לאה גולדברג מציגה: דנטה בעברית

על תרגומיה של גולדברג מספרות מופת איטלקית

לאה גולדברג

בשיר שכתב על מותה של לאה גולדברג, יהודה עמיחי הבדיל באופן חד בין הפן האקדמי לפן האמנותי שבאישיותה:

"הפרופסור שֶבָּה, הָיָה
מוכן אולי לחיות עוד שנים רבות.
אך המשוררת, לא רצתה
להזדקן. וניצחה."

("לאה גולדברג מתה", מתוך: "ולא על מנת לזכור", 1971)

אינני יודע באיזו מידה דיכוטומיה זו בין אקדמיה לשירה אכן אפיינה את חייה של לאה גולדברג.  אך גם אם נסכים למתיחת קו הפרדה ברור כל כך, נראה שתחום הפעילות שמיזג את "הפרופסור" עם המשוררת הוא זה של תרגומי השירה שלה. תרגומים אלו נמצאים ברובם בכרך ספרה, "קולות רחוקים וקרובים". מן ההתפרסות הרחבה על פני שפות, תקופות ותרבויות שונות ניכרת בספר בקיאותה המקצועית של המרצה לספרות כללית, ויחד עם זאת זהו ספר אישי של לאה גולדברג המשוררת. בתרגומיה, גם אם המקור מרוחק במקום ובזמן, נשמע, כפי שכותב עורך הכרך טוביה ריבנר, "קולה שלה, החוזר כהד משיריהם של אחרים". (שם, עמ' 244).

המדור השלישי בספר, "משירת איטליה", הוא אולי העדות הברורה ביותר למיזוג הזה. להבדיל מהמדורים האחרים של תרגומים מהשפות האירופיות, בעלי האוריינטציה המודרנית, המדור האיטלקי מוקדש כמעט כולו לשירת שלהי ימי הביניים. המודרנה מיוצגת בו על ידי שיר אחד ויחיד של סלווטורה קואזימודו (זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1959), ועל ידי קבוצת שירים קטנה מאת רוסאנה אומבּרֶס (כרנאה מחוות ידידות של המתרגמת למחברת). בוודאי העדפת ימי הביניים אינה נובעת אך ורק מקרבה רגשית ופואטית למשוררים ולטקסטים מסוימים: הרי גולדברג גילתה עניין מחקרי רב בשלביה הראשונים של הספרות האיטלקית, וכתבה מסות מלומדות ומקיפות למדי על שלושת הגדולים הנחשבים לאבותיה של ספרות זו (והנמנים גם עם אבותיה של הספרות האירופית בכלל): דנטֶה, פטרארקה ובוקאצ'ו.

 

מתוך נאום למלאת שבע מאות שנה להולדת דנטה.לחצו לצפייה בכתב היד מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית
מתוך נאום למלאת שבע מאות שנה להולדת דנטה. לחצו לצפייה בכתב היד מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית

המדור "משירת איטליה" נפתח ב"שירת הבריאה"(Cantico delle creature)  של קדוש הכנסייה פרנציסקוס איש אסיזי – טקסט מכונן ויצירת מופת ראשונה בשפה האיטלקית, השואבת את עוצמתה מן הפשטות הראשונית של לשונה ותבניתה. למותר לציין שראשוניותו של טקסט זה יוצרת ניגוד מוזר לחטיבה הראשית של שירי דנטה ופטרארקה, שכן בשירים אלה הגיעה הליריקה האיטלקית הביניימית לשכלולה, לבשלותה ולהישגיה המופלאים ביותר.

חטיבה זו מורכבת בעיקר מסונֶטים (סונֶטות, במונח השגור בפיה של גולדברג  ובפי רבים וטובים אחרים), והבחירה בדנטה ובפטרארקה כמחברי סונטים היא כמובן בחירה תמטית בדרמת האהבה הנעלה הבלתי-מושגת, הנושא הגדול שהליריקה האירופית הביניימית טיפחה והתמקדה בו מאז תחילתה בפרובנס.

חלקו של דנטה צנוע למדי: חמישה טקסטים בלבד (מתוך "החיים החדשים"). זהו תרגום הסונט שתחילתו Cavalcando l'altr'ier  ("ברוכבִי שלשום"):

ברוכבי שלשום
ברוכבי שלשום

בכתבה קצרה שכזו, אין מקום לדיון בפתרונות תרגומיים ספציפיים ובמידת סבירותם. עמינדב דיקמן כתב שבתרגומיה הפיוטיים של גולדברג בולטת (בעקבות מסורת התרגום הרוסית) העדפת שחזור הצד הצורני, עד כדי "הכפּפה של העתקת תוכן השיר ותבניותיו הלשוניות לצו שימור הצורה" ("על לאה גולדברג כמתרגמת שירה", בתוך: "פגישות עם משוררת" [עורכות: רות קרטון-בלום וענת ויסמן] תל אביב 200, עמ', 225). אכן, גם במקרה השיר שהובא לעיל, בדיקה מדוקדקת תוכל להצביע על מה שהוחמץ ועל מה שעוּוַת למען שימור הצורה. אבל נקודת הכוח של התרגום טמונה בתחושה של חוסר אילוץ שהוא מעורר, במבע הקולח בטבעיות לתוך תבנית הסונט התובענית והחמורה, במנגינת משקל האֶנדֶקַסילאבו האיטלקי, המשוחזרת בקפידה, באלגנטיות ובעידון רב.

