טרור העפיפונים: גרסת ירושלים, 1912

עיתוני ירושלים מדווחים בדאגה על שורה של עצמים בלתי מזוהים השטים להם בשמי מאה שערים. האם מדובר באווירונים של ממשלה זרה?

יום עפיפונים בירושלים. 22 באפריל 1975. צילום: אלי הרתי, ארכיון דן הדני

שלהי שנת 1912, ירושלים.

אל מערכות העיתונים מתקבלים דיווחים מדאיגים על עצמים בלתי מזוהים שנצפו בשמי העיר.

זה מתחיל בידיעה קצרה בעמודו השני של עיתון מוריה על עב"מ שנצפה במאה שערים:

 

הדיווח ב"מוריה" מה-25 באוקטובר 1912. לחצו על הכתבה לעיתון המלא

 

ייתכן שאותו אווירון היה נשכח אם זה לא היה קורה שוב – ארבעה ימים אחר כך. מה שהחל כמקרה חד-פעמי נמשך כ'טפטוף' של עב"מים. ועתה מצטרפים גם עיתונים נוספים לדיווחים:

 

עיתון "החרות ירושלים" מדווח על על האוירון הנוסף. פורסם ב-28 באוקטובר 1912. לחצו על הכתבה לעיתון המלא

 

עיתון "'מוריה" מדווח על האוירון הנוסף. פורסם ב-29 באוקטובר 1912. לחצו על הכתבה לעיתון המלא

 

אבל כאשר הגיעו דיווחים פעם שלישית… אז כבר היה צורך להרחיב בנושא:

 

עיתון "החרות ירושלים" מדווח על עוד אווירון. פורסם ב-4 בנובמבר 1912. לחצו על הכתבה לעיתון המלא

 

צריך לזכור שאנחנו מדברים על 1912. אין אינטרנט, אין רדיו, העיתונים המקומיים היו אחת הדרכים המרכזיות שדרכן ניתן היה לדעת על המתרחש. ואותם עיתונים יומיים היו דלים וקצרים, בסך הכל כמה עמודים, ככה שכאשר העיתונים האילו שבים ומדווחים על אותו "סוד" ועל המסתורין הגדול, זה לא דבר של מה בכך.

ואז, שלושה ימים אחרי שנצפה העב"מ האחרון, ושבועיים אחרי שנצפה הראשון, הגיע סוף סוף פתרון תעלומה. פותר התעלומה מכנה את עצמו "המשקיט", וב-7 בנובמבר 1912 הוא מפרסם ב"החרות ירושלים" את פתרון החידה:

זה לא מטוס, זה לא ציפור זה בסך הכל…. עפיפון!

 

הסוד נחשף. "החרות ירושלים", 7 בנובמבר 1912. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

בהמשך הדיווח מפרט 'המשקיט' כיצד פעלה השיטה:

"ילדים אחדים עשו להם עפיפון מואר במהלך חתונה. בראותם כי בשל גודלו טעה הקהל וחשבו לאוירון השתדלו במוצאי שבת זו להגדילו עד 3-4 מטרים. כמובן שבהיות העפיפון הפעם קצת יותר גדול ניהלו הרוח בעצלתיים, פעם התרומם למעלה ופעם ירד קצת, הכל לפי הרוח".

ואז ממשיך 'המשקיט' בדיווח וחושף כי העפיפונים היו רק שלב א' במבצע, וכי אותם ילדים תכננו 'עליית מדרגה' נוספת בתעלוליהם:

"הילדים האלה בראותם כי הקהל טועה וכי כל העיתונים המקומיים כותבים אודות אוירונם המדומה, החליטו לעשות הפעם אווירון מנייר גדול מאוד מאוד – כמובן עד כמה שילדים יכולים לעשות".

לצערם של הילדים, ההורים גילו את התכנית הנועזת וסיכלו אותה רגע לפני שיצאה (תרתי משמע) לשמי ירושלים.

