הצטרפו אל ד"ר יהושבע סמט-שינברג למסע בעקבות מכתבי סופרות ומשוררות בספרייה הלאומית
באירוע "ספרייה משלך" שיתקיים בספרייה לכבוד יום האישה 2019
"אלע גליקלעכע פאמיליעס זיינען ענלעך איינע אפ דער אנדערער,
יעדע אומגליקלעכע פאמיליע איז אומליקלעכך אפ איר שטייגער"
(ל.טאלסטוי בתרגום ליידיש מאת ב.סלוצקי)
משפחת זינגר – משפחה מאושרת?
הינדל'ה, שייע ואיצ'לה: שלושה ילדים יהודים שגדלו בוורשה של ראשית המאה העשרים. בשנות ילדותם בבית הוריהם ברחוב קרוכמלנה 10, לא שיערו בודאי שבהתבגרם יחלקו ייעוד משותף, יהפכו שלושתם לסופרים מוערכים, ויוכתרו בעיתונים כ"משפחה הראשונה של היידיש".
"משפחה מאוד לא מאושרת", כך יפסוק בנחרצות בנה של הינדל'ה, בכורת המשפחה. משפחה שהייתה שרויה במריבות בלתי פוסקת בין האחים, ובאי נחת תמידית בין הילדים להוריהם, ובזוגיות מאתגרת של ההורים עצמם. פחדים וקנאות, אינטריגות ואגו יוצר שררו בין האחים, אך גם נאמנות ודאגה ללא גבול, שיח פורה ומצמיח, מעורבות רגשית וגאווה משפחתית.
הוריהם של האחים זינגר היו פנחס מנדל ובת שבע. השניים התחילו לבנות את משפחתם בעיירה בילגוראיי לפני שעברו לוורשה. סבה של בת שבע מצד אימה היה הרב יעקב מרדכי זילברמן – הרבי מבילגוראיי. אגדות על חוכמתו המופלאה ועל למדנותו של הסבא הילכו בכל רחבי פולין. כך למשל סיפרו כי בגיל תשע נשא העילוי הצעיר דרשה בהיכל בית הכנסת המרכזי בלובלין בפני אולם גדוש מפה לפה והדהים את כולם בחריפותו.
נכדתו בת שבע הייתה אישה יפהפיה, ג'ינג'ית חריפת שכל, שבקיאותה בענייני הלכה הייתה גדולה. ועם זאת הייתה ידועה כאישה בוטה ונרגנת בשל התפקיד הנשי שהחברה הועידה לה כאם וכרבנית – רעייתו של פנחס מנחם, חסיד חריף שכל שהתמנה לרב בוורשה, חיבר מספר חיבורים תורניים והיה שקוע תמיד בלימודו.
זהו הרקע שהצמיח את שלושת הכישרונות יוצאי הדופן, שכתבו כמה מן הרומנים הגדולים שידעה ספרות היידיש.
הינדל'ה, הבת הבכורה לבית זינגר, היא אסתר קרייטמן, פרסמה שלושה ספרים. את שמה זוכרים רק מעטים, על פי רוב במרחב דוברי היידיש והאנגלית, וגם אז, נזכרת אסתר קרייטמן כמעט תמיד בדרך אגב, כאחותם הגדולה והנשכחת של ישראל יהושע ויצחק בשביס זינגר.
שייע, הבן הגדול של המשפחה, הוא ישראל יהושע זינגר, זכה לתהילה ולהכרה הרבה לפני אחיו הצעיר. עוד בראשית דרכו בוורשה התפרסם כסופר מבטיח, ולאחר מכן, הפך לאחד מן הנודעים שבסופרי היידיש, עם פרסום הרומנים הגדולים שלו "בית קרנובסקי" ו"האחים אשכנזי" בניו יורק.
איצ'לה היה הילד השלישי, שלימים הפך למפורסם ביותר, והמוכר לכל בשם יצחק בשביס זינגר. את השם "בשביס"(ביידיש:של בת-שבע) אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אמו בת-שבע שנספתה בשואה.
היה לאחים זינגר אח נוסף, בן זקונים להוריו, משה, והוא היחיד שהמשיך במסורת אבותיו והיה רב באחת מערי פולין.
יצחק האריך ימים יותר משלושת אחיו, וזכה בחייו להיות שבע הכרה וכבוד: היקף יצירתו העצום (כמאה וחמישים ספרים וסיפורים) זכה להיתרגם לעשרות שפות, והוא הוכתר בתואר דוקטור של כבוד בלמעלה מ-40 אוניברסיטאות בעולם. בעיני ציבור הקוראים הוא נתפס כנושא הדגל של ספרות היידיש, ממשיכו הבלתי מעורער של שלום עליכם.
ומעל כל זאת – זכה יצחק בשביס זינגר לתואר הרם ביותר שיכול אדם לקוות לו: לעת זקנתו, בשנת 1978, לאחר שבילה את רוב שנותיו כסופר יידיש בניו יורק, עמד בפראק חגיגי על בימתה הנכבדת של האקדמיה הממלכתית בשטוקהולם, ונשא בשם מקבלי פרס הנובל את נאום חייו.