פטרארקה מיוצג כאן על ידי 22 סונטים, אליהם נלוו שני שירים בתבנית הסבוכה של "סֶסטינה ליריקה" (כל הטקסטים כבר ראו אור כספר נפרד ב-1953). קשה להפריז בחשיבות תרגומים אלו. לאה גולדברג הציעה לראשונה לקורא העברי מבחר כלשהו, לו גם מצומצם מאוד, של שירת הליריקן האיטלקי הגדול (לאחר שטקסטים בודדים תורגמו לעברית על ידי משכילים יהודים-איטלקים במאה ה-19).

 

לאה גולדברג. עסקה גם בתרגום ספרות מופת איטלקית
לאה גולדברג. עסקה גם בתרגום ספרות מופת איטלקית

את התרגומים הללו ניתח בדקדקנות שמעון זנדבנק ("לאה גולדברג והסונט הפטרארקי", בתוך ספרו: "שתי בריכות ביער", תל אביב 1975). זנדבנק מדגיש כי נושאי הליריקה הפטרארקית (פרידת האוהבים, ייסורי האהבה, הקונפליקט בין תבונה ליצר) הלמו את עולמה הרגשי של המשוררת, שמוטיבים אלה מצויים גם בשיריה המקוריים. עם-זאת, ברמת ברמת הסגנון ומבנה המשפט השירי, זנדבנק טוען שגולדברג החליפה את "החספוס" והדינמיות של המקור "במשהו מאורגן, מכתמי, סימטרי, מרוחק, סטאטי".

עותק ספרו של שמעון זנדבנק, "שתי בריכות ביער" (תל אביב 1975)
עותק ספרו של שמעון זנדבנק, "שתי בריכות ביער" (תל אביב 1975)

 אין ספק שהדוגמאות שזנדבנק מביא לביסוס טיעונו משכנעות בחלקן, אך הן אינן ממַצות את כל היבטיו של התרגום ודומני כי אין להסיק מהן מסקנות נחרצות מדי. ככל הפתחים לעולמות ספרותיים זרים, גם פתח זה הוא עתים רחב עתים צר, אך הוא נותן לקורא דריסת רגל בליריקה של פטרארקה המשורר הגדול. במקרה של דמות מרכזית בהיסטוריה הספרותית, כפי שהיה פטרארקה, ההישג שאפשר לייחל לו הוא קודם-כל תודעתי: שהקורא יבין מהו שיעור קומתו של היוצר שאת ספרו הוא מחזיק בידיו. ואכן, הקורא בתרגומיה של גולדברג מרגיש ומבין שפטרארקה הוא רב-אמן של המילה המבטאת רגש, ויכול גם לחוש במעומעם מדוע היתה לו השפעה מכרעת על שירת האהבה של אירופה במשך למעלה ממאתיים שנה.

וכל זה, ברגעי החסד של המתרגמת, מתוך נאמנות בסיסית – אם כי לא מוחלטת, כמובן – למקור: לתכניו, לנימתו, למהלכו הרעיוני והריתמי, לחומריו הציוריים. דוגמה לכך היא הנוסח העברי של Benedetto sia 'lgiorno ("ברוך יהי היום"), אחד השירים הפופולרייים ביותר שב"קנצוניירה" של פטררקה:

תרגומה של לאה גולדברג לשיר הפותח את ה"קנצוניירה" של פטרארקה
תרגומה של לאה גולדברג לשיר הפותח את ה"קנצוניירה" של פטרארקה

גם כאן, לא כל שהיה במקור הפטרארקי נשמר, ולא כל שנמצא בתרגום הגולדברגי היה במקור. אבל התנועה רבת ההוד של ברכת האהבה ההולכת וחובקת עולם, הכובשת זמן ומרחב, אחר כך מתנקזת אל גיליונותיו של המשורר ובסוף חוזרת לתוך מחשבתו שממנה יצאה, מועתקת לעברית בכישרון רב. ושוב ללא אילוץ, באין מכשול לזרימתה, מתוך שליטה נהדרת במוזיקה של האֶנדֶקסילאבו האיטלקי.

