבה וחושך":

'רק על עצמי לספר ידעתי… צר עולמי כעולם נמלה… גם את דרכי כדרכה אל צמרת, דרך מכאוב ודרך עמל, יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל'

תלמיד עתיק אחד הגיש לי עם סיכום של השיר הזה:

מתי שרחל המשוררת הייתה כזאת קטנה היא נורא אהבה לטפס על עצים אבל כל פעם שהייתה מתחילה לטפס היה בא בריון אחד ומעיף אותה במכה אחת בחזרה למטה לרצפה. ובגלל זה היא הייתה מסכנה.

(עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 38)

 

 

להרחבה

זיוה שמיר: רקפת-ענוה וגאוה בשירת רחל

ראובן קריץ: על שירת רחל

כתבי יד של רחל בספריה הלאומית

ביצוע השיר באתר הספריה הלאומית

 

המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.

 

שירה | שירים חדשים מאת קרן דוד הרטמן, אמיר אור, מיכל מוגרבי ואבינעם מן

וּכְשֶׁנִּפְרשׁ לִישֹׁן נַרְחִיק / כְּלוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים זֶה מִזּוֹ / כָּל אֶחָד לַחֲלוֹמוֹ, לְאַדְמָתוֹ

אן בן אור, ציורי קיר, שמן על בד, 190X80 ס"מ, 2018

.

קרן דוד הרטמן

מינסוטה

מִתַּחַת לְאַדְמוֹת גִּבְעָתַיִם מֻנָּחוֹת
אַדְמוֹת פַּרְדֵּס חָנָה, רְחוֹבוֹת וְטִבְעוֹן.
עַל כָּל הַבָּתִּים שֶׁחִפַּשְׂנוּ
יוֹרֵד עַכְשָׁו עֶרֶב.

מִתַּחַת לַכֹּל מַמְתִּינָה
סַבְלָנִית וּרְחָבָה
מִינֶסוֹטָה.

בֵּינְתַיִם, בְּבֵיתֵנוּ מֵעַל, מִתְרַבָּה
הַנַּיֶּרֶת שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִים בָּהּ.
כְּבִיסָה שֶׁטֶּרֶם קֻפְּלָה הוֹפֶכֶת
שְׂמִיכָה לַבֻּבָּה שֶׁל הַיַּלְדָּה,
גְּלִימַת גִּבּוֹר־עָל לַיֶּלֶד.

אַחֲרֵי שֶׁיֵּרָדְמוּ נַחְלֹק סִיגַרְיָה
בְּחַלּוֹן מִרְפֶּסֶת הַשֵּׁרוּת.
מוּל סְתַו גִּבְעָתַימִי רָגִיל
נְחַשֵּׁב הֶפְרְשֵׁי טֶמְפֶּרָטוּרָה
וְהֶפְרְשֵׁי שָׁעוֹת. אֲנִי אֶשְׁאַל
אֵיפֹה בְּקָנָדָה הֲכִי חַם,
עַד שֶׁנַּסְכִּים שׁוּב בִּשְׁתִיקָה
שֶׁלֹּא אֶשְׂרֹד אֶת הַקֹּר.

וּכְשֶׁנִּפְרשׁ לִישֹׁן נַרְחִיק
כְּלוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים זֶה מִזּוֹ
כָּל אֶחָד לַחֲלוֹמוֹ, לְאַדְמָתוֹ –

אַתָּה תַּעֲלֶה לַמַּשָּׂאִית
וְתִתְעַטֵּף שׁוּב בִּכְבִישֵׁי
מִינֶסוֹטָה הָאֲרֻכִּים,
אֲנִי אֶחְזֹר לְעוֹפֵף כְּיַלְדָּה
מֵעַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים וְהָרְחוֹבוֹת
הַצָּרִים שֶׁל בַּת־יָם.

 

יקינתון

כְּשֶׁחָזַרְתִּי הַבַּיְתָה הֵבֵאתִי אִתִּי
תִּינוֹקוֹת יָקִינְתּוֹן בְּעָצִיץ.

סְפוּנִים בֵּין עָלִים יְרֻקִּים זְקוּרִים,
חַיֵּיהֶם תְּלוּיִים בִּפְקָעוֹת עֲגַלְגַּלּוֹת
מִצְטוֹפְפוֹת בָּאֲדָמָה, וכְּמוֹ שְׁלוֹשָׁה
עֻבָּרִים שֶׁנָּשָׂאתִי, נוֹשְׂאִים בְּטַבּוּרָם
הַבְטָחָה.

כָּל הַדֶּרֶךְ נִסִּיתִי לִמְצֹא לָהֶם
מָקוֹם יַצִּיב שֶׁלֹּא יִפְּלוּ.
כְּשֶׁהִגַּעְתִּי נוֹפַפְתִּי בָּעֲצִיץ מִלְּמַטָּה,
רַצְתִּי אִתּוֹ בַּמַּדְרֵגוֹת כְּמוֹ אוֹחֶזֶת בְּיָדִי
אֶת לַפִּיד אֵשׁ־הַתָּמִיד וְקָרָאתִי
לַיְּלָדִים לָבוֹא.

