הינכם מוזמנים לחתונה פיקטיבית

בארכיונים של רבנויות שונות בארץ מצויות תעודות רווקות מימי המנדט הבריטי המעידות על כך שבני זוג נשואים באופן פיקטיבי בלבד "מטעם ידוע". על דרך נוספת להתנגד לגזרת הספר הלבן.

חופה

חופה. צילום: ארכיון אילות

מאת יוחאי בן גדליה

בחברה היהודית המסורתית הייתה הקהילה המסגרת הארגונית הבסיסית. מצב זה נמשך במקומות רבים גם בעת החדשה, ולפיכך הקהילה היא לבנת היסוד בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. הארכיון כולל למעלה מאלף ארכיונים שלמים של קהילות, והוא משקיע מאמצים ניכרים בשחזור ארכיונים של אלפי קהילות נוספות, בעיקר מתוך ארכיונים לא יהודיים בעולם.

אחת החטיבות המעניינות בארכיון של כל קהילה היא תיקי הרבנות, שבאמצעותם ניתן להתוודע לפנים מוכרים פחות של אנשי רוח יהודים ידועים לאורך הדורות. כך למשל מתברר שרבי ישראל אבוחצירה, הבבא סאלי, היה לא רק מקובל וצדיק אלא גם רב מחוז בארפוד שבמרוקו, והמסמכים מתעדים את פסיקותיו בשבתו בבית הדין ואת משאו ומתנו עם רשויות השלטון.

הפנקסים של בית הדין מהווים מקור הלכתי חשוב, וניתן אף ללמוד מהם רבות על חיי היומיום. בתיקים משוקע גם חומר גניאולוגי רב, בעיקר בקהילות שבהן הופקדו הרבנים על ידי השלטונות על רישום הלידות, הנישואין והפטירות. מידע אישי חשוב נמצא גם בהעתקי שטרות שונים שנשתמרו בתיקים של רבנות הקהילה, כמו כתובות וגיטין.

אחת התעודות המצויות בתיקים העוסקים בנישואין היא תעודת רווקות, הנדרשת כשאחד מבני הזוג אינו בן המקום ועליו להמציא אישור על מעמדו האישי. בניגוד לכתובה או לגט, שבהם מוזכרים שמות שני בני הזוג, תעודת רווקות היא אינדיבידואלית. כאשר אנחנו מוצאים אישור רווקות זוגי, סימן שלפנינו סיפור אישי מרתק. תיק מסמכים המכיל כמאה אישורי רווקות זוגיים מוביל אותנו לסיפור בעל חשיבות לאומית.

תיק כזה השתמר בין ניירותיו של רבה של צפת בתקופת המנדט, הרב אברהם ליב זילברמן, והוא כולל אישורים שנשלחו מרבנים במזרח אירופה בשנות השלושים של המאה העשרים, דוגמת האישור הבא:

 

בע"ה יום ג' לחודש טבת
תרצ"ט
תעודה הנני בזה לאשר כי בין מר … ובין … לא נעשה אצלי שום חופה וקידושין, ומה שנרשם על תעודותיהם (על הפאס [=תעודת מסע]) כי הם נשואים זה לזה, זה נעשה רק מטעם הידוע בתור אופן רשמי, אבל לא נעשה אצלי אז בזמן הרשום בתעודותיהם בשבעה עשר לאויגוסט (17) בשנת 1937 למספר האזרחים שום דבר אשר יהיה חשש לסדר להם חופה וקידושין כדת משה וישראל עם אחרים כאשר ירצו לזה.
ועל זה באתי על החתום ביום הנ"ל
חיים זלמן צבי בהר"ר
מנחם מנדל שליט"א שרל
רב דפה הנ"ל

 

האישור שהנפיק הרב שרל, רבה של הזנפוט (Aizpute) שבלטביה, על גבי נייר רשמי, קובע שבני הזוג האוחזים באישור זה — שמטעמי צנעת הפרט הושמטו כאן שמותיהם — הרשומים בדרכוניהם כבעל ואשה, נישאו זה לזה "רק מטעם הידוע", והם מותרים להינשא לאחרים. הטעם שבשלו נערכו הנישואין הפיקטיביים היה הרצון לקבל אישור כניסה (סרטיפיקט) לארץ ישראל המנדטורית. מדיניות הספר הלבן של הבריטים הגבילה באופן משמעותי את הכניסה לארץ. בני המזל המועטים שקיבלו אישור כניסה לארץ התחתנו באופן פיקטיבי, וכך התאפשרה כניסתו של 'בן זוגם' לארץ. באופן דומה נהגו גם בחורים מארץ ישראל שהזדמנו לאירופה, או שנסעו לשם במיוחד לשם כך.