 

הרעיון לכתבה עלה מפוסט שפורסם בקבוצה "ירושלים של פעם"

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

 

כתבות נוספות

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

 




 

האקדמיה ללשון – מתקנת אותנו כבר יותר ממאה שנה

בתחילת המאה העשרים לקח על עצמו "ועד הלשון העברית בארץ ישראל" את המשימה: לתקן את הדיבור הקלוקל של דוברי העברית החדשה

ועד הלשון

בתום כמעט עשור של פעילות קדחתנית ורצופת תלאות שהחלה בשנת 1904 עם הקמתו מחדש של 'ועד הלשון העברית בארץ ישראל', הרגישו בשנת 1912 חברי ועד הלשון שהשעה לסיכומי ביניים בשלה, והוציאו לאור בירושלים העות'מאנית את החוברת הראשונה של 'זכרונות ועד הלשון'.

 

ועד הלשון

 

העמודים הראשונים של החוברת התמקדו בניסיון לענות על שתי שאלות: מדוע זקוקה העברית לוועד שיסדיר את שימושיה השונים? ומדוע צריך ועד כזה לקום דווקא בארץ ישראל?

כך מסבירים חברי הוועד את הצורך בהקמתו:

"הדיבור העברי שהתחיל בא"י עם התחלת הישוב החדש, הוליד את הצורך לבטא בעברית מושגים מענייני החיים הרגילים, שעד הנה לא נמצאו להם שמות בספרות העברית, או שלא היו ידועים לרוב הקוראים. וכל מה שהרבה הדיבור העברי להתפשט והיה לא רק לסגולת המשכילים, כ"א גם לזו של ההמון, היה הצורך הזה מורגש יותר ויותר. בייחוד התבלט חסרון מילים למושגים שונים כאשר הושם הדיבור העברי בפיות הילדים הקטנים והתחילו ללמד בבית הספר את כל הלימודים בעברית."

 

העמוד הפותח את זכרונות ועד הלשון העברית בארץ ישראל
העמוד הפותח את זכרונות ועד הלשון העברית בארץ ישראל

 

בהמשך מציינים חברי הוועד כי נוסף על קביעת מונחי לשון חדשים, עסק הוועד במה שכונה בחוברת "תיקון המבטא". "ואם קביעת מונחים חדשים הייתה דבר קשה – היה קשה ממנה תיקון המבטא. כי ירושלים עיר הקודש – עיר של קיבוץ גלויות, שכל המבטאים השונים היותר קיצוניים, נמצאים בה: מן המבטא הליטאי עד הספרדי, ומן הווליני עד התימני והפרסי. בירושלים זו היה צריך לקבוע מבטא אחד, כדי שיאחד את אלו הדוברים עברית." חברי הוועד העדיפו את "המבטא המזרחי – המבטא החי בין הספרדים – לשפת דיבור", והוא אכן היה המבטא שהושלט, וגם המבטא שהשתלט בעשורים הבאים, עד שגבר לבסוף על כל שאר המבטאים.

המעיין בזיכרונות הוועד כמעט שלא ימצא זכר לתחום פעילות נוסף, בו השקיע הוועד זמן ואנרגיה שהשתוו ולעיתים אף עקפו את שני התחומים הנזכרים – תיקון הדיבור השגוי של הדוברים החדשים שצצו מכל עבר.

 

"לפרסם מעת לעת קבוצת שגיאות"

בעשור הראשון לפעילותו נאלץ ועד הלשון להתמודד עם תנאים שקשה למצוא להם מקבילה בתולדות העמים והשפות. על אף ההישגים הנערמים לזכותה של העברית, נותר מאגר הדוברים בעשורים הראשון והשני של המאה העשרים קטן להדאיג. מאות ואלפי החלוצים של העלייה הראשונה והשנייה, אלו שלא חזרו תוך זמן קצר לארצות מוצאן או היגרו מיואשים לאמריקה, אכן הקדישו את עצמם להגשמת חזון העצמאות היהודית בארץ ישראל, וראו בהחייאת העברית תנאי מחייב בהצלחת המשימה. עם זאת, היוו חלוצים אלה מיעוט גם בין תושבי הארץ בעלת הרוב הערבי, גם בתוך היישוב היהודי בארץ, ובוודאי גם בהשוואה למיליוני היהודים החיים בתפוצות. אפילו בירושלים, בה קבע הוועד את מרכז פעילותו, השתייכו מרבית יהודי העיר אל היישוב הישן שמנהיגיו התנגדו נחרצות לניסיונות החייאת שפת הקודש העתיקה כשפת דיבור.