בפתח דבריו הכריז בשביס זינגר כי יישא את ראשית נאומו ביידיש, וציין שאיש לפניו מעולם לא דיבר יידיש באולם המכובד, וככל הנראה איש לא ישוב וידבר בשפה זו אחריו. במשך מספר דקות דיבר בשביס זינגר בשפת אמו, ואף על פי שרק יחידי סגולה הבינו את דבריו, ישב הקהל דרוך ומרותק לניגון היידישאי של המילים.
בנאומו העמיד את היידיש במרכז הבמה, והוכיח לקהל שומעיו, שגם בגיל מבוגר, וגם בסביבה תרבותית אירופאית מאופקת, בכוחו של ההומור היהודי הישן והטוב לגרום לקהל המאזינים המעונב לצאת מגדרו. עשרים דקות נמשכו דבריו של בשביס זינגר, וחמש דקות תמימות נמשכו מחיאות הכפיים הסוערות של יושבי האולם.
בקטע מנאומו תיאר בשביס זינגר בקצרה את האווירה בביתם של הזינגרים. את החינוך שקיבלו, את טיב היחסים ביניהם, את המתח הרוחני, ואת מה שראו לנגד עיניהם בשנים בהן עיצבו את אישיותם העצמאית:
"בית אבי ברחוב קרוכמלנה בוורשה היה בית לימוד, בית דין, בית תפילה, בית למספרי סיפורים, וגם אולם חתונות וסעודות מצווה. בהיותי ילד שמעתי מפי אחי הגדול ורבי, ישראל יהושע זינגר, זה שכתב את האחים אשכנזי, את כל הנימוקים שבפי הרציונליסטים נגד הדת. מפי אבי ואמי שמעתי את כל התשובות שהאמונה באלוהים יכולה לתת לאלה השרויים בספק ומבקשים את האמת. בביתנו ובבתים אחרים היו בעיות הנצח אקטואליות יותר מן החדשות האחרונות בעיתון היידי שלנו. חרף ספקנותי אני מאמין שאומות העולם יכולות ללמוד הרבה מאותם יהודים, מאורח מחשבתם, מהאופן שבו גידלו את ילדיהם ומיכולתם ליצור אושר במקום בו אחרים אינם רואים דבר זולת עוני ובזיון."
אילו הייתה לו לשייקספיר אחות מחוננת – הינדה-אסתר קרייטמן
הינדה אסתר זינגר נולדה בשנת 1891 בבילגוראיי, פולין. מבין שלושת האחים, היא הראשונה שנטלה את עט הסופרים עוד בנערותה בוורשה, וכתבה סיפורים, תרגומים ושירים. על חייה אין יודעים הרבה. אולם על קיומה שמעו קוראיו הרבים של בשביס זינגר מהסיפור האוטוביוגרפי "אחותי", סיפור שעוסק בזיכרונות ילדותם המשותפת.
"הבה אצייר לי בדמיוני" מדמיינת ווריג'יניה וולף במסתה הנודעת חדר משלך, "מה היה קורה אילו הייתה לו לשייקספיר אחות מחוננת להפליא"…
קשה שלא לחשוב על משחק הדמיון הזה, שהפך לאחד הטקסטים המכוננים של התאוריה הפמיניסטית, בהקשר לחייה ויצירתה של אסתר קרייטמן.
כדי להכיר יותר את מי ששימשה כמודל לכתיבה לאחיה הצעירים וכדי ללמוד על דמותה, אפשר לפנות לשלושה סוגי מקורות: יצירותיה שלה, יצירותיהם של שני אחיה, וכן ארכיון הספרייה שבו שמורים מכתבים בכתב ידה.
כאשר נולדה הינדה-אסתר הייתה אמה בת שבע שקועה במצוקה נפשית, והתינוקת נמסרה למינקת שגידלה אותה במשך שלוש שנותיה הראשונות. זו הייתה נקודת הפתיחה למערכת יחסים מורכבת ועצובה בין האם לבתה.
אסתר העידה על אמה, שהייתה מרוכזת בעצמה וסבלה מדיכאון תמידי. היא לא יכלה לסבול את תפקיד הרבנית שיועד לה, לא הצליחה להיקשר לשכנותיה ולא מצאה שום עניין במלאכות הבית השונות. היא התעניינה בלימוד, והייתה כלואה בסבך הטראגי של אישה משכילה בעולם שלא הכיל את נטיותיה.
ממש כאמה, הייתה הינדה-אסתר מבריקה ותאבת ידע, וניסתה בכל כוחה ליצור מעמד של שווה בין שווים בקרב אחיה. היא הייתה שאפתנית ולוחמנית, אך לא הצליחה לממש את מאווייה.
