בית הכנסת בשכונת שרלוטנבורג בברלין. הוקם בשנת 1910, נחרב בליל הבדולח
תמונות הן כל שנותרו מבית הכנסת בהמבורג שבגרמניה, מבנה ששימש מרכז החיים היהודיים עד תחילת שנות השלושים במאה הקודמת.
הרדיפות האנטישמיות ששכללו הקלגסים הנאצים לא החלו בעליית המפלגה הנאצית לשלטון בינואר 1933.
הקהילה היהודית הגרמנית, קהילה ששורשיה מתפרשים לפחות עד המאה החמישית לספירה, החלה לשגשג בימי הביניים בעיירות וורמס, שפייר, ברלין ומיינץ. בתום מאות שנים של רדיפות ופוגרומים השיגה הקהילה היהודית את האמנציפציה המיוחלת וחזרה לשגשג.
בית הכנסת הגדול של קהילת המבורג, גרמניה. בית כנסת זה עמד על תילו בכיכר המרכזית של רובע גרינדל בשנים 1939-1906. גם הוא נחרב במאורעות ליל הבדולח
בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, כללה הקהילה היהודית בגרמניה מעל חצי מיליון נפשות. בני ובנות הקהילה, שמאז ומתמיד ראו בגרמניה את מולדתם האהובה, נדהמו מעליית הנאצים לשלטון ומהחייאת הרדיפות והאפליה נגדם.
שוו בנפשכם את הסצנה הבאה:
התאריך הוא התשעה בנובמבר 1938. רחובות גרמניה סוערים משנאה וממתיחוּת ככל שהערב מתקרב.
באותו הלילה בהמבורג (כמו בשאר ערים ועיירות בגרמניה ובאוסטריה) האלימות המתוזמרת היטב החלה. היהודים מתחבאים בבתיהם בזמן שהחנויות ובתי העסק שבבעלותם נבזזים בידי ההמון המונחה מלמעלה. הם צופים באימה כשבית הכנסת שלהם, שצולם אך שנים ספורות קודם לכן בידי תייר שהזדמן למקום, מועלה בלהבות שלא הותירו כל זכר למבנה המפואר ולחיים הדתיים, החברתיים והתרבותיים השוקקים שהתקיימו בין כתליו.
בית הכנסת הגדול בעיר נירנברג, גרמניה. בית כנסת זה, אשר שכן בכיכר הנס-זקס פלאץ בעיר, נבנה בשנת 1874 ונחרב במאורעות ליל הבדולח בחודש נובמבר 1938, נוסף על בניין הקהילה היהודית שהיה צמוד לו
ליל הבדולח – ליל הזכוכיות המנופצות. יומיים של אלימות פראית, משולחת כל רסן, שבסופו נחרבו 250 בתי כנסת – לב ליבה של הקהילה היהודית שומרת המצוות הותקף.
גלוית ברכה לכבוד ראש השנה שבה נדפסו, בגוון חום, קטע מתצלום חזית בית הכנסת בלינדנשטראסה, ברלין (Lindenstraße) ותצלום מוקטן של פנים בית הכנסת. בית הכנסת נחרב במאורעות ליל הבדולח בחודש נובמבר 1938. מעל איורים אלה נדפס בעברית ובגרמנית: "לשנה טובה תכתבו / Die Besten Glückwünsche zum Neuen Jahre"
תמונות וגלויות ישנות השמורות כיום בארכיון הספרייה הלאומית מאפשרים לנו לשחזר את הארכיטקטורה היפהפייה של בתי הכנסת היהודים שנבנו בעשורים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בתי הכנסת הללו הם זיכרון לאובדן האיום.
בית הכנסת הגדול בעיירת הנופש קרלסבד. נבנה בשנת 1877 ונשרף בידי הנאצים במאורעות ליל הבדולח
בניין בית הכנסת הגדול של העדה הליברלית בעיר ברסלאו (ורוצלב) נחרב כליל בליל הבדולח
בניין בית הכנסת העתיק בעיר וורמס (וורמייזא), גרמניה: הדפס כסף מקורי מתצלום שחור לבן. תצלום זה צולם לפני ליל הבדולח (9 בנובמבר 1938) שבו נשרף בית הכנסת. מאוחר יותר נחרב בית הכנסת עד היסוד בימי מלחמת העולם השניה. תצלום זה הופק קרוב לוודאי בשנות העשרים של המאה העשרים
כתבה זו חוברה כחלק מפרויקט 'גשר לאירופה', יוזמה של הספרייה הלאומית לחשוף את אוספיה לקהלים יהודיים ולא יהודיים באירופה ומחוצה לה.