 

ג
ועד הלשון העברית הראשון, ירושלים תרע"ב. יושבים (מימין): אליעזר בן-יהודה, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ; עומדים (מימין): חיים אריה זוטא, קדיש יהודה סילמן, אברהם צבי אידלסון, אברהם יעקב ברור. צילום: יעקב בן דב,. מתוך: ספריית ווידנר, קיימברידג'

 

כך גם מן הבחינה הפוליטית: כיום כמו אז, אכיפת החלטות הוועד תלויה בעיקר ברצונם החופשי של הדוברים, שאת דיבורם ביקש הוועד מן הצד האחד להעשיר במילים חדשות ומן הצד השני לקבוע לו גבולות ברורים של תקינות ושל שיבוש. אך אז, בניגוד להיום, שלטה האימפריה העות'מאנית בארץ, שלטון שלא העמיד בראש מעיניו את הדאגה לעברית.

בהיעדר תמיכה ממסדית איתנה, פנו חברי הוועד אל העיתונות העברית הפורחת בירושלים כדי להפיץ את מרכולתם. היה זה צעד מתבקש עבורם. אחרי הכל, נשיא הוועד בעשור הראשון לפעילותו (וגם אחריו) היה עיתונאי ועורך מנוסה בשם אליעזר בן יהודה.

"השקפה", כתב העת של בן-יהודה, לקח על עצמו לדווח לקוראים מעת לעת על פעילות הוועד, להדפיס לנוחותם את רשימות המילים המחודשות ולתקן את השגיאות הנפוצות שעשו בדיבור. מסוף שנת 1904 אנו מוצאים מעל דפי "השקפה" רשימות מילים לועזיות שחסרו עד אז בעברית, ולצדן את המקבילות העבריות שהתקין הוועד.

 

דוגמה לפרסומים הראשונים של 'ועד הלשון' בעיתונות. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
דוגמה לפרסומים הראשונים של 'ועד הלשון' בעיתונות

 

כמעט ארבע שנים לאחר מכן, ב-19 ביוני 1908, הודיע מזכיר ועד הלשון ישראל הלוי טלר בכתבה ב"השקפה" על החלטת הוועד "לפרסם מעת לעת קבוצת שגיאות" נפוצות בדיבור ותיקוניהן. השם שניתן לפינה הזו: "אל תאמר כך, אלא כך"!

כך ולא כך. הכתבה מה-19 ביוני 1908. לחצו על התמונה לטור המלא
כך ולא כך. הכתבה מה-19 ביוני 1908. לחצו על התמונה לטור המלא

 

עם התקדמות השנים והתווספות עוד ועוד דוברים לעברית, הפך אפיק פעילות זה למשמעותי יותר. בעשור השני של המאה העשרים איגד הוועד את השגיאות הנפוצות ביותר בדיבור בחוברת מיוחדת שנמכרה בירושלים. השם שונה ל"אַל-תּאֹמַר – אֱמֹר", הקונספט נותר זהה. עיון בחוברת הראשונה מלמד כי כבר לפני מאה שנה ויותר ניסה הוועד לבאר ללא הצלחה שגיאות שנכיר גם כיום: "אני יושנת" במקום "אני ישנה", "אני אוהב אותכם" במקום "אני אוהב אתכם".

לצד שגיאות שגורות אלו נדפסו שגיאות אחרות שלא נמצא להן כמעט זכר: "אני יוכלה" במקום "אני יכולה", "נטבעתי" במקום "טבעתי" ועוד כהנה וכהנה דוגמאות משונות.

אם נתאמץ נמצא פה ושם גם דוגמה לשגיאה שמאז הוכשרה: את "כואב לי הראש" המקובל עלינו, מתקן הוועד ל"ראשי כואב".

 

ועד הלשון

ועד הלשון

 

הדאגה המתמדת למצב הדיבור המתחדש הולידה רגישות יתרה לכבודה המשתקם של העברית, בייחוד אם המעליבים היו אנשי חינוך. גילוי דעת של ועד הלשון העברית שהתפרסם ב-6 ביולי 1911 ב"צבי", עיתון נוסף של בן-יהודה, מחה "נגד העלבון שהעליבה הגברת לנדוי, מנהלת ביה"ס לבנות של אולינה די רוטשילד, את הלשון העברית ואת בנותינו המתחנכות על לשון העברית" ופנה להפריך בזו אחר זו את טענותיה השגויות.