באחת משיחותיו של בנה עם יצחק דודו מאפיינים השניים את חייה כך:
"כל חייה היו כאילו רדפו אחריה שדים, שדאגו להסדיר את העניינים כך שבעצם הרגע בו נולדה – המליטה חתולה שחורה לרגלי מיטתה".
ובמקום אחר פסק אחיה הצעיר יצחק: "היא הייתה מטורפת על כל הראש". בתיאוריו את אחותו מספר יצחק כי ילדותו עמדה בסימן ההתקפים התכופים של הינדה, שסבלה ממחלת האפילפסיה:
"היה נראה כאילו נכנס בה דיבוק: הכל היה מוגזם אצלה. כששמחה היתה מתפוצצת מרוב שמחה, כשנפל עליה מצב רוח רע, היתה שופכת דמעות כמים ופעמים רבות התעלפה. אחרי התקף של בכי תמרורים הייתה מתחילה לרקוד לבדה".
הנערה המסובכת הפכה לאישה צבעונית ומרתקת, אך יחד עם זאת, חסרת מזל ואומללה. היא השתדכה מוקדם מדי לאברהם קרייטמן, מלטש יהלומים מאנטוורפן, איש די משעמם עבור אישיותה יוצאת הדופן.
אף אחד לא רצה להדפיס – יצירתה של הינדה-אסתר קרייטמן
רק בשנת 1929, יצא לראשונה תרגום פרי עטה של אסתר קרייטמן לנובלה "מזמור חג המולד" של דיקנס, והיא בת 38.
התרגום לא זכה לתגובות רבות, ורק כעבור שבע שנים, בהגיעה לגיל 45, פרסמה קרייטמן את הרומן הראשון שלה 'דער שדים טאנץ' – מחול השדים.
זהו רומן אוטוביוגרפי למחצה, העוסק בחייה של אישה שתשוקתה להשכלה וחוסר יכולתה לממש אותה הוציאו אותה מדעתה. היא מסתירה מתחת לכרית רומנים רוסיים, ועסוקה כל ימיה בניסיון חסר תוחלת ללמוד, בתוך חברה ומשפחה שלא מקבלת את שאיפותיה. באחד מפרקי הספר שואלת גיבורת הספר את אביה מה תוכל להיות כשתגדל, והוא עונה לה: "מה תהיי יום אחד? שום דבר כמובן."
הרומן שיצא בוורשה זכה אמנם למספר תגובות חיוביות בעיתונות היידיש, אך הן היו מעטות מאד. קרייטמן ציפתה שהרומן המהפכני שלה יעורר הדים ועניין בקרב קוראי היידיש, אך נכונה לה אכזבה.
שמץ מן האכזבה הזו אני מוצאת בארכיון הספרייה הלאומית, בין מכתביה של אסתר לידיד משפחתה, מלך ראוויטש, מי שהיה משורר יידיש, ומי שתיעד באופן מסודר את רפובליקת סופרי היידיש, ובכללה את האחים זינגר.
כעשרים מכתבים שלחה אסתר קרייטמן למלך ראוויטש החל בשנת 1936 ועד לשנת 1951, והם מעידים על הקשיים והתסכולים של קרייטמן בנסיון לבסס את מעמדה כסופרת ידייש, ועל ניסיונותיה לזכות בהכרה על עבודתה הספרותית.
במכתב משנת 1936 מתחננת אסתר בפני ראוויטש שיכתוב ביקורת על ספרה, שזכה עם צאתו לתגובות מעטות בלבד:
"אני מודה לך על הבטחתך לכתוב על שדים טאנץ, ואני מבקשת בכל לשון של בקשה, אנא כתוב עליו בעיתונים ובכתבי העת בהם אתה עובד. אל תניח לי לחכות יותר מדי."
ובמכתב הבא, כאשר מתברר לה שלא מילא אחר הבטחתו היא נוזפת בו:
"מדוע לא כתבת ביקורת על הספר שלי כפי שהבטחת לעשות? דע לך שההתייחסות שלך לספר שלי מאוד חשובה בשבילי, ואם תכתוב לבסוף, דע כי בעל תשובה טוב יותר מצדיק.."
במכתבים אחרים מלינה אסתר על כך שהתגובות לספר כה מעטות, וכמעט לא היו לו הדים בעיתוני התקופה. כעבור שנים, עם צאתו של הרומן השני שלה "יהלומים" ("בריליאנטן") בשנת 1944, היא מתארת בפני ראוויטש את מסכת הייסורים שעברה עליה עד להדפסתו של הספר:
"כבר יותר מחמש שנים שהספר יושב אצלי ודווקא עכשיו יצא. כבר ב-1940 שלחתי אותו לאחי היקר יהושע והוא כתב לי אז שהספר מאוד מוצא חן בעיניו משום שהוא מקורי ומעניין, ומאוד מתאים ל'ערכים הספרותיים'. אלה היו דבריו, אך אף אחד לא רצה להדפיס אותו בפארווערטס והוא שכב לו שנים אצלי. רק עכשיו הופיע לבסוף. ואני שולחת לך עותק."