אַתָּה שָׁאַלְתָּ:
"אֵיפֹה נָשִׁים אֶת זֶה עַכְשָׁו?"

וְרָצִיתִי לְהַתְרִיס שֶׁאֵינְךָ אוֹהֵב
אֶת הַיָּקִינְתּוֹן כִּי אֵינְךָ יָכוֹל לָשֵׂאת
פְּרִיחָה כֹּה עַזָּה.

וְחָשַׁבְתִּי
אֵיךְ רָאִיתָ אוֹתִי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יָמִים מוּלְךָ,
אֵיךְ אוֹגוּסְט אֶחָד חִבֵּר אוֹתָנוּ
וְהַבָּאִים אַחֲרָיו קָרְעוּ וְהִדְבִּיקוּ
בַּחֲזָרָה –
מִדֵּיְיט רִאשׁוֹן לְלֵדָה שְׁנִיָּה
והַהַפָּלָה הַהִיא בְּאֶמְצַע הַמִּלְחָמָה
וּמָה עִם כָּל הַחֲפָצִים שֶׁמַּסְתִּירִים לָנוּ?
בּוֹלְעָנֵי שְׁתִיקָה מַמְתִּינִים עַל הַסַּפָּה.

"שִׂים אוֹתוֹ עַל הַמַּדָּף מִחוּץ לַחַלּוֹן"
אֲנִי עוֹנָה.
הוּא זָקוּק לַקֹּר כְּדֵי לִפְרֹחַ
כְּנֶגֶד דְּבַר מָה.

 

קרן דוד הרטמן, ילידת 1977, מטפלת בפסיכותרפיה גופנית והתמקדות, עורכת תוכן ומלווה מטפלים בתהליכי כתיבה. זהו פרסום ראשון משיריה.

.

.

אמיר אור

בחדר החשוך

1
בְּחֶדֶר חָשׁוּךְ אֲנִי מְשַׂחֵק מַחְבּוֹאִים עִם צְלָלִים,
שׁוֹקֵעַ בְּסֵתֶר מַדְרֵגָה,
הוֹפֵךְ צֵל.

.

2
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ שָׁלוֹשׁ מְכַשֵּׁפוֹת עַל אֲרוֹן הַבְּגָדִים.
אֲנִי מַדְלִיק אֶת הָאוֹר, וְהֵן הוֹפְכוֹת שְׁקוּפוֹת.
שָׁנִים חוֹלְפוֹת.
עוֹדָן שָׁם, מַמְתִּינוֹת.

.

3
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אֲנִי מְפַתֵּחַ תְּמוּנָה
שֶׁל נַעֲרָה עֲרֻמָּה.
אַט אַט הִיא עוֹלָה אֶל הַנְּיָר.
אֲנִי מוֹשֶׁה אוֹתָהּ,
מְיַבֵּשׁ אוֹתָהּ מִנּוֹזֵל הַפִּתּוּחַ,
מְכַסָּה אוֹתָהּ בִּמְעִילִי.

.

4
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, בְּסִיאַנְס יַפָּנִי,
אֲנִי מַעֲלֶה אֶת רוּחַ הַשּׁוּעָלָה.
"אַתְּ נְשׂוּאָה?" אֲנִי שׁוֹאֵל,
"כָּרֶגַע לֹא" הִיא עוֹנָה.
שְׁלוּבֵי זְנָבוֹת אֲנַחְנוּ פּוֹסְעִים
אֶל תּוֹךְ הַמַּרְאָה.

.
רוח השועלה: בפולקלור היפני רוחה לובשת דמות של נערה יפה, ומפתה גברים כדי להשתלט על גופם או נשמתם.

.

5
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אֲנִי מְגַלֶּה
דֶּלֶת שֶׁמּוֹבִילָה
אֶל חֶדֶר חָשׁוּךְ.

.

6
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, לְאוֹר נֵרוֹת קָלוּשׁ,
אֲנִי מְבָרֵךְ אֶת מַאֲמִינַי.
מְשֻׂכְּלֵי רַגְלַיִם הֵם מִצְטוֹפְפִים עַל הָרִצְפָּה,
רֹאשָׁם מֻרְכָּן.
מִי מִכֶּם יִמְסֹר אוֹתִי?

.

7
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ נְקִישׁוֹת פְּרָאִיּוֹת
עוֹלוֹת מִן הַדַּף.
הַמִּלִּים "דֶּלֶת" וּ"נְעוּלָה" מִזְדַּעַזְעוֹת, נִקְרָעוֹת.
אָמִיר אַחֵר פּוֹרֵץ לַחֶדֶר, מְגָרֵשׁ אוֹתִי
אַל חֶדֶר חָשׁוּךְ אַחֵר.

.

8
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אֲנִי יוֹרֶה
בָּאִישׁ שֶׁבַּמַּרְאָה.
לְשִׁבְרֵי פָּנָיו אֲנִי אוֹמֵר:
"אֵין מָקוֹם לִשְׁנֵינוּ בַּחַלּוֹן הַזֶּה".

.