שלל ה"זרמים בפעילות הוועד" מלמדים על מידת האחריות שביקש הוועד להטיל על כתפי עצמו: אחריות מלאה על העברית החדשה. עם זאת, תמונה שלמה של נס תחיית הדיבור העברי צריכה לקחת בחשבון גורמים נוספים רבים שסייעו בדרך, מהסופרים והמשוררים העבריים שעל חידושיהם ביקש הוועד לפקח ועד הגננות והמורים שאת דיבורם ניסה הוועד לתקן.

גם לכך ניתן ביטוי ב'זכרונות ועד הלשון':

"בראשית עבודת הוועד המחודש הזה התעוררה השאלה אם יש היכולת והרשות המוסרית והאחראית לחברים לקבוע מילים חדשות בספרותנו וליצר יצירות חדשות, ופה אחד החליטו, כי פה בארץ במקום ששפת הדיבור מתפתחת מיום ליום, בזמן שהיא מתרחבת ומתפשטת באפן טבעי, במקום שיצירות השפה נעשות כמעט מעצמן – ובשביל זה לפעמים גם באופן לא יפה, אין אנחנו רשאים לחכות עד אשר יבואו בלשנים מומחים ומוכנים לאותו דבר, ומי שהיכולת בידו צריך לעצור בעד הרעה שלא תצא שפה המונית ביותר, וצריך לקבוע מילים חדשות ויפות. משם זה נמנים בין חברי הועד חברים שהשפה העברית היא המקצוע שלהם ובקיאותם בשתי השפות העברית והערבית אינה מוטלת בספק, ויש, איפוא, היכולת בידם ליצור יצירות חדשות על פי חוקי מדע הלשונות.-"

לאחר קום המדינה, חוקקה הכנסת בשנת 1953 את "חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג 1953", והוא שהסדיר באופן רשמי וחוקי את פעילות הוועד, והסמיך אותו לבחור לעצמו שם חדש. כיום אנחנו מכירים את 'ועד הלשון העברית בארץ ישראל' בתור 'האקדמיה ללשון העברית'.

 

העלייה הראשונה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד

 

כתבות נוספות

איך תרצה ללמוד את העברית שלך?

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תדע כל אם עבריה: כך הוקמו גני הילדים הראשונים בעברית

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"




את האמא הכי פולניה בעולם מצאנו בכלל בסוריה

"הלוא מה יכול להיות יותר קל מאשר לכתוב מכתב ולהרגיע את ליבי. אל תהרגני טרם זמני!" - אלף שנים חלפו אבל אמא נשארה אמא

"אני בריאה, ייתן לך אלוהים בריאות תמיד ברחמיו." הצצה למכתב המדובר

לקבוצה שלנו "סודות כתבי היד העבריים" כבר הצטרפתם?

 

מסכנה אמא. בנה – דוסא בן יהושע אל-לאד'קי – עזב את הבית בצפון סוריה והשתקע במצרים לרגל עסקיו אי שי בתחילת המאה ה-11.

וגם האח השני נסע.

וגם בעלה של האם  שהיה חזן, פייטן, משורר, שופט ומנהיג הקהילה היהודית ברקה, צפון סוריה, עזב.

וכך נותרה לה אמא לבד. בחושך.

ואם זה לא מספיק, דוסא בן יהושע אל-לאד'קי, לא חושב שיש צורך לכתוב לאמא ולדרוש לשלומה. שהיא תסתדר. לבד. בחושך. אבל לאמא, קצת נמאס – והיא מחליטה לכתוב לו, שיזכור שבעוד הוא מבלה במצרים, היא נותרת לבדה. בחושך.

 

המכתב המלא של האימא הפולניה מצפון סוריה

וזהו לשון המכתב:

"אני בריאה, ייתן לך אלוהים בריאות תמיד ברחמיו.

כבר נמאס לי, בני, לכתוב לך מבלי לקבל ממך תשובה, ואיני יודעת למה אתה מזלזל בקשרי המשפחה שלך. מאחיך, ישמרו האל, מגיעים כל הזמן מכתבים, ואין ביניהם אף מכתב ממך. הלוא אתם שניכם יחד באותו מקום!