נוסף לחטיבת דנטה-פטרארקה אנו מוצאים במדור עוד תרגומים של שיר-עם, ושל קטע קצר מאת המשורר-ההומניסט הרנסנסי אנג'לו פוליציאנו. כמו-כן אנו מוצאים את תרגומי השירים האיטלקיים – ארבעה סונטים והשיר ההיתולי "ביסבּידיס" – של עמנואל הרומי, המשורר העברי בן דורו של דנטה, שלו אנו חבים את הכנסת צורת הסונט לספרות העברית. קרוב לשירי עמנואל, ודומה להם בנימתו ההומוריסטית וברוחו הארצית והצינית, הוא סונט אחר שגולדברג מציעה לקורא בגרסה עברית, פרי עטו של המפורסם במשוררי הזרם "הקומי-ריאליסטי" של שלהי ימי הביניים, צֶ'קו אנג'יוליירי (משורר זה, שבוקאצ'ו סיפר ב"דקאמרון" על שנאתו לאביו, בוודאי גם על סמך הנאמר בשיר שיובא להלן, החליף עם דנטה שירי פולמוס ולעג).

 

עותק של הספר "קולות רחוקים וקרובים" (ספריית פועלים, תל אביב 1975)
עותק של הספר "קולות רחוקים וקרובים" (ספריית פועלים, תל אביב 1975)

תרגום הסונטים של עמנואל וצ'קו, הרחוקים כל כך, בנימה, בפואטיקה ובאידיאולוגיה, משירת האהבה הנשגבה של דנטה ופטרארקה, מעיד על התעניינותה של לאה גולדברג גם בסוג אחר של סונט איטלקי ביניימי, שאין בו שמץ מן השבח ל"כאב המתוק" של ייסורי האהבה ומן האידיאליזציה הקיצונית של נשים שמימיות כביאטריצ'ה ולאוּרה – אהובותיהם של דנטה ופטרארקה.

כך המשוררת מעתיקה לעברית, בשנינות וברוב-חן, את השיר S'i fossi fuoco מאת צֶ'קו הציניקן:

S'i fossi fuoco
S'i fossi fuoco

כתבות נוספות:

למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

הימים הלבנים של לאה גולדברג

מעשה בציירת: לאה גולדברג

פריטים נדירים: הצצה אל חייהם של מקס נורדאו ובתו היחידה מקסה

שיר נגד אנטישמיות, התכתבויות עם מנהיגים ציוניים ופנקס המתעד אירועים חשובים בבית נורדאו הם רק חלק מהפריטים שנמצא בארכיון

1

מקס ומקסה נורדאו

בנובמבר 2016 נמכרו במכירה פומבית במקום קטן צפונה מפריס מסמכים אישיים, מכתבים ותצלומים מעיזבון הציירת הצרפתייה מקסה נורדאו (1993-1897).

שמה מצלצל מוכר מסיבה טובה: היא הייתה הבת היחידה של המנהיג הציוני, העיתונאי והרופא מקס נורדאו (1923-1849). מקסה נולדה בפריס, שם היא גרה שנים רבות, מלבד מספר חודשים בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר אביה גורש מצרפת כ"נתין עוין" (מקס נורדאו היה אזרח אוסטרי) וגם בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבה היא גרה בארה"ב. כתוצאה מהמעברים הרבים, מקסה נורדאו שלטה במספר שפות: צרפתית, ספרדית, גרמנית, אנגלית ואף ידעה עברית. גם אביה מקס שלט בלשונות רבות: גרמנית, הונגרית, צרפתית, אנגלית ועברית. בארכיונה ניתן למצוא מסמכים בכל השפות האלו.

בין פריטי העיזבון נמצאו גם מכתבים, רשימות ואף כתבי יד של אביה, מקס נורדאו. ארכיונו האישי הופקד לארכיון הציוני המרכזי כבר ב-1949, אך מסתבר שמספר לא מבוטל של מסמכים נשארו בידי המשפחה. בזכות התמיכה הנדיבה של התורם מר אורי אייזן נרכש חלק מעיזבונה של מקסה נורדאו, ובין הפריטים גם שורה של כתבי יד ומכתבים אל ואביה מקס. רוב החומרים שהגיעו לספרייה הלאומית נשמרו בחוסר סדר מוחלט. במהלך מספר חודשים סודרו הפריטים ושוחזרו כתבי יד שדפיהם הבודדים היו מפוזרים במקומות שונים. עתה הארכיון מאורגן בחמש סדרות: 1) התכתבויות של מקסה נורדאו, 2) תעודות אישיות, רשימות וכתבי יד של מקס נורדאו, 3) התכתבויות של מקס נורדאו, 4) התכתבויות של משפחת נורדאו, לרבות זו של אנה, אשתו של מקס, 5) תוספות.

בסך הכול נוצרו 312 רשומות תיק באוסף זה.