על סיטואציות שכאלה כתבה נאוה סמל ברומן 'אשה על הנייר'. אך בניגוד למסופר שם, החתונות המתועדות בתיקי הרבנות שבידינו נעשו ברובן רק "בתור אופן רשמי" — דהיינו, נישואים אזרחיים. למכתבים רבים מצורפות עדויות של העדים בחתונה, המעידים שהאקט האזרחי נעשה בפירוש שלא על דעת להתחתן, והרב פוסק שתעודת הנישואין הפורמלית "אין בה ממש והיא כחרס הנשבר על פי דין תורה ואף ריח קידושין אין בה". לאישור אחר נלווה אף 'גילוי מודעה' (משותף) של בני הזוג:

אנחנו החתומים מטה מודים בהודאה גמורה וחלוטה שאין לנו שום כוונה להתחתן באמת, וכל התקשרותנו והחתונה האזרחית שנעשה בינינו הוא רק למראית עין בכדי לאפשר כניסתנו לארץ ישראל שנינו יחד, אבל אחרי העלייה ובואנו שמה נפסקים כל הקשרים בינינו והננו זרים איש לרעהו, אחרי כי הרשומה של החתונה האופיציאלית [הרשמית] נעשה בזמן שידענו שנינו שאין שום ממש ושום שמץ כוונה אמיתית של התחתנות.

 

הצהרת בני הזוג על המטרה האמיתית של הנישואים
הצהרה על המטרה האמיתית של הנישואים

 

כראיה על היות הנישואין פיקטיביים הנחיות שניתנו לאישה מטעם תנועת 'החלוץ המזרחי', שבהן פורטו ידיעות בסיסיות שעליה ללמוד על 'בעלה', כמו שמו, מקום לידתו, שנת הלידה, וכמובן גם שם החותנת. במקרים מסוימים, שבהם נעשה רישום נישואין פיקטיבי בידי הרב המקומי במעמד צד אחד, צוינו בהנחיות אף מקום החופה ומועדה — הוכחה ניצחת לפיקטיביות של ההליך.

בעקבות הנישואין הפיקטיביים התעוררה בעיה הלכתית. על אף שנישואין אזרחיים אינם מקובלים על פי ההלכה, יש שהחמירו לדרוש גט בעקבותיהם, דבר שהיה מונע מהאישה להתחתן עם כהן בעתיד. הרבנים הקפידו ברובם להדגיש שבנישואין פיקטיביים אלה חשש זה לא קיים, שכן לא יהיה צורך בגט לחומרה והאשה תהיה מותרת לכהן גם אחריהם. היו עם זאת רבנים שכן החמירו בעניין, והאישור שלהם מצביע על כך שבני הזוג — הרשומים עדיין מבחינה אזרחית כנשואים — התגרשו אצלם על פי דיני ישראל. בשל ההחמרה הרבה בדיני אישות נערכו בארץ בירורים רבים על ידי לשכות הרבנות — בתיקים שבידינו בעיקר על ידי הרבנות בתל אביב — והיו אישורים שנשלחו בדיעבד בעקבות בקשות בירור מהארץ.

הפיקטיביות של הנישואין העמידה את הרבנים באירופה בפני בעיה נוספת: כפקידי דת מטעם השלטונות הם היו הממונים על רישום הנישואין ואסור היה להם לספק נתונים פיקטיביים. היו רבנים שבשל כך השתמשו בלשון רמיזה בכתיבת האישורים, כפי שניכר ממכתבו של הרב יצחק הלוי שוסטר מסאקאלקא (Sokółka) שבפולין:

הנני מאשר איך שמר … יליד סאקאלקא, לאחר שיגרש בגט פיטורין כפי החוק [כלומר: בפני הרשויות האזרחיות] את אשתו מרת … יהיה מותר לישא את אחות אשתו הנ"ל בלא שום חשש ופקפוק בעולם כלל.

 

 

ליהודי אסור לשאת את אחות גרושתו לאישה, ובמכתבו רומז הרב שוסטר שאין לנישואין שלפנינו שום תוקף הלכתי.

משיחות עם אנשים בנושא למדתי שההליך הזה היה נפוץ למדי. סבתה של אשתי, הרבנית אסתר וגנר, העידה בפניי שאביה, הרב שרגא פייבל ויליג הי"ד, הרב האחרון של בוצ'אץ' שבגליציה (עיירת הולדתו של ש"י עגנון), נהג לערוך נישואין פיקטיביים לכל בחור שקיבל סרטיפיקט. אחרים סיפרו לי על מקרים שבהם ראו בני הזוג כי טוב, העדיפו לחסוך את הביורוקרטיה ונותרו נשואים עד סוף ימיהם.