9
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת נְעוּלָה,
כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יָמִים לְלֹא שֵׁנָה,
שׁוֹתֶה קָפֶה שָׁחֹור מִסֵּפֶל שָׁחֹור,
אֲנִי כּוֹתֵב בְּמַחְבֶּרֶת שְׁחוֹרָה:
"בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת נְעוּלָה,
כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יָמִים לְלֹא שֵׁנָה…"

.

10
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אֲנִי נִפְרָד מִדְּמוּתִי,
חוֹלֵם אֶת פָּנַי פְּנִימָה.
בְּמַרְאָה שֶׁל חֹשֶךְ אֲנִי מְגַלֶּה אוֹר,
וְרוֹאֶה.

 

אמיר אור, משורר, סופר, מתרגם ועורך, פרסם שנים־עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם: "שלל" ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2013, 2015). השיר "בחדר החשוך" – מתוך ספרו "ילד" שיראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שירתו תורגמה ל־45 שפות ופורסמה בשלושים ספרים בתרגום. כן פרסם שני רומנים: "שיר טאהירה" (חרגול, 2001) ו"הממלכה" (הקיבוץ המאוחד, 2015) וספר מסות: "שיחה" (הקיבוץ המאוחד, 2018). על יצירתו זכה בפרסים בארץ ובחו"ל, בין השאר בספר הכבוד של הפליאדות, בפרס ראש הממשלה, ובפרס ברנשטיין. על תרגומיו מיוונית עתיקה זכה בפרס שרת התרבות ועל מפעלותיו כעורך זכה בפרס העריכה הספרותית.
אור ייסד את עמותת הליקון והקים את מפעלותיה. מנחה את מסלול הכתיבה בבית הסופר בתל אביב ומכהן כעורך סדרת "כתוב" לשירה חדשה וכעורך אזורי של כתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוֹק".

.

.

מיכל מוגרבי

כְּשֶׁנֻּסְחַת הָאוֹר נָחָה עַל תַּלְתַּלֵּי הָעֵצִים
הַבּוֹהֲקִים כָּל בֹּקֶר כְּמוֹ הַחֲשָׁד עַל לְשׁוֹנְךָ

אֵפֶר עוֹטֵף אֶת עוֹר הָאֲדָמָה
אֵפֶר כּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ כְּמוֹ גֶּבֶר מְאֹהָב

פוֹר אֵבֶר אֶנְד אֵבֶר
אֲבָל מֵעֵבֶר לַגָּדֵר צוֹמַחַת אַהֲבָה

אַחֶרֶת – שִׁכּוֹרָה, יְהִירָה,
דּוֹרֶסֶת. גַּם אֲנִי כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ

לְהַצְמִיד פָּנַי אֶל רֹאשְׁךָ הָרַךְ
לְרַכֵּךְ אֶת מַהֲלוּמַת הַסְּתָו.

הַמִּשְׁוָאָה קוֹפַחַת בַּשֶּׁמֶשׁ
נֶעֱלָם אֶחָד דּוֹרֵס נֶעֱלָם כָּחוּשׁ מִמֶּנּוּ

גַּרְגִּיר עִקֵּשׁ מְסָרֵב לְהִמָּלֵט
מְדַבֵּשׁ אֶת כְּנָפָיו וְקוֹפֵא

וּמֵשִׁיט אֶת לִבְּךָ עַל הַתֶּפֶר
הַנִּפְרָם מִיַּלְדוּתְךָ.

.

רעידה

הַצְּלִילִים הַמֻּקְדָּמִים שֶׁל הָעֶרֶב
צָדִים אֶת הַנֶּפֶשׁ
בְּמָקוֹם מֻפְשָׁט מִכְּדֵי תֵּאוּר בְּמִלָּה וְעִפָּרוֹן

הָרִאשׁוֹן מְסַמֵּן אֶת הַכִּוּוּן – דָּרוֹם
הַצְּלִיל הַשֵּׁנִי מִתְנַגֵּד
יֵשׁ לַגּוּף דֶּרֶךְ לְתָאֵר אֶת הַדֶּרֶךְ

(לְאָן?)

יֵשׁ לַגּוּף דֶּרֶךְ מִשֶּׁלּוֹ לְהִפָּגֵשׁ
בְּמָקוֹם פָּשׁוּט מִדַּי
לִמְנוּחָה מִבַּעַד לְסֶדֶק הַמַּצְלֵמָה

מִתּוֹךְ הַתְּמוּנָה צָצוֹת עֵינַיִם,
צוֹמְחוֹת גַּפַּיִם,
נִלְכָּד תָּו מִתְנוֹדֵד –

לַצְּלִיל הַסּוֹפִי
מַגָּע שֶׁל יָד.

.

