שירה | שירים חדשים מאת קרן דוד הרטמן, אמיר אור, מיכל מוגרבי ואבינעם מן

וּכְשֶׁנִּפְרשׁ לִישֹׁן נַרְחִיק / כְּלוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים זֶה מִזּוֹ / כָּל אֶחָד לַחֲלוֹמוֹ, לְאַדְמָתוֹ

אן בן אור, ציורי קיר, שמן על בד, 190X80 ס"מ, 2018

.

קרן דוד הרטמן

מינסוטה

מִתַּחַת לְאַדְמוֹת גִּבְעָתַיִם מֻנָּחוֹת
אַדְמוֹת פַּרְדֵּס חָנָה, רְחוֹבוֹת וְטִבְעוֹן.
עַל כָּל הַבָּתִּים שֶׁחִפַּשְׂנוּ
יוֹרֵד עַכְשָׁו עֶרֶב.

מִתַּחַת לַכֹּל מַמְתִּינָה
סַבְלָנִית וּרְחָבָה
מִינֶסוֹטָה.

בֵּינְתַיִם, בְּבֵיתֵנוּ מֵעַל, מִתְרַבָּה
הַנַּיֶּרֶת שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִים בָּהּ.
כְּבִיסָה שֶׁטֶּרֶם קֻפְּלָה הוֹפֶכֶת
שְׂמִיכָה לַבֻּבָּה שֶׁל הַיַּלְדָּה,
גְּלִימַת גִּבּוֹר־עָל לַיֶּלֶד.

אַחֲרֵי שֶׁיֵּרָדְמוּ נַחְלֹק סִיגַרְיָה
בְּחַלּוֹן מִרְפֶּסֶת הַשֵּׁרוּת.
מוּל סְתַו גִּבְעָתַימִי רָגִיל
נְחַשֵּׁב הֶפְרְשֵׁי טֶמְפֶּרָטוּרָה
וְהֶפְרְשֵׁי שָׁעוֹת. אֲנִי אֶשְׁאַל
אֵיפֹה בְּקָנָדָה הֲכִי חַם,
עַד שֶׁנַּסְכִּים שׁוּב בִּשְׁתִיקָה
שֶׁלֹּא אֶשְׂרֹד אֶת הַקֹּר.

וּכְשֶׁנִּפְרשׁ לִישֹׁן נַרְחִיק
כְּלוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים זֶה מִזּוֹ
כָּל אֶחָד לַחֲלוֹמוֹ, לְאַדְמָתוֹ –

אַתָּה תַּעֲלֶה לַמַּשָּׂאִית
וְתִתְעַטֵּף שׁוּב בִּכְבִישֵׁי
מִינֶסוֹטָה הָאֲרֻכִּים,
אֲנִי אֶחְזֹר לְעוֹפֵף כְּיַלְדָּה
מֵעַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים וְהָרְחוֹבוֹת
הַצָּרִים שֶׁל בַּת־יָם.

 

יקינתון

כְּשֶׁחָזַרְתִּי הַבַּיְתָה הֵבֵאתִי אִתִּי
תִּינוֹקוֹת יָקִינְתּוֹן בְּעָצִיץ.

סְפוּנִים בֵּין עָלִים יְרֻקִּים זְקוּרִים,
חַיֵּיהֶם תְּלוּיִים בִּפְקָעוֹת עֲגַלְגַּלּוֹת
מִצְטוֹפְפוֹת בָּאֲדָמָה, וכְּמוֹ שְׁלוֹשָׁה
עֻבָּרִים שֶׁנָּשָׂאתִי, נוֹשְׂאִים בְּטַבּוּרָם
הַבְטָחָה.

כָּל הַדֶּרֶךְ נִסִּיתִי לִמְצֹא לָהֶם
מָקוֹם יַצִּיב שֶׁלֹּא יִפְּלוּ.
כְּשֶׁהִגַּעְתִּי נוֹפַפְתִּי בָּעֲצִיץ מִלְּמַטָּה,
רַצְתִּי אִתּוֹ בַּמַּדְרֵגוֹת כְּמוֹ אוֹחֶזֶת בְּיָדִי
אֶת לַפִּיד אֵשׁ־הַתָּמִיד וְקָרָאתִי
לַיְּלָדִים לָבוֹא.

אַתָּה שָׁאַלְתָּ:
"אֵיפֹה נָשִׁים אֶת זֶה עַכְשָׁו?"

וְרָצִיתִי לְהַתְרִיס שֶׁאֵינְךָ אוֹהֵב
אֶת הַיָּקִינְתּוֹן כִּי אֵינְךָ יָכוֹל לָשֵׂאת
פְּרִיחָה כֹּה עַזָּה.

וְחָשַׁבְתִּי
אֵיךְ רָאִיתָ אוֹתִי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יָמִים מוּלְךָ,
אֵיךְ אוֹגוּסְט אֶחָד חִבֵּר אוֹתָנוּ
וְהַבָּאִים אַחֲרָיו קָרְעוּ וְהִדְבִּיקוּ
בַּחֲזָרָה –
מִדֵּיְיט רִאשׁוֹן לְלֵדָה שְׁנִיָּה
והַהַפָּלָה הַהִיא בְּאֶמְצַע הַמִּלְחָמָה
וּמָה עִם כָּל הַחֲפָצִים שֶׁמַּסְתִּירִים לָנוּ?
בּוֹלְעָנֵי שְׁתִיקָה מַמְתִּינִים עַל הַסַּפָּה.

"שִׂים אוֹתוֹ עַל הַמַּדָּף מִחוּץ לַחַלּוֹן"
אֲנִי עוֹנָה.
הוּא זָקוּק לַקֹּר כְּדֵי לִפְרֹחַ
כְּנֶגֶד דְּבַר מָה.

 

קרן דוד הרטמן, ילידת 1977, מטפלת בפסיכותרפיה גופנית והתמקדות, עורכת תוכן ומלווה מטפלים בתהליכי כתיבה. זהו פרסום ראשון משיריה.

.

.

אמיר אור

בחדר החשוך

1
בְּחֶדֶר חָשׁוּךְ אֲנִי מְשַׂחֵק מַחְבּוֹאִים עִם צְלָלִים,
שׁוֹקֵעַ בְּסֵתֶר מַדְרֵגָה,
הוֹפֵךְ צֵל.

.

2
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ שָׁלוֹשׁ מְכַשֵּׁפוֹת עַל אֲרוֹן הַבְּגָדִים.
אֲנִי מַדְלִיק אֶת הָאוֹר, וְהֵן הוֹפְכוֹת שְׁקוּפוֹת.
שָׁנִים חוֹלְפוֹת.
עוֹדָן שָׁם, מַמְתִּינוֹת.

.

3
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אֲנִי מְפַתֵּחַ תְּמוּנָה
שֶׁל נַעֲרָה עֲרֻמָּה.
אַט אַט הִיא עוֹלָה אֶל הַנְּיָר.
אֲנִי מוֹשֶׁה אוֹתָהּ,
מְיַבֵּשׁ אוֹתָהּ מִנּוֹזֵל הַפִּתּוּחַ,
מְכַסָּה אוֹתָהּ בִּמְעִילִי.

.

4
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, בְּסִיאַנְס יַפָּנִי,
אֲנִי מַעֲלֶה אֶת רוּחַ הַשּׁוּעָלָה.
"אַתְּ נְשׂוּאָה?" אֲנִי שׁוֹאֵל,
"כָּרֶגַע לֹא" הִיא עוֹנָה.
שְׁלוּבֵי זְנָבוֹת אֲנַחְנוּ פּוֹסְעִים
אֶל תּוֹךְ הַמַּרְאָה.

.
רוח השועלה: בפולקלור היפני רוחה לובשת דמות של נערה יפה, ומפתה גברים כדי להשתלט על גופם או נשמתם.

.

5
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אֲנִי מְגַלֶּה
דֶּלֶת שֶׁמּוֹבִילָה
אֶל חֶדֶר חָשׁוּךְ.

.

6
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, לְאוֹר נֵרוֹת קָלוּשׁ,
אֲנִי מְבָרֵךְ אֶת מַאֲמִינַי.
מְשֻׂכְּלֵי רַגְלַיִם הֵם מִצְטוֹפְפִים עַל הָרִצְפָּה,
רֹאשָׁם מֻרְכָּן.
מִי מִכֶּם יִמְסֹר אוֹתִי?

.

7
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ נְקִישׁוֹת פְּרָאִיּוֹת
עוֹלוֹת מִן הַדַּף.
הַמִּלִּים "דֶּלֶת" וּ"נְעוּלָה" מִזְדַּעַזְעוֹת, נִקְרָעוֹת.
אָמִיר אַחֵר פּוֹרֵץ לַחֶדֶר, מְגָרֵשׁ אוֹתִי
אַל חֶדֶר חָשׁוּךְ אַחֵר.