תיקי הרבנות שבידינו מספרים סיפור לא מוכר על דרך מאבק נוספת במדיניות הספר הלבן, אך חשיבותם רבה גם לתולדות היהודים במזרח אירופה. במקרים רבים מהווים אישורים אלה עדות יחידה על כהונתו של רב פלוני בעיירה פלמונית. רבים מאותם רבנים נספו בשואה כעבור שנים אחדות, בעוד בני הזוג שאותם השיאו באופן פיקטיבי זכו להאריך ימים בארץ ישראל, ביחד או לחוד.

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 15 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

 

כתבות נוספות

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

מסוכות לחתונה בקוצ'ין: כך נולד האיחול "כהיום הזה בירושלים"

חופת הנעורים של בני החמש במרוקו




נשים אקזוטיות שפוגשים בדרך למכה

תיאורי מסעות של מוסלמים בימי הביניים חושפים מנהגי נישואים אקזוטיים ופגישה עם רופא יהודי ממגורשי ספרד

עולים לרגל

איור מהמאה ה-13 של עולי רגל בדרכם למכה

העלייה לרגל לעיר הקדושה מכה, מסע הנקרא בערבית חאג', היא אחת מחמש המצוות המרכזיות באסלאם שמחויב כל מוסלמי מאמין לבצע – לפחות פעם בחייו. אך תהיה זו טעות לראות במסע זה את אחת ההזדמנויות היחידות שעמדו בפני מוסלמים בימי הביניים לתור את האימפריה המוסלמית חובקת העולם.

באימפריה המוסלמית התקיים מסחר ענף ושוקק, ונתיבי הסחר המתארכים של האימפריה העמידו בפני סוחרים וסתם הרפתקנים אפשרויות אינספור לצאת את ביתם ולראות מקומות חדשים.

 

כריכת הספר 'מסעות המוסלמים בימי הביניים'

 

מבין מאות אלפי הספרים וכתבי היד השמורים באוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית מקבץ ספר תמים למראה בשם الرحالة المسلمون في العصور الوسطى (בעברית: מסעות המוסלמים בימי הביניים) את סיפורם של כמה מהנוסעים הללו, ומספק הצצה למקומות החדשים שפגשו במסעותיהם.

גלובוס
שרטוט של כדור הארץ של הגיאוגרף שריף אדריס, נולד 1100 בספרד. מגדולי הגיאוגרפים המוסלמים

 

מבין השמות הרבים שנפגוש בספר, המוכר שבהם הוא ככל הנראה אבן בטוטה בן המאה ה-14. דבריו של החוקר והנוסע המוסלמי הנודע מחזקים את הידוע לנו על הנוהג המוסלמי על פיו גבר היוצא למסעות ארוכים נושא אישה בארצות אליהן הוא מגיע. ובזמן שהוא שוהה בארצות אליה לרגל עסקיו, הוא שוהה עם אשתו (או נשותיו) המקומיות. ידוע לנו שאבן בטוטה נשא במהלך חייו לפחות 6 נשים שונות: שתיים במצרים וארבע באיים המלדביים. על הנשים שפגש באיים המלדביים הוא מספר:

"הנישואין באיים האלו קלים. המוהר נדיר, ודבר טוב וראוי הוא להתרועע עם נשים… והן לא יוצאות מארצן לעולם, ולא ראיתי בעולם דבר יפה יותר מנשים אלו… [תיאור איך הן מענגות את הגברים] והמנהג הוא שאישה לא אוכלת עם בעלה, והגבר לא יודע מה אוכלת האישה".

 

הרוג אויב וזכה באישה. תיאורו של סלימאן אלסיראפי בספר

 

מנהג נישואים אחר אנו פוגשים ביומן המסע של סלימאן אלסיראפי, אשר תיאר את הודו של המאה התשיעית כך: "יש שם זהב רב, והם אוכלים אגוזי קוקוס ובעזרתם הם נלחמים ומציירים. אם מישהו מהם רוצה להתחתן הוא אינו יכול ללא גולגולת של גבר מאויביהם, ואם הרג שניים מתחתן פעמיים, ואלו שהרגו חמישים יישאו חמישים נשים…"