ספירלה

הַצַּעַר שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת הַלֵּב עַד תְּנוּכֵי הָאֲדָמָה
מַרְטִיב אֶת הַבֶּגֶד הַלָּבָן שֶׁנִּתְפַּר מִבַּד עַתִּיק

טִפּוֹתָיו מְלַטְּפוֹת אֶת הָרַעַד הַדַּק
שֶׁמַּרְכִּין אֶת רֹאשִׁי בִּפְנֵי צְבָא הַסְּתָו
שַׁרְבִיטוֹ מוּנָף בָּאֲוִיר הַגָּדוּשׁ כְּאוֹת נִצָּחוֹן
אֲבָל אֲנַחְנוּ אַלּוּפֵי הַתְּבוּסָה

אֲנַחְנוּ בְּדִידִים מְפֻזָּרִים עַל חֲזֵה הָרִצְפָּה
שֶׁעוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּמַעֲלִית הַצַּעַר הַצָּרָה

זְמַן לְהוֹצִיא אֶת הָרֹאשׁ מֵהַכִּיס
וּלְטַאטֵא אֶת הַצַּעַר כַּחֲצִי כּוֹס שְׁבוּרָה

לִפְעָמִים נֵר פְּלוּס גִּיטָר שָׁוֶה שִׁיר אַהֲבָה
לָרֹב הֵם שָׁוים שְׁלֹשָׁה צְעָרִים

עֵינָיו בּוֹחֲנוֹת אֶת פִּנּוֹת הַיָּם בִּזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת
וְהַגַּלִּים מְצִיפִים אֶת הָאִישׁוֹנִים בְּמֶלַח

אֲנִי בּוֹחֶנֶת אֶת פָּנֶיךָ לְאוֹר נֵר אוֹזֵל
וּמְגָרֶדֶת אֶת שְׁמוֹתֵינוּ מִקִּיר הַצַּעַר הַשָּׁחוּק.

 

מיכל מוגרבי עסקה בתסריטאות, הפקת סרטים, תקלוט ועריכת סאונד. ספר שיריה הראשון, "החלומות נטו על צידם", יצא בהוצאת קשב לשירה ב-2016. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 10 של המוסך. השירים המתפרסמים כאן לקוחים מספרה השני שעתיד לראות אור השנה.

.

.

אבינעם מן

מתוך המחזור "אדם"

הוּא שֵׁם קָרָא לְכָל נוֹשֵׁם וְחַי,
וְעִם הַשֵׁם נִקְבַּע לוֹ יִעוּדוֹ:
גִ'ירָף יִקְטֹף עָלִים, שִׁנֵּי נָמֵר בַּחַי,
כֻּלָם כֻּנּוּ וְהוּא נוֹתָר בִּבְדִידוּתוֹ.

שֵׁנָה גְּדוֹלָה עָלָיו נָפְלָה כְּטֶרֶף,
וְהוּא חָלַם אֶת מָה שֶׁטֶּרֶם חָשׁ,
וְאָז נֵעוֹר, וְהִיא נִצְּבָה כְּפֶלֶא,
זֶה חֲלוֹמוֹ שֶׁהִתְמַלֵּא מַמָּשׁ.

זֶה חֲלוֹמוֹ עַל אַהֲבָה וְעֶצֶב,
זֶה חֲלוֹמָהּ עַל מָוֶת וְלֵדָה,
זֶה חֲלוֹמָם עַל בַּיִת וְעַל דֶּרֶךְ,
עַל צְחוֹק הַיְּלָדִים וְשֶׁקֶט הַפְּרֵדָה.

זוֹ נְבִיעַת חַיִּים בְּתוֹך הַתֹּהוּ,
זוֹ פְּעִימָה שֶׁל יֶגַע, אֹשֶׁר וְחִידָה.

.

א
זוֹ פְּעִימַת חַיִּים בְּתוֹךְ הַתֹּהוּ,
הִיא הַחִידָה וְהִיא אַף הַפִּתְרוֹן,
כְּהִוָּצֵר הָאוֹר מִתּוֹךְ הָאֹפֶל,
נִבְרָא קִיּוּם מִתּוֹךְ הַחִדָּלוֹן.

כִּי הַחַיִּים רַק לְעַצְמָם נִבְרָאוּ,
לְלֹא סִבָּה, לְלֹא הוֹגֶה תָּכְנִית,
אֲבָל חוֹשְׁשִׁים מִמְּשֹׁל הַבֹּהוּ,
בָּדִינוּ אָנוּ צִדּוּק וְאַף תַּכְלִית.

כָּךְ נִקְבְּעָה עַתָּה דַּרְכֵּנוּ,
פְּתַלְתַּלָּה מֵעֵבֶר כָּל דִּמְיוֹן,
כָּל עֵץ דַּעַת אֲשֶׁר יִקְרֹץ אֵלֵינוּ,
פִּרְיוֹ נֹאכַל, וְלוּ יוֹבִיל לַאֲבָדוֹן.

וּבְעוֹד כְּמוֹ סוּמִים תּוֹעוֹת רַגְלֵינוּ,
עֵינֵינוּ מְסֻנְוָרוֹת מִבְּרַק הַחִזָּיוֹן.

.

ב
כְּמוֹ סוּמִים תּוֹעוֹת רַגְלֵינוּ,
לָרַךְ נִגְלָה עוֹלָם בִּמְלֹא הוֹדוֹ,
בְּסַנְוֵרִים הֻכּוּ עֵינֵינוּ, נִלְאֵנוּ
לִמְצֹא הַפֶּתַח, לַחֲדֹר סוֹדוֹ.