.

8
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אֲנִי יוֹרֶה
בָּאִישׁ שֶׁבַּמַּרְאָה.
לְשִׁבְרֵי פָּנָיו אֲנִי אוֹמֵר:
"אֵין מָקוֹם לִשְׁנֵינוּ בַּחַלּוֹן הַזֶּה".

.

9
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת נְעוּלָה,
כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יָמִים לְלֹא שֵׁנָה,
שׁוֹתֶה קָפֶה שָׁחֹור מִסֵּפֶל שָׁחֹור,
אֲנִי כּוֹתֵב בְּמַחְבֶּרֶת שְׁחוֹרָה:
"בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת נְעוּלָה,
כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יָמִים לְלֹא שֵׁנָה…"

.

10
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אֲנִי נִפְרָד מִדְּמוּתִי,
חוֹלֵם אֶת פָּנַי פְּנִימָה.
בְּמַרְאָה שֶׁל חֹשֶךְ אֲנִי מְגַלֶּה אוֹר,
וְרוֹאֶה.

 

אמיר אור, משורר, סופר, מתרגם ועורך, פרסם שנים־עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם: "שלל" ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2013, 2015). השיר "בחדר החשוך" – מתוך ספרו "ילד" שיראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שירתו תורגמה ל־45 שפות ופורסמה בשלושים ספרים בתרגום. כן פרסם שני רומנים: "שיר טאהירה" (חרגול, 2001) ו"הממלכה" (הקיבוץ המאוחד, 2015) וספר מסות: "שיחה" (הקיבוץ המאוחד, 2018). על יצירתו זכה בפרסים בארץ ובחו"ל, בין השאר בספר הכבוד של הפליאדות, בפרס ראש הממשלה, ובפרס ברנשטיין. על תרגומיו מיוונית עתיקה זכה בפרס שרת התרבות ועל מפעלותיו כעורך זכה בפרס העריכה הספרותית.
אור ייסד את עמותת הליקון והקים את מפעלותיה. מנחה את מסלול הכתיבה בבית הסופר בתל אביב ומכהן כעורך סדרת "כתוב" לשירה חדשה וכעורך אזורי של כתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוֹק".

.

.

מיכל מוגרבי

כְּשֶׁנֻּסְחַת הָאוֹר נָחָה עַל תַּלְתַּלֵּי הָעֵצִים
הַבּוֹהֲקִים כָּל בֹּקֶר כְּמוֹ הַחֲשָׁד עַל לְשׁוֹנְךָ

אֵפֶר עוֹטֵף אֶת עוֹר הָאֲדָמָה
אֵפֶר כּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ כְּמוֹ גֶּבֶר מְאֹהָב

פוֹר אֵבֶר אֶנְד אֵבֶר
אֲבָל מֵעֵבֶר לַגָּדֵר צוֹמַחַת אַהֲבָה

אַחֶרֶת – שִׁכּוֹרָה, יְהִירָה,
דּוֹרֶסֶת. גַּם אֲנִי כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ

לְהַצְמִיד פָּנַי אֶל רֹאשְׁךָ הָרַךְ
לְרַכֵּךְ אֶת מַהֲלוּמַת הַסְּתָו.

הַמִּשְׁוָאָה קוֹפַחַת בַּשֶּׁמֶשׁ
נֶעֱלָם אֶחָד דּוֹרֵס נֶעֱלָם כָּחוּשׁ מִמֶּנּוּ

גַּרְגִּיר עִקֵּשׁ מְסָרֵב לְהִמָּלֵט
מְדַבֵּשׁ אֶת כְּנָפָיו וְקוֹפֵא

וּמֵשִׁיט אֶת לִבְּךָ עַל הַתֶּפֶר
הַנִּפְרָם מִיַּלְדוּתְךָ.

.

רעידה

הַצְּלִילִים הַמֻּקְדָּמִים שֶׁל הָעֶרֶב
צָדִים אֶת הַנֶּפֶשׁ
בְּמָקוֹם מֻפְשָׁט מִכְּדֵי תֵּאוּר בְּמִלָּה וְעִפָּרוֹן

הָרִאשׁוֹן מְסַמֵּן אֶת הַכִּוּוּן – דָּרוֹם
הַצְּלִיל הַשֵּׁנִי מִתְנַגֵּד
יֵשׁ לַגּוּף דֶּרֶךְ לְתָאֵר אֶת הַדֶּרֶךְ

(לְאָן?)

יֵשׁ לַגּוּף דֶּרֶךְ מִשֶּׁלּוֹ לְהִפָּגֵשׁ
בְּמָקוֹם פָּשׁוּט מִדַּי
לִמְנוּחָה מִבַּעַד לְסֶדֶק הַמַּצְלֵמָה

מִתּוֹךְ הַתְּמוּנָה צָצוֹת עֵינַיִם,
צוֹמְחוֹת גַּפַּיִם,
נִלְכָּד תָּו מִתְנוֹדֵד –

לַצְּלִיל הַסּוֹפִי
מַגָּע שֶׁל יָד.

.

ספירלה

הַצַּעַר שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת הַלֵּב עַד תְּנוּכֵי הָאֲדָמָה
מַרְטִיב אֶת הַבֶּגֶד הַלָּבָן שֶׁנִּתְפַּר מִבַּד עַתִּיק

טִפּוֹתָיו מְלַטְּפוֹת אֶת הָרַעַד הַדַּק
שֶׁמַּרְכִּין אֶת רֹאשִׁי בִּפְנֵי צְבָא הַסְּתָו
שַׁרְבִיטוֹ מוּנָף בָּאֲוִיר הַגָּדוּשׁ כְּאוֹת נִצָּחוֹן
אֲבָל אֲנַחְנוּ אַלּוּפֵי הַתְּבוּסָה

אֲנַחְנוּ בְּדִידִים מְפֻזָּרִים עַל חֲזֵה הָרִצְפָּה
שֶׁעוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּמַעֲלִית הַצַּעַר הַצָּרָה

זְמַן לְהוֹצִיא אֶת הָרֹאשׁ מֵהַכִּיס
וּלְטַאטֵא אֶת הַצַּעַר כַּחֲצִי כּוֹס שְׁבוּרָה

לִפְעָמִים נֵר פְּלוּס גִּיטָר שָׁוֶה שִׁיר אַהֲבָה
לָרֹב הֵם שָׁוים שְׁלֹשָׁה צְעָרִים

עֵינָיו בּוֹחֲנוֹת אֶת פִּנּוֹת הַיָּם בִּזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת
וְהַגַּלִּים מְצִיפִים אֶת הָאִישׁוֹנִים בְּמֶלַח

אֲנִי בּוֹחֶנֶת אֶת פָּנֶיךָ לְאוֹר נֵר אוֹזֵל
וּמְגָרֶדֶת אֶת שְׁמוֹתֵינוּ מִקִּיר הַצַּעַר הַשָּׁחוּק.

 

מיכל מוגרבי עסקה בתסריטאות, הפקת סרטים, תקלוט ועריכת סאונד. ספר שיריה הראשון, "החלומות נטו על צידם", יצא בהוצאת קשב לשירה ב-2016. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 10 של המוסך. השירים המתפרסמים כאן לקוחים מספרה השני שעתיד לראות אור השנה.

.

.

אבינעם מן

מתוך המחזור "אדם"

הוּא שֵׁם קָרָא לְכָל נוֹשֵׁם וְחַי,
וְעִם הַשֵׁם נִקְבַּע לוֹ יִעוּדוֹ:
גִ'ירָף יִקְטֹף עָלִים, שִׁנֵּי נָמֵר בַּחַי,
כֻּלָם כֻּנּוּ וְהוּא נוֹתָר בִּבְדִידוּתוֹ.

שֵׁנָה גְּדוֹלָה עָלָיו נָפְלָה כְּטֶרֶף,
וְהוּא חָלַם אֶת מָה שֶׁטֶּרֶם חָשׁ,
וְאָז נֵעוֹר, וְהִיא נִצְּבָה כְּפֶלֶא,
זֶה חֲלוֹמוֹ שֶׁהִתְמַלֵּא מַמָּשׁ.

זֶה חֲלוֹמוֹ עַל אַהֲבָה וְעֶצֶב,
זֶה חֲלוֹמָהּ עַל מָוֶת וְלֵדָה,
זֶה חֲלוֹמָם עַל בַּיִת וְעַל דֶּרֶךְ,
עַל צְחוֹק הַיְּלָדִים וְשֶׁקֶט הַפְּרֵדָה.

