.

דנה אמיר

נדרַיִךְ מותרים

לַיְלָה שָׁלֵם הִקִּיפוּ אֶת מִטָּתִי פְּתָקִים לְבָנִים בִּכְתַב יָדֵךְ.
לַיְלָה שָׁלֵם יִחָלְתִּי לְפָנַיִךְ, וּפָנַיִךְ
חָסְרוּ אוֹתָךְ

לַיְלָה שָׁלֵם שָׁאַלְתִּי אֶת נַפְשִׁי הֵיכָן אַתְּ נִגְרֶרֶת רֵיקָה,
מְטִילָה תַּחְתַּיִךְ צֵל רָפֶה כְּעַלְוַת עֵץ, מְקַפֶּלֶת בִּקְפִידָה
פִּנּוֹת מַפָּה צְחוֹרָה,
גּוֹנֶבֶת פֵּרוּרֵי עוּגָה בְּאֵין רוֹאֶה, שׁוֹקֶלֶת מִלִּים,
הֵיכָן אַתְּ מִתְחַנֶּנֶת

לַיְלָה שָׁלֵם גִּשָּׁשְׁתִּי דַּרְכִּי בְּתוֹךְ הַחֲלוֹף הַזֶּה, נִזְכֶּרֶת
אֵיךְ הוֹרַדְנוּ אוֹתָךְ בִּשְׁתִיקָה, אֵיךְ הִשְׁבַּעְנוּ בְּגַרְגִּירֵי הֶעָלִים,
בְּצִנּוֹר הַגִּנָּה, בְּזֶרֶם הַמַּיִם הֶעָכוּר, הַחַי,
עִמְדִי, אָמַרְנוּ לָךְ,
שְׁבוּעוֹתַיִךְ גְּלוּיוֹת, נְדָרַיִךְ מוּתָרִים,
אֵינֵךְ עֲרֵבָה עוֹד.

פתיחה

טֶרֶם נִדְלְקוּ פָּנָסֵי הָרְחוֹב, אַךְ חַלּוֹנוֹת הַבָּתִים מְהַבְהֲבִים. עִם כָּל הִבְהוּב, כְּמוֹ בְּאַגָּדַת מוֹכֶרֶת הַגַּפְרוּרִים הַקְּטַנָּה, נִדְלֶקֶת תְּמוּנַת פָּנִים: פְּנֵי בַּיִת. הִבְהוּב רִאשׁוֹן חוֹשֵֹף דְּמוּת אִשָּׁה רְכוּנָה אֶל הָעִתּוֹן הַיּוֹמִי מֵעַל קְעָרַת מָרָק. מִשְׁנֵהוּ מַבְעִיר חֲבוּרַת יְלָדִים פְּעוּרֵי פִּיּוֹת, צְמוּדִים לְרִיצוּד הַמָּסָךְ. בֵּין הִבְהוּב לְהִבְהוּב פּוֹשֶׁטֶת מוּעָקָה. הָיִינוּ שָׁם, וּכְבָר נִשְׁכַּחְנוּ. אַחֵרִים בָּאוּ אַחֲרֵינוּ.

לְעוֹלָם אֵין הַחֲשֵׁכָה נוֹפֶלֶת בְּאַחַת אוֹ בְּאוֹתוֹ הָאוֹפֶן עַל פָּנָיו שֶׁל יֶלֶד יָשֵׁן וְעַל פָּנֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה יְשֵׁנָה, אוֹ עַל פָּנָיו שֶׁל כֶּלֶב. אֶת פְּנֵי הַיֶּלֶד הִיא מְכַסָּה כִּשְֹמִיכָה. וְאִילוּ אֶת פְּנֵי הָאִשָּׁה הִיא חוֹשֶֹפֶת, כְּאִלּוּ קִלְּפָה מֵעָלֶיהָ אֶת כְּסוּת הַיּוֹם וְהוֹתִירָה אֶת פִּתְחֵי הַחִישָׁה פְּעוּרִים. הַכֶּלֶב, לְעוּמָתָם, מְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הַחֲשֵׁכָה כְּקַבֵּל פְּנֵי אוֹיֶבֶת, מֵשִׁיב בְּחִרְחוּר עוֹיֵן לְרַחַשׁ הַתָּאִים הַמִּתְחַלְּפִים. אֵין פֶּלֶא: עִתִּים הַחֲשֵׁכָה מְדַבֶּרֶת. צְלָלִים מִצְטוֹפְפִים בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת הָאַפְלוּלִי אוֹ בְּפַאֲתֵי הַמִּטְבָּח, וּלְפֶתַע הוֹפֶכֶת תְּנוּעָתָם לְקוֹל.

וְיֵשׁ שֶׁחֲשֵׁכָה נוֹפֶלֶת בֵּין שְׁנַיִם, וּבְנָפְלָהּ בֵּינֵיהֶם הִיא מְכוֹנֶנֶת אֵזוֹר עָמוּם, דָּחוּס, מֵעֵין תְּחוּם הַחֲפִיפָה שֶׁל חֶשְׁכַת הָאֶחָד וְחֶשְׁכַת הָאַחֵר.

אֲבָל הַחֲשֵׁכָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר הִיא זוֹ הַנִּשְׁקֶפֶת מִבַּעַד לְחַלּוֹנוֹתָיו שֶׁל מָטוֹס. כֹּחַ כֹּה עָצוּם מוּל יָרִיב כֹּה עָלוּב: דַּיָּלוֹת גְּהוּצוֹת מַדִּים מַסִּיעֹות הֵנָּה וָשׁוֹב אֶת עֶגְלוֹת הַשְּׁתִיָּה, מְפַזְרוֹת חִיּוּכִים לְרֹחַב הֶחָלָל הַמָּאֳרָךְ, בְּעוֹד סִדְקֵי הַחַלּוֹן הַזְּעִירִים מְמַצְמְצִים לַשָּׁוְא מוּל הַפֶּרֶא הַזֶּה, הַלַּיְלָה.

דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית, משוררת וחוקרת ספרות, מחברת שישה ספרי שירה ושלושה ספרי עיון. האחרון שבהם, "להעיד על העדים", ראה אור לאחרונה בהוצאת מאגנס.

דעאל רודריגז גארסיה

דּוּשִׂיחַ

א.
גּוּף אוֹמֵר
שְׂחִיָּה בַּחֲדַר חֹשֶׁךְ
בְּסִגְנוֹן חֲתִירָה.
גּוּף אוֹמֵר
סְלִילֵי צִלּוּם אֲפֵלִים
רוֹצִים לְהִפָּתַח אֶל הַשֶּׁמֶשׁ.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת מִנְהָרָה בְּלִי תִּקְרָה
אוֹקְיָנוֹס שֶׁאֵינוֹ מְרֹהָט
נוֹסֵעַ

ב.
גּוּף אוֹמֵר
מַיִם עוֹלִים כִּתְהוֹם.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת
לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶצְעַק.
גּוּף אוֹמֵר
כּוֹכָב דָּרוּךְ הַיּוֹם.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת
אֵשׁ כָּחֹל לוֹחֵשׁ לְאַט.
גּוּף צוֹעֵק בְּתָאִים רַבִּים לְהִתְפַּקֵּעַ
כְּבָר זְמָן רַב מְאוֹד וּבִלְתִּי פָּנוּי

ג.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת
חוּט לַהַט מִדַּקֵּק
מְחַפֵּשׂ אֲוִיר לְהִשָּׂרֵף.
גּוּף אוֹמֵר
מֵהַתִּקְרָה פָּרוּשׂ
אָהִיל מִתְנַדְנֵד
וּמָתוּחַ

ד.
גּוּף אוֹמֵר חֲדָרִים
שְׁעָרִים מוּגָפִים נוֹפְלִים
עַל אֶצְבְּעוֹת הָרַגְלַיִם.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת חַלּוֹן צָהֳרַיִם
מְנַסֵּר אֶת הָאוֹר וְנִשְׁבָּר
בְּשָׁקוּף וּפָתוּחַ.
גּוּף אוֹמֵר אָמְנָם
רַק וִילוֹן
בֵּינִי לְבֵינֵךְ
וְלִפְעָמִים בָּאָה רוּחַ

דעאל רודריגז גארסיה נולד וגדל בירושלים. הוא מלמד ספרות בבית ספר תיכון, מאסטרנט לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון ומנחה סדנאות כתיבה. פרסם שירים וסיפורים קצרים בבמות שונות, ולאחרונה זכה בפרס למשוררים בתחילת דרכם מטעם משרד התרבות.

מרב זקס־פורטל

סן פרנסיסקו

אַבְנֵי זִכָּרוֹן בִּפְסֵיפָס מְשַׁבֶּצֶת
עֵת חֶבֶל חוֹזֵר לְאָחוֹר
עַל צַוָּאר.

זֹאת אַתְּ, הוּא אוֹמֵר לִי,
עוֹמֶדֶת רוֹעֶדֶת, מֻקֶּפֶת
עֲדַת יְלָדִים.

זֹאת אַתְּ שֶׁכָּל יוֹם
בֵּין אַרְבַּע לִשְׁמוֹנֶה
מַכְתִּירִים בִּכְתָרִים, מַשְׁפִּיעִים
לִבּוּבִים.

עַל גֶּשֶׁר זָהָב נִשְׁמָתִי
נֶעֱתֶקֶת,
רוֹעֲדוֹת עַל פַּסָּיו מְכוֹנִיּוֹת הֲבָנָה.
יֵשׁ אֶרֶץ אַחֶרֶת הָאֹזֶן
אוֹמֶרֶת, יֵשׁ פְּלָאוֹת
שֶׁטֶּרֶם חִשַּׁבְתְּ
עֶלְבּוֹנָן.

בסופרפארם

סוּהִיל, אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ לְמָחֳרַת הַהַפְגָּנָה,
לִבִּי אִתְּךָ.
פַּעֲמַיִם בְּיוֹם, גְּבֶרֶת, הוּא עוֹנֶה,
עַל קֵבָה רֵיקָה.
סוּהִיל, אֲנִי מַבִּיטָה בְּעֵינָיו הַמְּמֻשְׁקָפוֹת,
אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת,
בִּשְׁמִי וּבְשֵׁם כָּל הַלָּקוֹחוֹת.
עוֹד מַשֶּׁהוּ? הוּא שׁוֹאֵל, יָדוֹ עַל הַקֻּפָּה,
לֹא, אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ, בֶּאֱמֶת תּוֹדָה רַבָּה.
234, קוֹרֵא סוּהִיל בְּקוֹל
וּמִסְתּוֹבֵב אֶל הַלָּקוֹחַ הַבָּא.

מרב זקס־פורטל, כותבת פרוזה ושירה ומתרגמת ספרות. פרסמה את הרומן "מלאכים באופק" (אקס ליבריס וידיעות ספרים, 2016). בימים אלה מסיימת את כתיבת הרומן הבא.