במרוקו שבצפון אפריקה מצא הנוסע זכריא בן מוחמד אל-קזוויני (1203-1283) עיר בעלת מנהגים שונים בתכלית לאלו שמצאו הנוסעים הקודמים. מדובר בעיר הנשים, וכך כותב עליהם אל-קזוויני: "תושביה נשים שהגברים לא שולטים עליהן, הן רוכבות על סוסים ועוסקות במלחמה בעצמן, הן בעלות כוח חזק… ויש להן עבדים, כל עבד שייך לגבירתו והם קמים בטרם עלות השחר"

לא רק נשים פגשו הנוסעים המוסלמים בדרכם. עבד אל באסט מספר על מפגש עם רופא יהודי שפגש באלג'יריה אי שם במאה ה-15, המאה שבסופה גורשו היהודים והמוסלמים שסירבו להתנצר מספרד:  "נזקקתי לרופא הראשי והמיומן ביותר מוסא בן סמואל בן יהודה הישראלי… לא שמעתי מבין בני החסות ולא ראיתי כמותו במיומנות ובמקצועיות בתחום הזה, בקיא במדע העכשווי וכן במדע קדום… והוא מיהודי ספרד במקור, והוא מומחה גדול בתחום".

 

בהכנת הכתבה השתתף חן מלול. 

 

לחנוך לוין אין אשליות בקשר ללונדון

הסיפור מאחורי השיר ששלפה חוה אלברשטיין היישר מהצגה של חנוך לוין

חנוך לוין

חנוך לוין. ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית. צילום: צוות יפפא

שָׁלוֹם,
אֲנִי נוֹסַעַת.
אֲנִי לֹא רוֹצָה
שֶׁתְּלַוּוּ אוֹתִי הָלְאָה.
לֹא שֶׁיֵּשׁ לִי אַשְׁלָיוֹת
בְּקֶשֶׁר לְלוֹנְדוֹן.
לוֹנְדוֹן לֹא מְחַכָּה לִי.
גַּם שָׁם אֶהְיֶה לְבַד.

וְאוּלַי זֶה כְּבָר לְכָל הַחַיִּים –
לִהְיוֹת לְבַד.

אֲבָל בְּלוֹנְדוֹן יֵשׁ יוֹתֵר סְרָטִים,
בְּלוֹנְדוֹן יֵשׁ מוּזִיקָה טוֹבָה,
בְּלוֹנְדוֹן טֶלֶוִיזְיָה מְצֻיֶּנֶת,
בְּלוֹנְדוֹן אֲנָשִׁים יוֹתֵר אֲדִיבִים,
כָּךְ שֶׁהַיֵּאוּשׁ נַעֲשָׂה יוֹתֵר נוֹחַ.

אַתָּה מֵבִין?
הַיֵּאוּשׁ נַעֲשָׂה יוֹתֵר נוֹחַ.

אַתָּה מֵבִין?
אִם לָמוּת כְּמוֹ כַּלְבָּה,
אָז לְפָחוֹת שֶׁהַטֶּלֶוִיזְיָה
תִּהְיֶה טֶלֶוִיזְיָה.

שָׁלוֹם.

("לונדון", מילים: חנוך לוין, לחן: חוה אלברשטיין)

 

בקושי שלוש תמונות לתוך המחזה "אורזי מזוודות", ודמותו של אלחנן מספיקה:

לספר לאמא על התוכנית הגדולה – (לנסוע "לשוויץ!")

לתהות מה עושה אמציה בחור ללא מוצא – הלוא היא ישראל ("אתה לא באמריקה?"),

לשאול את אותו אמציה על תוכניתו הגדולה ("מה דעתך על שוויץ?")

ולחזור ולספר על תוכניתו הגדולה – הפעם לזונה המבקשת לפתותו לשכב איתה בתשלום ("אני בדרך לשוויץ… ועלי לשמור על הרעננות שלי… יש לי דרך ארוכה…").

אלחנן הוא דמות מעין ראשית בהצגה מרובת המשתתפים, ומכאן ששוויץ שלו היא החלום השכיח ביותר באותה 'קומדיה עם שמונה הלוויות' מאת המחזאי חנוך לוין. אך היא בהחלט לא החלום היחיד. לכל דמות במחזה חלום משלה. "אורזי מזוודות", שהועלתה לראשונה בשנת 1983 בתאטרון הקאמרי, כשמה כן תוכנה – היא הצגה שבה כל הנמצאים כאן, אבל רוצים להיות שם. בעוד שאלחנן מפנטז על הרגע שבו יתאחד עם הסטודנטית שלו בשוויץ, ועל הדרך שואל כל אדם שנקרה בדרכו מה דעתו על התוכנית הזו, אחת השכנות שלו דווקא חולמת על לונדון.