זוֹ נְבִיעַת חַיִּים בְּתוֹך הַתֹּהוּ,
זוֹ פְּעִימָה שֶׁל יֶגַע, אֹשֶׁר וְחִידָה.

.

א
זוֹ פְּעִימַת חַיִּים בְּתוֹךְ הַתֹּהוּ,
הִיא הַחִידָה וְהִיא אַף הַפִּתְרוֹן,
כְּהִוָּצֵר הָאוֹר מִתּוֹךְ הָאֹפֶל,
נִבְרָא קִיּוּם מִתּוֹךְ הַחִדָּלוֹן.

כִּי הַחַיִּים רַק לְעַצְמָם נִבְרָאוּ,
לְלֹא סִבָּה, לְלֹא הוֹגֶה תָּכְנִית,
אֲבָל חוֹשְׁשִׁים מִמְּשֹׁל הַבֹּהוּ,
בָּדִינוּ אָנוּ צִדּוּק וְאַף תַּכְלִית.

כָּךְ נִקְבְּעָה עַתָּה דַּרְכֵּנוּ,
פְּתַלְתַּלָּה מֵעֵבֶר כָּל דִּמְיוֹן,
כָּל עֵץ דַּעַת אֲשֶׁר יִקְרֹץ אֵלֵינוּ,
פִּרְיוֹ נֹאכַל, וְלוּ יוֹבִיל לַאֲבָדוֹן.

וּבְעוֹד כְּמוֹ סוּמִים תּוֹעוֹת רַגְלֵינוּ,
עֵינֵינוּ מְסֻנְוָרוֹת מִבְּרַק הַחִזָּיוֹן.

.

ב
כְּמוֹ סוּמִים תּוֹעוֹת רַגְלֵינוּ,
לָרַךְ נִגְלָה עוֹלָם בִּמְלֹא הוֹדוֹ,
בְּסַנְוֵרִים הֻכּוּ עֵינֵינוּ, נִלְאֵנוּ
לִמְצֹא הַפֶּתַח, לַחֲדֹר סוֹדוֹ.

מִגַּן הָעֵדֶן הֵן גֹּרַשְׁנוּ,
עֵת הֵעַזְנוּ "מָה?" לִשְׁאֹל.
מֵאַיִן בָּאנוּ, לְאָן פָּנֵינוּ, וְנַעֲנֵינוּ:
מֵאַיִן בָּאנוּ, אֵלָיו נַחֲזֹר.

עֵץ הַחַיִּים שָׁזְפָה עֵינֵינוּ,
אַךְ לַהַט חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת
בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ. נִבְדֶּלֶת הִיא דַּרְכֵּנוּ,
וְהִיא תּוֹבִיל לְנֶצַח אוֹ לְכִלָּיוֹן.

וּבְסוֹף הַדֶּרֶךְ כֹּה יַסְפִּידוּנוּ:
הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת.

 

אבינעם מן, בן שמונים, פרופסור למתמטיקה (אמריטוס) באוניברסיטה העברית, מפרסם שירים ותרגומי שירה באתרים ובכתבי עת מקוונים.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת אפרת בלום, יעל סטטמן, אורית קלופשטוק ומיטל פישל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פרוזה | "חמש שעות למוות", סיפור מאת שירן גבאי דמרי

"מה אגיד לו אם ישאל אותי על זה, חשבתי. היו לךְ עוד ארבע שעות לחיות וזה מה שבחרת לעשות בהן? לא רציתי להשאיר לךָ בלגן, אשקר. תכף תאבד אותי, לפחות לא להפיל עליך את הכלים."

אמיר זליגובסקי, ללא כותרת, חימר שרוף וברזל, גובה 24 ס"מ, 1997, צילום: אבי חי.

.

חמש שעות למוות / שירן גבאי דמרי

.

לכתוב ספר, לטוס לגלפאגוס, ללמוד לגלוש, לעשות שלושה ילדים, לקרוא כבר את "מלחמה ושלום". זו הייתה רשימת היעדים העדכנית שלי ביום האחרון לחיי. כשהתברר לי שזה היום האחרון לחיי, לא היה טעם להתיישב מול המחשב ולבדוק איך מגיעים לגלפאגוס או לחשב מתי הביוץ שלי.

"יש לך חמש שעות," הג'ינג'י אמר, "אני מצטער."

הג'ינג'י כבר מזמן לא היה ג'ינג'י. באותו רגע ראשון של שיחה חלפו לי פתאום בראש המון רגעים שבהם אני מִתְחַלָּה מולו ואמא שלי עומדת לידי, מנסה להבין מעיניו אם אני זכאית לאישור מחלה. והג'ינג'י תמיד היה נותן לי יום מחלה נוסף, כאילו הבין באופיו האדמוני, המנומש, כמה אני רוצה לצעוד כמנצחת לבית הספר. אבל אז, יום אחד, נכנסתי אליו לחדר לקחת מרשם לגלולות. הייתי כבר בת עשרים בערך, ואת המרשמים הייתי לוקחת תמיד מהפקידה שלו, שהייתה מחתימה אותו בבוקר על כל המרשמים ומושיטה אותם אלינו, הפציינטים, בלי להסתכל לנו בעיניים. אבל היא לא הייתה שם, איריס, וככה יצא שהייתי צריכה להיכנס לחדר שלו בעצמי, אחרי שלא ראיתי אותו שנים. ופתאום הוא בכלל לא היה ג'ינג'י. ראיתי סנטה קלאוס חביב יושב על הכיסא שלו. השיער והזקן שלו היו לבנים לחלוטין, כאילו שלג סמיך כיסה אותם. אפילו העיניים שלו נראו לבנות פתאום.

ופתאום הג'ינג'י מתקשר אליי ואומר לי את זה, ככה באמצע החיים, רגע אחרי שקמתי למטבחון במשרד, "יש לך חמש שעות."

אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו:

איך הוא אומר לה "יש לך חמש שעות"? איך הוא ידע להגיד לה את זה. זה מדויק מדי, זה קצר מדי, זה אקראי, זה היסטרי, זה בלתי אפשרי.

אני יודעת, כי זה מה שאני חשבתי. עמדתי מול מכונת הקפה, עם ספל זכוכית ביד והחלב שהקצפתי מנמיך את גובהו בתוכו, ואני מסתכלת על החלב השוקע בתוך עצמו וחושבת שזה לא ייתכן, הג'ינג'י השתגע, מי אומר דברים כאלה?
והג'ינג'י לא הסביר. אחרי ה"אני מצטער" שלו הוא שתק והכנות שבשתיקה שלו הייתה חזקה אפילו יותר מהכנות שבמצטער שלו. שמעתי אותו שותק מעל השפופרת ודמיינתי את איריס עומדת לידו ובוכה, דמותה משתקפת בצג מחשב שמיליון נקודות אדומות בוהקות מתוכו, עדוּת לתוצאות הבדיקות החריגות שלי. לא יודעת למה חשבתי שאיריס תבכה עליי, הרי היא מעולם לא הרימה אליי את העיניים שלה וכנראה לא ידעה איך נראית הבחורה שנשארו לה חמש שעות לחיות. ובכל זאת דמיינתי את איריס בוכה ואותו עוצם את עיניו ומחכה שאגיד משהו והשתיקה שלו, שרק הלכה והתארכה, הסבירה לי שאין מה להסביר, יש לך חמש שעות, נצלי אותן.

ארבעים ואחת קומות אחר כך, החניון התת־קרקעי היה קפוא.

הוא היה מסוג החניונים האלה שקוראים להם תת־קרקעיים כי הם מתחת לקרקע כלשהי, אבל לא באמת מתחת לקרקע כולה, וכך יוצא שאם אתה נמצא בשוליהם, אתה יכול לראות את השמיים. שמיים תת־קרקעיים מעל עולם תת־קרקעי. מהעולם התת־קרקעי נשבו רוחות חזקות פנימה לתוך החניון וסחררו בתוכו כמה פתקי חנייה שלא נדרשו עוד לאף אחד. מקומטים ובלויים הם ריקדו מולי במחול אפוף אבקים ואבני חצץ. פגישות עסקים ודייטים של צהריים, מסעות שופינג ורשימות מטלות. נקודות בזמן. איקסים בלוח שנה. שורות ביוגרפיה של מי שביקרו בחניון הזה פעם ואז המשיכו לחייהם.
בתוך סחרחרת האשפה הזו עמד האוטו שלי ואז חצה אותה, עלה מתוך תת־הקרקעיות אל העולם האמיתי ונעצר מיד מול רמזור אדום. הבטתי אל הרמזור ואז אל ידית ההילוכים ואז אל עיניי שבתוך הראי. "תנקו אותי!" השקיף אליי מסר מהשמשה האחורית, מסומן באצבעות זרות. כן, ראיתי את הגבות שלי מאשרות, האצבעות האלה צודקות, אבל לנסוע עכשיו לשטיפה יגזול עוד לפחות שלושים דקות מהחיים שלך. הורדתי את העיניים מהראי ומהתוואי שסימנו האצבעות הזרות והבטתי באצבעות שלי מתופפות על ההגה, נדבקות לקצב זר של משהו שבקע מהרדיו. תנוחו, לחשתי אליהן, תנוחו. הן תופפו לעוד רגע, מתריסות, ואז צייתו והניחו להגה. הרמתי את הראש שלי אל הרמזור. האור האדום כמעט דימם מתוכו, ממלא את השמשה, שוטף את עיניי.