האם אינך יודע שמכתבך, כאשר הוא מגיע אלי, הוא בשבילי כמו ראיית פניך? האם אינך יודע שליבי יוצא לקבל מכם ידיעות? והלוא מה יכול להיות יותר קל מאשר לכתוב מכתב ולהרגיע את ליבי. אל תהרגוני טרם זמני! (לא תקתלוני מן גיר חיני)…

אבקש מאלוהים, בני, שלא יחשב לי את שלוש השנים האלה מחיי…

כל מה שאני מבקשת ממך הוא בסך הכל שתכתוב מידי פעם מכתב, שאדע שאתה בקו הבריאות.

ישבתי וחיכיתי לקיץ שיבואו מכתביך. חלף הקיץ ולא קראתי מכתב ממך. רציתי שתודיע לי כמה תשהה בפוסטאט, להרגיע את ליבי לפני מותי… בשם אלוהים, אילו שלחת לי את כותונותיך המלוכלכות עם לכלוכן, הייתי משיבה בהן את רוחי.

אל תפסיק לכתוב לי… אני נשבעת באלוהים, אין לי קיום ולא חיים מאז שעזבת. מאלוהים אבקש שיאחדנו בקרוב, ותראה בני, ניפגש אני ואתה לפני מותי, ואהיה מאושרת שאראה אותך בטרם אראה אותו (=את האל) ובטרם מותי. והייתי מאושרת אילו היית קרוב אלינו, בירושלים או בארץ זו… ואם מתחשק לך, קנה לי כיסוי ראש בצבע תכלת, עם רקמה כחולה… כתבתי לך בעניין כיסוי הראש רק מפני שנמאס לי לכתוב לאביך, זה שנתיים, ולא שלח."

 

בסופו של דבר, דוסא חזר לביתו ברקה והתמנה לתפקיד חזן הקהילה. אחיו עלי חזר גם הוא והפך למנהיג הקהילה, שניהם גם חיברו פיוטים רבים, שנמצאו בגניזה בכתב ידו של עלי.

 

סוף-סוף קצת נחת לאמא.

 

(המכתב פורסם ותורגם ע"י משה גיל בספרו 'במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים', תעודה 89, וכן ע"י מרים פרנקל בכרך 11 של היספניה יודאיקה).

 

כתבות נוספות

מה מכיל מכתב היידיש העתיק בעולם? בדיוק מה שהייתם מצפים

מה עושים זוג הורים כשאין להם סכום מספיק לנדוניית הבת? כתב יד נדיר מהמאה ה-18 מספק את התשובה

הצצה אל התלונה היחידה שנמצאה בגניזת קהיר על החום הקופח

תוכי מהודו קורא 'שמע ישראל' בקהיר

כך תהפוך למשורר הלאומי בתשעה צעדים פשוטים

ביאליק, שייקספיר, סרוונטס, דנטה. יש רק אחד מכל אחד. אבל זאת לא סיבה להסתובב בכתפיים שמוטות! מה איתך?

מזל טוב לרוני סומק לרגל זכייתו בתואר המשורר הלאומי החדש. אנחנו לא יודעים אם הוא נעזר במדריך שלנו או לא, אבל הנה הוא – בשביל מתמודדות ומתמודדי העתיד. מדריך קצרצר שיעזור לכם להפוך למשורר הלאומי בתשעה צעדים פשוטים.

 

צעד ראשון: דאג להשיג לעצמך ילדות חשוכה

זה הבסיס להכל. נסה להעלות בדמיונך מבוגר שהייתה לו ילדות משמחת ובכל זאת כתב שירה קורעת לב כשהתבגר.

מצליח?

לא?

קח את הזמן.

זה לא שאנחנו ממהרים לאנשהו…

נכנע?

אוקיי.

חשוב על זה לרגע. צעצועים ודברים נוצצים מסנוורים אותך מהייעוד האמיתי שלך – לבטא את מורכבות העולם במילים.

ביאליק ברגע מלנכולי. מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

שלב שני: מצא לך מדינה או עם להתעלק עליהם

רצוי שבדיוק יתעוררו משינה ארוכה.

יודע מה? עזור להם בזה!

הרי מישהו צריך להפציר בהם לנטוש את המסורת ולהמציא את עצמם מחדש, או – אם רוח המהפכניות סחפה אותם רחוק מדי – לקרוא להם לחזור למקורות.

כשמגייסים (בלי רצונו) את "המשורר הלאומי" לשווק את "המשקה הלאומי". מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

 

שלב שלישי: שלוט בשפתך על בורייה

בשביל זה אתה צריך לחיות בשניים או יותר עולמות במקביל – ציוני נלהב שגדל בישיבה, אירי שהעביר את ימיו בלונדון, (איש מלאום אחר) שגילה (משהו במקום שלא היית מצפה).