 

1
תצלום דיוקנה של הציירת מקסה נורדאו בילדותה, אוגוסט 1903. מתוך אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

 

בתוך האוסף ניתן למצוא מספר פריטים מעניינים במיוחד. כך לדוגמה שיר בכתב ידו של נורדאו: אל האנטישמיים (Den Antisemiten). שיר זה פורסם באנתולוגית טקסטים ושירים נגד האנטישמיות הגואה שפורסמה ב-1893. באוספנו החדש נשמר כתב יד של השיר, דבוק על נייר מכתבים של בית ההוצאה שפרסמה את האנתולוגיה. שם ניתן לראות אותו בכתב ידו של מקס נורדאו. בשיר זה משווה נורדאו בין חבית רקובה שמקלקלת את היין והופכת אותו לחומץ ובין הנפש המורעלת שהופכת את האהבה הנוצרית לשנאה. בבית השני של שירו דורש המחבר לזכור את ישו (שנשכח מרוב כעס פגאני כלפי היהודים) ולסלוח לנוצרים במלים: "אינכם יודעים מהם מעשיכם."

 

1
אל האנטישמיים (Den Antisemiten) מאת מקס נורדאו
1
כריכת האנתולוגיה

 

פריט מעניין נוסף הוא מכתב מאת נחום סוקולוב שנכתב בלונדון בדצמבר 1915. מהמכתב עולה שבין שני המנהיגים הציוניים היו חילוקי דעות.  סוקולוב הציע לא לדון בהם באמצעות מכתבים אלא בשיחות אישיות כאשר הוא יגיע אל נורדאו (שאז חי במדריד).

 

1
המכתב ששלח נחום סוקולוב למקס נורדאו

 

בין המכתבים שמקסה נורדאו קיבלה התגלו שני מכתבים בלתי-ידועים מוולדימיר ז'בוטינסקי מ-1928 ומ-1930. השני הוא מכתב ברכה ששלח ז'בוטינסקי לרגל לידת קלודי, בתה של מקסה נורדאו, ב-22 בספטמבר 1930. באותו מכתב הוסיף גם ברכות לשנה החדשה. מכתב זה גם ייחודי מבחינה לשונית, כיוון שמחברו החליף בין שתי לשונות: אנגלית וצרפתית.

 

1
המכתב ששלח זאב ז'בוטינסקי למקסה נורדאו

 

בין מכתבי משפחת נורדאו בולט אוסף גדול המורכב ממאות מכתבים שכתבה אנה נורדאו ממדריד אל בנותיה בין 1918-1914. במכתבים אלה דיווחה אנה, במקור זמרת אופרה ובת למשפחה פרוטסטנטית מדנמרק, לבנותיה מנישואיה הראשוניים שהמשיכו להתגורר בפריס, על חייהם בבירת ספרד. במרבית המכתבים כתבה על דברים יומיומיים, אך פה ושם סיפרה על אורחים חשובים בבית נורדאו, ביניהם שרי ממשלה ממדינות דרום-אמריקה והמזרחן, יליד ירושלים וחברו הקרוב של נורדאו, אברהם שלום יהודה.

אחד הפריטים המעניינים ביותר באוסף נורדאו הוא פנקס ובו רשמה אנה נורדאו את ההוצאות היומיומיות, אירועים חשובים בבית נורדאו (כגון ביקורים ונסיעות), אך גם את המכתבים שהתקבלו ואלה שנשלחו בכל יום בין השנים 1907 ועד 1925. ב-406 דפי הפנקס תועדו התרחשויות רבות, כ-12,000 מכתבים נכנסים וכ-10,000 מכתבים יוצאים. הכמות העצומה של התכתבות נורדאו ממחישה בצורה מרשימה את מעמדו המרכזי של נורדאו בציבור היהודי-ציוני, אך גם מעבר לזה חשיבותו כסופר ועיתונאי נודע בתקופתו.

 

1
מפתח מפנקס ההוצאות וההתכתבות

 

לאוסף זה נוסף פריט שככל הנראה נמצא כבר זמן רב באוספי הספרייה הלאומית. מדובר בלקט כתבי היד של נורדאו לנאומים שנאם בקונגרסים ציוניים בין השנים 1911-1897. נורדאו נהג לכתוב את הנאומים שנאם בכתב ידו. בשלב מסוים כל כתבי היד האלה נאספו, נכרכו ונמסרו לספרייה הלאומית. עקב העובדה שפריט זה שייך לאוסף נורדאו הוחלט לצרפו לשאר החומרים הממתינים עתה לחוקרי מקס נורדאו במחלקת הארכיונים.

 

1
נאומי מקס נורדאו

 

כתבות נוספות

האיש שלפני יותר מ-100 שנה מיתג מחדש את העם היהודי

"עתה אני חושב שקפקא אומר לי בעצמו: 'די עשית'"

חליפת מכתבים בלתי-ידועה של גרשם שלום עם אשתו הראשונה אלזה-אֵשָה




רגע לפני המשימה ממנה לא שבו: חיילי א"י מצלמים את מצרים

הצצה לתצלומים המדהימים שצילמו החיילים העבריים במצרים במהלך המלחמה. חלק מהפרצופים המחייכים לא ישרדו את המלחמה וימותו בגבורה בניסיונם להציל יהודים.