אורית צמח

גלויה מהכפר

עַד לְכָאן הִגַּעְתִּי לִמְצֹא לִי נוֹף
כְּכָל אָדָם הַמְּבַקֵּשׁ מַחֲסֵה
בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ
תַּבְנִית מִשֶּׁלּוֹ
בָּרוּחַ.
וּבָעֲנָפִים הִצְטוֹפְפוּ מִשְׁפְּחוֹת
הֶעָלִים, וּבְתוֹךְ הָאֲדָמָה
נִקְשְׁרוּ זֶה בַּזֶּה
שָׁרָשִׁים.
וְרַק עָנָף אֶחָד קָטוּם
שֶׁדָּבְקוּ בּוֹ בֹּץ
וְיִלְלַת הַהַחְמָצָה
עוֹרֵר כְּאֵב רְפָאִים
בְּרַגְלַי הַמְּחַפְּשׂוֹת
עֵצָה.

*
אַתָּה רוֹאֶה אֲנִי שָׁבָה אֵלֶיךָ
כְּמוֹ פְּרוֹטֶזָה אֶל אֶפְשָׁרוּת
שֶׁל רֶגֶל
בָּאָה
וְלֹא בֶּאֱמֶת
הוֹלֶכֶת.

*
אָבַדְנוּ אִישׁ בַּהֲמֻלַּת חַיָּיו
אִשָּׁה בִּכְבִישָׁה קָרָה.
גַּם אִם תָּשׁוּב אֶל הַכְּפָר הַזֶּה
תְּגַלֶּה אוֹתִי אֵינֶנִּי
יְשׁוּבָה עַל סַפְסָל
מְחַכָּה.
הָלַכְנוּ מֵעִם הַגֶּזַע
אִישׁ וַעֲנָפָיו בְּיָדָיו
אִשָּׁה בַּעֲלֵי כּוֹתַרְתָּהּ
גַּם אִם אָשׁוּב
אֲגַלֶּה אוֹתְךָ
אֵינְךָ
אַתָּה.

*
וּמַהוּ הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה לָמֵד מֵעִנְיָנִי?
שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלַי מְלֶאכֶת הַבְעָרַת הָאֵשׁ
אַךְ הַנִּיצוֹץ לֹא בֶּעָמָל יוּלַּד
אֶלָּא בְּעֹנֶג.

*
וּבְכָל זֹאת, בַּיֹּפִי הַטִּבְעִי הַזֶּה,
עוֹד רוֹאָה הָעַיִן עֲנָפִים מְקֻשָּׁשִׁים
פִּגְרֵי עֵצִים, גִּלְדֵי אֲדָמָה.
וְאַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמֵךְ
לְאָן נֶחְפֶּזֶת הָאַרְנֶבֶת הַזּוֹ
מָה הִיא רוֹאָה.

*
לֹא קַל לִכְתֹּב לְךָ לְאוֹר יָרֵחַ
כְּשֶׁאַתָּה מִסְתּוֹבֵב שָׁם בַּחוּץ,
אֲנִי יוֹדַעַת,
מְיַלֵּל. לֹא קַל
לְהוֹדוֹת בְּפָנֶיךָ
כְּשֶׁאַתָּה בְּהֶסְתֵּר
וַעֲדַיִן מְחוֹלֵל.
בּוֹנֶה חֲלוֹמוֹת וּמַחְרִיבָם
רַק בִּשְׁבִיל הַזְּכוּת
לִשְׁבֹּת.

*
וּבְכָל זֹאת, אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ מֵהַכְּפָר כְּדֵי לוֹמַר שֶׁהָאִשָּׁה הַגְּדוּמָה הַזֹּאת מִסְתּוֹבֶבֶת עַכְשָׁו עַל אֲדָמָה לַחָה לֹא עַל מְנַת לְהַשְׁרִישׁ, רַק לֵהָנוֹת מֵהַפְּרִיחָה.

אורית צמח, עורכת ספרות ולשון, פרסמה שני ספרי ילדים, ובימים אלה כותבת רומן. שיריה ראו אור בבמות שונות. מחזור זה נכתב במסגרת סדנת השירה של הליקון.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת יעל גלוברמן, יהודית דריגס, רוני צורף ותמי קויפמן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת עומר ויסמן