מִגַּן הָעֵדֶן הֵן גֹּרַשְׁנוּ,
עֵת הֵעַזְנוּ "מָה?" לִשְׁאֹל.
מֵאַיִן בָּאנוּ, לְאָן פָּנֵינוּ, וְנַעֲנֵינוּ:
מֵאַיִן בָּאנוּ, אֵלָיו נַחֲזֹר.

עֵץ הַחַיִּים שָׁזְפָה עֵינֵינוּ,
אַךְ לַהַט חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת
בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ. נִבְדֶּלֶת הִיא דַּרְכֵּנוּ,
וְהִיא תּוֹבִיל לְנֶצַח אוֹ לְכִלָּיוֹן.

וּבְסוֹף הַדֶּרֶךְ כֹּה יַסְפִּידוּנוּ:
הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת.

 

אבינעם מן, בן שמונים, פרופסור למתמטיקה (אמריטוס) באוניברסיטה העברית, מפרסם שירים ותרגומי שירה באתרים ובכתבי עת מקוונים.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת אפרת בלום, יעל סטטמן, אורית קלופשטוק ומיטל פישל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מיוחד | מכתבים ספרותיים לכבוד יום הדואר הבינלאומי, 9 באוקטובר

"הייתי רוצה שמישהו, שאדם אחד, יבין אותי. והייתי רוצה שאותו אדם יהיה אתה". מבחר מכתבים מאת סופרות וסופרים, לדמויות ספרותיות ולנמענים בשר ודם

דוורים רכובים, 1915

.

מכתבים אל מילנה / פרנץ קפקא

.

הנה, מזה זמן כה רב לא כתבתי אליך, גב' מילנה, גם היום לא היתה זו אלא יד המקרה, שהניעה אותי לכתוב. למותר, בעצם, שאתנצל על אי כתיבתי, הן מי כמוך יודע, מה שנואים עלי מכתבים. כל פורענויות חיי – ואין אני בא לקבול על גורלי, כי אם לקבוע עובדה שיש עמה מוסר השכל לכלל – שורשן נעוץ מן הסתם במכתבים או באפשרות הנתונה, לכתוב מכתבים. מעטים מאוד בני האדם שאי פעם בגדו בי, בעוד שמכתבים בגדו בי תמיד, וגם כאן לא מכתבי האחרים הם שבגדו כי אם אלה שאני בעצמי כתבתי. לגבי דידי אמנם יש לה, לפורענות זו, משמעות פרטית מיוחדת שאין ברצוני להרחיב עליה את הדיבור, אך יחד עם זאת צרת הכלל היא. הן הדעת נותנת, שאותה אפשרות קלה לכתוב מכתבים הביאה לעולם – מבחינה תאורטית גרידא – התערערות מחרידה של נפש האדם. הן בעצם כתיבת מכתבים אינה אלא מגע ומשא עם צללי־רפאים, ולא רק עם צל־הרפאים של הנמען כי אם גם עם צל הרפאים של הכותב עצמו, כשזה מתפתח וגדל תחת ידו בשעת כתיבת המכתב, לא כל שכן בסידרת מכתבים, כאשר מכתב אחד סומך את ענינו של האחר ויכול לשמש לו עדות וראיה. כיצד, בכלל, נתפסו לרעיון שמכתבים עשויים לשמש אמצעי למגע ומשא בין בני אדם! אפשר להגות באדם מרוחק ממךָ, אפשר לאחוז באדם הנמצא בקרבתך, כל השאר הוא למעלה מכוח־אנוש; ואילו לכתוב מכתבים פירושו, לחשוף עצמו נוכח פני רוחות הרפאים, דבר שהן מצפות לו בלהיטות. נשיקות כתובות אינן מגיעות אל יעדן כי בעודן בדרך, רוחות הרפאים גומעות אותן עד תום; והרי תודות למזון דשן זה פורים הם ומתרבים במידה כה מדהימה. האנושות אמנם חשה בכך ונחלצה להאבק עמן ולהכריען. על מנת לבער אותם צללי בלהות מן המגע ומשא בין יצורי אנוש ולהבטיח את היחס הטבעי, את שלוותה של נפש האדם, היא המציאה את הרכבת, את המכונית, את המטוס, אולם כל זה אין בו עד כדי להושיע, מן הסתם כי אלה המצאות שהומצאו בעוד ההדרדרות כבר החלה, הצד שכנגד שלו ורב־אונים יותר לאין ערוך, אחרי הדואר הוא המציא את הטלגראף, את הטלפון, את האלחוט. רוחות הרפאים לא יגוועו ברעב, אולם אנו נרד לטמיון.

.

פרנץ קפקא, "מכתבים אל מילנה", הוצאת שוקן, 1997, עמ' 206–207. מגרמנית: יונתן ניראד.

 

***

 

העיר והבית / נטליה גינצבורג

.