גם לאחֶיהָ שהתפרסמו בינתיים בניו יורק ושימשו כחברי מערכת בעלי השפעה רבה בעיתון היידי הידוע פארווערטס התחננה אסתר שיתייחסו לספריה, שיבקרו או ימליצו, יקדמו ויחשפו את הקהל ליצירתה, אך הם התעלמו מבקשותיה והפצרותיה.
במקומות אחדים ביצירתם האוטוביוגרפית ובראיונות איתם העידו על הערכתם כלפיה. יצחק בשביס זינגר אמר שהוא רואה בה את גדולת הסופרות של היידיש, ושיצירתה רבת כישרון בעיניו. אך הצהרות לחוד ומעשים לחוד: נראה שהאחים זינגר לא התייחסו למאמציה הספרותיים של אחותם ברצינות, והעדיפו לראות באחותם המיוחדת מקור השראה לדמויות שונות ביצירתם שלהם ולא יותר.
ספרה הראשון של קרייטמן תורגם כעבור שנים לאנגלית על ידי בנה, והביא איתו הכרה מסויימת, אך בכך לא היה כדי למלא את ציפיותיה, כמאמר המשפט הידוע: "טו ליטל טו לייט".
קרייטמן נפטרה בשנת 1954 בלונדון וכמעט לא תפסה מקום בקרב קוראי היידיש, לא בחייה ולא לאחר מותה.
אחותי הייתה חסיד לבוש שמלה – הינדה-אסתר כהשראה
ובכל זאת, משהו מדמותה המרתקת של הינדה-אסתר נותר בתודעה הציבורית: דמותה של ינטל גיבורת סיפורו המפורסם של יצחק בשביס זינגר "ינטל בחור ישיבה", התבססה, לפי דבריו, על דמותה של אחותו.
באחד מסיפוריו האוטוביוגרפיים מעיד בשביס זינגר:
"בנפש אחותי התרוצצו והתנגשו תכונות אופי מנוגדות. אילו הייתה חיה בזמנים אחרים ובנסיבות שונות הייתה עשויה להיות איזו מין בתולה מלודמיר, או מישהי שדומה להודל, בתו האהובה של הבעל שם טוב, שהייתה רוקדת עם החסידים. אחותי הייתה חסיד לבוש שמלה. נשמתה ערגה בכל מאודה לרגש חגיגי של שירה, תקווה ורוממות רוח."
את דמותה של ינטל, שרטט בשביס זינגר על בסיס אישיותה המרדנית הייחודית של אחותו. אביה של ינטל לימד אותה תורה כמי שמלמד את בנו. הוא היה אומר לה: "ינטל, יש בך נשמה של גבר". רעבונה ללימוד התורה היה כה גדול עד שלאחר מות אביה, כשהיא נותרה לבד בעולם, היא החליטה לעשות מעשה: היא קיצצה את שערה והותירה פיאות בלבד, לבשה בגדי בחור, והרחיקה לעיר אחרת, שם התחזתה לבן ישיבה, ומצאה את עצמה, לאחר גלגולים שונים, מאוהבת, כאישה בתחפושת של גבר, בחברותא שלה בישיבה. אך כגבר בגלוי, היא נישאת לבתו של אחד מפרנסי הישיבה.
הסיפור הפך למחזה שערורייתי ומדובר בברודווי, ולאחר מכן לסרט הוליוודי בכיכובה של ברברה סטרייסנד.
בשביס זינגר הקפיד להדגיש תמיד בריאיונות שהוא לא רואה בינטל נציגה של התנועה לשחרור האשה, אלא, נערה צעירה ושאפתנית שנלחמת אך ורק למען עצמה ולמען שאיפותיה האינטלקטואליות.
בכך התעלם, נראה שמתוך היתממות מכוונת, מהחידוש הגדול בסיפור הרובד הנוסף של סיפורה של ינטל, העוסק בלבטיה ובזהותה המינית של נערה מבולבלת, שנמצאת בין שני עולמות, ומעידה על עצמה: "איך בין נישט אהין אן נישט אהער" – כבר איני לא זה ולא זה.
פרוזאיקון בכל רמח אבריו – ישראל יהושע זינגר
ישראל יהושע זינגר היה צעיר מאחותו רק בשנתיים. הוא נולד בשנת 1893. כשהיה בן 15 עברה המשפחה לוורשה וכבר בנעוריו התחיל לכתוב.
כוכבו של ישראל יהושע דרך לזמן מוגבל בשמי הספרות היידית-אמריקאית. היו מי שהחשיבו אותו לבלזאק הייידישאי. אך במרוצת השנים גם הוא, כמעט כמו אחותו הגדולה, נשכח מלב הקוראים.
מי שטעמו הספרותי נוטה לריאליזם, ומי שרואה ברומנים הגדולים של המאה ה-19 את נקודת השיא של היצירה הספרותית, יעדיף ודאי את ספריו של ישראל יהושע על פני אלה של אחיו הצעיר.