 

1
המחזאי חנוך לוין והשחקן ומנהל התאטרון עודד קוטלר בעבודה משותפת על ההצגה הסאטירית "הפטריוט" במרכז התיאטרוני בנווה צדק, שנת 1982. צילום: הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני. צילום: צוות יפפא

 

בלה, השכנה של אלחנן מדרום תל-אביב, מוצגת כבחורה צעירה ולא נאה בכלל, נוחה לבכות, סטודנטית לעתיד (בדמיונה לפחות), המתגוררת בתחילת ההצגה יחד עם אמה החונקת, אביה הסובל מעצירות ונינה אחותה המחוזרת.

להצגה 18 תמונות קצרות. בתמונה ה-16 פוגשת בלה את אלחנן המיואש בתחנת האוטובוס. את כל חסכונותיו לשוויץ בזבז, ועתה הוא שקוע ברחמים עצמיים. כרגיל אצל לוין, לדמויות האחרות זה לא מזיז. לבלה עניין אחר לטפל בו, והיא ממהרת להיפרד מאלחנן לשלום:

"בלה: שלום, אלחנן, אני נוסעת.

אלחנן: נוסעת? אני לא אפסיק לשמוע את המלה "נוסע" "נוסעת"?

ביאנקה: תאר לאיפה. ללונדון. ללמוד יחסים בינלאומיים. יש לנו שם קרובים. שטיגליץ, אולי אתה זוכר אותם, הם יסדרו לה עבודה חלקית עם ילדים.

בלה: עד כאן, אמא. אני לא רוצה שתלווי אותי הלאה.

ביאנקה: מה עשיתי לך? לכולכם! מה אתם עוזבים אותי למות?! אני ערירית, חשבת על זה?! את כל חיי הקדשתי בשבילכם… (צוחקת) ילדים! בעל וילדים! הפרעתם לי לשחק רמי וברידג'! הפרעות של הרמי שלי. זה מה שהייתם! לכו! תתפזרו באוויר! לכו! (יוצאת. פאוזה)

בלה: לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד, ואולי זה כבר לכל החיים – להיות לבד. אבל בלונדון יש יותר סרטים, מוזיקה טובה, טלוויזיה מצוינת, אנשים יותר אדיבים, ככה שהיאוש נעשה יותר נוח. אתה מבין? אם לגמור כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה. שלום. (יוצאת. פאוזה)

אלחנן: (לעצמו) כולם נסעו.

 

1
חנוך לוין, "אורזי מזוודות", הוצאת קיבוץ המאוחד, 1983

 

האווירה האנרכית, ההומור המושחז והמוזיקליות של השפה הוכיחו שוב את כוחם בקופות, והעלאת המחזה שתכנן לוין לגנוז – ובכל מקרה נמנע לביימו (במאי ההצגה היה מייקל אלפרדס) – נרשמה כעוד הצלחה קופתית וביקורתית.

מה שמפתיע עוד יותר הוא הגורל לה זכו מילותיו של בלה. הטקסט המצוטט של בלה, שזו הופעתה האחרונה בהצגה, הוא גם הטקסט המוכר ביותר של חנוך לוין.

שיר הנושא של "לונדון", אלבומה של חוה אלברשטיין משנת 1989 הוא עיבוד כמעט מדויק של המונולוג של בלה.

האלבום הופיע 6 שנים לאחר הופעת המחזה, והצלחתו – כפי שסיפרה אלברשטיין לימים (באתר של ד"ר איתי פלאות) – הפתיעה אותה ואת לוין כאחד:

"אורזי מזוודות מאת חנוך לוין הוא מחזה ללא פזמונים, אבל כשקראתי את הדיאלוג בין בלה לביאנקה בפעם הראשונה הרגשתי שטמון בו פזמון. צירפתי את השורות שאותם כתב חנוך לוין, למונולוג קטן, והשיר הפך להפתעתי (ולהפתעת המחזאי) לשיר הידוע בשם "לונדון"."

היציאה לחוץ לארץ מוצגת במחזה כניצחון, החזרה לארץ – ככישלון חמור. בשנת 1995 הרכיבה אלברשטיין שיר המשך, הלקוח גם הוא ממחזה של לוין. הפעם מדובר בתמונת הפתיחה של המחזה "קרום", שבו מתוודה תושב חוזר על שלא הצליח בחו"ל. השיר נקרא "לא הצלחתי בחוץ לארץ", והוא הופיע באלבום "דרך אחת". מסר השיר כולל שורות שמסקנתן מתבקשת: "לא הצלחתי בחוץ לארץ אמא, לא הרווחתי כסף לא נעשיתי מאושר".