משפחה יהודית שנותרה ללא קורת גג בעקבות השריפה ושוכנה במחנה אוהלים זמני. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
האש פרצה בשבת אחר הצהריים.
ניצוץ קטן הפך עד מהרה לתופת אדירה, שבתוך שעות ספורות הצליחה לכלות חלק גדול מהעיר. אף שסלוניקי ידעה שריפות בעבר לא עשו פרנסי העיר דבר על מנת להכין את התושבים לנזק העצום שעתידה היתה שריפה זו הותיר אחריה.
דוחות רשמיים טוענים, שהגורם לשריפה היה מקרי לגמרי. ביום 18 באוגוסט, 1917, ברחוב אולימפיאדוס מספר 3 בעיר, צלתה אישה שלושה חצילים בביתה. ניצוץ מהלהבות הוביל להתלקחות קירות הבית, וזו תפחה עד מהרה לשריפה במלוא מובן המילה. תאונת מטבח קטנה התפתחה במהירות לדליקה נרחבת, שנמשכה 32 שעות. רוחות חזקות העצימו את התפשטות הלהבות בסמטאות הצרות והצפופות, והציתו את בתי העץ, שהיו עתה לעצי בערה לאש שהלכה וכילתה את הרובע היהודי בעיר השנייה בגודלה ביוון.
הרובע היהודי החרב בסלוניקי אחרי השריפה של 1917. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
הכבאים המקומיים עשו כל שביכולתם לכבוש את הלהבות, אבל מחסור במים עיכב אותם בפעולתם. בקיץ הקודם סבלה העיר מבצורת חמורה, בעוד שצריכת המים האמירה עד מאוד עם התמקמות כוחות בעלות הברית בסלוניקי ובנמל שלה. ללא מים לרפואה, הוסיפה העיר לבעור, תוך שהאש מתפשטת באין מפריע משכונות העוני שבפאתיה הישר אל מרכז העיר, ומחריבה עד היסוד בניין אחר בניין.
"טירינג" – חנות יהודית לבגדים, נעליים ובגדים תחתונים, שנהרסה בשריפה של 1917 בסלוניקי. שמה של החנות מתנוסס בעברית על הקיר. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
בערבו של יום ה-19 באוגוסט, 1917, השתלטו סוף סוף הכבאים על הלהבות, אבל הנזק כבר נעשה. ארבעים וחמישה אחוזים מאוכלוסיית סלוניקי, כ-70,000 נפש בקירוב, נותרו ללא קורת גג וללא שום זכר מחייהם, למעט הפחמים העשנים שהיו בעבר 9,500 בתים, שנקלעו בדרכה של האש המשתוללת.
ליהודי סלוניקי, שהיו רוב באוכלוסיית העיר, היה ההרס הנורא בבחינת אסון של ממש. לפני השריפה, נחשבה העיר "ירושלים של הבלקן" ולכור היתוך עשיר, משגשג ומשכיל של יהודים ממדינות שונות וממגוון תרבויות, שהגיעו אליה בניסיונם לבנות לעצמם חיים חדשים. נוסף על סניפי הדואר והבנקים המקומיים ומערכות העיתון המקומיות, חרבו גם בתי הספר היהודים המקומיים, מרכזים קהילתיים, המכללה היהודית במקום ושלושים ושניים בתי כנסת – לרבות הארכיונים הקהילתיים בשלמותם, ובהם תיעוד של מאות שנות היסטוריה יהודית בסלוניקי.
קבוצת יהודים מסלוניקי שנותרו ללא קורת גג אחרי השריפה, יושבים ברחוב עם מעט הרכוש שהצליחו להציל. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
רבבות האנשים שזה עתה הפכו מחוסרי בית נאלצו למצוא פתרונות מהירים למצבם הבעייתי. בסיוע הרשויות היוונית, הבריטית והצרפתית, שוכנו חלקם בדיור זמני. חלק מהקהילה היהודית שוכנה במחנות אוהלים זמניים, שבקושי הצליחו לשמש קורת גג ולספק הגנה מפגעי מזג האוויר. 20,000 איש נותרו ללא מחסה זמני אפילו, ויהודים רבים נאלצו לעזוב לאתונה, לארצות הברית, לצרפת ולארץ ישראל בתקווה לפתוח שם דף חדש.