לוּקרֶציה לג'וּזפּה
מונטֶה פֶרמו, 5 במארס

.
ג'וּזפּה היקר,
קיבלתי את מיכתבך, והוא הפיל עלי עצבות גדולה. איני מבינה מדוע אינך אומר מתי בכוונתך לחזור. טילפנתי לרובֶּרטה, וגם היא אמרה לי שאינה יודעת. רצית להיות עם אחיך, אבל עכשיו הוא מת, אז מה אתה עושה שם.
אתה מדבר הרבה על אנה מאריה, ועל הגברת מורטימר, ועל אנשים אחרים שאיני מכירה ולא אכיר לעולם. אני לא מבינה מדוע אינך משאיר שם את כולם להתבשל במיץ של עצמם.
איגנאציו פֶג'יץ הגיע, וסיפרתי לו על מיכתבך. הוא ממש הקפיא אותי, הלב שלי היה קר כקרח, והייתי צריכה לדבר עם מישהו על הקור הזה. עשינו טיול רגלי ארוך, עם הילדים, וחזרנו כשכבר היה חושך. פְיירו ואֶג'יסטו באו לקראתנו עם פנסים. פְיירו נבהל כשראה שאיננו חוזרים.
אני לא אוהבת לכתוב "איגנאציו פֶג'יץ", משום שאיני אוהבת את השם איגנאציו, וגם את שם המשפחה איני אוהבת. לכן, כשאדבר עליו במיכתבים, אכתוב רק את האותיות הראשונות, "א.פ.". "א.פ." מוסר לך ד"ש. בדרך־כלל הוא לא כותב מיכתבים, אבל אולי יכתוב לך פעם.
לוּקרֶציה

.

נטליה גינצבורג, "העיר והבית", הוצאת הספרייה החדשה, 1998, עמ' 84. מאיטלקית: אלון אלטרס.

 

***

 

מכתבים ללואיז קולה / גוסטב פלובר

.

[קרוּאסה, יום ראשון, 23 באוגוסט 1846]

.
כשהערב יורד, כשאני לבדי ובטוח שאיש לא יפריע לי, ומסביבי הכל ישֵנים כבר, אז אני פותח את המגירה שסיפרתי לך עליה, מוציא ממנה את כל השׂרידים הקדושים שלי ושוטח אותם על השולחן. ראשונות נעלי־הבית שלך, אחר־כך המטפחת, קווּצת שערותייך, השׂקיק שבו שמורים מכתבייך, ואני שב וקורא בהם, ואני שב ונוגע בהם. מכתב הוא כמו נשיקה: האחרון הוא תמיד המשובח מכולם. מכתבך מהבוקר פתוח לפנַי. בין המשפט הקודם למשפט הזה, שעדיין איננו גמור, שַבתי וקראתי את מכתבך כדי לראות אותך ביתר־בהירוּת ולחוש ביתר־עוז בניחוחך. אני חולם על תנוחת גופך שעה שאַת כותבת, על המבטים שאַת נועצת בחלל־האוויר בשעה שאַת הופכת את הדפים. אַת כותבת לְאור אותה המנורה שהאירה את נשיקותינו הראשונות, על אותו השולחן המשמש לך כשאַת כותבת את שירייך. הדליקי לעת ערב את מנורת אבן־הבהט שלך, הביטי באורהּ הבהיר, החַוורוּרי, והיזכרי באותו ערב שבו אהבנו. אמרת לי ששוב לא תשתמשי בה. מדוע? הרי היא חלק מאִתנו, אני אוהב אותה. אני אוהב את כל מה שאצלך או ששייך לך, את כל מה שסביבך ושנוגע בך. היית מאמינה שאני דבֵק אפילו באדון ובגברת סֶגָלָאס שהיו שם, ואף באותו אספן־ספרים חביב, שהתמהמה אצלך עוד ועוד ומרט את עצבַּי? מדוע? מי חכם ויֵדע. הרי זו תולדתהּ של החדווה שידעתי. היא עלתה על גדותיה וגלשה ללא הבחנה על חפצים ועל אנשים מִקריים. כשאוהבים, הכל אהוּב; הכל כחול כשמרכיבים משקפיים כחולים. האהבה, כמו כל דבר אחֵר, אינה אלא דרך לראות ולחוש דברים. היא נקודת תצפית גבוהה מעט יותר, רחבה מעט יותר, המגלה נופים שאין להם סוף, אופקים שאין להם גבול. אבל מה יש מאחוריה?! בשום אופן אסור להביט לאחור! זה הדבר שנשים אינן רוצות לשמוע את עצמן אומרות, זה הדבר המייסר אותך כשאַת שומעת אותו מפי. ועל־כן אל תחשבי שאני נוקשה בשעה שלאמיתו־של־דבר אני שקול, אל תַחרצי משפט על צינתי כשאני נוקט אמצעי זהירות, ובעיקר, יקירתי האומללה, אל תניחי לעצמך להוקיע אותי בשל מה שאפשר שאינו אלא טוּב־לב.