חיילים ארץ ישראליים במצרים

החיילים צבי בן-יעקב, רפאל רייס, חביבה רייק וחברים במהלך שירותם הצבאי במצרים, שנת 1944

כשהתחלנו לפשפש באופן יסודי באוספי ביתמונה המונגשים באתר הספרייה הלאומית, נקשר השם רודי (רודולף) גולדשטיין בדמיוננו למאות התצלומים שצילם השמורים בספרייה. אם היינו צריכים לנחש את עיסוקו של האיש – שלעיתים הוצמדו לשמו ראשי התיבות ד"ר – היינו ודאי מנחשים שמדובר בדוקטור לצילום, או אולי במומחה לאומנויות. ובכל אופן, ברור שמדובר באדם שהעביר לא מעט משעותיו הפנויות ברחבי ארצנו המתפתחת: פה צילם פרה באחו, שם תפס חלוצים במלאכתם. היות שלא טרחנו להתמקד בדבר מלבד הסצנות המצולמות, פספסנו רמז חשוב הנוגע לזהותו של ד"ר גולדשטיין, שהקפיד לכתוב בגרמנית מאחורי כל תצלום את שתפסה מצלמתו – לאיש יש כתב יד של רופא.

את הדוגמנית הנאמנה והמצולמת ביותר של ד"ר גולדשטיין פגש הרופא הצעיר בשנת 1934. הייתה זו ארץ ישראל המנדטורית, אליה עלה בסיום לימודי הרפואה שלו בברלין. שנה מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה החליט גולדשטיין כי מקומו בארץ ישראל. תחילה היה לרופא באזור ראש פינה – שם נאבק לבער את הקדחת שהפילה חללים בין חלוצות וחלוצי היישוב העברי, משם עבר לעסוק ברפואה ביישוב עמק הירדן ולאחר מכן התמקם בבית החולים 'העמק' בעפולה שנחנך בשנת 1930.

גולדשטיין, שעזב את מולדתו הגרמנית לאחר שקשרה את גורלה בגורל המפלגה הנאצית, בחר להתגייס לשירות בצבא הבריטי משהחלה גרמניה להגשים את החזון המפלצתי של העומד בראשה. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, ומקצוע הרפואה היה מקצוע מבוקש ביותר. ד"ר גולדשטיין גויס ונשלח לצפון אפריקה, ושם העביר את מרבית שנות המלחמה בייחוד במצרים. מספרו האישי של גולדשטיין בצבא הבריטי היה 257536. את דרגת הסגן שלו קיבל ב-4 בנובמבר 1942 – תאריך הקרוב, ככל הנראה, ליום גיוסו לצבא.

 

1
אלכסנדריה, מצרים. שנת 1942. צילום: ד"ר רודי גולדשטיין, אוספי ביתמונה. לחצו על התמונות להגדלה

 

1
הבסיס שבו שירת רודי גולדשטיין במצרים, שנת 1942. צילום: רודי גולדשטיין, מתוך אוספי ביתמונה

 

1
במרפאה הצבאית במחנה במצרים (רודי גולדשטיין עם אחות בפתח המרפאה), שנת 1942. מתוך אוספי ביתמונה

 

התמונות הרבות שצילם באותה התקופה מלמדות שהד"ר הצליח למצוא לא מעט הזדמנויות לצילום גם בזמנים העמוסים ביותר, ובאוסף התצלומים מאותה תקופה תיעד בכתב את המראות שזכה לראות, ככל הנראה בזכות מה שכינה באחד התצלומים – "הרכב שלי".

 

1
"מצרים – הרכב שלי", שנת 1946. צילום: ד"ר רודי גולדשטיין (הנראה נוהג ברכב בתמונה), מתוך אוספי ביתמונה

 

רודי גולדשטיין לא היה החייל העברי היחיד ששהה באותם הימים במצרים, ומבין אלפי החיילים האחרים גם לא היה חובב הצילום היחידי. מגויס טרי אחר, שעד לא מזמן ישב במעצר בעתלית מיד עם העפלתו הבלתי לגאלית ארצה, היה רפאל רייס, שצילם אף הוא עשרות תמונות השמורות גם הן באוספי ביתמונה.

 

1
החייל רפאל רייס במצרים, שנת 1944. מתוך אוספי ביתמונה

 

אם השם רפאל רייס מצלצל מוכר באוזננו, זה כנראה בגלל שהוא זכור כאחד מצנחני היישוב שצנחו באירופה הכבושה בידי הנאצים בניסיון להציל יהודים מההשמדה המתרחשת. רייס עלה לארץ מסלובקיה בשנת 1939, ולמד רפואה באוניברסיטת ברטיסלבה כמה שנים, לימודים שלא הספיק לסיים בגלל השתלטות הנאצים על צ'כוסלובקיה קודם עלייתו ארצה. בארץ הכיר רייס את חברתו נעמי ונישא לה, והיא ילדה את בתם המשותפת היחידה עדנה.

