כשאומרים היום 'סרט כחול' מתכוונים למשהו שהוא בפירוש לא לילדים.

אבל בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת עוד לא חדר הביטוי 'סרט כחול' לשפה העברית, ולכן לחברת 'בְּלוּ-בָּנְד', שהתמחתה בייצור מרגרינות, לא הייתה בעייה למתג את מוצריה בשם זה. מה גם שהמילה 'סרט' התייחסה בסך הכול לפס הכחול שנדפס על העטיפה, ולא חלילה לסרט קולנוע פורנוגרפי.

חברת 'בלו-בנד' הבינלאומית הגיעה ארצה בשנת 1938. ד"ר ארנולד הילדסהיימר (1955-1885), שקיבל את הכשרתו במפעלי 'יוּנִילְוֶור' בגרמניה, הקים מפעל במפרץ חיפה וקרא לו בשם 'בלו-בנד'. באותה שנה נמכר המפעל לחברה ושמה 'תוצרת מזון ארץ ישראל'. המרגרינה לא הייתה מוכרת קודם לכן בארץ וההצלחה הייתה גדולה – היא הייתה זולה בהרבה מהחמאה, ולכאורה גם טעימה ומזינה לא פחות. מי ידע אז מהו שומן טרנס ומי חשש מכולסטרול?

 

 

אבל חברת 'בלו-בנד' הארץ-ישראלית לא הסתפקה במרגרינה, והחליטה להעניק לצרכניה גם קצת קולטורה, בדמות עיתון מנוקד לילדים שאמור היה להתפרסם בכל שבועיים. כבר אז הבינו שכדאי להשקיע בילדים ולפתח אצלם 'נאמנות' למותג. הילדים הרי יגדלו וימשיכו למרוח מרגרינה גם בבגרותם ותמיד ישמחו להיזכר בעיתון שקיבלו חינם והיה אהוב עליהם בילדותם.

 

 

ביולי 1939, חודש מנחם אב תרצ"ט, הופיע הגיליון הראשון של 'סרט כחול' ולו ארבעה עמודים. שם העורך אינו נזכר, אך בעמוד האחרון צוין שמו של האחראי, ד"ר א. הלדסהיימר, הלא הוא ארנולד הילדסהיימר מייסד המפעל.

בפתח הדבר נמסרה הבטחה כי העיתון יופיע בקביעות בכל שבועיים והוא יוענק חינם לכל מי שירכוש חבילת מרגרינה גדולה. כמו כל עיתון ילדים באותה תקופה, שביקש לחנך את קוראיו, גם עיתון זה כיסה את המניע הפרסומי במחלצות חינוכיות.

וכך, במדור 'במולדתנו' אפשר לקרוא דיווח קצר על 'תערוכת המזון והחקלאות' מתוצרת הארץ שנפתחה בתל אביב ומוכיחה ש'אין כמעט שום תוצרת מזון שאינה מיוצרת בארץ ואין לנו צורך עוד לבזבז כספים לחוץ לארץ'. כן מדווח כאן על בואם ארצה של ילדים מגרמניה במסגרת 'עליית הנוער' (נשים לב כי העיתון ראה אור חודשיים בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה).

 

 

בעמוד השני מובאת כותרת נוספת המבשרת על 'בית חרושת חדש בחיפה'. כאן מספר העורך לקוראיו כי סוף סוף הגיעה לארצנו 'המרגרינה המפורסמת ביותר בעולם', הלא היא 'סרט כחול' (בלו-בנד). עד כה הביאו אותה מאנגליה, אבל עכשיו נפתח בחיפה בית חרושת שייצר את המרגרינה בארץ. המרגרינה גם טעימה, גם מזינה וגם זולה, ויש לה עוד יתרון על פני החמאה – אפשר לאכול אותה עם מאכלי בשר! והעיקר שבעיקרים, 'בימים קשים אלה למולדתנו – חשובה מאוד הקמת בית חרושת זה אשר יוסיף עבודה לפועלי ארצנו ומאות ואלפי לירות, אשר זרמו לחוץ לארץ לקניית מרגרינה, יישארו בארץ לתועלת ולברכה ליישוב העברי במולדתנו הנבנית'. מה יש לדבר? ציונות ומרגרינה!