בצד הביקורות האוהדות, היו שתקפו את לוין על המסר האנטי-ציוני, כביכול, המהדהד לאורך "אורזי מזוודות". לוין הסטיריקן מעולם לא הסכים עם הטון הרשמי של קברניטי המדינה – בייחוד התנגד למקום השולי והתלוי שהוועידה הפוליטיקה העברית-ישראלית לתרבות, אך אולי מבלי להתכוון לכך, הצליח בשתי מילים בלבד לסגור את הפער בין העידן החלוצי לעידן הישראלי (ועל הדרך לתפוס חלק מרכזי בנפש האדם המודרני): חלוצים עבריים או בורגנים ישראליים, יהודים נודדים או אזרחים הרשומים בטאבו, שחקנים על הבמה או קהל ישוב בכיסאות – אנשים הם תמיד אותם אנשים, זו רק הארץ שהם חולמים עליה שמשתנה.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

לקריאה נוספת

מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על-פי דרכו, הוצאת משכל, 2001.

עמרי יבין, בין פּז'וז'י לשׁצ'וצ'י ובין תל אביב לאוהיו: מרחב ומקום במחזותיו של חנוך לוין, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2009.

יצחק לאור, חנוך לוין: מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.

ביקורת מה-13 במרץ 1983 על "אורזי מזוודות" של חנוך לוין

 

כתבות נוספות

בין חיים לתהום – זלדה על פרשת דרכים גורלית

"הידד! בראבו!": כך נראתה ההצגה העברית הראשונה

"נאחז באוויר" – כך הפך שיר על פרידה לשיר על מתקפה כימית

 

לאה גולדברג מציגה: דנטה בעברית

על תרגומיה של גולדברג מספרות מופת איטלקית

לאה גולדברג

בשיר שכתב על מותה של לאה גולדברג, יהודה עמיחי הבדיל באופן חד בין הפן האקדמי לפן האמנותי שבאישיותה:

"הפרופסור שֶבָּה, הָיָה
מוכן אולי לחיות עוד שנים רבות.
אך המשוררת, לא רצתה
להזדקן. וניצחה."

("לאה גולדברג מתה", מתוך: "ולא על מנת לזכור", 1971)

אינני יודע באיזו מידה דיכוטומיה זו בין אקדמיה לשירה אכן אפיינה את חייה של לאה גולדברג.  אך גם אם נסכים למתיחת קו הפרדה ברור כל כך, נראה שתחום הפעילות שמיזג את "הפרופסור" עם המשוררת הוא זה של תרגומי השירה שלה. תרגומים אלו נמצאים ברובם בכרך ספרה, "קולות רחוקים וקרובים". מן ההתפרסות הרחבה על פני שפות, תקופות ותרבויות שונות ניכרת בספר בקיאותה המקצועית של המרצה לספרות כללית, ויחד עם זאת זהו ספר אישי של לאה גולדברג המשוררת. בתרגומיה, גם אם המקור מרוחק במקום ובזמן, נשמע, כפי שכותב עורך הכרך טוביה ריבנר, "קולה שלה, החוזר כהד משיריהם של אחרים". (שם, עמ' 244).

המדור השלישי בספר, "משירת איטליה", הוא אולי העדות הברורה ביותר למיזוג הזה. להבדיל מהמדורים האחרים של תרגומים מהשפות האירופיות, בעלי האוריינטציה המודרנית, המדור האיטלקי מוקדש כמעט כולו לשירת שלהי ימי הביניים. המודרנה מיוצגת בו על ידי שיר אחד ויחיד של סלווטורה קואזימודו (זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1959), ועל ידי קבוצת שירים קטנה מאת רוסאנה אומבּרֶס (כרנאה מחוות ידידות של המתרגמת למחברת). בוודאי העדפת ימי הביניים אינה נובעת אך ורק מקרבה רגשית ופואטית למשוררים ולטקסטים מסוימים: הרי גולדברג גילתה עניין מחקרי רב בשלביה הראשונים של הספרות האיטלקית, וכתבה מסות מלומדות ומקיפות למדי על שלושת הגדולים הנחשבים לאבותיה של ספרות זו (והנמנים גם עם אבותיה של הספרות האירופית בכלל): דנטֶה, פטרארקה ובוקאצ'ו.