ההרס בארכיונים הקהילתיים אילץ את הקהילה היהודית להתחיל הכול מחדש. היהודים שנותרו בעיר אחרי גלי העזיבה נאלצו לייסד פנקס קהילה חדש על מנת לזכות כדין במעמד אזרחי ולתבוע פיצויים ושטח בעקבות השריפה.
עמוד מתוך הפנקס החדש של הקהילה היהודית בסלוניקי, שנוצר אחרי השריפה של 1917 ושמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. משפחות ויחידים תיעדו ברשומות את פרטיהם האישיים והוסיפו תמונה של כל בן משפחה. לחצו על מנת להגדיל
בזה אחר זה התייצבו חברי הקהילה לרשום את עצמם ואת בני משפחותיהם, בזה אחר זה תועדו פרטיהם בכתב יד בעברית ובלדינו. כל רשומה לווותה בתמונות קטנות של כל בן משפחה, כדי להתאים לרשומות החדשות שהרכיבו מחדש פנקס קהילה.
עמוד מתוך פנקס הקהילה החדש של היהודית בסלוניקי, שנוצר אחרי השריפה של 1917 ושמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על מנת להגדיל
בעבר, אחרי שריפות, נהגה הממשלה לאפשר לתושבים פשוט לבנות מחדש את בתיהם, אבל השריפה הגדולה של 1917 היתה בעיניה הזדמנות להקים בשטח שהחריבה האש עיר, שתהיה בעלת מאפיינים יווניים ומודרניים בתכלית. במסגרת התכנון-מחדש, שללה הממשלה את הזכויות הישנות ואת שטרות המכר הישנים על השטח, ולבעלים הקודמים ניתנה הזדמנות להשתתף במכרז על חלקותיהם. בדרך זו הקשתה הממשלה עד מאוד על הקהילה היהודית להשתקם.
חרף מיטב מאמציה של הממשלה וחרף האנטישמיות הגואה ברחבי המדינה, נאבקו היהודים כנגד כל הסיכויים ופעלו לבנות מחדש את שאבד. הקהילה הצליחה לחזור ולהקים כמה בתי כנסת, בתי חולים ומרכזים קהילתיים, אף שרבים מהבניינים הללו הועתקו לפאתי העיר בשל תוכניות הבנייה החדשות. היא גם שבה וייסדה הוצאה לאור יהודית מצליחה, שפרסמה שלושה עיתונים שונים בלדינו ובצרפתית ונהנתה מתפוצה יומית בהיקף של 25,000 עותקים.
בית חולים יהודי בסלוניקי שהחל לפעול בשנת 1907. התמונה צולמה לפני 1917. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
ערב מלחמת העולם השנייה היו היהודים – שבעבר היו רוב בעיר – 40% מאוכלוסיית סלוניקי. כשכבשו הגרמנים את העיר בתחילת שנות הארבעים הם הרסו בשיטתיות את בית הקברות היהודי במקום ולמעלה מ-50,000 יהודים נשלחו לאושוויץ ולטרבלינקה, שם חיסלו הנאצים יותר מ-90% ממה שהיה בעבר קהילה משגשגת. אחרי המלחמה שבו קומץ ניצולים לבתיהם וניסו שוב לכונן מחדש את הקהילה היהודית במקום.
בית הקברות היהודי בסלוניקי בתחילת המאה העשרים. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
חלק גדול מהארכיונים שהותירה אחריה הקהילה היהודית בסלוניקי שמורים כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים והם שריד יקר מפז לתרבות שאבדה כמעט לגמרי.
החוברת המיסטית שמלמדת איך נחדש את הנבואה
החוברת המחתרתית של הרב קלונימוס קלמיש שפירא שנרצח לפני 75 שנים בשואה
הקונטרס "הרשמי", בצירוף כיתוב מאת חוקר הקבלה גרשם שלום ("חינוך לקבלה חסידית בתוך חבורה"), אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית
מאחורי מנעול, שמור בארון זכוכית, שעליו מופיע השלט "ספריית רבקה ש"ץ…" נחה חוברת ירוקה, מעט דהויה, שנראה שהודפסה – אם לא ממש בחופזה – אז לפחות שלא בהידור רב.
שער החוברת הפשוטה למראה מבהיר את תוכנה: "קונטרס בני מחשבה טובה, מאת כבוד קדושה אדוננו מורנו ורבינו… קלונימוס קלמיש". בתחתית עמוד השער מצוינת השנה והעיר שבה ראתה החוברת אור: שנת תש"ל בירושלים, היא ירושלים של שנת 1970.