תראו כמה מוכשר האדם. הוא עושה לו מכונות, ישויות אוטומטיות שמפסיקות לו את האוטומט. כופות עליו לעצור. אתה עוצר ברמזור ומוכרח להתבונן. במה תתבונן? פה הרמזור כבר נותן לך בחירה. תתבונן בו, תתבונן בטלפון שלך, תתבונן ברחוב, תתבונן פנימה. מה אם לא היינו עוצרים אף פעם?

ג'וני מיטשל. זה מה שיצא מהרדיו. "מָיי אוֹלְד מֵן אִיז א סִינְגֶר אִין דֶה פָּארְק…" קולה גבה והרים את האיש הזקן שלה. למי היא שרה אותו, תהיתי בפעם האלף. לאהוב שלה? ולמה שתקרא לו האיש הזקן שלי? ואולי היא שרה אותו לאבא שלה בכלל, תבדקי אחר כך בוויקיפדיה על מי השיר ובעצם אפשר גם עכשיו, לא? בשביל מה עשו טלפונים עם אינטרנט אם לא בשביל רמזורים אדומים?

אבל אז היא הגיעה לחלק שבו הוא בא הביתה ואוסף אותה בזרועותיו.

החלטתי, כמו תמיד, שהיא שרה אותו לאהוב שלה, ברור. ונזכרתי איך חודש לפני שעברנו לגור יחד דמיינתי אותי מחכה לו שישוב הביתה. דמיינתי את המחבת החסרה ביצה עבורו כשהוא איננו ואת המיטה הריקה מדי עבורי. ביקשתי לעצמי את העצב שבהיעדרו כשכל כך אתרגל אליו. וכשהמיטה הפכה להיות מיטתנו והמחבת החלה להתמלא, הרגשתי שאני היא ג'וני וג'וני היא אני ושהאהוב שלי הוא האיש הזקן שלה ושעבורי, עבורי היא שרה עליו.

ואז, ממש לפני שהיא מגיעה לחלק שבו הוא מרחיק ממנה את העצב, שמעתי פתאום את הנשימה של ג'וני. את האוויר שהיא לוקחת לפני שהיא עולה. ג'וני מיטשל הרחוקה, הגדולה, המיתית, הייתה קרובה אליי כל כך. גם היא מכניסה את הסרעפת לפני שהיא עולה, גם היא אוספת אליה את שריריה, גם היא נערכת, נדרכת. גם היא נושמת. נשמתי איתה וחשבתי שכשאגיע הביתה יישארו לי בערך עוד ארבע שעות ועשרים דקות לחיות.

בין העבודה לבית זיכו אותי עוד ועוד רמזורים באורות אדומים. בכל אחד מהם עמדתי ראשונה בטור מכוניות ולפניי אימהות ועגלות שרודפות את הפסים, עניבות מתנופפות ברוח, כוסות מקרקשות מטבעות, אוזניות וכובעי צמר, עננים שמנים. חיים. כשהגעתי לדלת היו לפניי רק עוד ארבע שעות וארבע־עשרה דקות.

"שלום בית," אמרתי וניערתי את המעיל הכבד מעל הכתפיים שלי. הצצתי בכיור שכוסות הקפה וקערות נשנושי הלילה עוד רבצו בתוכו, כשעל כתפי קפץ פתאום האיש הזקן של אימא שלי. מדי ערב שישי אני מציעה להחליף אותו מעל הכיור והוא מסרב. פעם, לפני שנים, אמר לי שקרא ריאיון עם שמעון פרס ושמעון פרס אמר שהוא נהנה מהדחת כלים. והנה שמעון פרס כבר איננו אבל אבא שלי עדיין נחוש ליישם את דבריו. הוא סובל מדי שבוע מעל כיור עמוס ומתרגל הנאה. וידעתי, אבא שלי כל כך נחוש, שיום אחד הוא יצליח. הפשלתי שרוולים והטבעתי את ידיי בתוך הכיור, מתרגלת הנאה מהדחת כלים.

המים זרמו מעל שתי במבות שנשארו בקערת אמש ורוקנו אחר כך לתוך כוס שמיץ תפוזים נקרש בתוכה. הן נמסו לתוך פתח הכיור, צהבהבות דהויות, זכר עלוב לבוטנים מלאי חיים. כל חיי הן מלוות אותי, הבמבות. על הדשא אחרי הגן, מחוץ לשק"ם בטירונות, בין המושבים באוניברסיטה, באוהל שכפור מכסה עליו בפרו. ובבית. בכל הבתים שהיו לי, בכל הבתים שהייתי חלק ממורשתם. משפחות צעירות נכנסות לבתים, ראשי שבטים יוצאים מבתים, זוגות צעירים מתארסים בדירות סטודיו, כרסי היריון עוזבות לדירות ארבעה חדרים. שלום בית, להתראות בית.

הכיור התרוקן, מאכזב אותי כמעט בריקנותו. מה אגיד לו אם ישאל אותי על זה, חשבתי. היו לךְ עוד ארבע שעות לחיות וזה מה שבחרת לעשות בהן? לא רציתי להשאיר לךָ בלגן, אשקר. תכף תאבד אותי, לפחות לא להפיל עליך את הכלים.

אתה עומד לאבד אותי ועוד לא סיפרתי לך כלום. כבר יותר משעה שאני יודעת ואתה לא. מתי ידעתי משהו זמן רב כל כך בלעדיך?

נכון, אתם צודקים, זה נראה אכזרי לא לגלות לו, אבל החלטתי שאשקול את זה שוב רק אחרי המקלחת. המים שזרמו קודם מעל הכלים הפתיעו אותי. הם היו חמים, רותחים כמעט, מזמינים. פסעתי במסדרון, פושטת מעליי את הבגדים וקובעת לי לו"ז מחשבות. אבל למה התקלחת? ידעתי שהחבר'ה מלמעלה יגידו תכף, יכולת לעשות כל דבר בעולם ודווקא מקלחת? ספונג'ה לגוף? כאן ממילא כולנו נקיים. דמיינתי את עצמי עומדת מולם, מגמגמת, מה כבר יהיה לי לתרץ? אבל אז, במקלחת, עניתי להם כמו שצריך. עם כל בועת סבון שהתפוצצה על העור שלי, עניתי להם. הבטתי בו, מבריק ורך, עור צעיר עדיין, יפהפה. סימני מתיחה ראשוניים עיטרו את שולי הבטן, לבנים ועדינים, נשיים כל כך. סימנתי באצבעי את הטבור שלי, קטן, קעור רק בחלקו, בור קטן במרכז הגוף. המים המטירו עליי חמימות ורעש עד שלא שמעתי דבר מלבד עצמי. הרגשתי אותם מאריכים את השיער שלי על עורפי. מחליקים אותו למטה, סוחטים אותו מהרוח שנקשרה בו קודם, מאדי ארוחות הצהריים המחוממות במשרד, מהקור ומהשמנוניות. אם הג'ינג'י היה אומר לי שעה וחצי ולא חמש שעות, פה הכול היה נגמר. יכולתי לסיים את חיי תחת המים היפים הללו.

התיישבתי על המיטה, החלוק העבה שלי סופג ממני את המים, שיערי מגולגל בתוך מגבת גדולה ולבנה. הייתי עטופה ומחוממת כשהחלטתי שלא אומר לך דבר. החישוב היה פשוט: עוד חצי שעה תגיע. יהיו לי שעתיים וחמישים ושתיים דקות איתך. איך אני רוצה שהן ייראו?

הבית מסודר, הכלים רחוצים, עשיתי מה שיכולתי. נשאר לך רק לקונן עליי, ותיאלץ לעשות את זה בלעדיי.