את הכשרתו הצבאית התחיל בארץ ישראל בדצמבר 1943. במסגרת ההכשרה הועברו רייס וחבריו לאימונים נוספים במצרים. גם רייס, בדומה לגולדשטיין, הספיק לראות לא מעט מנופיה של מצרים. מרבית תצלומיו מאותה התקופה קובצו בשם "מראות מסיורים במצרים 1944".

 

ג

 

1

1

1

1

1

1

1

1

1

1

1
תמונות מ"מראות מסיורים במצרים", שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה

 

בתמונות רבות אחרות ציין רייס כי הן צולמו ב"גן החיות של קהיר".

 

1

1

1

1

1
תמונות מ"גן החיות בקהיר", שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה

 

מן הכיתוב בכמה מהתמונות אנו למדים שרפאל רייס וחבריו אף זכו בחופשה קצרה בארץ.

 

1
רפאל רייס וחבריו בדרכם לארץ ישראל לחופשה מקהיר, שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה

 

בקיץ 1944 צנחו רייס וחיים חרמש ביוגוסלביה. היות שהצנחנים הקודמים ששלחו הצבא הבריטי וההגנה – חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין – נלכדו בידי הנאצים בהונגריה, הורו הבריטים לרייס ולחרמש לחדור להונגריה דרך סלובקיה, ושם לחבור לחביבה רייק וצבי בן-יעקב, המככבים בלא מעט מן התמונות שצילם רייס במצרים.

 

1
חביבה רייק במצרים, שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה

 

1
חביבה רייק ורפאל רייס במצרים, שנת 1944. מתוך אוספי ביתמונה

 

1
רפאל רייס וצבי בן-יעקב במצרים, שנת 1944. מתוך אוספי ביתמונה

 

1
צבי בן-יעקב וחביבה רייק במצרים, שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה

 

1
צבי בן-יעקב וחביבה רייק בגן החיות של קהיר, שנת 1944. צילום: רפאל רייס, מתוך אוספי ביתמונה

 

אחת התמונות המדהימות ביותר בשני האוספים של ד"ר רודי גולדשטיין ושל רפאל רייס צולמה בבית הכנסת באלכסנדריה ביום ניצחון בעלות הברית את גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945. את התמונה צילם ד"ר רודי גולדשטיין. רפאל רייס, צבי בן-יעקב וחביבה רייק לא זכו לראות את היום המיוחל. הם נתפסו, הוצאו להורג בסלובקיה בנובמבר 1944, ונקברו בקבר אחים לא מסומן.

 

1
בבית הכנסת באלכסנדריה ביום הניצחון, 8 במאי 1945. צילום: רודי גולדשטיין, אוספי ביתמונה

 

חיילים ארצישראלים במצרים. משמאל לימין: שורה עליונה: רפאל רייס, דב הררי, ברוך קמין. שורה אמצעית: שוריקה ברוורמן, שייקה דן (?), חביבה רייק. שורה תחתונה: ליובה גוקובסקי (אולי יהודה אחישר), אוריאל קנר, ריקו לופי (?). שנת 1944, מתוך אוספי ביתמונה
חיילים ארצישראלים במצרים. משמאל לימין: שורה עליונה: רפאל רייס, דב הררי, ברוך קמין. שורה אמצעית: שוריקה ברוורמן, שייקה דן (?), חביבה רייק. שורה תחתונה: ליובה גוקובסקי (אולי יהודה אחישר), אוריאל קנר, ריקו לופי (?). שנת 1944, מתוך אוספי ביתמונה

 

 

כתבות נוספות

הצצה ליומנו של סייד, חייל מצרי במלחמת יום הכיפורים

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

לתרגם את ההוביט בשבי

גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה: חנה סנש כותבת לאמא




כשראש תוכנית הגרעין של איראן ביקש מהישראלים עזרה

בתחילת שנות השישים שוגרה משלחת מומחים ישראלים למשימה דחופה באיראן, לסייע לשיקום אזור שחרב ברעידת אדמה

רעידת אדמה באיראן

: יותר מ-12,000 איש נהרגו בספטמבר 1962 ברעידת אדמה באזור קזווין שבאיראן

בתפקידו כראש הגוף בעל השם המעורפל "ארגון התכנון של איראן" היה ספי אספיא האיש האמון על שאיפותיה הגרעיניות של האומה האיראנית בראשית דרכן. הוא היה האיש שעל דלתו התדפק בשנת 1965 אכבר אעתמאד, המוכר כאבי תוכנית הגרעין האיראנית, כשביקש לקבל את ברכתו של השאה להתחיל את התוכנית. כשהיה בן 23 היה אספיא לצעיר המרצים באוניברסיטת טהראן, ולימד מתמטיקה וגיאולוגיה. תחומי אחריותו כראש "ארגון התכנון" היו נרחבים למדי, שכן על הארגון הוטל הפיקוח על כל מיזמי הפיתוח של איראן.