שער הקונטרס 'בני מחשבה טובה', אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית
אנו לא נוטים לחלק ציונים לספרים, אך אם היינו, היינו קובעים בבטחה שמדובר באחד הספרים הנדירים ביותר השמורים לא רק באוסף שלום (על עשרות אלפי הספרים המרכיבים אותו), אלא בספרייה הלאומית כולה, שבה הוא העותק היחיד. כדי להבין את ייחודה של החוברת נצטרך להציג מעט פרטים על מחברה, האדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא, ועל יצירותיו שהתגלו לאחר השואה.
רבי קלונימוס קלמיש שפירא נולד בשנת 1889 בפולין לאביו האדמו"ר מברודזיסק (רבי אלימלך שפירא) ולאימו (חנה ברכה), בת האדמו"ר מחנצין. אביו, שהיה בן 65 בעת הולדת בנו קלונימוס, נפטר כשהגיע הבן לגיל 3. למרות עובדה מצערת זו, חוסו של קלונימוס הצעיר ויכולותיו האינטלקטואליות יוצאות הדופן הבטיחו לו השכלה תורנית ענפה. בשנת 1909 כשהיה רק בן 20 הוא החל לכהן כאדמו"ר בעיירה פיאסצנה הסמוכה לוורשה, ובשנת 1913, והוא בן 24 בלבד, מונה לרבה של העיירה. בסיום מלחמת העולם הראשונה העתיק את מגוריו לוורשה, ובה הקים את ישיבת 'דעת משה' על שם חתנו (אבי אשתו) הרב ירחמיאל משה הפשטיין מקוזינץ.
רבי קלונימוס קלמיש שפירא
את הדאגה לתלמידיו, שאותה הפגין ביתר שאת ובצורה הירואית בזמן מלחמת העולם השנייה כשסירב להתפנות מוורשה עם כניסת הנאצים, הפגין הרב קלונימוס שפירא גם בימים שבין שתי המלחמות. הרב שפירא נודע כרבי לא שגרתי, בעל נטיות דמוקרטיות מובהקות, תומך נלהב בהתיישבות הציונית בארץ ישראל שרכש ברבות השנים לא רק שליטה מופלגת בספרות היהודית, אלא גם ידע רפואי עשיר. את רגעי הפנאי שלו הקדיש לעיתים להלחנת 'ניגונים' בכינור, שבאמצעותם היה מנעים את מוצאי השבת שלו ושל יושבי ביתו – מנהג שהפסיק לאחר מות אשתו בשנת 1937.
את החוברת 'בני מחשבה טובה' חיבר האדמו"ר בשנות העשרים של המאה הקודמת. החוברת, שאותה לא רצה הרב להפיץ ברבים, שואבת השראה רבה מספרות הקבלה שאליה נמשך ואותה עמל להפיץ ברבים. מדוע אם כך נמנע האדמו"ר מלהפיץ חוברת זו? והרי אחרי פרסום החוברת דחף הדפסתם של חיבורים אחרים שלו? התשובות לשאלות אלה נעוצות בתוכן החוברת, וגם – בקהל היעד שלה.
החוברת 'בני מחשבה טובה' תוכננה לשמש מסגרת לקבוצות סודיות שיוקמו בוורשה. מטרת הקבוצות? בין השאר, לחדש בימינו אנו – תחילת המאה העשרים – את מעיין הנבואה האלוהית שיבש לפני אלפי שנים. לשם כך מילא האדמו"ר את החוברת בתרגילי התכווננות המזכירים תרגילי מדיטציה שונים, ובשאר הוראות על סוגי תפילות שונות ומהותן. אפשר שהוא נמנע מהפצת החוברת ברבים בגלל שהבין היטב עד כמה נחשבו רעיונותיו לנועזים. דוגמה בולטת היא המלצתו (אות ז, עמ' 18) לאברך צעיר בתחילת דרכו הרוחנית לדמיין את האל בזמן התפילה על מנת להגיע להתכוונות יתר, דבר שלכאורה סותר את פסיקתו המפורשת של הרמב"ם נגד ה"הגשמה" בהלכות תשובה, כמו שהאדמו"ר מציין שם בעצמו.