.
[…]

.
את האחת־והיחידה שלמענה אפשר היה שאצא למסע כזה, הראשונה שאהבתי די, כי מעולם לא אהבה אותי אִשה כפי שאַת אוהבת אותי. לא, לפנייך אף אשה לא הזילה עלי דמעות כאלה, ולא התבוננה בי במבט רך ועצוב כשלך. כן, זֵכר לילו של יום רביעי הוא זִכרון האהבה הנפלא ביותר שלי. זה הזיכרון שהיה נוסף בי געגוע לחיים, לו בן־לילה נהפכתי לזקֵן.

.
[…]

.
היי שלום. מחר יום חגך. אני שולח לך כזֵר את מיטב נשיקותי. קבּלי את אורחייך, היי טובה ונעימה כתמיד. – שובי לשגרת־חייך, חזרי לעבוד, היי חזקה; מעט מאמץ, וההרגל יעשה את שלו. עִמו יבוא גם הטעם. עשי זאת בשבילי, אני מבקש, אל תניחי לעֶצב להשתלט עלייך. שהרי דרכו של הצער להציב פתיונות ולתעתע.
שוב שלום לך, ונשיקה נוספת על שפתייך, שבהן אני מוצֶה את נשמתך.
אם אינך שולחת את הפסלון והספרים, אין צורך שתכתבי על החבילה "מאת פְּרַאדְיֶה".

.

גוסטב פלובר, "מכתבים ללואיז קולה", הוצאת המעורר, 1999, עמ' 23–25. מצרפתית: דורי מנור.

 

***

 

מכתבים מנסיעה מדומה / לאה גולדברג

.

קלן, מלון אבא־ריין
26.10.34

.
בליל, במסע ברלין־קלן שוב ושוב קראתי את מכתבךָ. המילים שבו כבאלפי ידיים מושכות אותי חזרה. העיר שלךָ נשקפת מבין השיטין כבית נתיבות עזוב. ובכל זאת, אני יודעת, אֶל, אילו שבתי הייתה עיר זו רק ליום אחד לובשת חיוּך בשבילךָ. למחרת היית מתחיל להשתעמם שוב.
איני יכולה לישון במסע. על כן אמרתי לחלון הלילה הזע, הכחול – "צר לי מאוד, סניורינו, אבל כך אסוּר להתנהג, אילו אמרת לי זאת שם, סניורינו, לא הייתי הולכת ממך. מפני שלאמתו של דבר, סניורינו, יורקת אני על הברלינאים והפריזאים גם יחד. הרי לכל מקום לוקחת אני את עצמי ואת הכובד הזה בחזה משמאל. סניורינו – ואת הכאב עליך. ואורי ניסן גנסין האהוב עלי מאוד, אהוּב מכל ההַמסונים ומשוררי סין, אמר: "שונאים זה את זה וגורמים ייסוּרים זה לזה, אוהבים זה את זה וגורמים ייסוּרים זה לזה, רחוקים זה מזה וגורמים ייסוּרים זה לזה"…
בתא סמוך ישבו שלושה. יצאתי למסדרון. שמעתי: דיברו על נשים – האחד בשנאה, השני באירוניה ובוז, השלישי בלקקו את שפתיו – כך הרגשתי. מוזר הדבר, כמה פעמים שמתי לב – אתם הגברים, כשהנכם ביניכם לבין עצמכם, אינכם יכולים להתגבר על הצורך המשונה הזה לדבר על נשים – כאנטישמים על היהודים.
אך זה היה דרך אגב. הרבה יותר חשובים היו אלה הפסים שמתחתי, אשר לא יכולתי לראותם בלילה. היה רק מוזר וברוּר: אם נוציא את לב האדם מחזהוּ, נקשור אותו אל הקטר ונכוונהו אל הפסים, הלב הזה, הקשור מאוד אל ה"השם" שלו, לא יזוז ממקומו. אם כן, מדוּע "האדם בשלמוּתו" עם דמו ופניו ומוחו האווילי והאירוני ולבבו הכבד, הקשוּר אל "שם" אשר בו אתה, נוסע ואינו מסרב?
ואני נסעתי ואִתי נסע הלילה והיה לנו… לא טוב.

[…]

.

לאה גולדברג, "מכתבים מנסיעה מדומה", הוצאת ספריית פועלים, 2007, עמ' 39–40.

 

***

.

התכתבות / פאול צלאן ונלי זק"ש

.

פריז, 28 ביולי 1960

.
נלי שלי היקרה, היקרה!
את מרגישה יותר טוב – אני יודע.
אני יודע זאת, שכּן אני מרגיש שהרוע שרודף אותָך – שרודף גם אותי – נמוג אל תוך אי־המהות, ושם מקומו: שכּן אני מרגיש ויודע שהוא לא ישוב לעולם משום שהתפורר לתלולית קטנה של כלום.
אז, כעת אַת חופשייה, אחת ולתמיד. ואם תרשי לבטא את המחשבה הזאת – אני אתך, אנו כולנו יחד איתך.
אני שולח לך עוד משהו שמסייע כנגד הספקות הקטנים שמתעוררים בנו לעִתים; זוהי חתיכה של קליפת עץ הדולֶב. לוקחים אותה בין האגודל לאצבע המורָה ומחזיקים בה חזק וחושבים על משהו טוב, אבל – לא אסתיר זאת ממך – שירים, בייחוד שירייך, טובים בהרבה מקליפּת הדולב. לכן, כתבי שוב, בבקשה. ותני להם להגיע לידנו. אַת יודעת, עד כמה אנו – ולא רק אנו – זקוקים להם.
ואם תרצי שאבוא לשטוקהולם, כדי ללמוד עוד כמה ניבים שוודיים, אנא, אמרי לי זאת, אני יכול לתאר לעצמי שהייתי בא ולא רק בגלל הניבים.
מכל הלב
שלך, פאול

אֶריק שולח לך חלון זכוכית מעשה ידיו – מהזכוכית הכי אמִתית.