במסגרת תפקידו זה חתם אספיא על הסכם עם חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) בע"מ, תאגיד ממשלתי ישראלי שנודע בזכות פיתוח כמה ממערכות אספקת המים וההשקיה השאפתניות ביותר במאה העשרים.

 

Akbar Etemad, popularly known as the father of Iran's nuclear program
אכבר אעתמאד נודע כאבי תוכנית הגרעין של איראן, אבל אפילו הוא נזקק לאישורו של ספי אספיא, ראש הגוף בעל השם המעורפל "ארגון התכנון של איראן".

 

בספטמבר 1962 היכתה רעידת אדמה עוצמתית במחוז קזווין (Ghazvin בצפון-מערב איראן. מאות כפרים נהרסו, חלקם חרבו כליל. אלפים נהרגו ונפצעו, עשרות אלפים איבדו את בתיהם ברגע. מאמצי הצלה מאולתרים החלו מיידית, ובהמשך הגיע גם סיוע מטהראן וממדינות אחרות.

בתוך כמה חודשים פנה "ארגון התכנון" בראשותו של אספיא לחברת תה"ל שמשרדיה בתל אביב בבקשה לשיתוף פעולה מקיף בבניה מחדש ובתכנון אסטרטגי של האזור כולו. העבודה עתידה הייתה לשמש מודל למאמצי התכנון והמודרניזציה בכל רחבי איראן. פרסום רשמי מטעמם של "ארגון התכנון" ושלוחת תה"ל באיראן מפרט את מערכת היחסים האינטימית בין שני הגופים, שנדמית כיום כמציאות לא-מאוד-רחוקה אמנם, ובכל זאת כזו שכמעט אי אפשר להעלות על הדעת.

ברשותה של הספריה הלאומית עותק מהמסמך הנדיר, חיבור בן שני כרכים באנגלית ובפרסית, שכותרתו Ghazvin Area Development Project Reconnaissance Report. הדו"ח כולל עותק ממכתבו הרשמי של ראש הצוות הישראלי, אריה "לובה" אליאב, לספי אספיא, כמו גם נתוני סקר מקיפים, איורים מפורטים ותוכנית שש-שנתית לפיתוח מחוז קזווין.

 

test
מסמך נדיר של ממשלת איראן, המתאר פרויקט משותף עם חברת תה"ל הישראלית לבנייה מחדש ולמודרניזציה של אזור קזווין. עותק זה נשמר כיום בספריה הלאומית

 

לפי הדו"ח, כחלק משלב השיקום הראשוני, "שלחה ממשלת ישראל משלחת אדריכלים וטכנאים שתכננה ובנתה מחדש את הכפר חוזנין (Khuznin), תחת סמכותו של משרד החקלאות האיראני." תוך כדי התקדמות בפרויקט זה ובפרויקטים מאולתרים אחרים, "החליטה ממשלת איראן לתכנן מחדש את כל אזור קזווין שניזוק ברעש, במטרה להעלות את רמת התפוקה שלו ואת רמת המחיה של תושביו."

ביום 6 בינואר 1963, חתם ספי אספיא בטהראן על חוזה עם נציג תה"ל במקום. בתוך ימים ספורים נחתה באיראן משלחת מטעם תה"ל. עם חברי המשלחת, שבראשה עמד אליאב, נמנו אפרים שילה, אגרונום ופעיל ציוני דתי, מומחי אקדמיה ואנשי מעש אחרים – מטובי המוחות שיכלה המדינה היהודית הצעירה להציע.

תה"ל עתידה הייתה לפקח על שני צוותים ישראלים אחרים ולפעול בשיתוף פעולה צמוד עם הממשלה האיראנית ועובדי סיוע בינלאומיים אחרים, לרבות כאלה שנשלחו מטעם האו"ם.

 

t

t
מכתב רשמי שנכלל בדו"ח, מראש המשלחת הישראלי, אריה אליאב, לספי אספיא, ראש הגוף בעל השם המעורפל "ארגון התכנון של איראן"

 

אחרי שטיפלה בצרכים מיידיים ודחופים, הוטלו על המשלחת הישראלית ארבע מטרות עיקריות: 1. ביצוע סקר כללי של אזור קזווין על מנת לתכנן בצורה הטובה ביותר את פיתוחו העתידי; 2. הכנת תוכנית לאזור הרעש כולו, לרבות כפרים חדשים ותוכניות מפורטות לבנייה שתחל בתוך חצי שנה; 3. הטמעת גידולים חדשים והקמת חלקות הדגמה לצורך הדרכת המקומיים בשיטות חקלאיות משופרות; 4. הכשרת מהנדסים איראניים – לפי ההסכם הישראלי-איראני, היה זה "אחד ההיבטים החשובים של המשימה."

רק במבט לאחור נראית העובדה, שבכיר איראני מביא מומחים ישראלים כדי להכשיר מהנדסים איראניים, כמו משהו ראוי לציון. מבחינה היסטורית, שיתוף פעולה מסוג זה היה שכיח: לישראל היו, כמובן, יחסים קרובים למדי (גם אם שנויים במחלוקת) עם משטרו של השאה.