המלצת האדמו"ר לאברך, מתוך הקונטרס "הרשמי" השמור גם הוא באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית
אנו יודעים מעט מאוד על פעילות החוברות הסודיות שהקים האדמו"ר, וגם גורל כתב היד של החוברת לוט בערפל. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הציעו חסידי הרבי להוציאו מוורשה, אך כל ניסיונותיהם לא צלחו. הרב סירב לעזוב את הגטו בטענה שדווחה בעיתון הניו יורקי פארווערטס במרץ 1940, כי "לא אפקיר את חסידי בזמן כה קשה." הוא נרצח ככל הנראה ב-ד' בחשוון תש"ד (2 בנובמבר 1943).
כמה מיצירות הרב התגלו לאחר המלחמה. הן הוחבאו עם אלפי מסמכים המתעדים את חיי הגטו כחלק מפעילותיו של הארכיון היהודי המחתרתי הידוע בשם 'עונג שבת'. המחתרת עמלה לתעד בשיטתיות את החיים היהודיים תחת הכיבוש הנאצי בפולין ופעלה בראשותו של ההיסטוריון ופעיל הציבור ד"ר עמנואל רינגלבלום. אולם, החוברת 'בני מחשבה טובה' לא נמצאה במסמכים שהתגלו.
עותק החוברת 'בני מחשבה טובה' שנמצא בספריית גרשם שלום נדפס כאמור בשנת 1970. הוא הגיע לידיה של החוקרת רבקה ש"ץ-אופנהיימר, תלמידתו של גרשם שלום, והיא שהעבירה אותו לספריית שלום. מדפיסיה האנונימיים של החוברת טענו בשער החוברת כי החוברת מבוססת על כתב יד שנמצא ברשותם. היות שבחרו המדפיסים לשמור את זהותם בעילום שם אין לחוקרים יכולת לאשר טענה זו. אך היות שההדפסה רווחת שגיאות שיערו החוקרים כי היא מבוססת על פענוח (שגוי לעיתים) של כתב ידו המקורי של המחבר, שכתב ידו קשה מאד לקריאה, ושמקום הימצאו לא ידוע.
שלוש שנים מהוצאת החוברת "המחתרתית" יצאה לאור חוברת נוספת, פרסום רשמי מאת צאצאי אחיו של האדמו"ר שנרצח בשואה. אחיו של הרב קלונימוס שפירא הוא הרב ישעיהו שפירא הידוע בכינויו האדמו"ר חלוץ (כיוון שבחר לעלות ארצה ולסייע בהקמת היישוב העברי החדש בארץ ישראל תוך שהוא וחסידיו שומרים על זיקתם האדוקה לדת ישראל).
הקונטרס "הרשמי", בצירוף כיתוב מאת חוקר הקבלה גרשם שלום ("חינוך לקבלה חסידית בתוך חבורה"), אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית
פרסום החוברת "הרשמית" נועד לסלק את השגיאות הרבות שנפלו בחוברת הקודמת. בפתיחת החוברת כתבו המוציאים לאור: "הסננו בדבר […] עד שרבו המעתיקים לעצמם את הקונטרס בלי רשות ובלי השגחה ובשיבושים רבים ויש דברים ששונו בגלל חוסר ידיעה מצד המעתיקים, ואחד מאנשי ירושלים פרץ גדר ועשה העתקות רבות בלי רשות והפיצם בעולם על מנת לקבל פרס, וגם בצורה משובשת, למרות שידע שיש דין ירושה בזה וכו', לכן החלטנו להוציא את הקונטרס באופן רשמי וללא שיבושים." החוברת השנייה מבוססת על כתב יד השמור בספריית חב"ד שבניו יורק, או כתב יד אחר הדומה לו. בכתב יד חב"ד (שנמצא גם בעותק מיקרופילם בספרייה הלאומית) 26 עמודים כש-23 מתוכם הודפסו במכונת כתיבה, ורק שער הקונטרס ושני עמודים נוספים נכתבו בכתב יד שאיננו כתב ידו של האדמו"ר.
בחוברת הרשמית ציינו המדפיסים כי כתב היד המקורי נשלח לארץ ישראל לפני השואה בבקשה שיודפס במספר עותקים ויוחזר לפולין לרשות מחברו, שהתעתד להעביר מספר עותקים לתלמידיו, "כי רצונו של מרן המחבר היה שהקונטרסים יודפסו בעיר הקודש ירושלים."
הקדמת המוציאים לאור של הגרסה "הרשמית", אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית
*ליותר מדע על קונטרס בני מחשבה טובה והדפסתו ראו דניאל רייזר, "דרשות משנות הזעם", ירושלים תשע"ז, עמ' 38-41.