 

מתוך נאום למלאת שבע מאות שנה להולדת דנטה.לחצו לצפייה בכתב היד מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית
מתוך נאום למלאת שבע מאות שנה להולדת דנטה. לחצו לצפייה בכתב היד מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית

המדור "משירת איטליה" נפתח ב"שירת הבריאה"(Cantico delle creature)  של קדוש הכנסייה פרנציסקוס איש אסיזי – טקסט מכונן ויצירת מופת ראשונה בשפה האיטלקית, השואבת את עוצמתה מן הפשטות הראשונית של לשונה ותבניתה. למותר לציין שראשוניותו של טקסט זה יוצרת ניגוד מוזר לחטיבה הראשית של שירי דנטה ופטרארקה, שכן בשירים אלה הגיעה הליריקה האיטלקית הביניימית לשכלולה, לבשלותה ולהישגיה המופלאים ביותר.

חטיבה זו מורכבת בעיקר מסונֶטים (סונֶטות, במונח השגור בפיה של גולדברג  ובפי רבים וטובים אחרים), והבחירה בדנטה ובפטרארקה כמחברי סונטים היא כמובן בחירה תמטית בדרמת האהבה הנעלה הבלתי-מושגת, הנושא הגדול שהליריקה האירופית הביניימית טיפחה והתמקדה בו מאז תחילתה בפרובנס.

חלקו של דנטה צנוע למדי: חמישה טקסטים בלבד (מתוך "החיים החדשים"). זהו תרגום הסונט שתחילתו Cavalcando l'altr'ier  ("ברוכבִי שלשום"):

ברוכבי שלשום
ברוכבי שלשום

בכתבה קצרה שכזו, אין מקום לדיון בפתרונות תרגומיים ספציפיים ובמידת סבירותם. עמינדב דיקמן כתב שבתרגומיה הפיוטיים של גולדברג בולטת (בעקבות מסורת התרגום הרוסית) העדפת שחזור הצד הצורני, עד כדי "הכפּפה של העתקת תוכן השיר ותבניותיו הלשוניות לצו שימור הצורה" ("על לאה גולדברג כמתרגמת שירה", בתוך: "פגישות עם משוררת" [עורכות: רות קרטון-בלום וענת ויסמן] תל אביב 200, עמ', 225). אכן, גם במקרה השיר שהובא לעיל, בדיקה מדוקדקת תוכל להצביע על מה שהוחמץ ועל מה שעוּוַת למען שימור הצורה. אבל נקודת הכוח של התרגום טמונה בתחושה של חוסר אילוץ שהוא מעורר, במבע הקולח בטבעיות לתוך תבנית הסונט התובענית והחמורה, במנגינת משקל האֶנדֶקַסילאבו האיטלקי, המשוחזרת בקפידה, באלגנטיות ובעידון רב.

פטרארקה מיוצג כאן על ידי 22 סונטים, אליהם נלוו שני שירים בתבנית הסבוכה של "סֶסטינה ליריקה" (כל הטקסטים כבר ראו אור כספר נפרד ב-1953). קשה להפריז בחשיבות תרגומים אלו. לאה גולדברג הציעה לראשונה לקורא העברי מבחר כלשהו, לו גם מצומצם מאוד, של שירת הליריקן האיטלקי הגדול (לאחר שטקסטים בודדים תורגמו לעברית על ידי משכילים יהודים-איטלקים במאה ה-19).

 

לאה גולדברג. עסקה גם בתרגום ספרות מופת איטלקית
לאה גולדברג. עסקה גם בתרגום ספרות מופת איטלקית

את התרגומים הללו ניתח בדקדקנות שמעון זנדבנק ("לאה גולדברג והסונט הפטרארקי", בתוך ספרו: "שתי בריכות ביער", תל אביב 1975). זנדבנק מדגיש כי נושאי הליריקה הפטרארקית (פרידת האוהבים, ייסורי האהבה, הקונפליקט בין תבונה ליצר) הלמו את עולמה הרגשי של המשוררת, שמוטיבים אלה מצויים גם בשיריה המקוריים. עם-זאת, ברמת ברמת הסגנון ומבנה המשפט השירי, זנדבנק טוען שגולדברג החליפה את "החספוס" והדינמיות של המקור "במשהו מאורגן, מכתמי, סימטרי, מרוחק, סטאטי".