במדור 'מכאן ומכאן' מובאות חדשות מן העולם הגדול: שלוש צוללות טבעו לאחרונה באופן מסתורי ובלתי מוסבר. תיאוריות קונספירציה כבר צצו ויש החושדים כי יד מכוונת הייתה במעשה. גם מידע חיוני על הערים הגדולות בתבל (העיר הגדולה בעולם היא ניו יורק ומספר תושביה – תשעה מיליון).

 

 

במדור 'מקרא עונג' מובא חלק ראשון מאגדת עם יפנית – 'המשך יבוא'.

 

 

ובעמוד האחרון, כנהוג, 'פרפראות'. כאן הובאו חידות ובדיחות קרש ברוח התקופה, שאיכשהו קשורים בסרט הכחול של בלו-בנד, וכמובן שיש גם פרסים לפותרים נכונה. הפרסומת כאן אינה סמויה כלל אלא גלויה וחסרת בושה.

 

 

העיתון אינו רשום בקטלוג הספרייה הלאומית ומן הסתם גם לא שמור במחסניה. ניסיתי למצוא רמזים נוספים לקיומו. חפרתי במרחבים האין-סופיים של האינטרנט ומצאתי אזכור שלו ברישיון שניתן להילדסהיימר, ב-8 ביוני 1939, להוציא עיתון לילדים בעברית ובאנגלית, בהתאם ל'פקודת העיתונות' של ממשלת המנדט:

 

 

 

האם יצאו גיליונות נוספים? האם מישהו מן הקוראים זוכר את העיתון הזה?

 

 

_________________________

תודה לד"ר הילה טל-קריספין שמצאה את העותק של הגיליון הראשון בעיזבון סבתה שרה כרמית-טמקין.

הכתבה פורסמה במקור בבלוג 'עונג שבת' (עונ"ש)

 

כתבות נוספות:

למבוגרים בלבד: סיפורו של שיר הסקס מהמאה ה-18

סיפורו של ספר החינוך המיני הראשון (והגנוז) בעברית

כשאשת הנשיא קציר רצתה לשלוח גליונות פלייבוי לחיילים התשושים

 

 

 

 

 

לאורך המאה התשע-עשרה החלו נוצרים אמריקנים רבים לשאת את עיניהם אל ארץ הקודש המקורית. יהיו הסיבות אשר יהיו, ואחת מהן היא ודאי האכזבה מהגאולה שהובטחה אך לא התרחשה באמריקה, חזר העם שהוגלה מארצו, עם ישראל ההיסטורי, למוקד תשומת הלב האמריקנית.

אחת האמונות החדשות שהתפתחו באותה תקופה של התעוררות דתית שסחפה את אמריקה, יובאה ככל הנראה מבריטניה, כמו אותם המטיפים שהנהיגו את ההתעוררות הדתית. לפי אותה אמונה, התנאי ההכרחי לנצחון הנצרות בעולם ולחזרתו המחודשת של ישו, היא שיבת היהודים לארץ-ישראל. באמונה יוקדת זו החזיק גם וורדר קרסון, חוואי מפילדלפיה, שהיה בן למשפחה קווייקרית משיחית.

 

 

בניגוד לנוצרים משיחיים רבים, לא הסתפק קרסון באמונה בקיבוץ היהודים בארצם והחליט להקדיש את חייו להגשמת המפעל החלוצי הזה. הוא פנה בעזרת מקורביו למזכיר המדינה האמריקני ג'ון קלהון בבקשה שימנה אותו לקונסול בירושלים. קלהון אישר את הבקשה ובכך הפך קרסון לאדם הראשון שזכה למינוי הזה. אפשר שתרמה לכך העובדה שקרסון הציע לשרת במשרה ללא שכר.