אף על פי כן, במסגרת דו"ח יבש למדי, פרטים בודדים המתארים שיתוף פעולה ואחווה בין ישראלים לאיראנים הם במידה מסוימת כן ראויים לציון, במיוחד לאור האקלים הגאו-פוליטי הנוכחי:

"מכיוון שהמשלחת הישראלית עבדה וחייתה בקזווין וכל פעילויותיה היו קשורות לאותו אזור, אך טבעי היה שהצוות האיראני בהכשרה יצטרף לאנשיה ויחיה ויעבוד איתם בקזווין… נעים לציין את הידידות הקרובה שפרחה בין האיראנים לבין הישראלים כתוצאה מהחיים ומהעבודה בצוותא, הסיורים המשותפים והדיונים המקצועיים, ואת ההערכה ההדדית שהתפתחה בין הצוותים, המתלמדים והסגל באמצעות העבודה יחד על פרויקט משותף."

באביב 1963, לבקשתו של תאגיד ההשקיה העצמאי של איראן (בנגאה-י אביארי) שהיה מעורב גם הוא בעבודה, הציע הצוות הישראלי קורס מיוחד בגאולוגיה לסטודנטים נבחרים מאוניברסיטת טהראן. עשרות ישראלים ואיראנים חיו, עבדו ולמדו יחד – ואפילו יצאו לטיולים משותפים.

מילים חמות, מעבר לדברי הנימוסין המקובלים, אנו מוצאים גם בדו"ח עצמו: "אנו מבקשים להדגיש את העובדה, שבעוד שהמהנדסים הישראלים עמלו להעניק מהידע שלהם לעמיתיהם האיראנים, גם הם עצמם למדו רבות מהאיראנים וזכו מהם לסיוע רב. אין כיום ספק, שללא עבודתם המסורה של אלה, הן בשטח והן בעבודת המשרד, לא יכלו היו הצוותים הישראלים להגיע לתוצאות שאליהן הגיעו…"

הדו"ח כולל רשימה מלאה של המהנדסים האיראנים (לרבות מהנדס בשם חליל חמינאי), כמו גם רשימה של בכירים ישראלים, איראנים ובינלאומיים שהשתתפו במאמץ.

יחסים ישראלים-איראנים חמים, ובתוך כך עוד מיזמי תכנון ופיתוח משותפים, התמידו עד למהפכה בשנת 1979.

המשטר החדש עצר את ספי אספיא והוא נמק בכלא במשך חמש שנים, שם, לפי דיווחים, העביר את זמנו בהוראת צרפתית לאסירים אחרים, בלימודי איטלקית, ביולוגיה מולקולרית ומדעי המחשב, ובפירוק והרכבת שעונים ומכשירי אלקטרוניקה. לפי אחד הסיפורים, אספיא אפילו הציע עזרה בתיקון מכשיר ההקלטה של שופט, כאשר זה התקלקל במהלך חקירה – כל זאת כאשר עיניו מכוסות בבד. הוא חי באיראן עד מותו בשנת 2008.

 

t
אריה "לובה" אליאב עמד בראש משלחת תה"ל הישראלית באיראן. לאחר מכן הפך לפוליטיקאי ובמשך כמה שנים כיהן כחבר כנסת. אליאב נפטר בשנת 2010

 

אריה אליאב, שבשנות השישים עמד בראש משלחת ישראלית דומה גם במרוקו, הוביל משלחת נוספת לניקרגואה בשנת 1972. במשך עשרות שנים פעל לעידוד עלייה, לקידום הסכם שלום עם הפלסטינים וליישוב הנגב. אליאב נבחר לכנסת שלוש פעמים, שימש מזכ"ל מפלגת העבודה ואף היה מועמד לנשיאות. בשנת 1988 קיבל את פרס ישראל על תרומתו המתמשכת לחברה הישראלית. הוא נפטר בתל אביב בשנת 2010, שנתיים בלבד לאחר מותו של ספי אספיא.

בסתיו 2017, כמעט 55 בדיוק אחרי הרעש בקזווין, פקדה את איראן רעידת אדמה חזקה נוספת, שהורגשה גם בחיפה ובתל אביב. ממשלת ישראל הציעה להגיש סיוע הומניטרי. הצעתה נדחתה.

*

המתרגמת מבקשת להודות למתרגמים מפרסית ומומחים לאיראן שנעזרה בהם לצורך תרגום ותעתיק השמות והמונחים – ד"ר רז צימט, ד"ר תמר עילם גינדין ותומר בן אהרון.

כתבות נוספות

כשהנסיכה הפרסית ביקרה את מעצבות האופנה היהודיות

האיש שעמל על תרגום ארון הספרים היהודי לפרסית-יהודית

הכל התחיל בנאצר: גלגוליו של השליט הלא-ממש-כל-יכול בספרות העברית