הרומנים הגדולים שלו "יושה עגל", "בית קרנובסקי" ו"האחים אשכנזי" נחשבים לפסגת היצירה היידית. ישראל יהושע הפליא לשרטט את הדמויות שלו, את מניעיהן הפסיכולוגיים ואת הרקע לצמיחתן. הוא טווה עלילות סבוכות שאחוזות כולן במציאות היסטורית של עולם יהודי שאיננו. הגיבורה הראשית של ספריו היא המשפחה היהודית. וליתר דיוק: המשפחה היהודית בשקיעתה.
כנער, היה ישראל יהושע מרדן כאחותו, אלא שהמרד שלו התבטא בעיקר בהפניית עורף לכל הערכים הדתיים עליהם גדל. הוא יצא כנגד לימוד הגמרא שאביו כפה עליו, והפסיק לשמור מצוות. הוא בחר לו דרך עצמאית, בניגוד גמור לייעוד שסימן לו אביו – להיות רב. יצחק אחיו העיד שלא פעם היו נשמעות ברחוב צעקותיו של האב על בנו הגדול: "כופר שכמותך", "רשע שכמותך". את יהודי העיירה תיאר ישראל יהושע בעין ביקורתית על עליבותם ועל דבקותם במסורת ובתלמוד.
בשנות ה-20 התקבצה בוורשה קבוצה של סופרי יידיש, צעירים מוכשרים וסוערים. ישראל יהושע זינגר היה מהבולטים והכריזמטיים בחבורת הסופרים ועמד בראשה יחד עם פרץ מארקיש המשורר. בחבורה זו הכיר את המשורר היידי והפובליציסט מלך ראוויטש.
אני מוצאת בארכיון טיוטה בת עשרה עמודים, למסה שכתב מלך ראוויטש על ישראל יהושע זינגר לכבוד יום פטירתו ה-25. מסמך זה מלמד על אישיותו הכובשת והחד פעמית של הסופר:
בדבריו מתאר ראוויטש את לילות השתייה וההוללות של חבורת הסופרים היידישאים:
"מארקיש לא היה שותה כמעט, אך היה שיכור כלוט מיד לאחר הכוס הראשונה. אחר ממנו היה זינגר. הוא היה שותה יותר מכולם אך נשאר פיכח כל הלילה. כאילו לא ספג אף טיפה אליו. בקבוצה המשוגעת הזאת היה מתהלך ביננו עצוב ופיכח: הוא היה הפיכחות בכבודה ובעצמה."
"הוא היה מלא הומור", פסק ראוויטש, "אך כמעט אף פעם לא צחק". בשנים שבהן זכה להצלחה גדולה, שאלו אותו חבריו מדוע הוא מתהלך כה עצוב בעולם, בשעה שההצלחה מאירה לו פנים. על כך היה עונה:
"כך נולדתי: את אותו שפע הטוב שאני מושפע ממנו הרבה כל כך, אינני מרגיש כלל, אך את הרע שבחיים, שגם הוא לא נחסך ממני, אני חש בצורה איומה וחזקה פי כמה."
גם האיפוק היה אופייני לזינגר. וראוויטש מסכם את דמותו כך:
"קפדן כלפי עצמו והגון כלפי אחרים. היה חושב הרבה לפני שאמר את דעתו בכל עניין ובעיקר לגבי ספר חדש. אך משאמר את דעתו מעולם לא חזר בו".
ראוויטש מתאר את דמותו החיצונית של ישראל יהושע באופן שמשלים את תיאורי אישיותו:
"ישראל יהושע היה גבוה מאוד, באופן יוצא דופן ממש. היו לו פנים יהודיות אופייניות והוא היה עצור בתוך עצמו. הוא שנא כל פוזה ובכלל זה שנא את כל אנשי החבורה שהרבו להתעסק בתסרוקתם. עיסוק כזה נתפס בעיניו כ'פוזה פואטית'."
פרוזאיקונים, יסביר ראוויטש, "שונאים פוזות כאלה, וזינגר היה פרוזאיקון בכל רמח איבריו".
בשנת 1934 היגר ישראל יהושע לאמריקה, ועבד בעיתון פארווערטס.
הוא גר בסיגייט, ברוקלין ניו יורק, ובמהלך 10 שנים ביסס את מעמדו כגדול סופרי היידיש של התקופה. תרגומים של ספריו הופיעו באנגלית והוא זכה לקהל קוראים רחב ומעריץ.
הגיבור היחיד שהערצתי אי פעם – בין יצחק לאחיו יהושע
כשנולד יצחק, בשנת 1904, היה ישראל יהושע בן 11. לפער הגילים בין שני האחים התווספו עם השנים פערים נוספים: הבדלי אישיות משמעותיים, והבדל באופיים כסופרים. ועם זאת, בין השניים הייתה מערכת יחסים הדוקה ביותר.