האיש בתמונה

אבא, מול בניין מפואר ככל הנראה, עם שורה של עמודים עבים כמעט יותר מדי. אולי זה מוזיאון? אבא כל כך אהב ציור. אמרתי לך שהוא רצה שאהיה צייר? בטח אמרתי. לא, אני גם רציתי, פשוט לא התמדתי. עד היום יושבים אצלי ספרים כרסתניים על איך לצייר. כן פה כבר יש לו כרס מכובדת. זו לא הבטן של המחלה אבל. אני חושב שהוא נראה ממש שמח. ברור שזה משמח אותי אבל זה עצוב. כי הוא כבר לא ירגיש ככה. זה המוזיאון הבריטי אני חושב. אוננתי שם בשירותים ונפלה לי הטבעת לאסלה ומשיתי אותה כי הייתה יקרה לליבי. סתם טבעת בזיל הזול אבל היה בה סגול וזה היה הקטע שלי. אבא אהב את סגול כהה את יודעת בטח. כן והדלתות והחיפושיות, הוא העביר לי את כל זה, משם זה בא בכלל. לא הייתי אומר שהיה מאוכזב ממוזיקה, נכון שכיוון לציור, אבל התרגש כששמע אותי שר, ואמר שזה טוב כי תמיד יהיה לי את זה. הכי אהב? את האימפרסיוניסטים אני חושב, מונה מאנה. ברור שגם אני התחלתי שם, בעקבותיו. אפילו עשיתי עבודת נושא אישי עליהם. אמא הייתה גאה, אני לא זוכר את התגובה של אבא. הלוואי שהייתי זוכר איזה ציור הכי אהב. אני לא חושב שהוא אמר. יש כל כך הרבה שאני כבר לא אדע. כמו אידיוט לא שאלתי. כל השתיקה הזאת, בזבוז. מכעיס לגמרי. כשכועסים שותקים ועכשיו אני מדבר על זה בכעס. כי זה כבר לא אותו רגש, הייתי אדם ממש זועם לפני שהכרנו. מרביץ לקירות ודלתות ומראות, זורק כיסאות ולבנים על אנשים. אבא היה מתעצבן רק על הטלוויזיה. אחי על המחשב. זעם על המכונה האלוהית. אני אומר לך, כל התנועה הזאת מזיזה אצלנו הכול, אז להתבונן בציור אחד כמה דקות, זה כל כך יציב בהשוואה. אנחנו מסתכלים על התמונה הזאת כבר רבע שעה, את לא רגועה? גם אני. את רואה את האצילות בעמידה שלו? אמא שלי הייתה קוראת לו אציל בלגלוג אבל היה בזה מן האמת. מצד שני הדמויות האהובות עליו היו ארצ'י באנקר ואל באנדי. היה יושב ככה עם היד במכנסיים, קורא לנו משפחת באנדי. אין לי מושג למה. מוזר כמה מעט אנחנו שואלים למה. אולי רק נדמה לי אבל אני רוצה פתאום לשאול על כל שטות למה. למה את אוהבת אותי? למה את שונאת אותי? למה זה מעניין אותי? אבל מי יכול לחיות כך. רק מהשאלות אפשר להשתגע, בלי לדבר אפילו על התשובות. אני יודע את לא מאמינה בסיבתיות. בסדר, לא מאמינה ביכולת ההסבר האנושית, נכון, יש הבדל. אבל אני רוצה להסביר, בעצם אני רוצה הסבר למה אבא מחייך כך בתמונה. נכון שהוא היה מחייך לא מעט, אבל לא תגידי שהיה איזה סמיילי מהלך. את חושבת? יכול להיות. לא יודע, ההיגיון או הקול הראשון שעולה מסביר שהוא אהב להיות בחופשות, בחוץ לארץ, אולי כי לא אהב לעבוד, וכי קיבל מהנסיעה תחושה שהוא עובד עבור משהו ראוי, כמו ביקור במוזיאון הבריטי. אבל יש משהו ילדי בחיוך הזה, והוא כל כך אהב את כל הרעיון של אירופה הקלאסית, שכמעט נדמה לי שהוא רצה פשוט להיות קרוב למקום שבו נולד, אף שמעולם לא חזר לצ'כיה עצמה. אולי הוא מאיר פנים למי שאוחז במצלמה? אם כן אני מקווה שזו אמא אבל מן הסתם זה אני או אחי. נכון, מאוד רציתי שיאהבו זה את זו. שנאתי להרגיש את הטינה ביניהם, ככל שניסו להחביא אותה כך היא גדלה, בעיניי, ונכנסה עמוק כדרכן של צעקות שקטות. כן, נחזור לתמונה. חלק מהחדווה, אני חושב, קשורה לאהבת המצלמות שלו. אכן, יותר ממה שהוא חיבב צילום, כאמנות וגם כמעשה, הוא אהב את החפץ עצמו, את המכניקה שבו, את הטכניקה של הפעלתו. היו בזה עדינות וסדר כמו משיכות מכחול אימפרסיוניסטי. הלוואי שיכולתי להרגיש בעצמי את מה שהוא חווה במקום לנסות לחשוב ולהבין איך ולמה למה למה. היה כל כך יותר מרווה ומרחיב לב אם הייתה באמת מצלמה שלוקחת נשמות והיינו יכולים להכניס לתוכנו לרגע את הרגע האחר הזה. לחלוק, אבל באמת לחלוק, בשלמות. אבל כל ההמצאות האלו שאבא כל כך אהב יודעות רק לגרום לנו לשאול, ולתת תשובות, ולהעמיד פנים שאנחנו אומרים דבר מה על אבא שלנו ולא על עצמנו. ברור, אני מבין שזה הו כה עסוק בעצמי לחשוב שכולם עסוקים בעצמם כמוני, זו בדיוק הנקודה שלי. טוב לא נריב. ככה, כי זה בזבוז. אני יודע שאמרתי את זה על שתיקות. כן אני יודע שאמרתי כמה חשוב לשאול למה. אסור לי לשנות את דעתי? אני נסער כי את מרחיקה אותי, כלומר אנחנו מתרחקים שוב מהתמונה, ורציתי להתקרב, כמו בסרט ההוא אפילו להיכנס פנימה. את יודעת איזה סרט, הגיבור מדביק בולים על מכתבים ואז הוא נכנס לתוך הבול ויוצא ביעד של המעטפה. לא זוכרת? בכל אופן גם זה דבר שירשתי מאבא, אוסף בולים. היינו הולכים כל שבוע באזור גיל שמונה לקנות סט קטן של חיות או של כלי שיט או דגלים בחנות הבולים בדיזנגוף. אבא אהב את הבולים, אני את ההרגשה של היד עוברת על החספוס של כריכת האלבום. את צודקת, אני הכי שטחי בעולם, שטח שטח שטח. מה, שכחת כבר שאמרת לי את זה? רק את הטעויות שלך את שומרת איתך. למזלי, ודאי שזה למזלי. בכל מקרה, מה רציתי להגיד? זה מה שחסר כאן, בכל הסיפורים שאנחנו כותבים. כולם מפספסים, כי אין לנו עבור מי לשים עליהם בול ונמען וללקק את פס הדבק עם התחושה הזאת שאין לה מילה. אם אנחנו כותבים לכולם אנו לא כותבים לאף אחד. עדיפה כבר השתיקה, אם היא כנה.