עותק ספרו של שמעון זנדבנק, "שתי בריכות ביער" (תל אביב 1975)
עותק ספרו של שמעון זנדבנק, "שתי בריכות ביער" (תל אביב 1975)

 אין ספק שהדוגמאות שזנדבנק מביא לביסוס טיעונו משכנעות בחלקן, אך הן אינן ממַצות את כל היבטיו של התרגום ודומני כי אין להסיק מהן מסקנות נחרצות מדי. ככל הפתחים לעולמות ספרותיים זרים, גם פתח זה הוא עתים רחב עתים צר, אך הוא נותן לקורא דריסת רגל בליריקה של פטרארקה המשורר הגדול. במקרה של דמות מרכזית בהיסטוריה הספרותית, כפי שהיה פטרארקה, ההישג שאפשר לייחל לו הוא קודם-כל תודעתי: שהקורא יבין מהו שיעור קומתו של היוצר שאת ספרו הוא מחזיק בידיו. ואכן, הקורא בתרגומיה של גולדברג מרגיש ומבין שפטרארקה הוא רב-אמן של המילה המבטאת רגש, ויכול גם לחוש במעומעם מדוע היתה לו השפעה מכרעת על שירת האהבה של אירופה במשך למעלה ממאתיים שנה.

וכל זה, ברגעי החסד של המתרגמת, מתוך נאמנות בסיסית – אם כי לא מוחלטת, כמובן – למקור: לתכניו, לנימתו, למהלכו הרעיוני והריתמי, לחומריו הציוריים. דוגמה לכך היא הנוסח העברי של Benedetto sia 'lgiorno ("ברוך יהי היום"), אחד השירים הפופולרייים ביותר שב"קנצוניירה" של פטררקה:

תרגומה של לאה גולדברג לשיר הפותח את ה"קנצוניירה" של פטרארקה
תרגומה של לאה גולדברג לשיר הפותח את ה"קנצוניירה" של פטרארקה

גם כאן, לא כל שהיה במקור הפטרארקי נשמר, ולא כל שנמצא בתרגום הגולדברגי היה במקור. אבל התנועה רבת ההוד של ברכת האהבה ההולכת וחובקת עולם, הכובשת זמן ומרחב, אחר כך מתנקזת אל גיליונותיו של המשורר ובסוף חוזרת לתוך מחשבתו שממנה יצאה, מועתקת לעברית בכישרון רב. ושוב ללא אילוץ, באין מכשול לזרימתה, מתוך שליטה נהדרת במוזיקה של האֶנדֶקסילאבו האיטלקי.

נוסף לחטיבת דנטה-פטרארקה אנו מוצאים במדור עוד תרגומים של שיר-עם, ושל קטע קצר מאת המשורר-ההומניסט הרנסנסי אנג'לו פוליציאנו. כמו-כן אנו מוצאים את תרגומי השירים האיטלקיים – ארבעה סונטים והשיר ההיתולי "ביסבּידיס" – של עמנואל הרומי, המשורר העברי בן דורו של דנטה, שלו אנו חבים את הכנסת צורת הסונט לספרות העברית. קרוב לשירי עמנואל, ודומה להם בנימתו ההומוריסטית וברוחו הארצית והצינית, הוא סונט אחר שגולדברג מציעה לקורא בגרסה עברית, פרי עטו של המפורסם במשוררי הזרם "הקומי-ריאליסטי" של שלהי ימי הביניים, צֶ'קו אנג'יוליירי (משורר זה, שבוקאצ'ו סיפר ב"דקאמרון" על שנאתו לאביו, בוודאי גם על סמך הנאמר בשיר שיובא להלן, החליף עם דנטה שירי פולמוס ולעג).

 

עותק של הספר "קולות רחוקים וקרובים" (ספריית פועלים, תל אביב 1975)
עותק של הספר "קולות רחוקים וקרובים" (ספריית פועלים, תל אביב 1975)

תרגום הסונטים של עמנואל וצ'קו, הרחוקים כל כך, בנימה, בפואטיקה ובאידיאולוגיה, משירת האהבה הנשגבה של דנטה ופטרארקה, מעיד על התעניינותה של לאה גולדברג גם בסוג אחר של סונט איטלקי ביניימי, שאין בו שמץ מן השבח ל"כאב המתוק" של ייסורי האהבה ומן האידיאליזציה הקיצונית של נשים שמימיות כביאטריצ'ה ולאוּרה – אהובותיהם של דנטה ופטרארקה.

כך המשוררת מעתיקה לעברית, בשנינות וברוב-חן, את השיר S'i fossi fuoco מאת צֶ'קו הציניקן:

S'i fossi fuoco
S'i fossi fuoco

כתבות נוספות:

למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

הימים הלבנים של לאה גולדברג

מעשה בציירת: לאה גולדברג