הבנת את השטיק.

 

שלב רביעי: בשום פנים אל תקשיב לבני משפחה שלך כשהם מתחילים לקשקש על כך ששירה היא לא מקצוע

פשוט אל. מי בכלל רוצה לעבוד מתשע עד חמש במשרד ממוזג?

 

ביאליק מתרגל נונשלנטיות. מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

 

שלב חמישי: אל תשכח לכתוב גם לקטנטנים

כן, כן, אנחנו יודעים, זה לא הכי גזעי, ואתה מפחד שיטענו שהתמסחרת… חוץ מזה, מה כבר יש לך להגיד על קן לציפור ועל שלוש הביצים שבו?

הכל נכון, הכל מדויק, ועדיין – אם תשקיע בדור הצעיר תזכה למעריצים נאמנים לכל חייהם. טרם נולד האדם שחזק מספיק להתכחש לאהבה הראשונה שלו.

איור שאיירה תום זיידמן-פרויד עבור ספרו של חיים נחמן ביאליק בזמן עבודתם המשותפת והחלוצית בתחום ספרות הילדים בברלין. האיור לקוח מתוך הספר 'ספר הדברים: שישה עשר שירים'

 

שלב שישי: הסתובב בעולם הגדול

איך אתה מצפה לשמש קול לעם שלך אם לא שמעת קולות שמדברים בשלל שפות אחרות?

המסע האחרון לאירופה, ביאליק מקשקש עם הקפטן. מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

 

שלב שביעי: מצא לך מישהי שתהיה גם אם וגם אחות

אבל לא בקטע מוזר, כן?

סמוך עלינו, אם אתה רוצה שבעתיד יטענו כל מיני חוקרים ומביני דבר למיניהם שכל שירי האהבה שחיברת הם בעצם שירים לעם/מדינה/לאום/הדברים-האלה, זכור שגם משורר לאומי צריך מוזה.

אל תתנו לתמונה להטעות אתכם, ביאליק ואשתו היו חשוכי ילדים. מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

 

שלב שמיני: אל תפחד לעמוד על שלך

שמעו סיפור: דצמבר 1934. חיים נחמן ביאליק וחברו, י"ח רבניצקי, הלכו ברחובות תל אביב בדרך לבקר את חברם הגוסס. כשהגיעו השניים לרחוב אלנבי, נקטעה שיחתם הקולחת ביידיש על ידי בחור צעיר שניגש אליהם והפציר בהם לדבר עברית. ביאליק הנסער השיב לצעיר החצוף בעברית צחה: "אין זה עניין שלך. אין איש שואל אותך. לך לך לדרכך – לעזאזל! חוצפה!"

שם לא נגמר האירוע. הנער – שהיה חלק מ'גדוד מגני השפה', חבורת הצעירים ששמה להם למטרה לבער את השימוש בשפות זרות ביישוב העברי – נעלב עד עמקי נשמתו והגיש תביעה כנגד ביאליק לבית משפט השלום העברי. המשורר המפורסם שלח בתגובה מכתב לבית המשפט להצדיק את מעשיו. במכתב ביקש להסביר המשורר הנודע שאמנם ייתכן ובשוק המילה "עזאזל" היא מילת גנאי, אבל הוא בכלל התכוון להר עזאזל, הנמצא אי שם בהרי יהודה, בהחלט מקום ראוי לבחור צעיר לבקר בו.

כתבה שהתפרסמה ב-28 בדצמבר 1927 מתוך עיתון 'דאר היום'

 

שלב תשיעי (והחשוב מכולם): דאג שלא יהיה אף אחד לפניך, כי מה לעשות, משורר לאומי יש רק אחד

הו, כן, מתנצלים, עברית (לבנתיים) כבר תפוסה.

אבל היי, אם אתה מעוניין ללמוד איזו שפה עלומה שעדיין אין לה משורר – דות'ראקית זאת אחלה בחירה.

שיחון בסיסי בדות'ראקית, כי צריך להתחיל מאיפשהו

כתבות נוספות

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

ביאליק שלנו לא מספיק טוב לנובל?!

הרופא הצבאי טשרניחובסקי כותב מהמלחמה