יצחק הקטן נשא אל אחיו את עיניו תמיד. בספרו האוטוביוגרפי "מוורשה לניו יורק" העיד יצחק בשביס זינגר על השפעתו המכרעת של אחיו הגדול על התפתחותו כסופר:
"כל מה שאמר וכל מה שעשה היה נפלא בעיניי: נעשיתי מעריץ אמיתי. הוא הגיבור היחיד שהערצתי אי פעם. הוא היה נוהג לקרוא את סיפוריו באוזני אימי ואני הייתי מאזין לו. כשהתחלתי לכתוב בעצמי הוא עודד אותי וצייד אותי בכללי כתיבה."
בשביס זינגר סיפר כי רק לאחר שאחיו נפטר הגיעה שעתו שלו לפרוץ לעולמה של ספרות יידיש, כסופר מוערך בפני עצמו.
אולם לעת עתה, אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה, ובשעה שישראל יהושע כובש את דרכו לפסגה, עומד אחיו הצעיר מן הצד, מתבונן בו בהערצה ומפנים את שצריך להפנים.
כשנה לאחר בואו של ישראל יהושע לניו יורק, והוא כבר אישיות ידועה בקרב חוגי היידיש בעיר, שלח מסמכים לאחיו הצעיר על מנת לסייע לו לבוא לניו יורק.
יצחק היה אותה שעה סופר מתחיל בראשית דרכו. בחוסר כל, וכשבידו רק כתב יד של רומן ראשון שעמד להתפרסם בוורשה, הגיע יצחק לאליס איילנד. אחיו הגדול שכר לו חדר, דאג לכלכלתו, וגם דאג לו לעבודה כמגיה, ואחר כך ככותב טור קבוע בעיתונו.
שנותיו הראשונות של יצחק באמריקה מתוארות בהרחבה בספרו "מוורשה עד ניו יורק", שם הוא מתאר כיצד בארץ הזרה הלך ודעך כוחו הספרותי, וכיצד חי בצילו של אחיו, סופר היידיש הנודע והנערץ.
מערכת היחסים בין שני האחים ידעה עליות ומורדות בשנים אלה.
בשנת 1944, עשור לאחר שהיגר ישראל יהושע לאמריקה, נפטר מהתקף לב פתאומי, והוא כבן חמישים. במחברתו מספר מלך ראוויטש שישראל יהושע השאיר אפוס בלתי גמור בשם 175 איסט ברודווי, אפוס על אודות ההגירה היהודית לאמריקה, שתוכנן להיות יצירתו החשובה והמקיפה ביותר של זינגר.
במכתב ששלחה אסתר מלונדון בעצם ימי מלחמת העולם השנייה, היא מבשרת לראוויטש על פטירת אחיה:
"יהושע אחי האהוב והיקר לא זכה לראות סיום המלחמה, ומה נוכל לעשות כדי שאמא לא תשמע על כך? היא לא תחזיק מעמד. היא אהבה אותו יותר מכל הילדים והעריכה אותו יותר מכולם בשל חכמתו העמוקה".
את המשפט הזה שכתבה אסתר, כמעט דרך אגב, אני קוראת שוב ושוב. נראה שיש בו מפתח לרובד נוסף בהבנת אישיותו של ישראל יהושע זינגר, ואולי בהבנת המשפחה כולה.
בריאיון משנות התשעים מסכם יצחק בשביס זינגר את הקרבה וגם את המרחק שהיו בינו ובין אחיו הגדול:
"השפעה עצומה השפיע עליי אחי. אך היה לו אופי משלו, הגנים שלו, ולי היו הגנים שלי. ואף שהסכמתי עמו, אף שאהבתי אותו והערצתי אותו, דרכי הייתה שונה. הוא היה פחות או יותר ריאליסט, נאטורליסט. אני נטיתי למיסטיקה ולחקר הנפש. כשפרסמתי את השטן בגוריי [הרומן הראשון] עדיין היה אחי בחיים. הוא קרא את הספר ונדהם לראות עד כמה התרחקתי ממנו. עם זאת, לא היה המרחק כה רב, משום שגם הוא הכיר את אותם דברים. אך טוב שלא היינו דומים זה לזה. זו הייתה טרגדיה, לפחות מבחינתי, אילו הייתי כותב בדיוק כמוהו."
בין ורשה לניו יורק – יצחק בשביס זינגר
בעוד שישראל יהושע כתב ספרות חילונית, ריאליסטית, משכילית, ספרות שכל מהותה בתיאור עולמם השוקע של היהודים הכפופים לשלטונה של האמונה והדת, הרי שיצירתו של יצחק בשביס זינגר שבה למקורה היהודי, כפי שהכיר אותה מבית הוריו.