יומן קריאה

למה הגיבור מתעורר תמיד? יש לו פגישה חשובה. אז הוא מצחצח שיניים למרות שבדרך כלל הוא לא. ולמה הפעם? אה כן, הפגישה. אין לאנשים האלה עבודה בבוקר? הוא הולך ברחוב ורואה את המטפלת שהייתה לו בילדות כקשישה המחטטת בפחים. וואלה איזה צירוף מקרים. טוב נו, הוא הולך לפגוש את אבא שלו אחרי שלא ראה אותו מאז גיל שש. טריק מלוכלך שאמור לעורר בנו סנטימנט אמפתי, כי נטישה של הורה היא כאילו שם קוד שמסמן מטען רגשי רגיש. מה שלומך, שואל אבא. הבן כמובן רק רוצה לדעת למה עזב. לא עזבתי, עונה, הלכתי לאיבוד. הו הדרמטיות. אני והבן שואלים מה הכוונה. האב כבר לא הכיר את עצמו, הרגיש שאינו האיש שאישתו אהבה וזה כבר לא היה הבית שלו. אז קם והתחיל ללכת בלי לדעת לאן. בהתחלה חשב שהוא מחפש את אלוהים, שנטש אותו במלחמה. כל היום היה על אוטובוסים בין־עירונים לשום מקום וקרא תנ"ך ושאל את הנוסעים מה הם מבינים מפסוק זה ומה משמעות מזמור זה. כעבור חודש פגש בדרך לכרמיאל מישהי בשם אורה שהסבירה לו שהתנ"ך הוא הסיפור שלו, כי כשנולד ידע את האלוהות וברא לו עולם, ואז כשגדל שכח, ואלוהים העניש אותו, כדי שמתוך הסבל ישוב לבקשו. אורה גילתה לו תרבות חשאית של אנשים המקימים לתחייה את התנ"ך במעין מחזות מורכבים, זה לא רק מחזה אלא גם מחיה. היא התחילה לקרוא לו יונתן, והוא אימץ את הדמות. מה? זה הכול קצת משונה לי. בכל אופן יונתן ואורה עברו לגור יחד עד שנה שעברה כשאורה נפטרה ואבא'לה חשב שאלוהים מעניש אותו על משהו. בנקודה זו החל לשלוח לו מכתבים, לבן. הוא לא ציפה לתשובה אבל שמח כשלבסוף הגיעה. אז מה אתה רוצה? שואל הבן. חשבתי שהוא ירצה משהו כמו מחילה או הבנה אבל הוא בכלל ניסה לשדל את הבן לאמץ דמות תנ"כית ולהשתתף בהצגות המוזרות האלה. הבן קם והלך בלי לומר מילה, וחשבתי שאולי רצה רק להשיב לאב כגמולו. בכל אופן עכשיו האבא הוא כאילו הגיבור והוא הולך לאזכרה של בן זוגו אורון שנפטר שנה קודם לכן. הוא שם לבד עם אמו של בן הזוג. בדמעות, כך נכתב, הוא מתוודה בפני האם שלא היה בכוחו לצאת מהארון בפני בנו כפי שהבטיח לבנה על ערש דווי שיעשה. הוא שואל אותה איך הרגישה כשאורון יצא בפניה. היא אמרה שפחדה שאלוהים יעניש אותו, והחליטה שאם כך יהיה או לאו, לא היא זו שתשפוט אותו. אז אמרה לו שהיא מקבלת אותו בצער שהיא מקווה שיחלוף. חתיכת אמא, כששלי גילתה שעשיתי קעקוע נכנסה לאטרף של יום שלם כאילו מתּי. האמא הדמיונית הזאת אומרת לבן זוג של בנה שזה טבעי אם רק עכשיו ראה את הילד שלו אחרי כל כך הרבה שנים, שלא ירצה להתוודות בפניו לחלוטין או ימצא זאת קשה. כשבעלה נפטר בפתאומיות, היא מספרת, אמרה לילדים שהוא עזב את הבית. היא אמרה זאת גם לעצמה, לקח לה שבוע להודות באמת. וואו אם הייתי בעלה הייתי ממש מתעצבן. בכל אופן היא מתחילה לבכות והאבא/בן זוג אומר כמה דברים על אורון שלמען האמת לא עניינו אותי. אחריהם האימא מזמינה מונית ונוסעת אל בן זוגה. הם היו ידידים בתיכון, היא מספרת לנהג באינטימיות חשודה קצת, ואחרי שבעלה נפטר פתחה חשבון פייסבוק והם מצאו דרכם זה אל זו. בזה אני יכול להאמין כי משהו דומה קרה לי, לא עשורים אחרי התיכון אבל כמה שנים טובות ופחות טובות. היא מגיעה לבית של בן זוגה, בחור בשם תולי, אני מניח שזה קיצור של חתלתול, והיא באמת מתייחסת אליו ככה. כלומר היא מתארת איך הוא נשכב בחיקה והיא מלטפת את הגב השעיר – איכס – שלו. אחרי זה היא נותנת לו, מילה שלה, אוכל ומים. אז הם שוכבים והיא מתארת הרבה יותר מדי בפירוט את איבר המין שלה. אני אחסוך מכם. הנקודה היא שהוא גומר וישר אומר פגשתי מישהי אחרת. בחיי שלא ידעתי שחיי האהבה של בני חמישים כאלו סוערים. היא קמה מהמיטה בלי להגיב מילולית, רק מושכת איתה את הכרית ומתחילה לנהל מלחמת חורמה עם כל החפצים השבירים שבנמצא, מפילה אותם כמו חתולה מצויה מהשולחן והדלפק, והוא שוכב לו במיטה ומסביר לה שהוא לא התכוון שזה יקרה והיא יקרה לו וכדומה אבל היא לא שומעת כלום כי היא כל הזמן שרה את המילה אלוהים בכל מיני ניגונים שונים. לבסוף תולי מרים ידיים ועוזב אותה לנפשה. אני לא בטוח שהייתי משאיר אישה בביתי לזרוע הרס וחורבן ככה אבל ניחא. יש כוכבית ואחריה תולי מגיע לאהובה החדשה שלו, שלמרבה הגועל היא תלמידה שלו לשעבר בתיכון שבו לימד חינוך גופני. זה אולי טיפשי קצת לשפוט דמויות בספר אבל תולי הזה הוא די מניאק. אמרתי לה, הוא אומר לבחורה, שושנית שמה. אמרתי לו, היא ממשיכה אותו, ומשפילה מבט בעצב. מה קרה, תולי שואל. הוא אמר שאני זונה כמו אמא שלי ושלעולם לא אחזור לבית שלו. אני אהרוג אותו, אומר תולי. זה בסדר, שושנית מרגיעה אותו, אני כבר לא צריכה אותו יש לי אותך. היא מבינה שהרגע אמרה את הדבר הכי תסביך אב שיכול להיות? אבל מי אני שאדבר, אני כותב פה ספר שלם על אבות כי שלי מת. אני תוהה אם להרגיש מת דומה להרגשה של להיות דמות בדויה. שושנית, איך זה מרגיש להיות יציר דמיון? אבא, איך זה מרגיש להיות מת?