השמועות על אופיו האקצנטרי ועל רעיונותיו המיסיונריים שנתפסו כמטרותיו הנסתרות (אף שלא טרח להסתירן מאיש) עשו את המינוי לשנוי במחלוקת. מה שסתם עליו את הגולל הייתה ההתנגדות הנחרצת למינוי שביטא "השער העליון" – ממשל האימפריה העות'מאנית.

אך העובדה שמינויו לקונסול בוטל, לא הפריעה לקרסון. במהלך הדיונים הלוהטים על גורלו המקצועי הוא הגיע לירושלים כשבאמתחתו יונה ודגל אמריקה, והציג את עצמו בפני כל בתור הקונסול האמריקני.

 

 

החשש מהמיסיונריות האוונגליסטית של הקונסול החדש התבדה עד מהרה. למעשה, קרסון הכריז מלחמת חורמה דווקא במיסיונריות הנוצרית שלטענתו מנצלת את מסכנותם של היהודים. בירושלים גילה קרסון לא רק את כשרונו לעורר מחלוקת, אלא גם את כשרון הכתיבה שלו.

בכל פעם שטענו אנשי ממשל או דיפלומטים אמריקניים באוזניו של קרסון כי אין בסמכותו לשמש בתור קונסול, ביטל את טענותיהם והשיב כי המינוי גרם לו להוצאות מרובות, וכי אינו מבקש לעצמו כל שכר. הגמול היחיד שאותו הוא מבקש, חזר ואמר, הוא הגנה לעצמו וליהודים העניים הנרדפים.

ההזדהות העמוקה עם אותו עם עתיק ונרדף שכנעה את קרסון להמיר את דתו. כעבור ארבע שנים מאז בוטל מינויו לקונסול, התגייר קרסון ולקח על עצמו שם חדש, אותו שם שבחר לעצמו בתור שם עט, ונקרא מאז "מיכאל בועז ישראל". באותה שנה החל גם לכתוב את ספרו התיאולוגי שגם מפרט על הסיבות לגיורו – 'מפתח דוד'.

 

 

כעבור חודש מהתגיירותו חזר וורדר לארה"ב כדי להסדיר את ענייניו הכספיים וגם, כפי שהעיד בספרו, "לראות שוב את פניהם של היקרים והאהובים עליי ביותר". חזרתו, כמצופה, עוררה שערורייה חדשה – גרושתו ובנו, בעזרת אחיו של קרסון, אליוט, הוציאו בבית המשפט בפילדלפיה צו המכריז על הקונסול מטעם עצמו כבלתי שפוי, וכמי שלא מסוגל לנהל בעצמו את רכושו.

 

 

בתום משפט מתוקשר, שכלל קביעת אי-שפיות וערעור על הקביעה, משפט שאותו ניצל קרסון לניהול מערכה ציבורית לטיהור שמו, זכה קרסון והוכרז בתור אדם שפוי. את מרבית רכושו השאיר למשפחתו ובשנת 1852 חזר לירושלים כדי לסייע בהכנות לגאולה הקרבה.

עם חזרתו לארץ עסק קרסון בועז ישראל בניסיונות להקים התיישבות יהודית ביפו ובעמק-רפאים שבירושלים. מטרתו המרכזית הייתה לבטל את התלות היהודית במוסדות צדקה נוצריים שביקשו להמיר את דתם, דת האמת לפי אמונתו.

 

 

בירושלים נשא לאישה את רחל מולדנו. נולדו להם שני ילדים שלא האריכו ימים והלכו לעולמם מעט אחרי פטירת אביהם האקסצנטרי ב-27 באוקטובר 1860. קרסון נקבר בהר הזיתים "בכבוד השמור רק לרב חשוב".

 

 

לקריאה נוספת אנו ממליצים על ספרו של דב גחנובסקי, מסיבות החברה הגבוהה: ועוד 100 סיפורים ירושלמיים, ובנוסף על ספר התערוכה שנערכה בספרייה הלאומית, ארץ החלומות: נוסעים אמריקנים לארץ הקודש במאה ה-19,

כתבות נוספות

מוסיפים קצת צבע לירושלים בין שתי המלחמות

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

מייסד בצלאל מתנבא: הבוגרים שלי יקשטו את בית המקדש!