.

פאול צלאן ונלי זק"ש, "התכתבות", הוצאת קשב לשירה, 2014, עמ' 79. מגרמנית: דינה פון־שוורצה.

 

***

 

מכתב לשופט / ז'ורז' סימנון

.

למר אֶרְנֶסְט קומֶלְיו, שופט חוקר
רחוב סֶן 23 ב', פריס (הרובע השישי)

.
אדוני השופט,
הייתי רוצה שמישהו, שאדם אחד, יבין אותי. והייתי רוצה שאותו אדם יהיה אתה.
שעות רבות עברו עלינו יחד בשבועות של החקירה. אבל אז עוד היה מוקדם מדי לכך. אתה שופט, היית השופט החוקר שלי, והיה אפשר לחשוב שאני מנסה להצדיק את עצמי. עכשיו אתה יודע שזה לא כך, נכון?
אינני יודע מה חשת כשנכנסת לאולם המשפט. האולם הזה ודאי מוכר לך. אני זוכר היטב את כניסתך. הייתי לבדי בין שני השומרים שלי. השעה היתה חמש בערב והאפלולית החלה להתעבות כמו עננים באולם.
אחד העיתונאים – שולחנם היה לידי – עיתונאי הוא אפוא הראשון שהתלונן לפני שכנו כי כבר אינו רואה ברור. השכן אמר זאת ליושב לצדו, זקֵן לא־נקי בעל עיניים ציניות, מן הסתם מבקר ותיק בבתי־המשפט. אינני יודע, אולי אני טועה, אבל נדמה לי שהוא שכתב עלי בעיתונו שאני נראה כקרפדה האורבת לטרפה.
גם בשל כך אני תוהה איזה רושם עשיתי עליך. הספסל שלנו – כוונתי לספסל הנאשמים – נמוך כל־כך שרק ראשינו צצים למעלה. כמובן, השענתי את סנטרי על ידי. הפנים שלי רחבות, רחבות מדי, ונוטות להבריק מזיעה. אבל למה לקרוא לי קרפדה? כדי להצחיק את קוראיו? מפני שהפרצוף שלי לא מצא בעיניו?

.

ז'ורז' סימנון, "מכתב לשופט", הוצאת עם עובד, 2005, עמ' 9. מצרפתית: יהושע קנז.

 

***

 

מכתבים אל משורר צעיר / רילקה

.

טוב גם לאהוב, כי האהבה קשה היא. לרחוש אהבה מאדם לאדם: זה אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הנסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה. לכן האנשים הצעירים, בהיותם מתחילים בכל, עדיין אינם שולטים באהבה: עליהם ללמוד אותה. בכל ישותם, בכל כוחותיהם הנאספים סביב לבם הבודד, החרד, המפנה את הלמותו כלפי מעלה, שומה עליהם ללמוד לאהוב. אלא שעת־למידה היא תמיד פרק־זמן ארוך ומוגדר, ולפיכך לאהוב זמן רב ואל־תוך החיים פנימה פירושו לגבי האוהב – בדידות, פירושו: להיות־לבד בחוזק־משנה ובעומק־משנה. בשלב זה אין האהבה אף לא אחד מן הדברים המכונים התבטלות, התמסרות או התאחדות עם אחר (שכן מה טעם להתאחד עם הלא־מובהר, הלא־גמור, המשועבד־עדיין?): היא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות משהו בתוכו, להיות עולם, להיות עולם לעצמו למען האחר: היא אתגר גדול ותובעני, משהו הבוחר אותו מבין אחרים ומועיד אותו לדברים רחוקים. רק במובן זה, כמטלה לעבוד על עצמם ("לצותת ולהלום בפטישים יומם ולילה…") מן הדין שאנשים צעירים יצרכו את האהבה הנתונה להם. התבטלות והתמסרות וכל סוגי השותפות לא נועדו להם (שעד זמן רב מאוד מצווים לחסוך ולאגור), בהיותם הדבר הסופי, אולי דבר זה שחיי אדם בזמן הזה כמעט צרים עדיין מלהכילם.

.

ריינר מריה רילקה, "מכתבים אל משורר צעיר", הוצאת כרמל, 2004, עמ' 57–58. מגרמנית: עדה ברודסקי.

 

השתתפה בהכנת האסופה: נגה שיאון

.

» עוד מכתב אחד: "ורדה", סיפור קצר מאת ירון כץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.