הכתבה הוכנה בעזרת ד"ר צבי לשם, ראש צוות אוסף גרשם שלום
במדינות מרכז אירופיות דוגמת פרוסיה, המתאפיינות באקלים קר ולא סלחני בימות החורף, התקשו היהודים להשיג מבעוד מועד אתרוגים כשרים וטריים לחג הסוכות. זה דורות רבים הסתמכו הקהילות היהודיות של מרכז אירופה על ייבוא אתרוגים לחג, עובדה שעוררה בשעתה מתחים רבים בהתחשב בסכנות הכרוכות במשלוח האתרוגים דרך הים. ככל שקרבו החגים, ובמידה שמשלוח האתרוגים הצפוי לא הגיע, עלה מפלס החרדה בלב יהודי האזור. למעשה, קיימות לא מעט עדויות על סוחרים מקומיים המצליחים להערים על הקהילות המיואשות ולמכור להן לימונים בתור תחליף לאתרוגי החג.
אחת הקהילות האלה שכנה בעיירה הפרוסית הלברשטאדט (השוכנת כיום בגרמניה). במהלך המאות ה-17 וה-18 נחשבה הקהילה היהודית בהלברשטאדט לאחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר במרכז אירופה. בפנקס הקהילה, השמור כיום במחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית, אנו מוצאים תיעוד של החיים היהודיים השוקקים בעיירה בין השנים 1808-1773. התיעוד שהשאירו בני הקהילה בפנקס נעשה באופן כרונולוגי ונכתב בשלל שפות הכוללות את שפת היומיום בעיירה – היידיש, את שפת הקודש – העברית, ואת שפת המלכות – הגרמנית.
יהודי מבוגר מחזיק אתרוג. ציור מאת אלפונס לוי, מתוך אוסף הגלויות של הספרייה הלאומית
הציפייה מורטת העצבים לאתרוגים הייתה רגש מוכר בקרב קהילת הלברשטאדט. פנקס הקהילה מכיל רישום המתאר בפירוט רב את התלאות שעברו מנהיגי הקהילה במאמצם להבטיח שחג הסוכות יתנהל כסדרו. ביום כ"ח בחודש אלול, ימים ספורים מחגי תשרי של שנת 1796, מופיע בפנקס רישום ביידיש המתאר כיצד פנו מנהיגי קהילת הלברשטאדט לקהילות יהודיות אחרות בניסיון להשיג את הפרי הנחשק, האתרוג לסוכות:
"רב משה אמר בשמו של רבי גיסל, שכתב לפני זמן מה למנהיגי קהילת פרנקפורט כדי לדרוש בדבר האתרוגים ועדיין לא קיבל תשובה", מצוין בדף 201 של הפנקס.
עמודים 102-101 בפנקס הלברשטאדט. לחצו על התמונה להגדלה
הרישום בפנקס אף מוסיף כמה הצעות למנהיגי הקהילה (כנראה עצות שכתבו מנהיגי הקהילה לעצמם) – ובהן, ציינו כי אולי יוטב המצב אם יצרפו מכתב נוסף ובכך ייצרו עוד לחץ על ספקי אתרוגים פוטנציאליים. הרישום מכיל אף תוכנית חלופית, למקרה שהלחצים הנוספים לא ישיגו את המטרה.
הרישום מציין: "רבי גיסל ממשיך לחכות לתשובה ובמקרה שאיש הקשר שלו לא יספק את האתרוגים, אנחנו נקנה מספר אתרוגים ביריד בלייפציג לפני ראש חודש תשרי, ככל שתצטרך הקהילה."
עץ אתרוג, תמונה מתוך אוספי דן הדני
רישום זה, יחד עם החלטת מועצת הקהילה, מלמד אותנו על קיומם של שווקים חלופיים שבהם יכלו מנהיגי הקהילה לרכוש אתרוגים לחג, מקומות שנחשבו מועדפים פחות כיוון שהיו יקרים יותר או שסיפקו אתרוגים באיכות ירודה. אפשר שזו הסיבה שבגינה העדיפו בני הקהילה את האתרוגים המגיעים מפרנקפורט.
אף על פי שהפנקס לא מגלה לנו את תוצאות המאמץ המשותף להשגת האתרוגים לסוכות, הרישום האמור מספק לנו הצצה מעניינת לחיים הדתיים של קהילה יהודית במאה ה-19, ועל שלל הקשיים שעמדו בדרכה לקיים את מצוות חג הסוכות.