עומר ויסמן, יליד 1983, בעל תואר ראשון במוזיקה ובפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה. עסק בהלחנה עד שפנה לתחומי הכתיבה והאמנות החזותית. פרסם סיפורים בבמות שונות ושוקד כעת על ספר ראשון, אסופת סיפורים קצרים.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "הז'ידים של גוגול", סיפור מאת פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת אסנת ברתור

יש לא מעט סיבות שבגללן צא וראה, סרטו של הבמאי הרוסי אֶלֶם קְלימוֹב, הוא הסרט הטוב ביותר וגם המטלטל ביותר שראיתי מעודי (וכבר חלפו למעלה משלושים שנה…).

השנה היא שנת 1943, המלחמה בעיצומה, הנאצים כובשים את בלארוס, והגיבור, ילד בן ארבע־עשרה שכל בני משפחתו, חבריו ובני כפרו נרצחו לנגד עיניו, מצטרף לפרטיזנים ונלחם בנאצים. ואנחנו מתלווים אליו, כמו בסיור בתלת־ממד, לביקור בתופת.

בסרט יש שתי סצנות בלתי נשכחות (יש כמובן הרבה יותר). הראשונה מתארת את אחת משיטות ההשמדה של הנאצים. החיילים הגרמנים נכנסים לכפרו של הגיבור, פלוריה שמו, מרכזים את כל תושבי הכפר בָאסם, סוגרים את הדלתות ומעלים אותו באש. רק הגיבור מצליח להימלט. הזעקות, הצרחות, היללות, וקולות פצפוץ הלהבות – זה הפסקול שמלווה את מנוסתו. הסצנה השנייה מתרחשת במרחב הפתוח. פצצה נפלה סמוך למקום שבו תפס פלוריה מחסה, ומקול הנפץ העז הוא איבד (זמנית) את השמיעה. ההפצצה נמשכת, אך את קולות הנפץ מחליף צפצוף־זמזום חרישי שנמשך דקות ארוכות. אנחנו שומעים את מה שהגיבור שומע. בְּעָתָה.

קשה לי להשתמש במונח "תחבולות קולנועיות" ביחס לצא וראה. גם המילים הכלליות יותר "אמצעים אמנותיים" אינן הולמות אותו. כי איך אפשר לדבר על אמנות כשנמצאים בפלנטה אחרת? ובכל זאת, יש מקום אחר, שגם בו מתרחשים דברים מחרידים, דומים, ועליו אני כן מצליחה להתבונן בעיניים אמנותיות. כנראה מפני שהוא אינו מציאותי.

המקום הזה נמצא בחוק המקראי, זו "עיר הנידחת" – עיר שתושביה הודחו לעבוד "אלוהים אחרים" – ובחרתי לפתוח בחוק שדן בגורלה, אף על פי שהוא אינו שייך לילקוט דיני המלחמה, שבהם אעסוק בהמשך, כי הוא מתאר באופן המובהק והשלם ביותר את מה שנהוג לכנות "מוראות/זוועות המלחמה".

הנה צא וראה גרסת ספר דברים:

13 כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר 14 יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים … 16 הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב 17 וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד (דב' יג 13–17).

כאמור, התיאור אינו מציאותי. אין ראיה שערים ישראליות או כנעניות נענשו באופן קולקטיבי־מפלצתי שכזה. החוק לכל היותר משקף תפיסה תאולוגית־פוליטית של האליטה ההגמונית בישראל הקדומה במאה השביעית לפנה"ס. אך בחרתי בו לא כדי לחשוף את הצדדים הפנאטיים והרצחניים של המונותאיזם הישראלי, אלא כדי להציג את הפואטיקה ואת הרטוריקה של הסופר־המחוקק, שבעזרתן הוא מצליח להמחיש את הנורא מכול.