הדלת נפתחה כשנשארו לי שעתיים וארבעים וחמש דקות. ניגשתי אליה וסגרתי אותה עבורו. נישקתי את זיפיו שבצבצו, קצרים וקשים, מתוך עורו. כרכתי את ידיי סביב מותניו כשאפי בבית השחי שלו, אוסף אליו רמזים לדאודורנט החריף שהותז לשם בבוקר. ומבעד לרמזי הדאודורנט ולריח הגילוח בן היומיים היה שם הריח שלו. ריח הבשר, העור הלבן, ריח התינוק שהוא היה פעם, הריח שנטמע בעור ושורד גם את הבגרות והצליפות והצלקות והכאב שרק הולך ונעשה נוכח יותר. ואחרי הריח בא הטעם. טעם הלשון שהתגלגלה בשלי, מתוק ומר מסיגריות וארוחת צהריים ואספרסו ושוקולד מתחנת הדלק ורוק שניגר אליי ואל הבערה שהייתה לי אליו באותו רגע. וברגע ההוא ליד הדלת, נדמה היה לי שהכאב כבר אינו נוכח יותר בעולם ושרק הוא נוכח שם עבורי, בכל החושים.

אחר כך משכתי אותו אל המקלחת ואל המים. הפשטתי אותו ואז אותי ונכנסתי איתו מתחת למים ורחצתי אותו. בכל פעם שעינינו נפגשו ראיתי אותן שואלות ולא השבתי להן, לא הסברתי למה אני עושה את כל אלה ומה גורם לי לטלטל את השגרה שלנו טלטלה מוזרה כל כך. רציתי להיאחז בגוף שלו, בתמירותו הבלתי אפשרית, בעקביו החזקים, בבטן הנערית שלו. רציתי להרגיש את המים בין כף ידי לעורו ולטפטף אותם אל שׂערי משׂערו.

מהמקלחת הבאתי אותו אל המיטה ושם כרכתי סביבו את החלוק שלי והברשתי את שערו השחור במגבת יבשה. שפשפתי את ידיי על סיבי החלוק, לחמם אותו כאילו היה ילדי. אחר כך הפשטתי אותו שוב ונשכבתי מעליו, מבריקה עדיין ומטפטפת מים. ראיתי אותי מכסה עליו בגופי הזעיר לעומתו וכל איבריו מבצבצים מעליי ומתחתיי ומצדדיי, מקיפים אותי, מגדילים אותי. עורו הלבן כהילת אדם סביבי. חשבתי שאם הג'ינג'י היה אומר לי שלוש שעות ולא חמש, פה הכול היה מסתיים. כך, כשאני מונחת מעליו ועורו סופח ממני מים טריים.

אבל היו לי עוד שעתיים. ובשעתיים, החלטתי, יש דבר אחרון שאני חייבת להספיק. פעם אחת, לפני שאני עוזבת, זה חייב לבוא אליי לבד. פעם אחת בלי לחשוב איך זה נראה מלמעלה, ושכדאי שאני אסיים כבר כי גם הוא רוצה לגמור, ולמה תמיד לוקח לי כל כך הרבה זמן ובטח הוא עייף כבר, קדימה, תעצמי עיניים, תתרכזי וזה יבוא, אל תהיי קשה כל כך.
נראה היה שהוא שומע אותי.

הוא הסיט את שיערי הרטוב מלחיו, התרומם מעל הכרית וסובב את שנינו במהירות כשאנחנו דבוקים עדיין. כעת היה הוא מעליי ואני מתחתיו. הוא הביט בי, בלתי רגיל כפי שאני ודאי הייתי שונה עבורו מהרגע שנכנס בדלת. את ידו הוא השחיל מתחת לעורפי ושם החזיק אותי, בין אצבע ואגודל, מוטת כף ידו רחבה מאי פעם. וכשידו השנייה משייטת עליי, תופסת ומוחצת, מלטפת ומרפרפת, הצלחתי להשאיר את עיניי עצומות ולהעלים מעל המסך שהן יצרו את כל הצורות הגיאומטריות המטושטשות שריחפו שם ולהכהות אותו יותר ויותר עד שרק הוא היה מולי, מסך שחור ושקט.
חמש שנים, זה מה שהג'ינג'י אמר. לא חמש שעות. "נשארו לך אולי חמש שנים לחיות, מקסימום. אני מצטער."

מלמעלה שוב ראיתי אותנו, שני גופים על צידם. אני מתקמרת אליך, אתה מתקער אליי, בשרך דוחק את עורי, בליטותיך משלימות את שקעיי. חמש שנים מקסימום בניכוי שליש לאחור זה כמעט שלוש וחצי שנים. ושלוש וחצי שנים זה לפחות ספר אחד ולפחות ילד אחד. ולטוס לגלפאגוס נספיק בטוח.
"אתה ער? הגיע הזמן לעשות ילדים."

 

שירן גבאי דמרי, ילידת 1987, מתגוררת בגבעתיים. סופרת, משוררת ועורכת דין. ב-2017 ראה אור ספרה "בצלים ירוקים לרובי", ספר שירי ילדים. שיריה התפרסמו בבמות שונות.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "ההרדמה", מאת שרי שביט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ביקורת | מחשבות על ספרה של תמר מרין, "מה אתה מסתכל על"

"הגיבורים תקועים בתוך הרגע, בהבזק, ללא יכולת להיחלץ, לראות ולספר סיפור גדול יותר, ולכן הם לכודים בתוך הניכור והמצוקה. הנפש האנושית העולה מהסיפורים של מרין היא היא הסיפור הקצר". ביקורת מאת אורית נוימאיר פוטשניק

תמיר דוד, מרגרט, פיגמנטים וגבס על עץ, 185X122 ס"מ, 2014

 מאת אורית נוימאיר פוטשניק

.

כמה מהסיפורים שבקובץ מה אתה מסתכל על קראתי אחד־אחד, במשך השנים האחרונות, כשהתפרסמו בכתבי עת שונים. עתה קראתי אותם מקובצים לצד סיפורים נוספים בספר אחד. אבל הספר הזה חורג מאסופת סיפורים קצרים, חורג ולא חורג ממנה בעת ובעונה אחת. זהו המעשה הספרותי שאני מבקשת להתעכב עליו ולומר עליו דבר מה.

.

"במשפחה הרי תמיד יש מי שמפסיד."
(מתוך "פרידה")

.
הספר נפתח בנובלה "פרידה" ומסתיים פעמיים. סיומו הראשון הוא בסיפור "הסופרת מתארחת" ואחרי הפוגה שותקת מגיע האקורד המהדהד של "עוד פגישה אחת עם משורר". שני הסיפורים – "פרידה" ו"הסופרת מתארחת" – עוסקים בנתק של בני דורנו מדור ההורים, האתוס שלהם ועולמם הרגשי, בניתוק הרגשי ובניתוק הממשי. הנובלה "פרידה", כמו רוב הסיפורים בקובץ, משרה עד מהרה תעוקה גדולה. מרין מפליאה לתאר אווירה ותחושה באמצעות מסירה קונקרטית של המילים הנאמרות והאירועים המתרחשים. היא לא מסברת את אוזננו בהיסטוריה של הדמויות, בפרשנות פסיכולוגיסטית למניעיהן, היא לא מאפשרת את ההקלה הטמונה בכל אלה, אבל התחושה נמסרת בדייקנות מצמיתה. אחר כך מגיע ההומור, מריר וקר. כשהמספרת מתארת את ההשפעה של הניתוק מההורים על חייה בעולם האקדמי והספרותי, את ההתנגשות בין העמדה הרגשית החדשה, שככל שהיא מעיקה יש בה גם הרבה חירות ואומץ, לבין אתוס האהבה ההורית המועצם בחברה שלנו, על כל מופעיו – התוצאה פשוט מצחיקה עד דמעות. ההתנגשות הזאת וההומור הזה עומדים גם במרכזו של הסיפור שלפני האחרון בספר: "הסופרת מתארחת". אני יכולה לומר שצחקתי בקול, אלא שבניגוד לתחושה הצפויה והמוכרת, לא היה רפיון בסופו של פרץ הצחוק הזה. לא הייתה בו הקלה. אין רווחה ואין הקלה בספר הזה וזהו חלק מסוד כוחו.

.

"טוב, ברור שיש גם כמה שמצליחים," אמרה שולה, "אבל מה לעשות שלא כולם גרוסמן."
"גרוסמן, גרוסמן…" מלמלו הנשים.
(מתוך "הסופרת מתארחת")

.
ב"הסופרת מתארחת" מרין מתארת את הסופרת המגיעה לסלון ספרותי של בנות הדור של הוריה בהרצליה פיתוח ומוצאת עצמה ננזפת ומגורשת בגלל חוסר רצון ואי־יכולת למלא את התפקיד המבדר, המענג והמאשר את הדימוי העצמי של נשות המעמד הכלכלי־חברתי הגבוה. את אי־הרצון הזה ניתן לקרוא לאחור, לנובלה הפותחת "פרידה" ולאורכו של כל הספר, ולמצוא אותו בבחירה בסגנון הקונקרטי הישיר והיבש של מסירת הדברים, בהימנעות מפרשנות ומבניית ההיסטוריה הרגשית והביוגרפית של הדמויות, בבחירה להיצמד תמיד לרגע אחד, לתמונה המתוארת ואליה בלבד. בעצם בחירת הסגנון הזה טמון הסירוב לשמש בידור, קישוט ספרותי או אינטלקטואלי לנשות הרצליה פיתוח. בבחירה הזו גם מסומן הנתק מדור ההורים וממה שאנחנו יכולות לדמיין שהוא ההעדפות הספרותיות שלהם: ספרות השפע הגרוסמנית או המאיר שלֵוִית. בשני הסיפורים הממסגרים את הקובץ משני קצותיו אנחנו מתוודעים לזוג סופרים, ובשניהם האישה מדברת בגוף ראשון. זהו קובץ סיפורים, לא רומן, אין סיבה או צורך לקרוא את הזוג הזה כאותן דמויות, אבל הן משתקפות זו בזו כמו שהסיפורים ושאר הדמויות המופיעות בהם משתקפים זה בזה. נשות הסלון הספרותי בהרצליה פיתוח בסיפור "הסופרת מתארחת" אף חוזרות על דברי מנהל המכללה מהנובלה "פרידה" בטרוניה כנגד הדור הבא ובחירתו בחיי האמנות: "נראה לי שאנשים בגילכם צריכים להתחיל לקבל אחריות על החיים שלכם".

.

"מה אתה מסתכל על? הא? אתה מסתכל על אני? כי אני לא רואה כאן אף אחד חוץ מאני כאן."
(מתוך "מה אתה מסתכל על?")

.
הקוראת בספר ודאי תשאל את עצמה לנוכח הקדרות והפסימיות השורה בכל, האם אין דינה של ההתפרקות המשפחתית והבין־דורית הזו להשתכפל ולחזור על עצמה? המספרת בגוף ראשון ב"מה אתה מסתכל על" מביטה על אמהותה באותו פיכחון אכזרי. היא מספרת לנו על עקרות הבית האמריקאיות, האמהות של חבריו למשחק של בנה בעת שהות המשפחה בארצות הברית, בתערובת של מרירות סרקסטית וגעגועים כנים ואותנטיים ליכולתן לעטוף אותה כשם שהן עוטפות את הילדים. היא לא מצליחה לתווך לבנה את המציאות הישראלית החדשה והוא נשאר שבוי בתוך תחביר הפוך, בתוך עולם שבו לא ברורים הגבולות בין הורים לילדים ובתוך הפנטזיה בתוך פנטזיה, כמו הגיבור ההוזה, שאותו הוא מחקה, מתוך סרט הקולנוע שלא מיועד לילדים כמותו, הגיבור העומד מול המראה ומתריס: "מי אתה חושב שאתה מדבר אל?".

.

"מי שכותב מספיק זמן מכיר כבר את כל הסיפורים."
(מתוך "ספירסטין")

.
גם בספר הזה, בדומה מאוד לזוג ברומן הביכורים של מרין, ילדים (ידיעות ספרים, 2015), זוג נלחם את מלחמת העצמאות הכלכלית והאמנותית שלו לא רק בהורים, אלא גם זה בזו. קנאת סופרים והמאבק לעצמאות ולקיום ייחודי בקרב קהילת הכותבים והקוראים אינם נפרדים ואינם נבדלים מהפנקסנות המוכרת של משימות הטיפול בילדים ומהמאבק על שולחן הכתיבה הביתי, וגם לא מהתשוקה לעצמאות מינית ורומנטית. העיסוק במעשה הכתיבה ובמאבק שמתלווה אליו, או אפילו נמצא ביסודו, חוזר על עצמו שוב ושוב לאורך הספר. בנובלה "חושך" אנחנו עוקבים אחרי מעשה הכתיבה וההתהוות הספרותית של הגיבורה שיר בת האחת־עשרה. הפעם המאבק לכתיבה והמאבק הבין־דורי מופיעים מזווית הראייה הספק לא מודעת של ילדה, שהוריה נמנים על עילית תרבותית ואינטלקטואלית, אבל משליכים את מאווייהם על בתם ומתנאים התנאות ראוותנית בנכסי התרבות שלהם, באופן שאינו שונה מהנשים הנובורישיות הנלעגות שנפגוש לקראת סופו של הקובץ.

.

"שמעת פעם דבר כזה, ילדה שמפסיקה לאהוב את אמא שלה?"
(מתוך "האביב מתעורר")

.
"זה ילד שיודע לשמור טוב־טוב על אמא שלו, זה ילד שיודע לשמור על אמא שלו שאף אחד לא יקח לו אותה."
(מתוך "מתיחת פנים")

.
לא רק זוגות הסופרים המופעים בספר משתקפים זה בזה. כל הדמויות המופיעות בו מצטלבות זו עם זו, משתקפות זו בזו. חלקן נושאות את אותם שמות והקוראת נחשפת להבזקי האור עליהן ברגעים שונים של חייהן. בכל פעם מאיר הזרקור על דמות בזמן אחר, והקוראת הלהוטה עלולה להתפתות להשלים את התמונה, לפענח את הסיפור כולו, לעקוב אחר שיר ושמוליק ומיכלי הלוך ושוב על פני הזמן בנקודות שונות של חייהן. זו פרשנות אפשרית, אולי אפילו מתבקשת, אבל מצמצמת. כי מניפת הצללים הנפרשת ושברי ההשתקפויות שמהבהבים ביניהם מאירים את הדמויות זו בתוך זו. מערבבים ביניהן. זהו המעשה הספרותי הטמון כאן. הנפש נמשכת אל נרטיב־העל המחבר בין הדמויות, אל ההקלה הטמונה בהבנה, בפענוח. אבל אין כזו. כל מה שיש הוא הבזקים, החולפים מול עיננו ומול עיני הגיבורים, שלעולם לא מצליחים לתפוס אותם במעופם. לכודים במשחק ההשתקפויות והצללים הם לא מצליחים להישיר מבט ארוך מספיק, לא על זולתם ולא על עצמם, כדי להבין את עצם הווייתם לאשורה. הגיבורים תקועים בתוך הרגע, בהבזק, ללא יכולת להיחלץ, לראות ולספר סיפור גדול יותר, ולכן הם לכודים בתוך הניכור והמצוקה. הנפש האנושית העולה מהסיפורים של מרין היא היא הסיפור הקצר, היא מדברת בלשון ישירה והקונקרטית ואינה יכולה להיחלץ ממבוך ההשתקפויות וההבזקים החולפים, אחרי שהשליכה בבוז מר את כל הסיפורים הגדולים ולא נותר לה במה להיאחז. אולי לכן הספר הזה שובה לב כל כך ובו זמנית מעיק כל כך. מעשה זה מגיע לשיאו, לטעמי, בסיפור "מתיחת פנים". כשהגיבורה ניצבת מול המראה הממשית בחדר האמבטיה, היא נאלצת לראות בה את האמת רבת־הפנים, את ההשתקפויות האחרות שפלשו לתוכה, או שמא היו שם תמיד?

.

"כן סונה, זאת האמת. אני מביטה בדפים האלה, העמוסים מילים שהקזתי מתוך עטי למענך, לנסות לשוות איזו מראית עין של יופי,של חסד, לפגישותינו האומללות, ואני מתמלאת חלחלה, שאט נפש אפילו."
(מתוך "עוד פגישה אחת עם משורר")

.
לאחר הפוגה שקטה מסתיים הספר בשנית בסיפור "עוד פגישה אחת עם משורר", הנסמך על פגישה עם משורר, הממואר שכתבה לאה גולדברג על אברהם בן יצחק (סונה). הסיפור של מרין הוא פרק דמיוני נוסף שכתבה גולדברג אל בן יצחק, הפעם כנמען ממשי ולא כמעשה זיכרון. אף שסיפור זה ניצב כביכול מחוץ לספר, החיבור הוא רב־עוצמה. עומדים ביסודו הפרגמנטריות והשבריריות של פגישה עם משורר במקור, אבל בסיפור זה מאפשרת מרין לגולדברג לבוא אל הזמן הזה ולמתוח אל תוכו את הפיכחון והמרירות המחליפים את ההערצה הרומנטית שגולדברג מעתירה על בן יצחק במקור. גולדברג אצל מרין זועמת ומנתצת במו ידיה את אלילה החי עדיין. אולי רק בקשרי האהבה הנמתחים בין יוצרת בת זמננו אל גולדברג, בעבותות המשתרעים על פני שנים, ניתן למצוא לראשונה את הקשר היציב, האינטימי והחם, זה שדמויותיה של מרין מתאכזבות ומתייאשות ממנו שוב ושוב לאורך הספר. אולי רק שם נמצאת לבסוף ההקלה.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב, 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים, ותרגומים שלה התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך, וכן בכתבי העת הו! ומאזניים. רשימת ביקורת פרי עטה על ספר השירה "מלאך נופל" מאת יאיר דברת התפרסמה בגיליון 19 של המוסך.

.

תמר מרין, "מה אתה מסתכל על", הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2018.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: יפעת שחם על "העייפים" מאת לילך נתנאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

וּבְעִבְרִית | שירים מאת המשורר האירי טוני קרטיס, בתרגום ליאור שטרנברג

אֶרֶץ שֶׁל תְּמוּנוֹת יְשָׁנוֹת, / בִּקּוֹרוֹת סְפָרִים, בִּיּוֹגְרַפְיוֹת, / וּמֵעֵת לְעֵת אֵיזֶה אִי שֶׁל שִׁירָה; / מָקוֹם שֶׁבּוֹ בִּקֹּרֶת וְדֵעָה / הֵן רַק מַצְפֵּן, שַׁבְשֶׁבֶת, אֵדִים.

שלומי חגי, אוגוסט (פרט), שמן על בד, 122X122 ס"מ, 1991

.

טוני קרטיס

מאנגלית: ליאור שטרנברג

.

מזג אויר נאה

הַאִם מְשׁוֹרְרִים מַגִּיעִים אֵי פַּעַם לִיְעֲדָם?
אֲנִי שׁוֹאֵל לֹא מִשּׁוּם שֶׁהֵם דּוֹמִים לְאוֹטוֹבּוּסִים כַּפְרִיִּים –
אִם כִּי נַפְשָׁם צְפוּפָה מִדַּי, וְהֵם אָכֵן נוֹטִים
לָקַחַת נְתִיבִים פְּתַלְתָלִים –
אֲנִי שׁוֹאֵל מִשּׁוּם שֶׁכָּל מִי שֶׁפָּגַשְׁתִּי
הָיוּ מֻדְאָגִים, דְרוּכִים,
רַק הִגִּיעוּ אוֹ בְּדִיּוּק עוֹמְדִים לָצֵאת,
חַסְרֵי מְנוּחָה כְּמוֹ דַּוָּר עַל אוֹפַנָּיו.

הָאֱמֶת הִיא שֶׁחָשַׁבְתִּי עַל סְפִינוֹת,
סְפִינוֹת מִטְעָן יְשָׁנוֹת וַחֲלוּדוֹת,
בִּמְיֻחָד כָּאֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת בָּלַיְלָה
הַרְחֵק מֵעֵבֶר לַמִּפְרָץ,
אוֹרָן מִתְעַמְעֵם,
מִטְעָנַן תַּעֲלוּמָה,
יָעֲדַן לֹא יָדוּעַ,
אֲהָהּ, מְאֻחָר מִכְּדֵי לְאַחֵל לְרַב הַחוֹבֵל מֶזֶג אֲוִיר נָאֶה.

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר, בִּקְצֶה הַמֵּזַח
קָרָאתִי אֶל מַלָּח, "בָּרוּךְ הַבָּא!"
"אָה לֹא," הוּא אָמַר, "עָגַנּוּ אֶתְמוֹל בְּלַיְלָה.
אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים לְהַפְלִיג."

סוֹפוֹ שֶׁל מַסָּע הוּא תְּחִילָּתוֹ שֶׁל מַסָּע.
אִחַלְתִּי לוֹ מֶזֶג אֲוִיר נָאֶה.
וּכְשֶׁצָּפִיתִי בִּסְפִינָתוֹ הַשַּׁבְרִירִית נֶאֱבֶקֶת בָּרוּחַ
חָשַׁבְתִּי, כָּךְ זֶה גַּם עִם מְשׁוֹרְרִים,
סוֹפוֹ שֶׁל שִׁיר הוּא תְּחִילָּתוֹ שֶׁל שִׁיר.

וְלָכֵן אֲנִי שׁוֹאֵל שֵׁנִית,
הַאִם מְשׁוֹרְרִים מַגִּיעִים אֵי פַּעַם לִיְעֲדָם?

.

שתי האנפות הזקנות

"מָה אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו?" אַתְּ שׁוֹאֶלֶת.
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר לָךְ שֶׁאֲנַחְנוּ נָהָר,
אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁאֲנַחְנוּ שְׁתֵּי צִפֳּרִים,
שְׁתֵּי אֲנָפוֹת זְקֵנוֹת, אֲפֹרוֹת.
כָּךְ שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְסַפֵּר לָךְ עַל אַחַת
שֶׁרָאִיתִי עוֹמֶדֶת לְיַד נָהָר
בְּאוֹרֶגוֹן: יְצוּר כָּחוּשׁ
שֶׁהִזְכִּיר לִי אוֹתָךְ.
אֲנִי לֹא בָּטוּחַ אִם אֲנַחְנוּ עוֹד
מְחַבְּבִים זֶה אֶת זֶה, אֲבָל הָאַהֲבָה הַיְשָׁנָה,
כְּמוֹ הַכֶּסֶף בִּשְׂעָרֵךְ,
לֹא תִדְהֶה לְעוֹלָם.
כְּשֶׁהִבַּטְתִּי בַּאֲנָפָה
יָרְדָה עָלַי שַׁלְוָה,
כְּאִלּוּ פָּתְחָה נַפְשִׁי
דֶּלֶת כְּבֵדָה;
הָיְתָה זוֹ אוֹתָהּ שַׁלְוָה בְּדִיּוּק שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּהּ פָּגַשְׁתִּי בָּךְ.

.

חסכנות

בְּשֶׁל יָפְיָם
הֶחְלַטְתִּי לְכַיֵּס
מַחֲרֹזֶת אַוְזֵי בָּר.
וּמִפְּנֵי שֶׁיַּחְסְרוּ לִי
אִם יֵעָלְמוּ
אָסַפְתִּי שְׁנֵי שַׂקֵּי עֲנָנִים,
דְּלִי שֶׁל גֶּשֶׁם
וְשָׂדֶה שֶׁל עֲרָפֶל מְשֻׁבָּח.

אֶת הָאִי הַקָּטָן
עִם הַמִּגְדָּל, הַכְּנֵסִיָּה
וַחֲמֵשֶׁת אַלְפֵי הפָּאפִינִים
הִנַּחְתִּי בְּקֻפְסָה
בִּקְצֵה הַסְּכָכָה
בֵּין הָאַקְוַרְיוּם הַקָּטָן
שֶׁלִּוְיָתָן כָּחֹל שׂוֹחֶה בּוֹ
וּמְכַל הַדָּגִים
בּוֹ אִחְסַנְתִּי
אֶת הַגַּלִּים, אֶת הַחוֹף
וְאֶת שׁוּרַת בָּתֵּי הַלְּבֵנִים הָאֲדֻמּוֹת
הַמּוֹלִיכָה אֶל הַנָּמֵל.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁם
יוֹתֵר מִדַּי אוֹר,
אֲבָל אִם תְּכַוְּצוּ אֶת עֵינֵיכֶם
תּוּכְלוּ לִרְאוֹת אֶת דַּיָּגֵי הַמִּכְמֹרֶת
בָּאִים וְהוֹלְכִים;
זוֹ דֶּרֶךְ מְצֻיֶּנֶת
לְהַעֲבִיר שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם.
וְאֶת כָּל הַכּוֹכָבִים הַדּוֹהִים
הַנִּשְׁקָפִים מִדַּלְתִּי הָאֲחוֹרִית
הוֹרַדְתִּי בָּזֶה
אַחַר זֶה.
הִנַּחְתִּי אוֹתָם בְּתוֹךְ מְרִיצָה
בִּקְצֵה הַגִּנָּה;
טוֹב לָהֶם לִהְיוֹת בַּחוּץ.

אַתֶּם וַדַּאי תּוֹהִים
מַה קָּרָה לַפַּאבּ,
לְבֵית הַקָּפֶה וְלַמַּכֹּלֶת,
אַל דְּאָגָה,
עָטַפְתִּי אוֹתָם בְּקַשׁ.
הִנַּחְתִּי אוֹתָם בְּתֵבַת תֵּה
בַּעֲלִיַּת הַגָּג בֵּין
קִשּׁוּטֵי חַג הַמּוֹלָד
וַעֲרֵמָה שֶׁל סְפָרִים יְשָׁנִים.
בְּקָרוֹב אֶצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סֵדֶר,
לִמְכֹּר אוֹ לָתֵת אֶת כָּל
מַה שֶּׁאֵינוֹ שִׁירָה.
אֲנִי זָקוּק לְמָקוֹם
לְהַחְבִּיא בּוֹ
אֶת הָעוֹלָם שֶׁהִכַּרְתִּי
לִפְנֵי שֶׁיֶּאֱזַל, יֻתַּשׁ,
יֻפַּל עַל בִּרְכָּיו. וְדַי.

.

המסע

חָלְפוּ שָׁנִים מֵאָז חָצִיתִי אֶת הַיָּם
בִּסְפִינָה לְאִירְלַנְד,
אֲבָל הַלַּיְלָה אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה
עַל גַּב הַגַּלִּים.
הַשָּׁמַיִם מְלֵאִים בְּכוֹכָבִים דּוֹהִים,
אוֹרָם נָסַע מֶשֶׁךְ מִילְיוֹן שָׁנִים
וְהֵם עֲיֵפִים; רֶמֶז אַחֲרוֹן
שֶׁל אוֹר שֶׁנּוֹתַר לָנוּ כָּאן.

הִבְטַחְתִּי לְהַגִּיעַ לְדַבְּלִין עַד הַקַּיִץ
אֲבָל עַכְשָׁו כְּבָר אֶחָד בְּנוֹבֶמְבֶּר,
יוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַחֹרֶף.
הַסִּפּוּנִים חֲלַקְלַקִּים מִקֶּרַח תַּחַת הַסּוּלְיוֹת,
פְּתוֹתֵי שֶׁלֶג בָּאֲוִיר. מֵאֲחוֹרַי
גֶּבֶר שׁוֹאֵל אִשָּׁה אִם הִיא אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.
יוֹתֵר מִדַּי קַר לִשְׁאֵלוֹת גְּדוֹלוֹת כָּאֵלֶּה.
זֶהוּ לַיְלָה אִירִי, תַּחַת שָׁמַיִם אִירִיִּים.

וַאֲנִי מַתְחִיל לִזְכֹּר אֶת הַמַּסָּע הַזֶּה:
הַבִּירָה, הַשִּׁירָה, הַסִּיגַרְיוֹת,
חִרְחוּרוֹ הָאַסְתְמָטִי שֶׁל הַמָּנוֹעַ
בְּעוֹדוֹ מֵנִיף אוֹתָנוּ מֵעַל עוֹד גַּל עָצוּם.
הַדֶּרֶךְ לְאִירְלַנְד כֻּלָּהּ בַּעֲלִיָה;
מוּל הַגֵּאוּת, מוּל הָרוּחַ,
מוּל הַחֲשֵׁכָה וְהַקֹּר.
הַמַּסָּע, מֵכִין אוֹתָנוּ לַיַּבָּשָׁה.

.

הסגת גבול

הַבֹּקֶר, בִּזְמַן שֶׁקָּרָאתִי בָּעִתּוֹן,
מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בִּמְדוֹר הָעֲסָקִים,
הֵיכָן שֶׁלֹּא הָיָה לִי שׁוּם עֵסֶק לִהְיוֹת;
אֲנִי, שֶׁאַךְ לְעִתִּים נְדִירוֹת מַרְחִיק אֶל מֵעֵבֶר
לִמְדוֹרֵי הַתַּרְבּוּת אוֹ הַסִּפְרוּת;

אֶרֶץ שֶׁל תְּמוּנוֹת יְשָׁנוֹת,
בִּקּוֹרוֹת סְפָרִים, בִּיּוֹגְרַפְיוֹת,
וּמֵעֵת לְעֵת אֵיזֶה אִי שֶׁל שִׁירָה;
מָקוֹם שֶׁבּוֹ בִּקֹּרֶת וְדֵעָה
הֵן רַק מַצְפֵּן, שַׁבְשֶׁבֶת, אֵדִים.

תָּאֲרוּ לָכֶם אֶת הַפְתָּעָתִי
כְּשֶׁהִבְחַנְתִּי לְפֶתַע
כִּי אֲנִי בְּאַרְצָם שֶׁל הַהוֹן הָעַצְמִי,
בַּעֲלֵי הַמְּנָיוֹת, רֶכֶשׁ וְקִנְיָן.
נִרְאֶה הָיָה שֶׁלְּאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת שֶׁאֲנִי שָׁם.

שָׁעָה שֶׁחָמַקְתִּי לִי מִן הַמָּקוֹם
יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לִכְתֵפִי
מַה מָּשַׁךְ אוֹתִי אֵלָיו:
הַמַּזָּל הָרַע, הָאַפְלוּלִית,
עַגְמוּמִיּוּתָה שֶׁל הַפְּרוֹזָה –

עוֹלָם שֶׁנֶּחְשַׂף עַד הָעֶצֶם. הָיָה זֶה כְּמוֹ
פְּתִיחָה שֶׁל מַחֲזֶה מֵאֵת צֶ'כוֹב אוֹ בֶּקֶט:
פְּגִיעוּתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַקָּטָן,
יֵאוּשׁוֹ שֶׁל הַכּוֹפֵר,
שְׂפָתָיו נָעוֹת בִּתְפִלָּה אִלֶּמֶת.

.

כַּפָּרָה

וַעֲדַיִן הֵם חַיִּים בִּמְקוֹמוֹת חַסְרֵי מְחִילָה,
בְּמוֹרַד גְּבָעוֹת דְּלוּקוֹת פְּרָקִים,
שָׁם חוֹמוֹת נְמוּכוֹת מַסְתִּירוֹת אֶת הַיָּם וְהַיָּם
מַסְתִּיר אֶת הַמֵּתִים, אִם כִּי הַמֵּתִים עוֹד לוֹחֲשִׁים
בְּקִבְרֵיהֶם הַשּׁוֹקְטִים, "קַר לִי, קַר לִי".

יֵשׁ כָּאן מַסְפִּיק כָּבוּל לְתַדְלֵק אֶת כִּבְשְׁנֵי הַשְּׁאוֹל,
וַאֲבָנִים כֹּה רַבּוֹת עַד שֶׁנִּדְמֶה כִּי הֵן צוֹמְחוֹת
מִן הַקַּרְקַע. אִם כִּי דָּבָר לֹא צוֹמֵחַ.
אֱלֹהִים יוֹדֵעַ שֶׁהָיוּ יוֹתֵר עֵצִים בְּגָלְגָּלְתָּא.

הַבֹּקֶר, בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה מֵעֵבֶר לִקְלִיגֶן,
חָלַפְתִּי עַל פְּנֵי הֲרִיסוֹתָיו שֶׁל בַּיִת נָטוּשׁ,
וְעַל פְּנֵי בַּיִת הָרוּס שֶׁנִּרְאָה נָטוּשׁ,
אֶלָּא שֶׁאָדָם צָפָה בִּי. שָׁאַלְתִּי לְאָן מַגִּיעָה הַדֶּרֶךְ?
"עַד הַסּוֹף," אָמַר, "הַסּוֹף." וְהִסְתַּלֵּק.

 

מתוך המבחר שלושה מראות של האי שיראה אור בקרוב בהוצאת "קשב לשירה".

 

טוני קרטיס, יליד דבלין, 1955, הוא מן הקולות המקוריים והמרעננים בשירה האירית החדשה. שיריו מתאפיינים בישירות ובהומור ומציעים שיבה אל מקומות ראשוניים של התבוננות אופטימית ומלאת אהבה בנוף ובאדם. קרטיס פרסם עד כה עשרה ספרי שירה. בשנת 2006 השתתף בפסטיבל המשוררים הבינלאומי של משכנות שאננים.
ליאור שטרנברג פרסם עד כה שישה ספרי שירה וכמה תרגומים מן השירה האירית המודרנית, ביניהם "מטבעות הטיט" – מבחר משירתו של פאטריק קאוואנה, "אשה בפתחו של בית" – מבחר משירי איוואן בולנד, ו"הפסקת אש" – מבחר משיריו ורשימותיו של שיימוס היני (בשיתוף עם אריאל זינדר). ספר שיריו האחרון עד כה, "מעט", ראה אור בקיבוץ המאוחד, 2016.

 

» לכבוד יום התרגום הבינלאומי, מבחר תרגומים מגיליונות המוסך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.