ספרותו של בשביס זינגר תיארה את החיים היהודיים מבפנים, ולא כאחיו, הצופה הביקורתי מן החוץ. היא הייתה עמוסה במיסטיקה יהודית בסגנון הישן, רדופה בשדים, בגלגולי נשמות ובמלאכים. היא נבעה מתוך כל אותן אמונות בכוחות נסתרים, אצבעות צרדות, לחשים ותפילות. בשביס זינגר ראה ללבב: בספרותו יש עומק פסיכולוגיסטי אדיר. הוא אהב לאהוב, את דמויותיו בכלל, ואת הנשים שבספריו בפרט.
ואף שנטל עמו לארץ המבטיחה את זיכרונותיו מעולם היידישקייט של מולדתו, השאיר מאחוריו יצחק בשביס זינגר את בנו יחידו.
כאשר יצא הסופר הצעיר לכבוש את אמריקה בשנת 1935, הוא הותיר בוורשה את רוניה שפירא, שמעולם לא נישא לה, ואת בנם המשותף בן החמש, ישראל.
רוניה עלתה ארצה עם בנה, וניהלה קשר מכתבים רופף עם האב באמריקה. על פי רוב הייתה מתארת את מצוקתה ומבקשת מבשביס זינגר שישלח סיוע כספי.
בארכיונו של ישראל זמיר, בנו של בשביס זינגר, אני מוצאת צילום כמה מכתבים שכתב אביו לאמו בשנותיו הראשונות באמריקה, בעצם ימי מלחמת העולם השנייה:
"החיים שלי כאן בבסיסם אינם שונים בהרבה מחיי בוורשה. אני כותב, מוציא כל מני דברי עיתון קטנים, ועושה כרגיל רעש סביב אותם שטויות. ההבדל היחידי הוא שהפכתי מבוגר יותר בעשר שנים…"
"אני מאמין שאין לנו טעם לחפור שוב ושוב בעבר. דברים כאלה קורים אצל מליוני אנשים, נהיים קרובים ומתרחקים, אם לא באופן פנימי אז חיצוני. אנא כתבי לי מכתב ארוך עם כל הפרטים עליך ועל הילד ואענה מיד. אני מקווה לרגע שנוכל להתראות."
"הלוואי שתבוא על היטלר מיתה משונה, ואז הדרך לארץ ישראל תהיה קרובה יותר…"
במהלך השנים גווע קשר המכתבים ביניהם. בד בבד, ביסס בשביס-זינגר את מעמדו כסופר מרכזי בסצנה הספרותית באמריקה. הוא כתב עשרות סיפורים וספרים ויצירתו תורגמה לשפות רבות. חלק מן הרומנים שלו עסקו בחיי היהודים במזרח אירופה מפרספקטיבה היסטורית, כמו למשל הסאגה המשפחתית "משפחת מושקאט", הרומן הידוע "העבד" המתאר את גזרות ת"ח ות"ט והרומן "האחוזה", העוסק בחיי היהודים בפולין של המאה ה-19.
סיפוריו האחרים עסקו בחוויית המהגרים היהודים בניו יורק, ובהם סיפורי הקובץ "המפתח" היוצרים פסיפס מעניין של יהודים מהגרים ברחובות אפר איסט סייד במנהטן.
שניים מספריו נושאים אופי אוטוביוגרפי מובהק: "בית הדין של אבא" המקבץ סיפורים קצרים על בית ילדותו ברחוב קרוכמלנה 10 בוורשה, ו"בין ורשה לניו יורק" המתאר את שנות ההגירה שלו כסופר צעיר.
באמריקה נשא בשביס זינגר לאישה את אלמה וסרמן, ילידת גרמניה, שלא ידעה יידיש ולא הייתה מסוגלת לקרוא את יצירותיו של בעלה במקור.
הפגישה – בשביס זינגר ובנו אחרי עשרים שנה
כשהגיע ישראל זמיר לגיל 25 החליט כי הוא מעוניין לפגוש את אביו, ושלח לו מכתב ובו ביקש שישלח לו כרטיס טיסה לביקור.
את פרטי הפגישה ההיסטורית שהתקיימה בין השניים תיעד זמיר בהרחבה בספרו "אבי", ובארכיון "קול ישראל" שבספרייה הלאומית מצויה הקלטה של ראיון עומק שנתן זמיר בשנות השבעים על אודות פגישה היסטורית זאת.
הפגישה בין האב ובנו לאחר 20 שנות נתק הייתה קשה לעיכול. בשביס זינגר לא הצליח לשנות את אורח חייו העמוס והקמצני. הוא לא נהג בבנו הכנסת אורחים לבבית, ושוחח איתו בקצרה, כמי שכפאו שד.
נראה היה כי ניסיונותיהם הגמלוניים של השניים להציל את מערכת היחסים העכורה נידונו לכישלון, והבן הרהר כעבור מספר ימים על קיצור הביקור בניו יורק, והתכונן לחזור לקיבוץ.
אולם הצעה שבאה מכיוונו של בשביס זינגר שינתה את פני היחסים בין השניים: האב הציע לבנו לסייע בתרגום ספריו לעברית, והבן נעתר.
הראשונים מבין תרגומיו של ישראל זמיר ליצירותיו של אביו, היו סיפורי הספר "המפתח" אשר כשמם, שימשו כמפתח לקשר ולקרבה מחודשת בין השניים. עבודת התרגום חיברה בין השניים, ויצקה תוכן ממשי לקשר שנכפה עליהם פתאום.
חמישה עשר סיפורי הקובץ מהווים חטיבה סיפורית המתארת את עולמם של המהגרים היהודים בכרכי אמריקה: סופר יידיש לא יוצלח שנעשה לעת זקנה מיליונר ומשחד את מבקריו שיכתבו עליו ("הזקן"); תייר ניו יורקי שניצל מכיבושיו של היטלר בעקבות ש"ס שקיבל ("יום אחד בקוני איילנד"); יהודיה מפילדלפיה העומדת בראש כת ועוסקת בהיפנוזה, ומתבררת כנוכלת ("גלימתו של הבישוף").
גלריה צבעונית במיוחד של דמויות מרכיבות את הקובץ הזה, אך דומה שהסיפור המוכר ביותר, הוא הסיפור הנושא את שם הקובץ כולו: המפתח.
זהו סיפורה של אלמנה זקנה יהודייה בשם בסי פופקין הסובלת מתסביך רדיפה, מדמנציה ומראומטיזם, וכן מעוד כמה רעות חולות שתוקפות נשים בנות גילה. בסי מאבדת את המפתח לביתה ומאבדת את המפתח לאחיזתה במציאות. היא משוטטת ברחובות השכונה אבודה וחסרת אונים, מתוך תחושה מרה שעולמה חרב עליה ושכולם מתנכלים לה. ברגע של שינוי פנימי שחל בה, פונה בסי לאויבה בנפש, השוער של הבית, ודווקא הוא מושיט לה עזרה ברצון.
באחד מעיתוני התקופה התפרסם מכתב שכתבה לבשביס זינגר ידידתו חיה, שבו היא מציינת את הרקע הסיפור. ניתן ללמוד ממנו כיצד נטל בשביס זינגר ממפגשי החיים בארץ החדשה חומרים לסיפוריו:
"בשעת צהרים של אותו יום הגעתי לבית רב הקומות שבו גרת. עברתי דרך השער רחב-הידים ופניתי שמאלה אל עבר החדרון הקטן של השוער הפורטוריקני הזקן ששולט על מערכת הטלפונים המקשרת לכל הדירות.
על לוח עץ שמעליו, תלויים היו מפתחות לרוב, עכשיו אני נזכרת שסיפרת לי, כי את סיפורך: 'המפתח' כתבת על אותו שוער פורטוריקני והשכנה הזקנה שגרה בקומה הרביעית שמתחת."
בסיומה של הגירסה העברית של קובץ הסיפורים "המפתח" בתרגומו של ישראל זמיר ניתן למצוא עוד שני סיפורים: האחד, "הבן", בו מתאר בשביס זינגר את פגישתו המחודשת עם בנו, והשני, מפרי עטו של המתרגם עצמו – "הפגישה". בשני הסיפורים פרקו השניים את המטען הרגשי שליווה את פגישתם המחודשת ואת מעשה התרגום המשותף של הקובץ, בדירתו של בשביס זינגר באפר איסט סייד.
וכך כותב ישראל זמיר בהקדמה לספר:
"עשרים שנה חיינו בנפרד זה מזה. הוא בניו יורק ואני בישראל, בקיבוץ. שנינו נשאנו עימנו את יום הפגישה המיוחל, כיצד אב ובנו יציצו זה בזה ויתאמצו לגשר על פני פער של דור."
"לתרגם יצירות של אב, אינו מן הדברים המקובלים. נוסף על הקשרים הרגילים, יש ואתה מוצא את עצמך נלכד בדילמות רגשיות שעליך להתמודד איתן. אך עם זאת, דומה שבדרך התירגום נתוודעתי לאבי אל חייו, אל עברו, אל תרבות יהודית עשירה ועסיסית שבניחוחיה נתבשמתי. ייתכן שדברים אלה סייעו לנו להדביק את הזמן האבוד…"
בארכיון ישראל זמיר אני מוצאת תיקייה מיוחדת המכילה מסמכים המתעדים את המסע של בשביס זינגר לשטוקהולם בדרך לפסגה, ומגלה שאל המסע הזה יצא כשהוא מלווה בבנו. כמי שהעיד שמעולם לא קרא לאביו "אבא", העובדה שהתייצב לימינו של אביו ברגעיו הגדולים איננה מובנת מאליה.
הסופר הגדול שמהלך חייו מסמל את שקיעתה של המשפחה היהודית, הצליח בערוב ימיו להפוך את יצירתו למפתח שבאמצעותו השיב לב אב על בנו ולב בן על אביו.
אני מודה לאנשי הספרייה הלאומית, מר חיים לוי על שסייע רבות בתרגום המכתבים מיידיש, ומר ירון סחיש על כל ההכוונה והייעוץ.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