דמיינו איך כל זה נראה וגם איך זה נשמע. זעקות הנרצחים, הַמוּכּים בחרב, ויללות החיות הנטבחות. גם הן בחרב. וערמות של פגרים וגוויות. המחוקק מכפיל את הפועל: הַכֵּה תַכֶּה, וגם חוזר פעמיים על הביטוי לְפִי חָרֶב. החזרה היא אמצעי אמנותי מקובל בפרוזה ובשירה המקראית, אבל במקרה הנוכחי היא אינה רק קונוונציה אמנותית אלא אמצעי המחשה. כי מבני החזרה מאפשרים להראות טוב יותר את מה שמתרחש בעיר הנידחת. חרב מונפת, ועוד אחת.

המון חרבות מונפות מכל עבר. המצלול חֶרֶב – חֶרֶם לופת אותנו. והמכות ניחתות, מכה ועוד מכה. אין סוף מכות קטלניות, שאמורות לחסל עיר שלֵמה. להמולת הרצח מתווסף שאון האיסוף של הרכוש אל כיכר העיר. הכלים, הרהיטים, החפצים של כל תושבי העיר. הם נגררים, נחבטים, נשברים, נזרקים לתוך רְחֹבָהּ של העיר (ואולי גם זה מצלול: רְחֹבָהּ – חָרֶב). ואחריהם נשמעים קולות פצפוץ לשונות האש, ששורפות את הרכוש ואת הבתים. כך נראית ונשמעת השמדה טוטאלית. ברובד הלשוני הטוטאליות מודגשת באמצעות המילה החוזרת כּול: כָּל אֲשֶׁר בָּהּ, כָּל שְׁלָלָהּ (הביטוי הזה מופיע פעמיים), וכמובן המילה כָּלִיל. אלא שהשימוש במילה "כול" הוא בחירה לשונית טריוויאלית, ואולי בשל כך המחוקק אינו מסתפק בה אלא מבקש גם להמחיש את הטוטאליות; להשפיע על החושים שלנו, כדי שלא רק נבין מהי השמדה טוטאלית אלא גם נחוש אותה. למותר לציין שמוטיבציה כזו, בטקסט שנחזה להיות חוק, אינה טריוויאלית כלל ועיקר.

אחרי שיסתיימו כל פעולות ההשמדה, והמשימה תושלם כליל, לא תיעשה בעיר אף לא פעולה אחת נוספת – היא תהיה תֵּל עוֹלָם, היא לֹא תִבָּנֶה עוֹד. מתיאור של פעילות קדחתנית, רעש והמולה, עוברים לקוטב המנוגד. לחוסר פעילות מוחלט ולשקט נצחי. אין איש, אין חיה, רק עיי חורבות. לנצח. זה מומחש באמצעות חזרה על אותו רעיון: פעם על דרך החיוב (תהיה תל עולם) ופעם בשלילה (לא תיבנה עוד). תקבולת, כידוע, היא אמצעי אמנותי שכיח בספרות המקראית, אבל גם כאן יש לקונוונציה הספרותית תפקיד נוסף. התיאור החוזר, פעם כך ופעם כך – מבחינה משפטית אין בו צורך, כי די בכל אחת משתי התבניות הלשוניות כדי להבהיר מה יהיה גורלה של העיר – מחייב אותנו להשתהות, לדמיין. הוא מאפשר לנו לשמוע את השקט ולחוש באין, ובכך מעצים את התחושה הטוטאלית, הלופתת, שמאפיינת את החוק.

מאפיינים דומים קיימים ב"חוק החרם", האח הלאומני של חוק "עיר הנידחת" ואחד מדיני המלחמה. הוא דן בגורלן של ערים שנכבשו מחוץ לכנען ובכנען. הוא כמובן אינו עולה בקנה אחד עם הנורמות ועם הערכים המקובלים בדיני המלחמה המודרניים; הוא אפילו מנוגד להם – אינו מבחין בין לוחמים לאזרחים ומצווה על ג'נוסייד. אבל גם הוא אינו מציאותי. התיאורים המחרידים שמופיעים בו וגם בספרי נביאים ראשונים (בעיקר בספר יהושע) אינם משקפים אירועים היסטוריים. הם חלק מפרוגרמה אידאולוגית, לאומית־פוליטית – wishful thinking בלבוש חוקי והיסטורי. אבל אותי הוא מרתק לא בגלל תוכנו. אני נשבית בקסם הרטוריקה והפואטיקה (כן, שוב הצמד הזה), שמצליחות להפוך זוועה לחגיגת ניצחון ושיכרון כוח. הנה "אלבום הניצחון" גרסת ספר דברים:

10 כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם 11 וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ 12 וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ 13 וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב 14 רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ 15 כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה 16 רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה 17 כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ … (דב' כ 10–18)

המחוקק משתמש בשלל אמצעים רטוריים, ואתמקד באחד מהם, בזה שבונה את אפוס הניצחון: הַעֲצָמָה.

לציווי להרוג את כל הזכרים, רק את הזכרים, יש השלכות מעשיות. הגיבור (למעשה כל אחד ואחת מאיתנו, בגלל הפנייה הישירה אל נמעני החוק, אחת התחבולות הרטוריות של המחוקק) משתלט על כל מה שנמצא בעיר; מה שהיה שייך לזכרים המתים שייך עכשיו לו. זו התוצאה הטבעית והברורה מאליה, אבל כדי להעצים את חוויית ההשתלטות המחוקק מפרט את ההשלכות (לכאורה הוא רק מסביר אותן, כדי להסיר ספק). הנשים שייכות לך וגם הטף. ומה באשר לבהמות? גם הן. ואם שכחתי משהו, אומר המחוקק הדיאלוגי לגיבורו, אני מוסיף: וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ. ניתן לך היתר גורף, ללא סייג, לקחת שלל (שימו לב להופעה הכפולה של המילה כל). הוא פותח בשלוש דוגמאות, שהן כמובן העיקר, ואז מוסיף עליהן ומעצים אותן בעזרת שני היגדים כּוּלִיים. מדוע הוא אינו מסתפק בהיגד אחד (אף שהתוכן של שני ההיגדים זהה)? עלה בדעתי שזה נועד ליצור העצמה הדרגתית, מעין קרשנדו. כאילו לאפשר לגיבור לעכל את הזכות הגדולה שנפלה בחלקו (בעודו מעכל את סעודת השלל).

הֶיתר הַשבייה והביזה ניתן רק ביחס לערי הסביבה, הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד. לערים הכנעניות, מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, נקבע גורל אחר, שמוצג – אין לי דרך טובה יותר לנסח את זה – כהילולה מתמשכת של ג'נוסייד.

גם לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה וגם הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, פעם על דרך השלילה ופעם על דרך החיוב, המעצימה (ואפשר לומר שיש כאן העצמה כפולה, כי כָּל נְשָׁמָה הוא עצמו היגד המעצים את ההיגד הקודם, כָּל זְכוּרָהּ). אבל עיקר ההעצמה, ולמעשה העוצמה, שמוּר לסוף. כי מה תפקידה של הרשימה המפורטת של עמי כנען? והרי כל אחד מהעמים כלול בפסוקית הקודמת, הכוללנית. האזכור האתני, שוב ושוב, הוא תרועות הניצחון של מי שהכניע את אויביו. שש תרועות ניצחון המבטאות את האומניפוטנטיות של הגיבור (קִראו "אוֹלֶה!" אחרי כל אזכור, אולי תחושו גם אתם בשיכרון הכוח).

החוק המרכזי הפותח את ילקוט דיני המלחמה, המכוּנֶה "חוק היציאה למלחמה", הוא למעשה חוק אי־היציאה למלחמה. לכן, בימים שבהם מנשבות רוחות מלחמה, טוב יעשו הַשָֹשִֹים אלי קרב, ועימם האמיצים שלא מהססים, וגם אלו שנגררים אליה בלית ברירה, ויציצו בו, אולי סוף־סוף יבינו.

1 כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם 2 וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם 3 וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם 4 כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם 5 וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ 6 וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ 7 וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה 8 וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ 9 וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. (דב' כ 1–9)

באופן פרדוקסלי חוק היציאה למלחמה אינו כולל הוראות הנוגעות לגיוס הכוחות הלוחמים או לארגונם לפני היציאה לקרב (רק בפסוק האחרון מוזכרת פעולה אחת שנוגעת להכנות למלחמה). הוא מתאר אירוע טקסי, שמורכב משני אירועים מילוליים: נאום הכוהן, הסמכות הדתית, שתפקידו לעודד ולהמריץ את הלוחמים, כדי לטעת בליבם אומץ וביטחון; והכרזות השוטרים, הזרוע הארגונית, שהן פעולות דיבור (speech acts) המעניקות פטור מיציאה לקרב. והנושא המשותף לשני חלקי החוק הוא הפחד מפני המוות. לכן הפתיחה החגיגית והבוטחת כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ מתמוססת, אין לה המשך, והחוק עובר לעסוק בשלל הגוונים של פחד – חמישה גוונים של פחד. לידתו של הפחד במבט, במראה. הגיבור רואה מראה שמפחיד אותו, סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, ואז מתרחשת אצלו תפנית – מיציאה יזומה למלחמה אֶל פחד ורתיעה מפניה. האם העליונות הטכנולוגית של צבא האויב, קרי, הסוסים והמרכבות שיש לאויב ואין לצבא הישראלי, היא שמבהילה את הגיבור ומאיימת עליו? האם לוחמי האויב אכן רבים מאוד, רבים ממנו? החוק אינו דורש מענה. כי הוא אינו עוסק בהכרח במציאות החיצונית אלא מציג פרספקטיבה אישית, סובייקטיבית (גם אם קולקטיבית). ואליה, אל המציאות הפנימית, מכוונת "פקודת היום" של הכוהן. לכן הוא מתייחס אל שלל הגוונים של הפחד, בארבע וריאציות לשוניות: יֵרַךְ לְבַבְכֶם, תִּירְאוּ, תַּחְפְּזוּ, תַּעַרְצוּ. את הווריאציה החמישית מוסיפים השוטרים: יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. וכך, ההיגד הראשון שמושמע ללוחמים ערב היציאה למלחמה עוסק בפחד (פס' 3), וכמוהו גם ההיגד האחרון שהם שומעים (פס' 8).

ומה באשר לשלושת ההיגדים הנוספים של השוטרים (פס' 5–7)? אלו אינם מבטאים פחד אישי או קולקטיבי מפני המוות, הם אינם משקפים את הַפּסיכֶה של הלוחמים, אלא את החשש המובן מפני התוצאה הטבעית, האינהרנטית למלחמה. פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה הוא שיאו של ההיגד התבניתי החוזר. ראוי לו שיצוטט בכל הזדמנות, ראוי לו שיהפוך למנטרה, כדי שהחשש יחלחל, כדי שיִימס הלב, ובלבד שלא יישבר.

ד"ר אסנת ברתור, מרצה בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, עורכת דין בתחום זכויות אדם ומתנדבת במחלקה המשפטית של ארגון "יש דין". ספרה "מעשה בשבויה יפת תואר: החוק המקראי בראייה ספרותית" ראה אור בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" (מודן, 2013). רשימות פרי עטה במוסך: על קריאה ספרותית בחוקי המקרא ועל קריאה ספרותית בפסקי דין של השופט חשין.

» במדור ותקרא בגיליון הקודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר של מרגרט אטווד

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן